ובחקירה חוזרת בנדון כדלקמן (ע' 13, ש' 20 22):
ש. נשאלת לגבי מתי התחלת ומתי סיימת כל יום לעבוד? אומרים העדים של הנתבעים שסיימת כל יום בשעה ארבע...
ת. שאלת אותי לגבי הרמדאן ואני עניתי לגבי השעות של הרמדאן. (בעברית)
35. התובע לא הביא כל ראיה לתמיכה בטענותיו כי נהג לעבוד בשעות נוספות, לא רישומים מזמן אמת ולא עובדים נוספים שהועסקו בנתבעת בתקופה הרלוונטית. הנתבעת לעומת זאת צירפה מלבד תצהירו של הנתבע 2, גם תצהיר מטעם מר עבד אל כרים אשר לא נסתר ולפיו אכן היו הפסקות קבועות כאמור ושעות העבודה היו כנטען על ידה, בין 07:00 – 16:00, ללא שעות נוספות.
36. סיכומם של דברים: אמנם הנתבעת לא הציגה לבית הדין רישומי נוכחות של התובע, אולם הציגה גרסה עקבית, ובכך אנו סבורים כי הרימה את הנטל המועבר אליה מכוח העלאת טענה לעבודה בשעות נוספות מטעם התובע על פי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר. לפיכך, ובשים לב לסתירות בגרסת התובע, נוכח הודאתו כי ההסעה יוצאת לכל המאוחר בשעה 16:00 והסכמתו כי אכן ניתנו לו הפסקות במהלך יום העבודה, לא הוכח כי התובע הועסק בשעות נוספות.
37. התוצאה אפוא כי התובע עבד בין השעות 07:00 – 16:00 כאשר בקיזוז ההפסקות (של 45 דקות), שמקובל עלינו כי ניתנו לו, הסתכם יום עבודתו ב – 8.25 שעות.
הפרשי שכר בהתאם לצווי ההרחבה בענף הבנייה והשלמת הפרשה לגמל מכוח הפרשים אלה
38. לטענת התובע הוא זכאי להפרשי שכר לפי צווי ההרחבה בענף הבנייה בסך 35,284 ₪.
39. הכלל אשר נקבע בפסיקה הינו כי תלוש המשכורת בהיותו מסמך פורמאלי המפרט את השכר על מרכיביו מהווה ראיה לתוכנו. כפי שנפסק "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דיון (עבודה ארצי) 3-146/מז יוסף חוג'ירת - המוסד לביטוח לאומי, כ(1) 019 (1988)).
40. כאמור, התובע לא הציג ראיות לסתור, אלא אך טען כי הנתונים המופיעים בתלושי שכרו הינם כוזבים, וכי 27% מימי עבודתו לא דווחו, וכן כי אף עבור הימים המדווחים זכאי להפרשי שכר מינימום.
41. מתלושי שכרו של התובע ומדוחות מדור תשלומים, עולה כי אכן שולם לתובע שכר שעתי שאינו תואם את השכר הענפי על פי צווי ההרחבה בענף הבניה, כפי שהתעדכנו מעת לעת בתקופה הרלוונטית לתביעתו של התובע.
42. על כן זכאי התובע להפרשי שכר בסך כולל של 3,504 ₪ על פי פירוט כדלקמן:
עבור החודשים 02.2010 – 07.2010 זכאי לסך [(20.69 – 21.04) * 8.25 * 104] = 300.3 ₪
עבור החודשים 08.2010 – 9.2010 זכאי לסך [(20.69 – 23.9) * 8.25 * 21] = 556.13 ₪
עבור החודשים 10.2010 – 12.2010 זכאי לסך [(23.38 - 23.9) * 8.25 * 57] = 244.53 ₪
עבור חודש 01.2011 זכאי לסך [(23.38 - 24.37) * 8.25 * 19] = 155.18 ₪
עבור החודשים 02.2011 – 12.2011 זכאי לסך [(23.92 - 24.37) * 8.25 * 168] = 623.7 ₪
עבור חודש 01.2012 זכאי לסך [(24.8 - 25.35) * 8.25 * 19] = 86.21 ₪
עבור החודשים 02.2012 – 02.2013 [(26.88 – 27.47) * 8.25 * 201] = 978.36 ₪
עבור החודשים 08.2013 – 02.2014 [26.88 – 27.47) * 8.25 * 115] = 559.76 ₪
43. יצויין כי בניגוד לטענת התובע, לא היה זכאי לעלות מדרגה 1 לדרגה 2, החל מפברואר 2013, היות שצו ההרחבה משנת 2010 קובע קידום אוטומטי בדרגה (אשר לא היה קיים בצו הקודם משנת 2006) כעבור שלוש שנים, כאשר מניין שלוש השנים מתחיל מיום כניסת צו ההרחבה לתוקף (11.8.2010). לפיכך, לכל היותר זכאי התובע להעלאה בדרגה החל מאוגוסט 2013.
