בית משפט השלום בבת ים
ת"א 19120-11-20 ס.א. ישראל-אירופה יזמות ושיווק נדל"ן בע"מ נ' קבוצת ישראל אירופה התחדשות עירונית בע"מ ואח'
תיק חיצוני:
לפני
כבוד השופט אודי הקר
תובעת
ס.א. ישראל-אירופה יזמות ושיווק נדל"ן בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד תומר בן נתן ועו"ד שירה אידלמן
נגד
נתבעים 1. קבוצת ישראל אירופה התחדשות עירונית בע"מ
2. בראשית רפאל יזמות בע"מ
3. משה פרנץ
4. רפאל ניסני
ע"י ב"כ עוה"ד האלה חמדאן ועו"ד נדים מסרי
פסק דין
תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק על סך של 2,000,000 ש"ח בעילה של גניבת עין והפרת זכות יוצרים.
רקע:
1. התובעת, ס.א ישראל-אירופה יזמות ושיווק נדלן בע"מ (להלן: "התובעת"), היא חברה פרטית הרשומה בישראל, אשר התאגדה ביום 1.3.2011. התובעת עוסקת בתחום הנדל"ן ובפרט בתחום ההתחדשות העירונית.
2. הנתבעת 1, קבוצת ישראל אירופה התחדשות עירונית בע"מ (להלן: "הנתבעת") היא חברה פרטית הרשומה בישראל, אשר התאגדה ביום 12.12.2019. גם הנתבעת עוסקת בתחום הנדל"ן ובתחום ההתחדשות העירונית בפרט.
3. הנתבעת 2, בראשית רפאל יזמות בע"מ (להלן גם: "בראשית"), היא חברה פרטית הרשומה בישראל ועוסקת בעיקר בתיווך נדל"ן בעיר נתניה.
4. הנתבע 3 (להלן: "הנתבע" או "מר פרנץ") הוא בעל מניות בנתבעת. הנתבע הוא אביה של גב' נטלי אפרגן, אחת משתי בעלות המניות בתובעת וחתנו של, מר אלעד אפרגן, בן זוגה של הגב' אפרגן, המחזיק ביתר מניות התובעת – בשרשור, באמצעות חברת אסקופה ישראל מגורים בע"מ (להלן: "גב' אפרגן" ו"מר אפרגן" בהתאמה).
בין השנים 2012-2016 הנתבע היה בעל מניות בתובעת, עד שהעביר את אחזקותיו במניות החברה לידי בתו - הגב' אפרגן.
5. הנתבע 4 הוא בעל מניות בנתבעת ובבראשית ושותפו העסקי של הנתבע.
6. אציין, כי לאחר שהעביר הנתבע את מניותיו בתובעת לבתו, התגלע סכסוך בינו לבין בתו וחתנו (מר וגב' אפרגן), בעלי השליטה בתובעת, בעקבותיו הגיש הנתבע, בחודש ינואר 2020, תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, בה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא זכאי להשבת המניות שהעביר לגב' אפרגן (תמ"ש (קריות) 55895-01-20 – להלן: "התביעה בבית המשפט לענייני משפחה").
7. ביום 8.11.20 הגישה התובעת את התביעה שלפנינו. אציין, כי התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי בת"א ובמסגרתה נתבקש גם סעד של צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשתמש בשמה של הנתבעת (שנטען כי הוא דומה לשמה של התובעת, עד כדי להטעות) ולהורות לנתבעים לשנות את שם הנתבעת ברשם החברות. בכתב התביעה נטען, כי הנתבע ושותפיו העסקיים (הנתבעים 4-2) בחרו להתחזות לתובעת במטרה ליהנות מהמוניטין של התובעת ומתוך ניסיון להתעשר על חשבונה ולפגוע בבעלי השליטה בתובעת, בתו וחתנו עמם הוא מצוי בסכסוך מתמשך.
8. ביום 19.12.21 החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופטת יעל בלכר) ליתן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה הדיון בתביעה יפוצל כך שהרכיב הכספי של התביעה יועבר לבית משפט השלום ואילו לעניין הסעד של צו המניעה הקבוע (לפי חוק החברות) - תוגש תביעה חדשה לבית המשפט המוסמך – בית המשפט המחוזי.
9. בעקבות החלטה זו התיק הועבר לטיפולי וביום 13.1.22 הגישה התובעת תביעה נוספת נגד הנתבעת לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 30569-01-22) למתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת להשתמש בשמה הכולל את צירוף המילים "ישראל אירופה" (להלן: "התביעה בבית המשפט המחוזי").
10. לאחר שהתיק הועבר לבית משפט זה, עניינה של התביעה צומצם והתמקד אך ורק בתביעה הכספית.
11. ביום 17.7.22 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר דחה את תביעתו של מר פרנץ (הנתבע) נגד בתו (הגב' אפרגן) במלואה. בפסק דין זה נקבע, בין היתר, כי:
"לסיכום, טענת התובע כי העביר את המניות לנתבעת בנאמנות נדחית. התובע מסתמך בתביעתו על ההסכם. המומחית קבעה בסבירות גבוהה שהחתימה הנחזית כחתימת הנתבעת על ההסכם אינה חתימתה. דו"חות איכון הטלפונים הסלולריים של התובע והנתבעת מובילים למסקנה כי ביום חתימת ההסכם לא נפגשו כלל והנתבעת לא היתה במשרדי החברה כפי שטוען התובע. עדי התובע סתרו עצמם בכל הנוגע לנסיבות החתימה על ההסכם. טענות התובע שהמשיך לממן את החברה גם לאחר שהעביר את המניות נדחו...".
12. על פסק דין זה הוגש ערעור וביום 15.2.23 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את הערעור בהסכמת הצדדים.
13. ביום 26.6.23 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בת"א 30569-01-22), אשר קיבל את תביעת התובעת ואשר הורה לנתבעת להימנע מלעשות שימוש בשמה הרשום, וכל עוד תעסוק בתחום ההתחדשות העירונית גם בכל שם אחר הכולל את צירוף המילים "ישראל אירופה". זאת תוך שנקבע כי שמה של הנתבעת דומה עד כדי להטעות לשמה של התובעת באופן המצדיק את מתן הצו הנ"ל (להלן: "פסק הדין של בית המשפט המחוזי"). ערעור שהוגש על ידי הנתבעת נגד פסק דין זה לבית המשפט העליון, עודו תלוי ועומד.
14. בתביעה שלפניי, לאחר שהגישו הצדדים את תצהיריהם, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה הצדדים יוותרו על חקירת המצהירים, תוך שכל צד שומר על מלוא טענותיו ומבלי שיהיה בכך כדי להודות בטענה כלשהי שהובאה בתצהיר של הצד שכנגד. הצדדים הסכימו כי יגישו סיכומיהם על סמך התצהירים והמסמכים שהוגשו לתיק.
