עולה כי השאלה שעמדה במרכז בחינתו של בית המשפט המחוזי היא האם ידעו המערערים בוודאות שמדובר במנוח, ובית המשפט המחוזי הסתפק בתשובה שלילית לשאלה זו, מבלי לבחון לעומק את האפשרות שהמערערים שיערו שמדובר במנוח. בדרישה לידיעה ודאית נדון בפרק הבא, וכעת נתרכז בשאלה שלא הוכרעה – מה ידעו ורצו המערערים בעת מציאת הגופה. מערער 2 מסר בתצהירו כי בעת מציאת הגופה סבר שמדובר במנוח, וכי סיפר ליתר המערערים על אפשרות זו. כן אמר להם כי הם "הולכים להתעשר". מערער 1 הצהיר כי לא האמין שמדובר בגופת המנוח, ומערער 3 – אביהם של מערער 1 ו-2 – הצהיר כי האמין באפשרות זו, אך בכל זאת שלל את האפשרות באזני בניו, שכן חשש כי המערערים יואשמו ברצח המנוח. עוד נאמר בתצהירים כי מערער 2, שהאמין כי מדובר בגופת המנוח, הוא זה שטלפן למשטרה ואף המתין על הכביש הראשי לניידת המשטרה, כדי להוליכה למקום מציאת הגופה ביער. המדינה חולקת על כל אלה, ומכיוון שבחרה לוותר על חקירתם הנגדית של המערערים, ולא נקבעו קביעות מהימנות ביחס למערערים, יש משקל רב לראיות הנסיבתיות שהציגו הצדדים לתמיכה לעמדתם.
7. הנתון היחיד שתומך בעמדת המדינה הוא הודעת מערער 2 למשטרה מיום מציאת הגופה, ובה הוא מציין רק כי הזעיק את המשטרה כדי לבדוק האם העצמות שנמצאו הן עצמות אדם, מבלי להזכיר את האפשרות שמדובר במנוח ואת קיומו של הפרס. המדינה טוענת כי לו היו המערערים סבורים שמדובר במנוח, היו מציינים זאת כבר במעמד זה, ולכן יש להסיק כי באותה נקודת זמן לא חשבו כי יתכן שמדובר במנוח. מערער 2, מנגד, הסביר בתצהירו כי חשש שחשיפת התקווה שמדובר במנוח כבר בשלב זה הייתה מובילה לחשד במעורבות במות המנוח. ממכלול זה עולה כי גם אם נניח שלנתון זה משקל מסוים, אין בו כדי להכריע את הכף כשלעצמו.
מנגד, המערערים צירפו לתצהיריהם ראיות רבות התומכות, לשיטתם, בטענה שסברו כבר ב"זמן אמת" שיתכן כי מדובר במנוח: תיעוד מציאת הגופה באמצעות הטלפון הנייד, צילום מסך ובו מתועד ביקור של מערער 2 בדף ה"ויקיפדיה" העוסק
--- סוף עמוד 11 ---
בעמותה בסמוך למועד מציאת הגופה ותיעודים דומים. יש להודות כי משקל חלק מראיות אלה אינו גבוה ביותר, גם אם אינו אפסי, אך איני סבור כי בנסיבות העניין יש להכריע רק על סמך הערכה פרטנית של כל אחת מן הראיות. זאת, שכן קיימת ראיה אחת בעלת משקל רב שיכול אף להכריע – הקלטה שהקליטו המערערים באמצעות הטלפון בעת מציאת הגופה, ובה נשמע מערער 1 אומר למערער 2 "יא חרא, אתה בונה את החלומות שלך על סתם דברים". קריאה זו מעידה, על פני הדברים, שמציאת הגופה גרמה למערער 2 "לחלום חלומות" של התעשרות, כפי שהצהיר, לנוכח הסברה כי מדובר בגופת המנוח. כן ניתן ללמוד כי מערער 1 חשב כי סברה זו, ותילי תילים של חלומות שנבנו עליה, הם מגדל פורח וחסר בסיס. המדינה לא חקרה את המערערים על הקלטה זו, ואף לא הציעה לה ולו הסבר אלטרנטיבי אחד התומך בעמדתה. בסיכומיה טענה בהקשר זה רק כי ראיה זו אינה מסייעת למערערים, שכן היא יכולה להעיד על תקווה שמדובר בעצמות המנוח, ולא על ידיעה וודאית – שהתאפשרה רק לאחר בדיקת המז"פ. עולה כי גם המדינה מסכימה, למעשה, כי הקלטה זו תומכת בטענת המערערים, מבלי שהוצג לה כל הסבר אפשרי אחר. לכך משקל רב בנסיבות העניין. ודוקו, בשלב זה המיקוד הוא בכוונת המערערים – מה קיוו ורצו – ולא במצב האובייקטיבי (מה יכלו לדעת), שתידון בהמשך.