עם זאת, היות שהתובע לא עבד בין החודשים פברואר לאוגוסט 2013, כמבואר לעיל, הרי שלגישתנו אינו זכאי להעלאה בדרגה בתקופה הרלוונטית לתביעה.
לפיכך, סה"כ זכאי התובע להשלמת הפרשי שכר בסך 3,504 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2012 (למען הנוחות אמצע התקופה).
44. כפועל יוצא מן הקביעה כי קיימים הפרשי שכר, ברי כי התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפרשות לתגמולים לפנסיה ולפיצויים בגין אותו שכר, בסך כולל של 420.5 ₪ (12% * 3,504 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.12 (למען הנוחות אמצע התקופה).
45. אשר לטענת התובע בדבר תשלום פיצויי הלנת שכר ,מצאנו כי יש מקום להפחיתם ולהעמידם על גובה הפרשי הצמדה וריבית. חוק הגנת השכר קובע את המועדים לתשלום שכרו של עובד ואת הסנקציה ככל שלא שולם לו במועד. תכליתו היא הרתעה מצד אחד והענקת פיצוי לעובד מצד שני, כאשר לבית הדין נתון שיקול דעת בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה ולהפחתתם, תוך איזון בין זכויות העובד לבין זכויות המעסיק [ע"ע (ארצי) 3354-10-10 יעקב מדאעי - אס.די.אר. שריון יבוא ושיווק בע"מ (20.5.2012); ע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ - מדינת ישראל -רשות המיסים (16.01.2018)]. כמו כן קובע חוק הגנת השכר כי בית הדין רשאי להפחית פיצויי הלנה או לבטלם מקום בו נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה או בגלל נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו. שוכנענו כי הנתבעים היו סבורים במהלך תקופת ההעסקה כי האופן בו מבוצע הדיווח, התשלום וההפרשות באמצעות מדור התשלומים , נעשה על פי הדין. לפיכך קיימת הצדקה להפחתת הפיצויים והעמדתם בגובה הפרשי הצמדה וריבית.
נסיבות סיום העסקה
46. בכתב התביעה נטען:
"באמצע חודש פברואר 2014 פוטר התובע על ידי הנתבעת לאלתר, לאחר שהתלונן במשך מספר חודשים על הלנת זכויותיו."
47. בתצהיר התובע נטען:
"באמצע פברואר 2014 סיימתי עבודה בבניין בנס ציונה ועם סיום העבודה אמר לי מוראד שהוא לא צריך אותי יותר. פוטרתי מיידית ללא הסבר או הודעה מוקדמים. במשך כחודשיים לפני פיטוריי התלוננתי בפני מוראד על כך שלא נרשמו בתלושי השכר שלי כל הימים שעבדתי ולא שולם לי כל מה שמגיע לי. לא שולמו לי פיצויי פיטורים (...) או דמי הודעה מוקדמת ולאחר מכן לא עבדתי כשנה בישראל. לאחר פיטוריי התחלתי לעבוד כשכיר אצל הקבלן שחר שפינר במשרה זהה, ללא תכנון, הסכמה או תיאום קודמים, ולא קיבלתי ממנו שכר או טובת הנאה כלשהם בקשר להעסקתי אצל הנתבעים..."
במסגרת דיון ההוכחות (ע' 6 ש' 2 – 5) פתח וביקש ב"כ התובע לתקן כדלקמן: "בסעיף 10 לתצהיר התובע נכתב בטעות שלאחר הפסקת העבודה עם הנתבעים התובע לא עבד שנה. זה כמובן לא נכון, הוא מיד עבר לעבוד אצל מר שפינר..."
