דיון והכרעה
54. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים היא בשאלה האם הצדדים הגיעו לנקודה בה הייתה להם גמירות הדעת להתקשר בהסכם בעל מסוימות כנדרש, כי כוונתם הייתה לחתום על הסכם בכתב לאחר שעורכי דינם יתנו לתנאים שהוסכמו ביניהם לבוש משפטי – טכני, והשלב האחרון האמור לא התקיים, בשל כך שהנתבעים נסוגו מהחתימה על ההסכם בחוסר תום לב ושלא מטעמים ענייניים, או שהמו"מ בין הצדדים לא הושלם ולא התגבש לכלל הסכם, וכי כוונת שני הצדדים הייתה אך ורק להתקשר בהסכם בכתב, לאחר שזה ייערך על ידי עורכי דינם, שיסמכו על ההסכם את ידם, וכי הצדדים יתקשרו באותו הסכם אך ורק בחתימתם עליו.
55. ככלל, שעה שצדדים למו"מ מתכוונים לכרות חוזה בכתב, כזה שייבדק וייערך על ידי עורכי דין מטעם כל אחד מהצדדים, הציפייה הסבירה היא שכל עוד לא נערך הסכם בכתב המקובל על שני הצדדים, וככלל כל עוד זה לא נחתם, הרי שלא הייתה גמירות דעת מצד הצדדים להתקשר בהסכם. נכון כי אין כל קדושה בהסכם בכתב, ועוד פחות מכך בחתימה של הצדדים על ההסכם, אולם, כאשר מדובר בעסקה מורכבת, כאשר מדובר במו"מ שמתארך, והצדדים, בסיוע באי כוחם, מוסיפים וגורעים תניות, ובכל פעם חוזרים לשולחן המו"מ, דומה כי הציפייה הסבירה שלהם היא להתקשר בהסכם רק כאשר הם ובאי כוחם בדקו את החוזה, וחתמו עליו. דבר זה נכון על אחת כמה וכמה כאשר למרות שהצדדים החליפו ביניהם טיוטות הסכם, לא חתמו הצדדים על זיכרון דברים או מסמך דומה.
56. במהלך המו"מ היו הצדדים מיוצגים, כל צד ע"י בא כוח מטעמו: התובע, ע"י עו"ד להב, והנתבעים על ידי בא כוחם המייצג אותם בתובענה זו, עו"ד פרישתא. גם עובדה זו תומכת במסקנה כי הציפייה הסבירה של הצדדים הייתה להתקשר בהסכם בכתב, לאחר שעורכי דין יבחנו כל אות וכל מילה וכל משפט בהסכם.
57. בעדותו של התובע בחקירתו הנגדית אישר התובע כי עו"ד להב לא הייתה עורכת הדין שלו בעניינים אחרים, אלא הוא שכר את שירותיה לעניין זה, בשל היותה מומחית בתחום. כמו כן העיד התובע כי לא קרא את טיוטות ההסכם, שכן לשם הוא הוא שכר את עורכת דינו, ובמיוחד כך כאשר הטיוטות נוסחו בשפה האנגלית שהוא אינו בקיא בה. מכך עולה לכאורה חיזוק לטענת הנתבעים כי הצדדים לא היו חותמים על הסכם, עד כי כל אחד מהם היה מקבל את אישור בא כוחו כי ההסכם עונה על הדרוש מבחינתם.
58. טיוטת ההסכם שהתובע מבקש להכיר בו כחוזה שנכרת היא הטיוטה שנשלחה על ידי באת כוחו, עו"ד להב, לב"כ הנתבעת, ביום 12.3.15.
59. להלן ייבחן האופן בו התפתח המו"מ בין הצדדים, התנהלותם במהלך המו"מ, הציפייה שנחזית מהתנהלותם לגבי כריתת ההסכם, והתניות שהיו מוסכמות או במחלוקת ביניהם, תוך התייחסות לחומר הראיות שהוגש.
60. התובע טוען כי המו"מ עם הנתבעת הוא מו"מ נפרד ושונה מזה שהתנהל מול חב' סימגו. בהתאם טוען התובע כי המו"מ התנהל תקופה לא ארוכה, בעוד שהנתבעים טוענים כי המו"מ התארך לתקופה של כ- 10 חודשים, ומאחר ובתקופה זו לא הגיעו הצדדים לשלב של סגירת העסקה, הגיעו למסקנה שהם משחיתים זמנם לשווא וכי המו"מ מיצה את עצמו.