ניתן לסכם ולומר שהמערערים הוכיחו כי ידעו על הפרס, כי חשבו על האפשרות שהעצמות הן עצמות המנוח, וכי טלפנו למשטרה מתוך תקווה לזכות בפרס. אם כן, קיימת סימולטניות בין מודעותם של המערערים להצעת הפרס ורצונם לזכות בו ובין פעולת הקיבול שביצעו. אכן, אין חולק על כך שהמערערים לא ידעו בוודאות כי מדובר בעצמות המנוח. בקרב הגורמים שהגיעו למקום מציאת העצמות אפילו לא הייתה ודאות שמדובר בעצמות אדם, ואישוש זהותו של המנוח דרש בדיקת מז"פ. מגיעים אנו אפוא למשוכה הבאה – קביעת בית המשפט המחוזי כי תנאי לקבלת הצעת הפרס הוא ידיעה ודאית כי מדובר בעצמות המנוח, וכי בתקווה ורצון לא די.
ב.3. מפגש ודאויות או מפגש רצונות?
8. האם דרושה ידיעה ודאית שההתנהגות מהווה קיבול במקרים כגון זה שלפנינו, או שדי בביצוע ההתנהגות מתוך כוונה ותקווה – תהא ההסתברות להתממשותה אשר תהא – לבצע קיבול? בית המשפט המחוזי, בעקבות טענות המדינה, קבע כי נדרשת ודאות, אך דעתי אחרת. בל נשכח כי הקיבול הוא תגובה להצעה. המדינה הציעה פרס תמורת מידע. במקרנו, עולה כי המערערים הודיעו על מציאת הגופה, אשר התברר כי
--- סוף עמוד 12 ---
היא שייכת למנוח. המידע הוא ישיר ולא עקיף; במרכז השולחן ולא בצדדיו. המערערים ידעו שמדובר בעצמות, וכפי שנקבע לעיל – מערער 2 קיווה כי אלה עצמות המנוח וכי יזכה בפרס. לא יעלה על הדעת, למשל, כי רק פתולוג או רופא משפטי שביכולתו לבדוק את הגופה – ובכפוף למידע נוסף לזהותה בוודאות – יוכל לזכות בפרס. המסקנה שיש צורך בידיעה ורצון לזכות בפרס, ולא בוודאות המידע, נובעת מתכליתו של מוסד ההצעה לציבור ומשתלבת בתכליות הכלליות של דיני החוזים. אלה מבוססים באופן משמעותי על הרצון להכווין את התנהגותם של הצדדים לחוזה, ועל אפשרותם להסתמך על החוזה ולצפות לקיומו. פעולה על רקע הצעת הפרס, ולו מתוך תקווה לזכות בו ולא מתוך ידיעה ודאית, מבטאת הסתמכות על הצעת הפרס וציפייה לזכות בו בעקבות הפעולה. הצעת הפרס מכווינה את התנהגותו של מי שמנסה לקבלה. זאת ועוד, מניעת הפרס ממי שאינו יודע בוודאות כי התנהגותו תזכה אותו בפרס עלולה לפגוע ביעילות המנגנון המשפטי. בחינת הסוגיה מזווית נוספת מאירה את מעמדו של הרצון ואת החוזה כמפגש רצונות. המשקל מצוי ברצון, ורצון אכן ליווה את פעולותיהם של המערערים – רצון שנפגש ברצונה של המדינה לגרום להם לפעול כפי שפעלו. מפגש רצונות אינו תלוי בהסתברות אובייקטיבית אלא ביסוד נפשי "חפצי" – כוונה לזכות בפרס ככל שהפעולה תתגלה כפעולת קיבול.