[היות שבמעמד הדיון התנגד ב"כ הנתבעים לתיקון הנ"ל, זה המקום לציין כי הרינו לקבל את הבקשה לתיקון סעיף 10 לתצהיר התובע, משבוצע עובר לתחילתו של דיון ההוכחות]
48. בדיון ההוכחות נשאל התובע והשיב כדלקמן (ע' 10 ש' 19 – 20):
"ש. כשעזבת את מוראד, עזבת עם עובד/ים נוסף/ים?
ת. עזבתי לבד."
49. הנתבע 2 טען בתצהירו: "התובע זמן קצר לאחר שהגיע איתנו להסכם לגבי התחלת עבודה מחדש בחודש 8/2013 כמפורט להלן, נטש את העבודה לאחר שהמריד מס' פועלים ועזב יחד איתם לקבלן שחר שפינר שהנתבעת עבדה עימו תוך שהוא מותיר את הנתבעת עם מחסור קשה של עובדים... בתחילת פברואר 2014, התובע ביקש להפסיק את האישור שלו והתחיל לעבוד עם קבלן אחר "שחר שפינר" שהנתבעת עבדה איתו במשך שנים וביצעה עבורו עבודות רבות. כאמור התובע נטש את העבודה וזאת ללא הודעה מוקדמת של 30 ימים כמתחייב עפ"י החוק וזאת על אף שהנתבעת ביקשה ממנו להישאר עוד 30 ימים בכדי שתתארגן על עובד אחר. המעבר לשחר שפינר היה מיידי"
50. הנתבע 2 נשאל והשיב בדיון ההוכחות כדלקמן (ע' 26 ש' 2 – 5):
ש. למה לא פנית אליו ב – 2/14 לבקש שישאר עוד חודש כדי שלא תפסיד בנס ציונה?
ת. הוא סידר את העבודה שלו עם שחר שפינר.
הוא הרים לי טלפון ואמר לי הפירוש – תבטל את האישור, כי אני הולך לעבוד אצל שחר. היינו צריכים לגמור את העבודה ובאמצע הלחץ הוא עזב.
51. מדוחות לשכת התעסוקה, אשר צורפו על ידי התובע (נספח 1 לתצהיר התובע), עולה כי כבר בחודש פברואר עבר התובע לעבוד תחת שמו של מר שפינר, וכך אף הצהיר האחרון בתצהירו (סעיף 4 לתצהיר מר שפינר).
מעדותו של מר שפינר עלה כי הוצאת היתר אינה נעשית במהירות, ודורשת תכנון (ע' 18 ש' 15 – 20) (ההדגשות אינן במקור):
"ש. אתה התחלת לעבוד ב – 2014 עם חברה חדשה. למה לפי תלושי השכר של התובע שצורפו לתצהירך אתה המעסיק שלו, אישית?
ת. זו שאלה שמראה שאתה לא מבין או שעושה את עצמך לא מבין. שירות התעסוקה, כשבאים לבקש עובד, הם לא נותנים אותו עכשיו וגם לא בעוד חודש. לפעמים לוקח חודש חודשיים רק למלא טפסים, לפעמים אתה מבקש X ונותנים לך חצי X. אני היו לי עובדים על השם שלי, ואני גם רשום כקבלן ולכן המשכתי להעסיק על השם שלי..."
52. על פי ההלכה הפסוקה על מנת שתקום עילה חוקית לתשלום פיצויי פיטורים נדרש מעשה פיטורים או התפטרות. על מנת להכריע בשאלה האם לפנינו סיום יחסי עבודה בדרך של פיטורים או שמא התפטרות, יש לבחון מי הצד הפועל לניתוק היחסים, והאם אמנם התכוון כוונה ברורה לסיים את הקשר ונתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים בדבר כוונתו לצד השני, על דרך פעולה אקטיבית או לכל הפחות מחדל [ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' - יוסי שוורץ (13.2.11); דיון (עבודה ארצי) 3-6/ל אליהו שמואלי - שושנה שרייר, א(1) 69 (1970); דיון (עבודה ארצי) 3-1/ל זמל הרמן - דואיב גילה, א(1) 18 (2007); דב"ע (ארצי) ל/3-18 בנצילוביץ - "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב' 41 (1970)].
53. כאשר אין בפנינו אקט פורמאלי של פיטורים או התפטרות, על הטוען להציג מצב עובדתי אשר אינו מותיר ספק לגבי הכוונה להביא את היחסים לכדי סיום [דב"ע (עבודה ארצי) 7-1/נב ברוך שומינר - הממונה על תשלום הגמלאות, משרד האוצר (22.01.92)].