15. אציין, כי מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר אפרגן ומטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבע ושל נתבע 4 (מר רפאל ניסני). כן הוגש גם תצהירו של מר ניסני מרסל- בנו של הנתבע 4. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, בשל התיק להכרעה.
עיקרי טענות התובעת:
16. לטענת התובעת, הנתבע, יחד עם שותפיו - הנתבעים 4-2, פנו בחודש נובמבר 2019 לגורמים שונים, לרבות בעלי דירות בבניינים המעוניינים להתקשר עם חברות נדל"ן בהסכמים לביצוע עבודות בנייה במסגרת תכנית תמ"א 38, תוך שהם מתחזים לנושאי משרה בתובעת. הם אף הגדילו לעשות כאשר הפנו גורמים שונים לאתר האינטרנט של התובעת מתוך כוונה לייחס לעצמם פרויקטים שאינם שלהם, וזאת למרות שאין להם כל קשר לתובעת.
17. לאחר שהתובעת ובעלי השליטה בה גילו על מעשיהם (בין השאר מפניות של נציגים בעיריית נתניה, ומפניות של בעלי דירות בבניינים שונים בעיר), הם פנו לנתבעים ודרשו מהם לחדול לאלתר מהתחזותם זו.
18. בתגובה לכך, הנתבעים החליטו לייסד את הנתבעת בכוונת מכוון בשם דומה לשמה של התובעת. זאת כדי ליהנות מהמוניטין שצברה התובעת במרוצת השנים, כדי להתעשר על חשבונה וכדי לפגוע בבעלי השליטה בתובעת (בתו וחתנו של הנתבע) ועל מנת להטעות את הציבור שיזהה את הנתבעת כתובעת וייחס לה את המוניטין של התובעת.
19. לטענתה, הנתבעים הקימו לנתבעת שני אתרי אינטרנט בשם הדומה לשם התובעת. הנתבעים אף העתיקו לשני אתרי האינטרנט הדמיית פרויקט מאתר האינטרנט של התובעת (שפורסם באתר התובעת בשנת 2014) והציגו אותו כפרויקט של הנתבעת. הנתבעים אף הקימו דף "פייסבוק" עסקי ששמו "קבוצת ישראל אירופה" - אותו שם בדיוק של דף ה"פייסבוק" העסקי של התובעת, אותו הקימה בשנת 2014. במהלך תקופה זו פרסמה בראשית לפחות 12 פעמים בדף "הפייסבוק" העסקי שלה את שני אתרי האינטרנט המפרים וגם הנתבעים 4-3 פרסמו פרסומים שונים של הנתבעת ואת אתרי האינטרנט המפרים שלה.
20. לטענתה, עסקינן בלא פחות מעשרים עוולות נפרדות ושונות אשר בוצעו על ידי הנתבעים ויש לפסוק נגדם את סכום הפיצוי המקסימלי בגין כל עוולה (100,000 ש"ח) ובסך הכול יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי, ללא הוכחת נזק, בסך כולל של 2,000,000 ש"ח.
21. עוד טוענת התובעת כי העתקת הדמיית הפרויקט, שאת יצירתה הזמינה התובעת עבור פרויקט שלה בקריית ביאליק, והצגת ההדמיה בשני אתרי האינטרנט של הנתבעת, כאילו מדובר בפרויקט של הנתבעת, היא הפרה של זכות היוצרים שלה המזכה אותה בפיצוי נוסף בסך של 200,000 ש"ח (100,000 ש"ח בגין כל הפרה - שני אתרי האינטרנט השונים של הנתבעת).
עיקרי טענות הנתבעים:
22. לטענת הנתבעים, הם מעולם לא הציגו עצמם בשם התובעת ולא היה להם כל צורך להתחזות או להציג את עצמם או את הנתבעת בשם התובעת.
23. הנתבע הוא בעל ניסיון של 30 שנה בתחום והוא הציג את ניסיונו שלו בחברות שניהל, אולם הוא מעולם לא הציג את עצמו כבעלים של התובעת או כמי שפועל בשם התובעת. הוא אף לא ציין כי קיים שיתוף פעולה בין הנתבעת לתובעת. התובעת אינה בעלת ניסיון או מוניטין עשיר וייחודי בתחום התחדשות עירונית. כל הניסיון שלה, אם בכלל, הוא אך ורק במספר בודד של פרויקטים אשר בעיקרם תוכננו ומומנו על ידי הנתבע בעצמו.
24. השם שנתנו הנתבעים לנתבעת אושר על ידי רשם החברות ומכאן שאין בו כל הטעיה או דמיון עם שם התובעת, שיכול להטעות והשימוש במילים "ישראל אירופה", איננו בלעדי לתובעת. לא ניתן למנוע מהנתבעים או מהציבור להשתמש בשם "הגנרי", תיאורי כללי, "ישראל אירופה". הנתבעים עושים שימוש בשם המלא של הנתבעת, כפי שאושר על ידי רשם החברות - "קבוצת ישראל אירופה התחדשות עירונית בע"מ" – וכך אף מופיע השם באתר האינטרנט של הנתבעת. ה"לוגו" של התובעת וכתובת הדוא"ל שלה שונים מאלו של התובעת ואין להם כל קשר לתובעת, שיכול להטעות את הציבור.
25. אתרי האינטרנט של הנתבעת שונים לחלוטין מאתר האינטרנט של התובעת ואם הם היו דומים לא ניתן היה לאשר זאת. שמות האתרים שונים לחלוטין ונמצאים בשרתים שונים. לטענתם, הנתבעת פרסמה באתר שלה הדמיות של פרויקטים אשר הנתבע הקים ותכנן, ובטעות הוכנס פרויקט אחד, מבין המון פרויקטים של הנתבע, שהיה שייך לתובעת ואשר הנתבע היה מעורב בו בעבודתו אצל התובעת. הדמיה זו הופיעה בין הרבה פרויקטים אחרים ולא ניתן היה להבחין בטעות שארעה. משהובא לידיעת הנתבעת הטעות, שנעשתה בתום לב, ההדמיה הוסרה באופן מידי.
26. לעניין דף ה"פייסבוק העסקי" – לטענתם הוא שונה לחלוטין מזה של התובעת וזכותה של הנתבעת להשתמש בשם זה. עיון בשני ה"דפים" מגלה שוני משמעותי והבידול בין שניהם מתבטא גם בתוכן - השם השונה לחלוטין, והפרטים והכתובות שונים אף הם.
לעניין הפרסום של בראשית ב"דף הפייסבוק" העסקי שלה המפנה לשני אתרי האינטרנט של הנתבעת - הרי שאכן בראשית פרסמה זאת עם שמה המלא של הנתבעת והלוגו שלה, זכותה לעשות כן ואין בכך הפרה או פגיעה בתובעת. כך גם נתבעים 4-3 אשר לא הייתה מצדם כל מניעה לעשות שיתופים לאתר הספציפי.