61. דומה כי התובע בוחן את השאלה אם מדובר במו"מ אחד מתמשך מנקודת מבט טכנית – משפטית, ומתמקד בכך שסימגו והנתבעת הינן שתי ישויות משפטיות נפרדות, וכי הראשונה מכרה את הקניין הרוחני שלה בתמורה לנתבעת. לטענתו, אלמלא שילמה הנתבעת לסימגו את התמורה (ולטענת התובע, התשלום האחרון בגין התמורה עבור הקניין הרוחני שולמה בסכום שהוא העביר לנתבעים, בסך 200,000 ₪), לא הייתה הנתבעת מקבלת בעלות בקניין הרוחני שהוא לב ליבה של הנתבעת.
62. מנגד, הנתבעים טוענים כי אמנם מדובר בשתי ישויות משפטיות נפרדות, והנתבעת אכן רכשה בתמורה את הקניין הרוחני מסימגו, אולם, כי, ראשית, הנתבעים עמדו מאחורי הפיתוח של הקניין הרוחני של סימגו אשר נמכר לנתבעת, שנית, כי הנתבעים היו המייסדים, בעלי המניות והמנהלים בסימגו (יחד עם אחרים), וכך הם גם בנתבעת, ולבסוף, כי תוכן המו"מ בין התובע לבין הנתבעת היה המשך ישיר של זה שהתנהל מול סימגו. כמו כן טוענים הנתבעים כי ממנו מכספם את פעילותה של הנתבעת בתקופת המו"מ, כי במהלך התקופה כרתה הנתבעת הסכם משמעותי אחד וכן קיבלה הלוואת גישור, וכי בכל מקרה לא הייתה במצב בו אלמלא הסכום ששילם התובע בסך 200,000 ₪, הייתה מאבדת את הקניין הרוחני, אלא היא הייתה משלמת את התשלום האחרון שהתחייבה כלפי סימגו, ממקורות אחרים.
63. מחומר הראיות עולה כי המו"מ של התובע עם הנתבעת היה למעשה חידוש של מו"מ שהתנהל קודם לכן בינו לבין סימגו. כאן וגם כאן, דובר על השקעה של התובע במניות החברה, הקניין הרוחני והפטנטים שהיו לחברה היו זהים, והאנשים שהם לב העסק של החברה, היו זהים. מכאן, בין היתר, עולה תמיכה בטענת הנתבעים בדבר הימשכות ארוכה מאוד של המו"מ בין הצדדים, ללא הועיל, וכן תמיכה מסוימת בטענתם, כי הצדדים לא הגיעו לגמירות דעת לכריתת הסכם.
64. הקשר הראשוני בין התובע לבין הנתבעים נוצר בסביבות מאי, יוני 2014.
65. התובע טוען כי הקשר שלו עם הנתבעים נוצר בתיווכו של מר יואל פרץ (אשר הוזמן לעדות מטעם התובע). הנתבעים טוענים כי בעת חיפושיהם אחר משקיעים פוטנציאליים למימון פעילותה של סימגו, הוצגו להם התובע ויואל פרץ, על ידי אדם אחר, יורם ניסנבאום, וכי שלושת אלה היו אמורים להשקיע בסימגו בסך הכל סכום של 3,000,000 דולר.
66. בתקופה זו, נקלעה סימגו לקשיים ובעל המניות שמימן את פעילותה, מר רמי אוגר, הודיע כי יפסיק את המימון עד יום 8.7.24.
67. כתוצאה מכך היה צורך להיערך למשלוח הודעות פיטורין לעובדי סימגו.
68. במקביל ניסו הנתבעים למצוא משקיעים, שיזרימו הון לחברה, וייתרו את הצורך בפיטורי העובדים והפסקת הפעילות של סימגו.
69. תחילה שלחה סימגו לתובע הסכם עקרונות בין סימגו לבין התובע וקבוצתו וכן ניסנבאום (נספח 5 לתצהירי הנתבעים), לפיו ישקיעו במניות סימגו 3,000,000 דולר, כאשר מיליון דולר ישולם תוך 7 ימים מחתימת ההסכם, והיתרה תוך 90 יום.
70. לאחר מכן שלח ב"כ סימגו לב"כ התובע טיוטת הסכם השקעה מיום 25.6.14 (נספח 6 לתצהירי הנתבעים), שבהתאם לה ישקיע התובע 3,000,000 דולר במניות החברה.