54. מן המסכת העובדתית אשר הוצגה בפנינו, לא ניתן להסיק כי הנתבעת היא שיזמה את ניתוק יחסי העבודה או הייתה מעוניינת בכך, ולפיכך, מן הנימוקים להלן באנו לכלל מסקנה כי התובע התפטר.
55. גרסאותיהם של הנתבע 2 והתובע עמדו בסתירה, שכן התובע טען כי פוטר כשהסתיים הפרויקט בנס ציונה והנתבע 2 טען כי התובע עזב באמצע הפרויקט בנס ציונה באופן שהסב לנתבעת נזקים.
לתמיכה בגרסתו של התובע, אשר התפתחה בין כתב התביעה לבין תצהירו, לבין חקירתו הנגדית בה אף השיב לשאלת ב"כ התובע כאמור "עזבתי לבד", לא הובאה כל ראיה. לעומת זאת, לגרסת הנתבעת מפי הנתבע 2 אשר הייתה עקבית בפני עצמה, הובאה עדותו של מר עבד אל כרים, אשר לא נסתרה.
56. מעבר לכך, הטענה כי התובע עזב את מקום עבודתו בנתבעת מתיישבת טוב יותר עם רישומי לשכת התעסוקה המעידים כי התובע עבר תוך זמן קצר לעבוד תחת מר שפינר, אשר בצירוף עדותו של מר שפינר בנוגע למשך הזמן הדרוש להוצאת אישורים, עומדים אף הם בסתירה לגרסת התובע. ככל שהיה התובע מפוטר "לאלתר" כגרסתו, הרי שיש להניח כי לא היה מוצא עבודה, תחת היתר למעסיק חדש, עוד באותו החודש.
57. אשר על כן, לא נתנו אמון בגרסת התובע וקיבלנו את גרסת הנתבעת, לפיה לא הייתה לה כל סיבה לפטרו. המסקנה אפוא כי התובע התפטר.
פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
58. משנקבע כי יחסי הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע, הרי שהתובע אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת, או להשלמת פיצויי פיטורים, אלא להפרשות שבוצעו עבורו ברכיב זה בלבד.
59. זה המקום להבהיר כי אנו דוחים את טענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים מתוך ההפרשות שבוצעו ברכיב זה, עקב נסיבות עזיבתו. לא שוכנענו כי יש לשלול מן התובע פיצויי פיטורים בנסיבות העניין.
60. הנתבעת לא העלתה טענה לקיזוז דמי ההודעה המוקדמת בכתב הגנתה, או לתשלומם בתביעה שכנגד. כל שנטען בתביעה שכנגד הוא כי נוכח נטישת התובע את עבודתו ואי מסירת הודעה מוקדמת, זכאית הנתבעת לפיצוי בסך 30,000 ₪. אלא, שהנתבע 2 בחקירתו הנגדית הבהיר כי מדובר בתשלום עבור נטישת הפרוייקט בנס ציונה, להבדיל מתביעה מכומתת בגין אי מסירת הודעה מוקדמת. משכך, אף אין בידנו לפסוק לנתבעת דמי הודעה מוקדמת.
דין התביעה שכנגד והפיצוי לתובע בגין עגמת נפש
61. כפי שהובהר לעיל, לאחר בחינת הראיות והעדויות שהובאו מטעם הצדדים באנו לכלל מסקנה כי יחסי הצדדים הסתיימו ביוזמתו של התובע. לפיכך, משלא נתנו אמון בגרסתו, הרי שאיננו מקבלים את הטענה כי נגרמה לו עגמת נפש על ידי הנתבעים. מעבר לכך, התובע טען לפיצוי בגובה 40,000 ₪ מבלי להעלות כל טענה כיצד הגיע לסך כאמור. כפי שידון להלן, לא התרשמנו כי הנתבעים הפרו את זכויותיו באופן גורף ומהותי העולה כדי הקמת זכות לפיצויים עונשיים. ככל שקמה לתובע זכות ברכיבים אחרים, תפסק הזכאות על פי הדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
62. אשר לתביעה שכנגד, אמנם גרסת הנתבעת הייתה אמינה עלינו, כי התובע עזב את שורותיה לטובת מר שפינר, עוד באותו החודש באופן המעיד על תכנון מראש, אולם אין בכך כדי להוביל לקבלת תביעתה.