27. לעניין הטענה בדבר מספר העוולות שהופרו כביכול- לטענתם התובעת מנסה לנפח ולהעצים בצורה מעוותת כל קישור או שיתוף כעוולה נפרדת, וזאת על מנת ליצור מצג ותמונה עגומה ובלתי סבירה, ללא כל ביסוס ובניגוד להלכה הפסוקה.
28. לעניין הטענה להפרת זכות יוצרים של הפרסום הבודד של הדמיית הפרויקט - לנתבע קשר אישי וישיר לפרויקט והוא זה שיזם תכנן וביצע אותו. על אף האמור, ההדמיה הוסרה מידית ולא היה לנתבעים כל אינטרס להותירה, שכן היא שורבבה בטעות בין המון פרויקטים אחרים של הנתבע. לטענתם, התובעת היא זו שעושה שימוש בהדמיות ופרויקטים של הנתבע ללא רשות ומציגה אותם כפרויקטים שלה.
דיון והכרעה:
29. אקדים ואתנצל על העיכוב במתן פסק הדין, אשר נגרם, בין היתר, בשל שהותי בשירות מילואים במהלך חלק מהתקופה שלאחר הדיון האחרון בתיק והגשת סיכומי הצדדים.
30. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בתיק, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן יפורטו הטעמים לכך.
31. אציין כבר עתה, כי מצאתי לקבל את טענות התובעת לעניין הוכחת עוולת "גניבת עין" והפרת זכות יוצרים, אולם לא מצאתי לקבל את טענתה לעניין גובה הפיצוי ומספר ההפרות בגינן היא זכאית לפיצוי.
32. אנמק מבלי להידרש לטענות המהוות הרחבת חזית, טענות שנזנחו בסיכומי הצדדים או טענות שאינן נדרשות לצורך ההכרעה בהליך.
33. אוסיף, כי לאור ההסדר הדיוני בתיק, משבחרו הצדדים שלא לקיים הליך הוכחות, מקום בו לא היה במסמכים ובראיות שהוצגו כדי לתמוך בטענות עובדתיות ומקום בו היה עלי להכריע בין גרסאות הצדדים, מבלי שמי מהן נתמכה בחיזוק כלשהו, מצאתי שלא לקבוע ממצא עובדתי, אלא אך לקבוע על פי הוראות הדין וההלכה הפסוקה לעניין נטלי הראיה.
עוולת גניבת עין:
34. סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), שכותרתו "גניבת עין" קובע כי:
“)א)לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב)שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".
35. עוולת גניבת עין מותנית בהוכחת שני יסודות מצטברים: הראשון- על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור; השני – קיום חשש סביר שיש במעשי הנתבע כדי להטעות את הציבור, כי השירות שהוא מציע הוא שירות של התובע או של הקשורים אליו. בבחינת השלב השני (החשש להטעיה) נוהג המבחן המשולש המורכב מהמבחנים הבאים: (1) מבחן החזות והצליל; (2) מבחן סוג הסחורה וסוג הלקוחות; (3) מבחן יתר הנסיבות (ע"א 5066/10 שלמה א.אנג'ל בע"מ נ' י.את א.ברמן בע"מ (30.5.13); ראו גם ת"א (מרכז) 44503-03-10 Tommy Hilfiger Licensing LLC נ' בן שוורץ (20.2.12) (להלן: "עניין טומי הילפיגר")).
היסוד הראשון- קיומו של מוניטין:
36. מצאתי כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה להוכיח קיומו של מוניטין בתחומה, מוניטין המשויך לכינוי "ישראל אירופה" שבשמה:
37. התובעת עוסקת בתחום פעילותה (התחדשות עירונית) שנים רבות. פעילותה ארוכת השנים בתחום הספציפי של ההתחדשות העירונית יכולה ללמד על המוניטין שצברה והמקושר לשמה.
38. התובעת דורגה בתחום פעילותה (התחדשות העירונית), בדירוג BDI ובדירוג 100 DUNS שמתיימרים להציג את החברות המוצלחות והמובילות בתחומם. הנתבעים לא הביאו כל ראיה שיש בה כדי לסתור את הראיות שהוצגו על ידי התובעת לעניין הדירוגים וטענות התובעת בדבר יוקרתם וחשיבותם (ראו סעיף 11 לסיכומי התובעת).
39. התנהלותו של הנתבע, גם קודם להקמת הנתבעת, והתעקשותו לצרף את המילים "ישראל אירופה" לשם החברה שייסד באותו תחום התמחות, גם לאחר שבקשתה לעשות שימוש בשם הראשון (שכלל אף הוא צמד מילים זה) נדחתה על ידי רשם החברות, מלמדים כי הנתבע ראה בעצמו חשיבות למוניטין שיש לתובעת והמקושר לצמד מילים זה. אוסיף, כפי שאף נפסק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי צמד המילים "ישראל אירופה" אינו מתאר את פעילות הנתבעת. לא נטען על ידה כי היא מקיימת פעילות כלשהי באירופה ולא מצאתי כי צמד מילים זה מהווה שם "תיאורי" לפעילותה.
40. סביר בעיני כי הנתבע ייחס לעצמו את המוניטין שנצבר לתובעת בשל כך שניהל את התובעת בשנים הראשונות. העובדה שנציג בראשית הציג עצמו בפני דיירים כמי שיש לו שיתוף פעולה עם התובעת (נספח 1 לתצהיר התובעת) תומכת אף היא במסקנה זו וראו לעניין זה אף את תמליל השיחה שצורף לתצהיר ובהפניה לאתר האינטרנט של התובעת (נספח 2 לתצהיר התובעת) ובתוך כך דבריו המוקלטים מהם עולה כי סבר שהנתבע הוא הבעלים של התובעת.
41. אוסיף, כי עניין זה אף נידון בתביעה בבית המשפט המחוזי, שם נפסק, כי "אשר למוניטין אשר צברה התובעת במהלך שנות עבודתה אני סבורה כי התובעת ביססה קיומו של מוניטין, הבא לידי ביטוי, בין היתר, בדירוגים שונים כחברה בתחום ההתחדשות העירונית... אני סבורה כי בעקבות מוניטין זה רכשו המילים "ישראל אירופה", בכל הנוגע לתחום ההתחדשות העירונית, מידה מסוימת של אופי מבחין" (נספח 1 לתצהיר התובעת).