71. יום לאחר מכן שלח ב"כ הנתבעת לב"כ התובע דוא"ל מיום 26.6.14 (נספח 7 לתצהירי הנתבעים) ובו כתב: "רציתי רק ליישר קו – הכוונה שלנו היא לחתום על ההסכם באחד מהימים הראשונים של חודש יולי בשבוע הבא, ולקיים את הקלוזינג ב- 7 או 8 ליולי, כיוון שעופר אמור להיכנס לחברה כבר ב- 8 ליולי".
72. הנתבעים העידו כי ככל שהייתה נחתמת העסקה עם התובע, בלוח זמנים זה, היו מבטלים את מכתבי הפיטורים לעובדים, וסימגו הייתה ממשיכה לפעול.
73. הנתבעים טוענים כי התובע לא הגיב לטיוטה זו.
74. מכל מקום אין חולק כי לא התקבלו ממנו כספי ההשקעה עד ראשית חודש יולי 2014, סימגו פיטרה את עובדיה, ובעלי מניותיה הגיעו להסדר לפיו היא תיכנס לפירוק מרצון, ותמכור את קניינה הרוחני לחברה (שעדיין לא קמה), תחת ניהול הנתבעים.
75. ביום 15.9.14 התקבלה החלטת דירקטוריון סימגו לפתוח בהליכי פירוק מרצון.
76. ביום 29.9.14 הקימו הנתבעים את החברה הנתבעת.
77. ביום 7.10.17 נכרת הסכם גימסו לבין סימגו לפיו מכרה סימגו לנתבעת, בין היתר, את הקניין הרוחני שלה לרבות פטנטים ובקשות פטנטים, יחד עם הציוד והרכוש הקבוע.
78. בהתאם להסכם זה, היה על הנתבעת לשלם לסימגו עבור הקנין רוחני 600,000 ₪, כאשר התשלום האחרון, בסך 108,000 ₪ היה אמור להשתלם עד יום 20.1.15.
79. בחודש אוקטובר 2014, אחרי הקמת הנתבעת, פנו הנתבעים לתובע על מנת שישקיע בנתבעת.
80. ביום 9.12.14 שלחו הנתבעים טיוטה (להלן: "הטיוטה הראשונה")(נספח 9 לתצהיר הנתבעים), לפיה ישקיע התובע 3 מיליון דולר בנתבעת, ב- 3 שלבים, שלאחריהם יחזיק ב- 30% ממניות הנתבעת. כן ניתנה לנתבעת אופציה לתקופה של שנתיים, לקבל החלטה המחייבת את התובע להשקיע סכום נוסף של חצי מיליון דולר כנגד 1/12 ממניות החברה, היינו 8.33% ממניות החברה.
81. התובע והנתבעים המשיכו לנהל ביניהם מו"מ על התנאים המסחריים, תוך שהם נפגשים לעיתים תכופות.
82. הנתבעים טוענים כי לכל אורך הדרך הבהירו לתובע, והוא הבהיר לנתבעים, כי העקרונות שיסוכמו ביניהם, יועברו לעורכי הדין של הצדדים אשר ינסחו הסכם, וכי רק חתימה על הסכם שיהיה מקובל על באי כוח שני הצדדים (וכמובן גם על הצדדים עצמם, במקרה שיועלו נקודות שלא חשבו עליהם במו"מ), יחייב את הצדדים. זו גם הייתה הבהרה של התובע עצמו, שטען שזו השקעה ראשונה שלו בחברה טכנולוגית, ולכן שכר את שירותיה של עו"ד להב שהיא מומחית בתחום, והוא סומך רק על דעתה, ולא יחתום על שום הסכם, ולא יסכים להשקיע בחברה, עד שלא ינוסח הסכם שיהיה מקובל עליה.
83. ביום 4.1.15 העבירה ב"כ התובע, לב"כ הנתבעים הערות של התובע לטיוטה הראשונה (להלן: "הטיוטה השנייה") (נספח 10 לתצהירי הנתבעים). מהטיוטה השנייה עולה כי נערכו בה שינויים רבים לטיוטה הראשונה.