63. הנתבעת בכתב התביעה שכנגד או בראיותיה, לא הבהירה בשום שלב כיצד הגיעה לחישוב 30,000 ₪ דווקא בגין נטישת התובע. הנתבעת לא הציגה כמה עיכוב נגרם לה, לא הוכיחה קשר סיבתי בין עזיבתו של התובע לנזק הנטען, ובעיקר לא הציגה שום חשבון, קבלה, תחשיב או ראיה לנזקיה או עלויותיה.
64. באותה מידה, אף התביעה לפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין גרימת נזקים לנתבעת בפרוייקטים אחרים שלא קיבלה ממר שפינר, דינה לדחיה. אף בעניין זה לא הוכיחה הנתבעת די הצורך את תביעתה שכנגד: לא הוצגו ראיות להגשת מועמדות לפרוייקטים, לא לאי זכיה בהם או ביטולם וודאי לא לשווי ההכנסות אשר היו צפויות לנתבעת לכאורה מאותם פרוייקטים ונאבדו. לא ניתנו בידי בית הדין כלים על מנת להעריך את הנזק שנגרם לנתבעת, ככל שנגרם, או לאמוד אותו מבחינה כלכלית. על פניו, ייתכן כי היה מר שפינר מסיים את יחסיו עם הנתבעת אף אם היה ממשיך התובע לעבוד בנתבעת, ומשכך הרי שלא הוכח קשר סיבתי ברור בין עזיבתו של התובע את עבודתו לבין סיום ההתקשרות עם מר שפינר, למעט סמיכות הזמנים. משכך, אנו דוחים את התביעה שכנגד לפיצויים בגין נזק.
זכויות סוציאליות
פדיון חופשה
65. על פי הדין, בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (8.10.07). על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 מחויב המעסיק לנהל פנקס חופשה ולרשום בו, בין השאר, את מועד החופשה [(ע"ע ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ (27.3.06)].
66. לטענת התובע הוא זכאי לפדיון 33 ימי חופשה בסך 7,557 ₪, בעוד שהנתבעת הציגה את תלושי השכר כפנקס חופשה.
67. על פי פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה, אכן ניתן במקרים מסוימים לקבל את הרישומים שנערכים מידי חודש בחודשו בתלושי השכר [עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי (25.11.08)]. כך בענייננו, מעיון בתלושי השכר עולה כי ניתן לתובע חלף חופשה מדי חודש כנהוג במדור תשלומים, בשיעור 4% משכרו החודשי, סה"כ 5,027.4 ₪. סכום זה יש לקזז מזכאותו של התובע.
68. לפי הוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה, התובע זכאי ל – 39 ימי חופשה בכל תקופת עבודתו. התובע עבד החל מפברואר 2010 עד פברואר 2013 ברציפות, ולפיכך זכאי ל – 31 ימי חופשה. בשנה הרביעית לעבודתו, בה זכאי עובד לפי צווי ההרחבה בענף הבנייה ל – 14 ימים, עבד התובע כ – 7 חודשים, בין אוגוסט 2013 לפברואר 2014, ולפיכך זכאי לכ – 8 ימים נוספים.
69. כלומר, התובע זכאי לפדיון חופשה המסתכם, בסך של 6,490.3 ₪ (73% משרה * 39 ימי * 227 שכר יומי אחרון בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית), בקיזוז 5,027.4 ₪, סה"כ 1,463 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.2012 (אמצע התקופה).
70. לא נעלם מעיננו כי נוסף על ביצוע ההפרשות בגובה 4% עבור חופשה, החל מחודש ינואר 2012 ועד לסיום עבודתו של התובע, ביצעה הנתבעת גם תשלומים בעין לתובע תחת רכיב אשר כונה "חופשה" בסך כולל של 10,756 ₪. הנתבעת טענה במסגרת סיכומיה כי מדובר בתשלומים עבור חופשה, חג והבראה כאחד, בעוד שהתובע טען בסיכומיו כי מדובר בראיה לחוסר מהימנותם של תלושי השכר.
71. תשלומים אלו מסתכמים ב – 54 ימי חופשה, היינו למעלה ממה שהיה זכאי התובע בכל תקופת עבודתו, לדעת כל הצדדים.