42. אציין, כי בית המשפט המחוזי קבע כי: "אשר לקיומה של הטעיה מכוונת, קשה שלא לקבל את הרושם כי הבחירה לכלול בשמה של הנתבעת את צירוף המילים "ישראל אירופה" אינו מקרי. מר פרנץ, הנמנה על מנהלי הנתבעת ואשר אשתו מחזיקה במחצית המניות בה, היה בעברו בעל מניות ומנכ"ל התובעת... בנסיבות אלו ברי כי פעילותו של מר פרנץ להקמת חברה בשם הכולל את המילים ישראל אירופה ובכלל זה הבחירה בשם "קבוצת ישראל אירופה" נועד כדי ליצור, בקרב הציבור, את הרושם כי מדובר באותה חברה או למצער חברה הקשורה אליה, זאת בין אם במטרה ליהנות מהמוניטין שצברה ובין אם מתוך אמונה כי מוניטין זה (כמו גם מחצית ממניות התובעת) שייך לו...".
43. להשלמת התמונה, אוסיף כי מצאתי טעם בטענת התובעת לגבי אפשרות התקיימותו של השתק פלוגתא ביחס להכרעות בעניין שני היסודות המרכיבים את עוולת גניבת העין (מוניטין וחשש סביר להטעיית הציבור – כמפורט להלן). זאת שכן בית המשפט המחוזי דן בעניינים אלה. עם זאת, הכרעתי בסוגיות אלו לא נעשתה מתוך הסתמכות על הקביעות שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגם שאני מסכים עמן והן תומכות במסקנותיי.
44. לאור האמור מצאתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומו של מוניטין. אבחן עתה האם התקיים התנאי השני – האם שמה של הנתבעת בהקשר לפעילותה עלולים להטעות את הציבור?
היסוד השני - האם שמה של הנתבעת ופעילותה עלולים להטעות את הציבור?
45. על מנת להכריע בשאלה: האם קיים "דמיון מטעה", היינו – האם השימוש בשמה של הנתבעת עלול להוביל להטעיית הציבור באופן בו הציבור יסבור שהנתבעת היא התובעת או חברה הקשורה לתובעת, אסתייע ב"מבחן המשולש" - מבחן החזות והצליל; מבחן תחום העיסוק וחוג הלקוחות; ומבחן "יתר נסיבות העניין" (ראו עניין טומי הילפיגר לעיל וכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי והאסמכתאות שם – רע"א 3577/09 עזרא ביבי נ' אייץ' אנד או אופנה בע"מ (11.6.09); ע"א 210/65 בנק איגוד נ' בנק אגודת ישראל (29.7.65)).
46. מבחן החזות והצליל- הנתבעת עושה שימוש בשם "ישראל אירופה" אשר זהה לשמה של התובעת. ברי כי בחינת השם מלמדת על הדמיון והזהות לתובעת. גם אם השם כולל מילים כלליות נוספות כמו "קבוצת" או "התחדשות עירונית בע"מ", אין לנתבעת כל הסבר מדוע בחרה דווקא את השם "ישראל אירופה". כאמור לא נטען כי לנתבעת פעילות באירופה. על כן בחירתה לעשות שימוש במילים אלו, הזהות במראה ובצליל לשם התובעת משמש לחובתה ומלמד שהשימוש בהן נעשה על מנת להטעות או לעשות שימוש במוניטין התובעת.
47. מצאתי, כי סימן ההיכר המרכזי בשם התובעת והנתבעת הוא צירוף המילים "ישראל אירופה" וכי יתר המילים בשמות החברות שמלמדות לכאורה על תחום העיסוק של החברות הן בגדר "אבחנה משנית החוסה בצלו של סימן ההיכר המרכזי" (ע"א 30/77 רואיס (אשדוד) בע"מ נ' רואיס בע"מ, פ"ד לא(3) 183 (1977). גם השימוש במונח "קבוצת ישראל אירופה" מעיד על החשיבות שבצמד מילים אלו בניגוד ליתר המילים שנוספו לשם. אני מסכים עם קביעת בית המשפט המחוזי, כי השוואת שני השמות "מלמדת על דימיון ויזואלי באורך השם ובמזהה הייחודי "ישראל אירופה" וכי "במסגרת מבחן המראה והצליל יש לבחון את שני השמות בשלמותם, אולם לא מדובר בהשוואה מדוקדקת (שאחרת ממילא אין מקום לבלבול בין השמות). תחת זו יש לתת משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת השמות, תוך דגש לכך שזיכרונו של הלקוח הממוצע אינו מושלם (ראו: רע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ (4.2.03)". מצאתי כי בענייננו צמד המילים "ישראל אירופה" הוא השם המזהה הייחודי והוא סימן ההיכר של התובעת והנתבעת ועל כן מתקיים בענייננו מבחן החזות והצליל.
48. מבחן סוג הסחורות - אין חולק כי התובעת והנתבעת עוסקות באותו תחום – תחום המקרקעין בכלל ותחום ההתחדשות העירונית בפרט. על כן הן אף פונות לאותו קהל לקוחות פוטנציאלי. גם בבחינת אזור הפעילות, לא הוכח כי הנתבעת פועלת באזורים שונים מהאזורים בהם פועלת התובעת. על כן גם מבחן זה מתקיים בענייננו.
49. אשר למבחן "יתר הנסיבות" - לעניין זה נקבע כי מבחן זה מאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים. במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון גם את התנהלות הנתבע עובר להקמת הנתבעת ואת העובדה שהנתבע שימש כבעל מניות ומנכ"ל התובעת, כך שבחירת השם הנ"ל מעידה על התנהלות שנעשתה בחוסר תום לב (גם אם מתוך הנחה מוטעית שיש לו זכויות בשם) וכך אף ניתן ללמוד מתמלילי השיחות שצורפו לתצהיר התובעת. מצאתי כי מעשיה של הנתבעת והשימוש בשמה של התובעת נעשה בכוונת מכוון על מנת שצדדים שלישיים יסברו שעסקינן באותה חברה או בחברות קשורות, וכי התנהלות זו מגיעה אף עד לכדי "הטעיה בזדון". הגם שכוונה אינה מעידה בהכרח על כך שציבור הלקוחות הוטעה בפועל (או עלול להיות מוטעה) קיומה של כוונה מקלה על הוכחת ההטעיה גם בבחינה אובייקטיבית (לעניין זה ראו ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט כפ"ס בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד י"ח(3) 275, 279 (1964)).
50. התובעת אף הציגה מספר דוגמאות לכך ששמה של הנתבעת הטעה בפועל, במספר הזדמנויות שונות. כך, התובעת הציגה פניות שנעשו אליה מהן עולה כי הפונים טעו לחשוב שהנתבעת היא התובעת (ראו סעיפים 35-27 לתצהיר התובעת; סעיף 3 לתצהיר הנוסף שהגישה התובעת ביום 16.3.23) בעניין פניות נוספות שהתקבלו במשרדה. אומנם לא הוכח שנגרם נזק בפועל בעקבות פניות אלו, אולם דומה כי יש גם בפניות אלו ללמד על הטעיה אובייקטיבית.