84. בין היתר, שונה מתווה העסקה, כך שבמקום להתקשר בהסכם השקעה, הצדדים יתקשרו בהסכם הלוואה הניתנת להמרה בהתאם להחלטתו של התובע. במקום השקעה של מיליון דולר, בהתאם לטיוטה הראשונה, הרי שבהתאם לטיוטה השנייה, היה על התובע להלוות לנתבעת במעמד השלמה העסקה, חצי מיליון דולר, וככל שהנתבעת תעמוד באבן דרך מוסכמת בין הצדדים, יהיה על התובע להעמיד הלוואה נוספת בסך של חצי מיליון דולר (ובסך הכל מיליון דולר. כן הוספו זכויות וטו נרחבות לתובע בנוגע לפעילות החברה, הנתבעים הוספו כצד להסכם, ועוד. במקביל נמחקו חלקים נרחבים מהטיוטה הראשונה.
85. לא יכול להיות חולק כי מדובר בשינויים נרחבים לטיוטה הראשונה.
86. במהלך חודש ינואר 2015 המשיכו התובע והנתבעים להיפגש ללא נוכחות עורכי הדין.
87. התובע טוען כי ימים ספורים לאחר שנשלחה הטיוטה השנייה, התקיימה פגישה בינו לבין הנתבעים (להלן: "הפגישה"), בה הם הודיעו לו שכל התנאים המסחריים והמהותיים סוכמו ומקובלים, שהעסקה סגורה כלשונם, וכל שנותר הוא לחתום על הסכם שיערך ע"י עורכי הדין של הצדדים.
88. התובע טוען כי הוא זוכר היטב כי בפגישה לחצו הצדדים ידיים, ואף השיקו כוסות לחיים. מבחינתו היה מדובר באירוע משמעותי ומכונן, ולמעשה שוכללה העסקה, וכל שנותר הוא לחתום באופן פורמאלי על ההסכם (סעיפים 28 – 30 לתצהיר התובע).
89. כן טוען התובע כי לאחר אותה לחיצת יד, פנו הנתבעים ליואל פרץ, מי שתיווך בין הצדדים לעסקה, והודיעו לו כי הם שמחים לבשר לו שהעסקה עם התובע נסגרה, וכל שנותר הוא לחתום באופן פורמאלי על הסכם בכתב שייערך על ידי עורכי הדין של הצדדים.
90. עוד טוען התובע כי בסמוך לפגישה, פנו אליו הנתבעים וביקשו ממנו להעביר נתבעת, באופן בהול, סך של 200,000 ₪ על חשבון ההשקעה שלו, עוד לפני החתימה הפורמאלית על ההסכם. הנתבעים הציגו בפניו מצג לפיו מדובר בסכום הכרחי להמשך פעילות החברה, על מנת שזו תעמוד בהתחייבויותיה כלפי צד שלישי בקשר ישיר לקנייה הרוחני, וככל שהחברה לא תעמוד בהתחייבות זו, קיימת סכנה מוחשית לקניינה הרוחני (סעיף 32 לתצהיר התובע). תחילה סירב התובע להעביר סכום כסף לא מבוטל בטרם נחתם הסכם, אך אז שבו הנתבעים וטענו בפניו כי העסקה סגורה, וכל שנותר הוא לחתום באופן פורמאלי – טכני על ההסכם, ושאם לא יעביר את הסכום, החברה תיאלץ להיפרד מקניינה הרוחני ותיוותר ללא נכסיה. לטענת התובע, בשל האמון הרב שרכש נתבעים, בשים לב למצגים שלהם שעסקה סגורה, וחשיבות הסכום, הסכים להיענות לבקשת הנתבעים, וביום 20.1.15 העביר לנתבעת 200,000 ₪ על חשבון ההשקעה.
91. לטענת התובע הוא לא נועץ בעורכת דינו, עו"ד להב, והעביר את הסכום מבלי שחתם עם הנתבעים על מסמך כזה או אחר.
92. דומה כי כבר בשלב זה בולטים הכשלים בטיעונו של התובע, כפי שיפורט להלן.
93. התובע לא זכר את מועד האירוע ואין לו זכר ברישום כלשהו שלו, ביומנו או בדרך אחרת - למרות שלפי עדותו של התובע בתצהירו, הפגישה הייתה אירוע מכונן, לא זכר התובע מתי התקיימה הפגישה, הן כאשר כתב את תצהירו, והן כאשר נשאל על כך במסגרת חקירתו הנגדית. תחילה העיד התובע כי הפגישה התקיימה בחודש ינואר, ומשהתבקש לתת תשובה יותר מדויקת, השיב כי היא התקיימה לאחר שעו"ד להב, שלחה לנתבעים את הטיוטה השנייה ולפני שהתובע העביר לנתבעת את הכסף, זאת אומרת, לעדותו, שהפגישה התקיימה בין ה- 5 ל- 20 בחודש ינואר 2015 (עמ' 9 ש' 1-2 לפרוטוקול). התובע גם העיד כי לא רשם את הפגישה ביומנו.