היות שלא בוצע בירור עובדתי במסגרת שלב ההוכחות ביחס לשאלה מהם אותם תשלומים אשר הוגדרו כ"חופשה" הרי שלא ניתן לקבוע מסמרות בדבר טיבם ומהותם של תשלומים אלו הלכה למעשה. זאת בהתחשב בכך, שבמקביל להם שולמה תמורת חופשה בגובה 4%; שלא הוצג פנקס חופשה במובחן מתלושי השכר; ובכך שמדובר בתשלום כפול מסך הזכאות ברכיב החופשה בלבד, כך שהדעת נותנת כי כותרתם אינה משקפת נאמנה את טיבם.
72. בנסיבות העניין, ובהתאם לפסיקה לפיה על המעסיק להגדיר מה הם הרכיבים הנוספים המשולמים בתלוש השכר ויש לפרט את סוג התשלום, מספר היחידות בעבורן שולם וסכום התשלום, אין בידנו לקבל את הטענה כי מדובר בתשלום כולל של רכיבים שונים, כגון: חופשה הבראה וחגים כאחד [ראו והשוו: ד"מ (ת"א) 30710-05-16 YABIER AHMED - א. דורי בניה בע"מ (11.9.17)].
73. בהיעדר פירוט כנדרש בגין מה שולמה ה"חופשה" בפועל, אין לייחס רכיב זה לתשלומי הזכויות הנטענות על ידי הנתבעת או לקזזן מסכומי התביעה. סכומים אלה לא הובאו גם בחשבון הפרשי שכר משכאמור מהותם לא הובהרה ומשטענה זו לא הועלתה על ידי הצדדים.
דמי הבראה
74. התובע זכאי לתשלום דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות להעסקתו, בהתאם להיקף משרתו כפי שעלה מתלושי שכרו בגובה 73%. לפיכך, זכאי התובע בהתאם לוותקו על פי צווי ההרחבה בענף הבנייה עבור כל אחת מהשנים השלישית והרביעית ל – 8 ימי הבראה, בסך כולל של 4,351 ₪ [(8 * 371 * 73%) + (8 * 374 * 73%)].
75. אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובע ברכיב זה סך של 1,600 ₪ (בחודש 05/2012 סך של 1,400 ₪, ובחודש 12/2013 200 ₪ נוספים).
76. לפיכך, זכאי התובע להשלמת דמי הבראה בסך 2,751 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 1.3.14.
דמי חגים
77. צווי ההרחבה בענף הבנייה קובעים בעניין חופשת חגים כדלקמן:
א. עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצוות דתו על חשבון המעביד, ובהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה, וכן ליום נוסף לפי בחירה ובסך הכל 10 ימים בתשלום.
ב. עובד ועובד שיפוצים בעל ותק של שלושה חודשי עבודה בענף בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה בלא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לחופשה בתשלום ביום החג, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה כאמור וכן ליום בחירה.
...
ה. מובהר בזה, כי אין תשלום בעבור יום חג הנופל על המנוחה השבועית של עובד ועובד שיפוצים.
78. לא הוצג בפנינו מידע בדבר נוכחותו של התובע לפני ואחרי אותם חגים. כל שידוע לבית הדין הוא היקף משרתו של התובע, כפי העולה מתלושי השכר ודוחות מדור תשלומים, וימי החג אשר חלו בתקופה הרלוונטית לעבודת התובע.
79. בפסיקת בית הדין הארצי הובהר כדלהלן ביחס לצו ההרחבה הכללי, אולם יפים הדברים גם לענייננו [ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור - גז חיש בע"מ (4.5.15)]:
"כאשר מבררים תביעה לדמי חגים לפי צו ההרחבה האמור, לגבי עובד שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, בשלב הראשון יש לבחון, לגבי כל חג וחג, האם העובד נעדר מעבודתו "סמוך ליום החג", קרי "יום לפני החג ויום אחרי החג". הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן.
כך נפסק עוד לפני למעלה משלושים שנה בעניין מולה נוהד , שהתייחס אמנם להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת, אך נוסחו דומה לנוסח צו ההרחבה האמור:
'חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג.'