51. הנתבעת מסתמכת בעיקר על החלטת רשם החברות, אשר התיר לה לעשות שימוש בשם זה (לאחר שתחילה לא אישר לה לעשות שימוש בשם דומה). ככלל אכן ניתן לתת משקל לכך שרשם החברות התיר את השימוש בשם, בבוא בית המשפט לבחון את תום ליבה של הנתבעת, אולם אין בהחלטתו להכריע האם השם עלול להטעות או לא. הכרעה בסוגיה זו מסורה לבית המשפט ובית משפט זה (כמו בית המשפט המחוזי) הכריע בסוגיה זו לחובת הנתבעת.
52. אוסיף לעניין זה, כי כפי שציין בית המשפט המחוזי (סע' 81 לפסק הדין), החלטת רשם החברות להתיר לנתבעת להירשם בשמה הנוכחי והחלטתו לדחות את פנייתה של התובעת בעניין, הייתה לקונית, בלתי מנומקת ולא ניתן ללמוד ממנה דבר או לתת לה משקל של ממש. לא הובהר אף האם רשם החברות נתן דעתו לכך שהנתבע (מנהלה של הנתבעת ובעל המניות בה) היה מנהלה של התובעת בעבר ובעל מניות בה. מכל מקום, מצאתי כי גם מבחן "יתר נסיבות העניין" מתקיים בענייננו.
53. לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי הן היסוד הראשון (קיומו של מוניטין) והן היסוד השני (חשש להטעיה ואף הטעיה בפועל) מתקיימים בענייננו ומשכך הוכחו רכיביה של עוולת "גניבת עין", כמשמעה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות. אבחן עתה מה גובה הפיצוי לו זכאית התובעת בנסיבות אלו. אשוב ואציין לעניין זה, כי בהליך זה נידון רק הסעד הכספי (שעה שהסעד ההצהרתי/מניעתי נידון והוכרע בבית המשפט המחוזי).
הפיצוי:
54. התובעת עתרה לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות בסכום המקסימלי לכל עוולה. לטענתה, עסקינן בלא פחות מעשרים עוולות נפרדות ושונות אשר בוצעו על ידי הנתבעים, תוך שעשו שימוש אסור בשם "ישראל אירופה". על כן עותרת התובעת לפיצוי בסך של 2,000,000 ש"ח (הכפלת סכום הפיצוי המקסימאלי של 100,000 ש"ח ב- 20 הפרות). בנוסף עותרת התובעת לפיצוי בסך של 200,000 ש"ח בגין הפרת זכות יוצרים (ועל כך להלן).
55. סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות שעניינו פיצוי בלא הוכחת נזק קובע:
“)א)בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.
(ב)לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת".
56. מכאן, שעל מנת לקבוע את שעור הפיצוי הסטטוטורי לו זכאית התובעת, יש להכריע בשתי סוגיות: ראשית יש להכריע מה מספר העוולות שביצעה הנתבעת ולאחר מכן יש לקבוע מהו גובה הפיצוי הסטטוטורי שייפסק בגין כל אחת מהעוולות שבוצעו.
57. אכריע תחילה במספר העוולות המזכות את התובעת בפיצוי. האם עסקינן ב- 20 עוולות, כטענת התובעת, או בעוולה אחת, כטענת הנתבעת? הפסיקה יישמה את העיקרון הקובע כי יש לראות "עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת". לעניין זה נפסק העניין טומי הילפיגר, כך:
"עיון בדברי ההסבר להצעת חוק לאיסור תחרות לא הוגנת, תשנ"ו – 1996 מלמד כי קביעתו של סעיף 13 בחוק עוולות מסחריות בדבר ראיית "עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת" מבוססת על ההלכה שנקבעה על ידי כב' הנשיא שמגר בפרשת שגיא (בהקשר לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים, 1924) ולפיה – "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה" ...
בפסק הדין שניתן בפרשת דקל, דן בית המשפט העליון בהלכת שגיא וקבע כי בנסיבות בהן הנתבע מפר זכויות יוצרים המתייחסות לשתי יצירות שונות או יותר – מספר ההפרות המזכה את התובע בפיצויים סטטוטוריים (לכל אחת מההפרות), ייקבע בהתאם למספר היצירות שזכויות היוצרים בהן הופרו. בית המשפט אף הדגיש כי "השאלה הרלוונטית היא דווקא מהו מספר הזכויות שהופרו, ולא מהו מספרן של היצירות המפרות" (פרשת דקל, פסקה 17).
...
אני סבור כי ניתן ליישם את "מבחן הזכות שנפגעה" אשר נקבע על ידי כב' הנשיא שמגר בפרשת שגיא לגבי הפרות של זכויות יוצרים, גם במקרה של תביעה לפיצויים בגין ביצוע עוולה של גניבת עין. כפי שכבר הובהר לעיל, מבחן זה היווה את הבסיס הנורמטיבי לחקיקתו של סעיף 13 בחוק עוולות מסחריות ... לפיכך, יישומו של מבחן זה לגבי גניבת עין מחייב התמקדות בשאלת מספר הזכויות שנפגעו. ככל שמדובר בטובין בעלי מוניטין עצמאי ופוטנציאל שיווקי עצמאי, וככל שמדובר במוצר אשר קיים חשש להטעיית ציבור הלקוחות לגבי רכישתו, מדובר במקרה אשר יתקיימו לגביו היסודות הנדרשים להוכחת עוולה של גניבת עין. מאחר שכל דגם של פריט הלבשה רלוונטי מהווה מוצר עצמאי ובעל ערך כלכלי משל עצמו – אני קובע כי לבעל המותג קיימת זכות עצמאית בכל אחד מהדגמים הנכללים במוצרי המותג. לפיכך, אני קובע כי יישומו הנכון של "מבחן הזכות שנפגעה" מוביל למסקנה כי מספר העוולות של גניבת עין שבוצעו על ידי הנתבע במקרה דנן הינו כמספר הדגמים שזויפו. אני סבור כי פרשנות זו, התואמת את ההלכות שנפסקו בפרשת שגיא ובפרשת דקל, הינה מחויבת נוכח תכליתו החקיקתית של סעיף 13 בחוק עוולות מסחריות".
58. בענייננו, אני סבור כי כל העוולות הנטענות על ידי התובעת מהוות "עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים". עסקינן בשורה של פעולות הנוגעות כולן לשימוש בשם שיש בו כדי להטעות. התובעת לא טענה כי הנתבעת התקשרה בעסקאות שונות או סיפקה שירותים שונים בהתבסס על השימוש בשמה המטעה. ברי כי לא כל מקרה בו אדם התבלבל בין שמה של התובעת לשם הנתבעת מהווה עוולה נפרדת. לעניין זה אף לא מצאתי כי הקמת אתר אינטרנט או "דף פייסבוק" מהווים הפרה נפרדת שאינה קשורה לאותה מסכת עובדתית של מעשים.