94. התובע, ככל הנראה בניסיון להתאים את עובדות העניין לפסיקה, העיד כי הצדדים שתו לחיים לכבוד סגירת העסקה.
95. הנתבעים הכחישו טענה זו. לטענתם לחצו ידיים מספר פעמים במהלך המו"מ, כאשר סברו שהמו"מ מתקדם ובקרוב ייחתם הסכם בכתב שעורכי הדין יסמכו עליו את ידיהם, אולם בכל פעם התברר כי הטיוטות שנשלחו מאת באת כוח התובע, לא היו כמוסכם בין הצדדים. בכל מקרה, לגרסתם, לא הייתה לחיצת ידיים והשקת כוסות לחיים של סגירת עסקה.
96. בתצהירו העיד אברהם בן שלוש כי לא זכור לו אירוע כזה, כנטען על ידי התובע, אך לאחר שהתובע העלה טענה זו, חיפש בטלפון הנייד שלו ומצא תמונה של כוסות וויסקי במשרדו של התובע, מיום 25.1.15 (היינו לאחר המועד של העברת הכסף על ידי התובע לנתבעת), אשר צולמה בפגישה שבה רק הוא והתובע נכחו, ואילו הנתבע 3, לא נכח בה.
97. התובע טוען כי בכך אין מאומה, שכן אין פירושו שלא הייתה פגישה קודמת שבה סיכמו הצדדים כי העסקה סגורה והשיקו כוסות לחיים. דומה כי כאן נקלע התובע לכלל טעות שכן הנטל הוא עליו להוכיח את קיומה של אותה הסכמה בדבר סגירת העסקה, ללא חתימה על הסכם, למרות שהצדדים החליפו ביניהם טיוטות שבהן השקיעו באי כוחם מיטב מאמציהם המקצועיים. התובע הוא שצריך להוכיח אותה פגישה מכוננת ומועדה ותוכנה, דבר שלא הוכח על ידו. יתר על כן, מכך שמועד נוסף (פרט לאותו מועד עלום הנטען על ידי הנתבע), שתו מי מהנתבעים והתובע אלכוהול, עולה כי הם לא שתו אלכוהול בנסיבות מיוחדות בלבד, ובכך ניטל העוקץ מ'השקת כוסות לחיים' הנטענת על ידי התובע, גם ככל ושתו ביחד אלכוהול בסיומו של עוד יום של מו"מ.
98. התובע זימן לעדות את יואל פרץ שמסר תצהיר קצרצר, בן מספר סעיפים, בו העיד כי במהלך חודש ינואר 2015 הנתבעים יצרו איתו קשר והודיעו לו שהעסקה הושלמה וכי הצדדים הגיעו להבנה שלמה וסופית של כל התנאים המסחריים והמהותיים האחרים. לא פורט כיצד יצרו איתו הנתבעים קשר, ובאיזה מועד.
99. מעדות הנתבעים וכן מהטיוטות הראשונות כמפורט לעיל עולה כי לנתבעים הוצג יואל פרץ כאחד המשקיעים מקבוצת התובע, ולא הוצג כמי שתיווך בין התובע לבין הנתבעים וכי על כך יקבל את שכרו במניות, כפי שמר פרץ העיד בחקירתו הנגדית. מדוע אם כך שהנתבעים יתקשרו לבשר לו על השלמת העסקה? כמו כן מעדותו של מר פרץ עולה כי מדובר בעד מעוניין, שכן, בהתאם לעדותו בחקירתו הנגדית, ככל שהתובע יזכה בתביעה, יקבל מר פרץ דמי תיווך (אם כי, ההסכמה בין התובע לבינו השתנתה בינתיים, והוא יהיה זכאי לתמורה כספית ולא לחלק מהמניות כפי שנקבע ביניהם מלכתחילה).
100. למרות שעו"ד להב לא ייצגה את התובע בהליכים, ולא הייתה כל מניעה שהיא תעיד, לא זימן אותה התובע לעדות, על מנת שתתמוך בגרסתו על כך שהוסכם בין הצדדים כי ניסוח ההסכם הוא טכני בלבד, וחתימתם עליו הנה פורמאלית בלבד, או למצער כי כך שמעה מהתובע באותו מועד. כן היה מקום כי היא תסביר את השינויים הדרסטיים שנערכו בטיוטות ההסכם שהועברו על ידי ב"כ הנתבעת, ואת משלוח הודעת הדוא"ל שלה (שנשלחה מאוחר יותר) כי להבנתה מהתובע, הנתבעים מבקשים לחתום על הסכם בימים הקרובים.