אם העובד לא נעדר בסמוך לחג, הרי שקמה לו הזכאות לתשלום דמי החג. אם העובד נעדר בסמוך לחג, בין לפני החג, בין לאחר החג ובין בשני הימים הסמוכים לחג – עוברים לבירור השלב השני והוא האם ההיעדרות היתה בהסכמת המעביד. גם בשלב זה, ועל יסוד אותה חזקה עובדתית, הנטל להוכיח כי ההיעדרות של העובד היתה שלא בהסכמת מעסיקו מוטל על המעסיק. בעניין אסלטי נפסק, בהתייחס לענף השמירה - אך הדברים יפים ככלל, כך: 'בענף השמירה ההנחה היא, כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת'."
80. במקרה דנן ניכר כי התובע עבד באופן סדיר ב – 73% משרה, למעט בחמישה חודשי הפסקת העבודה. הנתבעת לא טענה דבר מלבד עמידתה בכללי מדור תשלומים, ולא הרימה את הנטל לסתור שהתובע לא עבד בימי החג או הציגה תחשיב חלופי, קל וחומר לא הוכיחה כי ככל שנעדר התובע מעבודתו עשה כן ללא הסכמתה.
81. התובע עתר לקבלת דמי חגים בסך 9,480 ₪ (4 שנים * 10 ימים * 237 ₪), ופירט הן ימי חג של הדת היהודית והן של הדת המוסלמית. אולם ברי כי יש לחשב לפי בחירתו של העובד את ימי החג, אך לא את ימי החג בשתי הדתות, וכן כי ערך יום העבודה הינו לכל היותר 227 בסיום עבודתו של התובע על פי צווי הרחבה בענף הבנייה, בהתאם למשרה בת חמישה ימי עבודה בשבוע, ובהתאם להיקף משרה בגובה 73%.
82. אשר על כן, עבור דמי חגים שחלו בתקופת העסקתו ולא נפלו בשבת, זכאי התובע לסך של 4,640 ₪ (227 * 28 * 73% משרה), בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ליום 1.2.12 (אמצע התקופה).
דמי נסיעות
83. צווי ההרחבה בענף הבנייה מסדירים את זכותו של כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע ממקום מגוריו למקום עבודתו, לתשלום החזר הוצאות אותה הנסיעה, ומפנה לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה הקובע כי הוצאות הנסיעה נקבעות לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס חופשי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו.
84. על העובד מוטל הנטל להוכיח זכאותו להחזר הוצאות נסיעה, מה היו הוצאותיו ומתי הוציאן בפועל [דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט - גאולה בלדב, (10.9.96)], כאשר יש לנהוג בגמישות בעניין דרכי ההוכחה, מקום בו ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה [תב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט - תחנת דלק בר-כוכבא [פורסם בנבו] (15.8.91)].
85. מלשון הצו עולה כי לצורך זכאות יש להוכיח ראשית "היזקקות" לשימוש בתחבורה ציבורית [דב"ע (ארצי) נו/3-46 רונית עילם - אטלס שירותי כוח אדם [פורסם בנבו] (10.9.96)]. כלומר, יש לבחון היכן התובע התגורר בפועל במהלך תקופת עבודתו.
86. התובע טען כי הוא זכאי ל – 22.7 ₪ דמי נסיעות ליום על פי צווי ההרחבה, והציג מידע בנוגע למקום מגוריו ומרחקו ממקום העבודה, לרבות על גבי מפה. בכתב התביעה (אך לא בתצהיר) טען כי נהג לנסוע עד למחסום וחזרה במונית וכי עלות נסיעה בכל כיוון הייתה 14 ₪. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע דמי נסיעות בהתאם לכללי מדור תשלומים, וכי סיפקה הסעה מהמחסום הקרוב לביתו של התובע ועד למקום עבודה, הלוך ושוב.
87. הנתבעת הודתה בסיכומיה הודתה כי עלות נסיעה עד המחסום ליום הינה 10 ₪ (5 ₪ לכל כיוון), כמו כן אין מחלוקת כי מהמחסום הקרוב לביתו של התובע ועד לאתרי העבודה סיפקה הנתבעת הסעה הלוך ושוב.
88. נפסק כי כאשר עובד הרשות נדרש לתחבורה על מנת להגיע מביתו אל המחסום ומהמחסום חזרה לביתו, זכאותו להחזר הוצאות נסיעה אינה מתמצית מקום שהמעסיק העמיד לרשותו הסעה בחלק מהדרך (מהמחסום למקום העבודה בלבד) [ע"ע (ארצי) 1697-07-12 צאלח רגא אבו צפטט - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ (30.11.12)].