59. יישם "מבחן הזכות שנפגעה" בענייננו מוביל למסקנה זו. יישומו של המבחן לגבי עוולת "גניבת עין" ממקד את הבחינה במספר הטובין שנמכרו או במספר השירותים שסופקו על ידי הנתבעת ובענייננו לא נטען ולא הוכח כי הנתבעת סיפקה שירות כלשהו בהתבסס על שמה והעובדה שהיו מי שטעו לחשוב שעסקינן באותה חברה מבלי שהייתה לכך כל השלכה לא רק שמלמדת שלא הוכח כי נגרם לנתבעת נזק, אלא מלמדת כי עסקינן בעוולה אחת שלא ניתן לחלקה לעוולות שונות (על פי מספר הפרסומים או אמצעי הפרסום). אני סבור כי פרשנות זו, התואמת את ההלכות שנפסקו בעניין טומי הילפיגר ובפרשות שגיא ודקל (שהובאו שם) ומתאימה לתכלית החוק, כמפורט לעיל.
60. לאור האמור מצאתי לקבוע כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין עוולה אחת (הגם שלהיקף ההפרות יש נפקות בקביעת גובה הפיצוי על אותה הפרה, ועל כך להלן). למעלה מן הצורך, אדרש בקצרה ל- 20 ההפרות הנטענות על ידי התובעת.
61. התובעת טוענת ל- 20 עוולות, כמפורט להלן: לעניין עוולות 1 ו-2: התובעת טענה כי במהלך חודש נובמבר 2019 הנתבעים פנו למספר רב של בניינים בעיר נתניה בהצעה להתקשר עמם בפרויקט התחדשות עירונית, ואף נטען כי לתובעת הוכחות לגבי שתי פניות בהן התחזו הנתבעים כנציגי התובעת - אחת בפניה הנוגעת לבניין ברחוב סוקולוב והשנייה בפנייה הנוגעת לבניין ברחוב רד"ק.
62. אקדים ואציין, כי עסקינן בפניות שנעשו טרם התאגדותה של הנתבעת וממילא לא ניתן לטעון כי בפניות אלו נעשה שימוש בשמה המטעה של הנתבעת וממילא לא ניתן לתבוע בגין פניות אלו מכוח עוולת "גניבת עין" המתבססת על שמה המטעה של הנתבעת. על אף האמור, אדרש בקצרה לטענות לגופן.
63. אשר לבניין ברחוב סוקולוב- לטענת התובעת התקבלה אצלה שיחת טלפון מדיירת המתגוררת בבניין, שטענה כי נציגי התובעת ביקרו בבניין וניסו לקדם מול דיירי הבניין פרויקט התחדשות עירונית (סע' 4 לתצהיר מר אפרגן). לטענתה, נציגת התובעת הסבירה לדיירת כי אין לתובעת כל קשר לפרויקט וכי מי שפנה אליהם אינו נציגה (סעיפים 5-4 לתצהיר). לא מצאתי שניתן לייחס משמעות לשיחה עלומה ובודדת זו שאינה מלמדת דבר (לא כל שכן בהעדר הליך הוכחות ומבלי שהובהר מדוע אין המדובר בעדות שמיעה).
64. אשר לבניין ברחוב רד"ק- לטענת התובעת נציג מטעם בראשית הציג עצמו לפני הדיירים בפרויקט הפינוי בינוי כמי שיש לו שיתוף פעולה עם התובעת ואף הפנה לאתר האינטרנט של התובעת. לתצהיר התובעת אף צורפה התכתבות ווטסאפ בין נציג בראשית לבין אותה דיירת, בה ניתן לראות כי היא הופנתה לאתר האינטרנט של התובעת (סע' 7 לתצהיר מר אפרגן; נספח 1 לתצהיר- התכתבות הווטסאפ). מר אפרגן טען (סע' 8 לתצהירו) כי מיד עם קבלת ההתכתבות הנ"ל, התקשר לאותו נציג בראשית אשר אישר כי הנתבע הציג עצמו כבעלים של התובעת (תמלול השיחה צורף כנספח 2 לתצהירו). עוד טען מר אפרגן כי הבהיר לאותו נציג כי לנתבע אין כל קשר עם התובעת וכי הנתבעים נדרשים לחדול מלהציג עצמם כקשורים אליה (סע' 9 לתצהיר). בעקבות כך, ביום 25.11.19 פנתה התובעת במכתב התראה אל בראשית בו דרשה ממנה לחדול מפועלה הפסול.
הנתבעים טענו כי מר פרנץ (הנתבע) נכח באותה פגישה עם הדיירים והציג עצמו כבעלים של חברת שיל"ת ולא הציג עצמו כבעלים של התובעת. עוד טענו כי עורכת הדין ששלחה את המכתב מטעם התובעת היא עורכת דין של הנתבע וייצגה אותו ואת חברת שיל"ת ולכן פנה אליה הנתבע אישית לבירור העניין וציין בפניה כי הוא אשר היה בפגישה הנטענת והנתונים במכתבה אינם נכונים. לטענתם, עורכת הדין טענה בפני הנתבע כי המכתב מבחינתה מבוטל ואם הייתה יודעת שמדובר בנתבע לא הייתה שולחת את המכתב כלל (סע' 19 לכתב ההגנה).
65. לאור העובדה שהצדדים כאמור ויתרו על שלב החקירות, הרי שיש קושי להעדיף גרסה אחת על פני השנייה. מכל מקום, אין המדובר בטענה לפיה שמה של הנתבעת הטעה את התובעת (טענתה ל"גניבת עין") אלא בטענה שהנתבע התחזה לבעלים של התובעת (מבלי שהובהר האם רק ציין את עברו כמנהל התובעת והבעלים של התובעת). התובעת אף לא הבהירה איזו פגיעה נגרמה לה מכך ולא הובהר האם הנתבעת או מי מהנתבעים ביצע עסקה בפרויקטים אלו והאם עסקה זו הייתה נעשית על ידי התובעת לולא הפנייה.
66. לאור כל האמור לא מצאתי כי התובעת זכאית לפיצוי נפרד בגין "עוולות" אלו.
67. אשר לעוולות 3-4: לטענת התובעת במהלך חודשים דצמבר 2019 ו-ינואר 2020, בסמוך לאחר התאגדותה של הנתבעת, הקימו הנתבעים 2 אתרי אינטרנט הכוללים את צירוף המילים "ישראל אירופה". גם כאן לא נטען כי בעקבות הקמת האתרים הנתבעת התקשרה בעסקה כלשהי עם צדדים שלישיים או כי העניקה שירות כלשהו. עסקינן בפרסומים שונים הכוללים את שמה של הנתבעת, ומהווים חלק מהקמתה של הנתבעת, ואני סבור כי הם כלולים באותה עוולה ואין לראות בהן עוולות נפרדות. עסקינן במסכת אחת של מעשים שנעשו במסגרת אותו שימוש אסור שעשתה הנתבעת בשמה המטעה.