101. בהתאם להלכה הפסוקה, על גמירת הדעת ניתן ללמוד מתוכן המסמך, מהתנהגות הצדדים בעת החתימה עליו, לפני החתימה ולאחר החתימה עליו (ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' יהודה שירון, פ"ד נט(1) 931 (2004).
102. לא אף זאת אלא שבהתאם להלכה הפסוקה, לצורך הקביעה אם נכרת חוזה יש לבחון האם ממכלול ההתנהלות של הצדדים ,ניתן להצביע על מועד שבו נכרת חוזה בדרך של הצעה וקיבול, ובאותו מועד צריכות להתקיים דרישות גמירות הדעת והמסוימות.
103. התובע טוען כי בשלב כלשהו בין התאריכים 5.1.15 ליום 20.1.15 התקיימו יסודות גמירת הדעת והמסוימות עד כי לא ניתן היה להימנע מחתימה פורמאלית על הסכם שגובש אלא מנימוקים מרחיקי לכת, שלא התקיימו. אולם, התובע עצמו העיד כי לא הבין בתחום ההשקעות בחברות הזנק, כי שכר במיוחד את שירותיה של עו"ד להב שאינה באת כוחו הקבועה, ובשל כך שהיא מומחית בתחום, וכן העיד שאינו קורא היטב אנגלית. כן העיד על בורותו בטיוטות השונות. עובדות אלה יחד עם העובדה שעורכי הדין, לבקשת לקוחותיהם ערכו טיוטות מקיפות, מצביעה על כך שהתובע והנתבעים לא התכוונו להתקשר בהסכם אלא לאחר שכל אחד מהם יחד עם עורך דינו יגיע למסקנה שהחוזה עונה על צרכיו. התובע העיד: "מבחינתי העסקה סגורה, הצדדים מסכימים לכל התנאים המסחריים, ומפנים לעו"ד שיעשו את ההסכמים. הפער המסוים שדיברת עליו של 8-10 סעיפים הוא לא מה שהפריע לעסקה להיגמר " (עמ' 15 ש' 30 – 31 לפרוטוקול). הדרישה היא כי שני הצדדים הנם בעלי גמירות דעת שניתן לקבוע אותה בדבר ההתקשרות בהסכם, ולא הערכתו האישית של התובע כי הפערים הם כאלה שמן הראוי שהצדדים יגשרו עליהם. כמו כן כאמור, מדובר בנקודת הזמן של הפגישה המכוננת.
104. בנוסף, מאותו אירוע מכונן, שאירע לשיטת התובע בינואר, ועד למשלוח הטיוטה שלשיטתו של התובע הייתה רק "לבוש טכני" למה שהוסכם, חלף זמן רב, שכן זו נשלחה על ידי באת כוחו רק ביום 20.3.15. פעם הזמן הזה אף הוא מצביע על כך שלא מדובר בעניין טכני שברור לשני הצדדים ומוסכם עליהם.
105. התובע טוען בסיכומיו, כי יש לתהות מדוע לא מחו הנתבעים בכתב כאשר באת כוחו כתבה כי להבנתה ייפגשו הצדדים בשבוע הבא לצורך חתימת הסכם, אולם, כאמור, לא נשמעה עדותה של ב"כ התובעת בדבר הנסיבות שהביאו אותה לכתוב דברים אלה ומה נאמר לה ע"י ב"כ הנתבעת ככל שיצרה אתו קשר טלפוני. מכל מקום, התובע לא ביסס את טענתו לפיה הנתבעים ביקשו לחתום הסכם בכתב תוך מספר ימים, וכל שיש לפנינו הוא הודעת דוא"ל של באת כוחו ובה נטען כאמור.
106. התובע עצמו לא סבר כי ההסכם שבין הצדדים השתכלל, אלא הכיר בחשיבות של אקט החתימה. בחקירתו הנגדית נשאל והעיד כדלקמן:
"ש. אם הם אומרים לך "הכל סגור", למה אתה לא מעביר תשלום ראשון של חצי מיליון דור (צ"ל דולר – ר.פ.א)
ת. למה שכן?
ש. העסקה סגורה
ת. שיבואו לחתום" עמ' 16ש' 8-11 לפרוטוקול).