89. התובע לא הציג כל ראיה לתמיכה בעלויות עצמן להן טען, כגון קבלות על נסיעה או תעריפי משרד התחבורה, ואף על פי כן תבע תשלום מקסימאלי על פי צו ההרחבה (בשולי הדברים יצויין כי סך המקסימום עלה ברבות שנות עבודתו של התובע). כמו כן, וכפי שפסקה חברתי, כב' השופטת כרמית פלד, בעניין ד"מ (ת"א) 9686-10-13 עבד אל קואריק - רודז קבלנות בנין והשקעות בע"מ (28.7.14), נוכח הוראות צו ההרחבה הנוקבות בסך מקסימאלי להחזר, הרי שכאשר המעסיק מעמיד לרשות העובדים הסעה לאתר העבודה, אף אם בחלק מן הדרך, אין להתעלם מעלותה למעסיק ולחייבו בנוסף להעמדת ההסעה גם בתשלום המלא של יתרת הדרך בגובה מקסימום. לפיכך, אנו סבורים כי יש לקבל אך את הסך בו הודתה הנתבעת בסיכומיה.
90. אין מחלוקת בין הצדדים כי על פי תלושי השכר שולם לתובע סך של 7,145 ₪ בגין רכיב זה, אולם קיימת מחלוקת בדבר מספר ימי העבודה שדווחו למת"ש. על פי תחשיב בית הדין, בהתאם לריכוז נתוני המת"ש ותלושי שכרו של התובע, התובע הופיע ל – 704 ימי עבודה. לפיכך זכאי התובע לדמי נסיעות בסך 7,040 ₪ (704 * 10), בניכוי 7,145 ₪, כך שהלכה למעשה לא נותר לנתבעת חוב ברכיב זה. משהנתבעת לא העלתה טענה לקיזוז, אין בידנו לקבוע השבה של היתרה.
קרן השתלמות
91. צו ההרחבה בענף הבנייה בתקופה הרלוונטית קובע בסעיף 35 כדלקמן:
"... עובד בעל ותק של 3 שנים בענף הבניין בישראל, יהיה זכאי לקרן השתלמות מיד עם השלמת 3 שנות ותק בענף, בשיעורים אלה מתוך השכר התעריפי: 2.5% על חשבון מעביד."
92. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כי הנתבעת לא ביצעה הפרשות לקרן השתלמות עבור התובע, בניגוד לנטען על ידה.
לפיכך החל מחודש פברואר 2013 יש לחשב 2.5% משכרו של התובע לצורך הפרשות לקרן פנסיה. בין החודשים פברואר 2013 עד פברואר 2014 (לא כולל תקופת הפסקת העבודה בין החודשים מרץ 2013 – יולי 2013), השתכר התובע 26,800 ₪ בפועל. על פי החישוב לעיל בדבר הפרשי שכר, אמור היה להשתכר עוד 588.2 ₪, באותה תקופה.
התוצאה אפוא כי התובע זכאי להפרשות לקרן השתלמות בסכום של 685 ₪ [(588.2 + 26,800) * 2.5%] בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.13 (אמצע תקופת הזכאות).
הערה טרם סיום
93. על מנת שלא יצא הדף חסר, נבהיר כי היות שהנתבעת הינה שותפות רשומה, והנתבעים 2 – 3 הינם השותפים בה, הרי שעל פי סעיף 20 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה – 1975, חבים השותפים יחד ולחוד בחובות השותפות, אף כאשר מדובר בשותפות רשומה המהווה אישיות משפטית נפרדת.
סוף דבר
94. התוצאה אפוא כי על הנתבעים לשלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא להם פסק הדין, את הסכומים הבאים:
94.1 הפרשי שכר בסך 3,504 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.12.
94.2 הפרשי תגמולים עבור הפרשי שכר בסך 420.5 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12.
94.3 דמי חגים בסך 4,640 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12.
94.4 דמי הבראה בסך 2,751 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.14.
94.5 הפרשות לקרן השתלמות בסך 685 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.13.
95. בנוסף, בנסיבות העניין, נוכח הפער בין סכום התביעה לסכום הנפסק, ולאחר ששקלנו את תשלום ההוצאות בהן נשא התובע לתיקון כתב התביעה, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪.
זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.
ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, (31 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.