68. עוולות 5-6: התובעת טענה כי הנתבעים העתיקו הדמיית פרויקט מאתר האינטרנט שלה ופרסמו אותה בשני אתרי האינטרנט שלהם. לעניין הפרת זכות היוצרים אדון בהמשך, אולם אינני סבור שהעתקת ההדמיה מהווה עוולה נפרדת של "גניבת עין" בנסיבותיו של מקרה זה. אוסיף, כי גם לעניין זה התובעת אינה טוענת שהדמיות אלו שימשו את הנתבעת או כי גרמו לצד שלישי כלשהו להתקשר עם הנתבעת (או שגרמו לכך שלקוחות לא התקשרו עמה).
69. עוולות 7-18: התובעת טענה כי הנתבעים פרסמו פעמים רבות באמצעות "דפי הפייסבוק" שלהם את שני אתרי האינטרנט המפרים –לא הובהר מדוע יש בפרסומים אלו של האתרים כדי להוות עוולות נפרדות. אני סבור כי גם מקרים אלו נעשו במסגרת אותה מסכת אחת של מעשים וכחלק מהשימוש האסור בשם החברה, וכי אין המדובר בעוולות נפרדות. גם כאן התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק או כי הנתבעים התקשרו בעסקה כלשהי עקב כך.
70. עוולה 19: התובעת טוענת כי ביום 7.6.2020 קיבלה החברה פנייה מעו"ד הדס מדליה, ראש מנהלת התחדשות עירונית בעיריית נתניה, אשר שאלה את התובעת כיצד "ישראל אירופה" קשורה לחברת "שיל"ת תמ"א 38" חברה נוספת בבעלות הנתבע. התברר, כך נטען, כי עו"ד מדליה קיבל תלונות בנוגע לאי השלמת פרויקט של חברת שיל"ת ברחוב ריבלין 6 בנתניה. פרויקט שאין לו כל קשר לתובעת ואשר יוחס לתובעת בטעות. בכך, כך נטען, נגרם סיכון לפרויקטים של התובעת. זאת נטען ללא כל אסמכתא או ראיה. גם כאן אני סבור שמדובר באותה מסכת של מעשים במסגרת השימוש בשם חברה מטעה, והעובדה שגורם כלשהו התבלבל וקישר בין התובעת לנתבעת לא מהווה עוולה נפרדת.
71. עוולה 20-לטענת התובעת, הנתבעים עושים שימוש בשם המטעה בדף הפייסבוק העסקי שהקימו לנתבעת ששמו "קבוצת ישראל אירופה" שזהו בדיוק שם דף הפייסבוק העסקי של התובעת - גם במקרה זה עסקינן באותה מסכת של מעשים במסגרת השימוש בשם האסור ולא מדובר בעוולה נפרדת והתובעת, אשר לא הוכיחה כי נגרם לה נזק בשל כך, ולא ייחסה את "דף הפייסבוק" לעסקה כלשהי בה התקשרה הנתבעת.
72. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי לקבל את טענת התובעת כי הנתבעים עוולו כלפיה ב- 20 עוולות שונות, ומצאתי לקבוע כי עסקינן בעוולה אחת – שעניינה בשימוש המטעה שעשתה הנתבעת בשמה. אני סבור שטענת התובעת לעניין 20 עוולות ובחירתה לתבוע סכום של 2 מיליון ש"ח בשל כך, אך "ניפחה" את סכום התביעה ונתתי ליבי לכך בבואי לפסוק את הוצאות ההליך.
73. אדון עתה בגין גובה הפיצוי בגין העוולה שבוצעה. רשימת השיקולים שעל בית המשפט לשקול עת נדרש הוא לפסוק פיצוי במסגרת הוראות סעיף זה, איננה רשימה סגורה. בין היתר, יתחשב בית המשפט, במסגרת שיקוליו בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר, בנזק שנגרם בפועל לתובע ועוד (ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873 (2004).
74. כאמור לעיל, מצאתי כי בנסיבותיו של מקרה זה הנתבעת עשתה במשך שנים שימוש מטעה בשם שבחרה בכוונה לצורך שימוש במוניטין שנצבר לתובעת במהלך השנים. גניבת העין לא נעשתה בתום לב אלא "בהטעיה בזדון" (שימוש בשם דומה) לצורך שימוש במוניטין שבנתה התובעת בתחום עיסוק זהה לזה בו עוסקת הנתבעת ובהיקף נרחב. כך שנוצר מצג כי מדובר בשירות הקשור באופן כלשהו לתובעת. הטעיה זו אף התממשה בפועל לא אחת. כאמור לעיל, לא מצאתי לקבל את טענת התובעת בדבר 20 עוולות שונות ונפרדות, אולם אני סבור כי ריבוי המקרים מעיד על היקף ההפרה הרחב.
75. מנגד, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה שנגרם לה נזק כלכלי כלשהו מהשימוש שעשתה הנתבעת בשם המטעה. לא הוכח כי התובעת הפסידה עסקה או התקשרות בשל כך ואף לא שהנתבעת הרוויחה או ביצעה התקשרות עסקית כלשהי בעקבות השימוש בשם המטעה.
76. בין השיקולים לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, יש לקחת בחשבון את הנזק שנגרם לתובע בפועל, שכן פסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק אינו מלמד על כך שהפיצוי נפסק ללא קשר לקיומו של נזק, אלא שיש נזק אך קיים קושי להוכיחו. עם זאת, בקביעת פיצוי ללא הוכחת נזק ישנו גם רכיב הרתעתי שנועד למנוע ביצוע עוולות בהן לא תמיד קיים נזק מוחשי בר הוכחה, הרתעה זו גוברת מקום בו נקבע שהנתבע פעל בחוסר תום לב או בכוונת מכוון.
77. על יסוד מכלול שיקולים אלו, מצאתי לפסוק לחובת הנתבעת פיצוי בסך של 90,000 ש"ח (הקרוב לרף העליון הקבוע בחוק).
הפרת זכות יוצרים:
78. התובעת טענה כי הנתבעים לא הסתפקו בשימוש בשם "ישראל אירופה" באתרי האינטרנט שהקימו, אלא גם העתיקו לשני האתרים הדמיית פרויקט מאתר האינטרנט של התובעת. לטענתה, מדובר בהדמיה של פרויקט ברחוב יהודה 5 בקרית ביאליק שאת יצירתה הזמינה התובעת עוד בשנת 2014. ההדמיה הוצגה בשני אתרי האינטרנט של הנתבעת כהדמיה של פרויקט כלשהו בנהריה.
79. הנתבעים טענו כי הנתבעת העלתה לאתר שלה פרויקטים רבים אשר תכנן והקים הנתבע במשך ניסיונו העשיר והוא העביר למקים האתר את כל הפרויקטים אשר היה מעורב בהם. לטענתם, בטעות הוכנס גם פרויקט אחד של התובעת מבין המון פרויקטים של הנתבע (פרויקט שהנתבע היה מעורב בו בעבר עת היה בעל מניות ומנהל בתובעת). לטענתם, משהובא הדבר לידיעת הנתבעת, הוסר הפרויקט מידית מהאתר. לטענתם, הדבר נעשה בתום לב ולא היה לכך כל ערך משמעותי בצד הפרויקטים הרבים שביצע הנתבע. לטענתם בהתאם לסעיף 58 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"), שדן ב"מפר תמים" אין לחייב אותה בפיצויים.
80. מצאתי לקבל את טענות התובעת לעניין זה, אך מצאתי לפסוק לטובתה פיצוי על הצד הנמוך. אבאר:
81. למעשה, אין חולק בענייננו כי התובעת היא בעלת זכות היוצרים הבלעדית בהדמיה אשר פורסמה באתר הנתבעת. ואין חולק כי ההדמיה היא "יצירה" החוסה תחת הגנת חוק זכות יוצרים.
82. לא מצאתי כי הנתבעת חוסה תחת הגנת "מפר תמים" שבסעיף 58 לחוק זכות יוצרים. על פי סעיף זה: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
83. עניינה של הגנה זו במקרה בו המפר אינו יודע ושלא היה עליו לדעת כי קיימת זכות יוצרים ביצירה. אין המדובר בטענה ל"תום לב" במובן זה שלא הייתה כוונה להפר, אלא בטענה של "מפר תמים" שלא ידע ולא היה יכול לדעת כי קיימת זכות יוצרים ביצירה (וראו לעניין זה גם סעיף 60 בדברי ההסבר לחוק). בענייננו, הנתבעים ידעו כי ההדמיות מוגנות בזכות יוצרים, אלא שלטענתם הם העתיקו את ההדמיות בטעות. ממילא הגנה זו אינה רלוונטית למקרה זה. אוסיף כי קיים קושי לקבל את טענת תום הלב בנסיבותיו של מקרה זה (בהעדר הליך הוכחות) ואף לא הוכח שהנתבעת "העלתה לאתרי האינטרנט כמות כה גדולה של הדמיות כנטען.
84. אשר להסרת ההדמיה מאתרי האינטרנט: אין חולק כי לאחר הגשת כתב התביעה (בחודש נובמבר 2020), הסירה הנתבעת את ההדמיה מאתרי האינטרנט שלה. התובעת טוענת כי היה על הנתבעים להסיר את ההדמיה כבר בחודש ינואר 2020 עת פנתה אליהם במכתב התראה (וההדמיה הוסרה רק עשרה חודשים מאוחר יותר). בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את קבלת מכתב ההתראה מיום 28.1.20 שצורף לכתב התביעה (סע' 24 לכתב ההגנה) והתובעת לא צירפה אישור מסירה של המכתב. על כן (ובהעדר חקירות) לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי לעניין המועד בו נודע לנתבעים על ההפרה (והאם ידעו עליה כבר בחודש ינואר 2020 או רק עם הגשת התביעה).
85. מכל מקום, בנסיבותיו של מקרה זה, הגם שמצאתי כי בוצעה הפרה לא מצאתי כי עסקינן בהפרה חמורה אשר הסבה נזק לתובעת וההפרה אף תוקנה מיד לאחר הגשת התביעה. אציין גם כי לא מצאתי שפרסום אותה הדמיה בשני אתרים של הנתבעת מקים שתי עילות בנסיבותיו של מקרה זה ומכל מקום לקחתי בחשבון גם עובדה זו בבואי לפסוק הפיצוי.
86. לעניין זה קובע סעיף 56 (ב) לחוק זכות יוצרים שדן בקביעת הפיצויים בשל הפרת זכות היוצרים, כי בית המשפט רשאי לשקול בין היתר את השיקולים הבאים: היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, טיב היחסים שבין הנתבע לתובע ותום ליבו של הנתבע.
87. לטעמי חומרת ההפרה היא פחותה ביותר, ההדמיה הייתה באתר הנתבעת מספר חודשים בודדים ולא נראה כי נגרם לתובעת נזק כלשהו בעקבות כך, או שצמח לנתבעת רווח כלשהו בעקבות כך. הנתבעת פועלת כאמור בתחום ההתחדשות העירונית ולא נראה כי לקוחות שראו הדמיה בודדת של פרויקט אחד (ככל שכלל היו לקוחות שראו זאת) מבין מספר פרויקטים נתנו להדמיה משקל משמעותי בבחירת הנתבעת על פני חברה אחרת. כאמור, גם לא ניתן לשלול את טענת תום הלב של הנתבעים לעניין זה (להבדיל מטענת "המפר התמים") ולא הוכח כי קיבלו את מכתב ההתראה מחודש ינואר 2020.
88. לפיכך, לאור האמור לעיל, מצאתי לפסוק לטובת התובעת פיצוי בסך של 10,000 ש"ח בגין רכיב זה של תביעתה.
אחריות הנתבעים 4-2:
89. עיון בכתב התביעה מלמד כי כל טענות התובעת עניינן בפעילותה של הנתבעת לאור השימוש האסור בשמה. לגבי הנתבעים 2 עד 4 אין בכתב התביעה כל פירוט מינימלי מדוע יש לחייב נתבעים אלה בגין עוולת גניבת העין הנטענת. גם אם בסיכומיה הוסיפה התובעת נימוקים, הרי שככל והם לא נטענו בכתב התביעה הם מהווים הרחבת חזית שאין לקבלה.
90. דומה כי רק בסיכומי התשובה(!) (בסעיף 7) פרטה התובעת לראשונה מדוע לטענתה יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד (כולל הטענה בדבר אחריות אישית של נושאי משרה). ברי שלא ניתן לקבל טענות אלו בשלב זה של ההליך, שעה שלא ניתנה לנתבעים האפשרות להתייחס להן.
91. לפיכך, התביעה נגד הנתבעים 2 עד 4 נדחית. עם זאת, בנסיבות העניין לאור מעורבותם בפעולותיה האסורות של הנתבעת, לא מצאתי לפסוק לזכותם הוצאות משפט.
סוף דבר:
92. לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן:
92.1. הנתבעת 1, קבוצת ישראל אירופה התחדשות עירונית בע"מ, תשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 100,000 ש"ח.
92.2. אשר להוצאות: הגם שהתובעת זכתה בדינה, בשים לב לפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק לטובתה ולאור האמור לעיל לעניין מופרזות התביעה, מצאתי לפסוק לחובת הנתבעת הוצאות על הצד הנמוך והיא תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח.
92.3. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
ניתן היום, ג' תמוז תשפ"ד, 09 יולי 2024, בהעדר הצדדים.