מן הצד השני, קשה לחשוב על נימוק נגדי משכנע, התומך בהסדר הדורש ודאות מוחלטת או אפילו הסתברות גבוהה לכך שהפעולה צלחה. הסדר כזה מנוגד לתכליות דיני החוזים, ואין בו תועלת נראית לעין. אכן, יתכן שמסיבה כלשהי מציע פרס לציבור יתנה במפורש את הזכות לקבלת הפרס בהבאת מידע ודאי ומוכח, ובמקרה כזה ההצעה היא שתקבע את גבולות הקיבול. עת תנאי כזה נקבע במפורש, בכוחו למלא את כל התכליות שהוזכרו לעיל, שהרי הצדדים יודעים עליו ומביאים אותו בחשבון פעולותיהם. אך הצעת הפרס דנן אינה כוללת תנייה כזו ולו ברמז, וגם המדינה לא ביססה את עמדתה על אופן ניסוח ההצעה הקונקרטית. לכן אין כל מקום לסטות מן הכלל הדורש מפגש רצונות, ולא מפגש ודאויות.
בפני המערערים נותרה משוכה אחרונה, בטרם ניתן יהיה לקבוע כי קיבלו את הצעת הפרס – הטענה כי לא קיבלו את הצעת הפרס לנוכח מציאת הגופה במקרה.
--- סוף עמוד 13 ---
ב.4. מציאת הגופה במקרה
9. אין מחלוקת כי המערערים לא יצאו לחפש את גופת המנוח בעת מציאתה. על פני הדברים, אופן מציאת הגופה – במקרה או לאחר חיפושים מכוונים – אינו צריך להשפיע על סוגיית הקיבול. המציע פרס תמורת מידע אינו מעוניין, על פי רוב, במאמץ וניסיון להשגת המידע, אלא במסירתו לידיו. טלו מודעת פרס המכוונת למציאת כלבלב. ברי כי לבעלי הכלבלב אין זה מעלה או מוריד אם יימצא בטיול אקראי בפארק או במסע חיפושים נרחב. העיקר הוא מסירת הכלבלב לידי בעליו, וזהו קיבולה של הצעת הפרס. ובענייננו, גם אם מצאו המערערים את הגופה במקרה, כל עוד ייקבע כי מסרו את המידע בכוונה לקבל את הפרס, ענו הם לכאורה על דרישת הקיבול.
ברם, אם היינו קובעים כבר בשלב זה כי אופן מציאת הגופה אינו רלוונטי בכל מצב, היינו נתפסים לכלל אי-דיוק. כלל מושרש הוא בדיני החוזים – שאומץ גם בסעיף 5 לחוק החוזים – כי הקיבול נעשה על יסוד ההצעה (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 240 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א' 234-225 (מהדורה שניה, 2018) (להלן: פרידמן וכהן)). היא היא שמגדירה קיבול מהו. כדי להכריע בשאלה מהן פעולות הקיבול הנדרשות בנסיבות העניין, עלינו לבחון את ההצעה. ראובן יכול להציע הצעה לציבור ולקבוע כי רק מי שגר בעירו יכול לקבלה, והוא יכול לקבוע גם כי רק מי שיוציא למעלה ממאה אלף שקלים או ישקיע למעלה מארבעים שעות לטובת העניין יוכל לבצע קיבול. תנאים כאלה, בלתי שגרתיים ככל שיהיו, עשויים להיות תקפים. המציע – ודאי המציע הפרטי – הוא השולט באופן עקרוני על גבולות הקיבול באמצעות הצעתו. לעיתים ההצעה ברורה ומדברת בעד עצמה. לעיתים נדרשים אנו לכתף את תרמיל הפרשן, שכן פירוש ההצעה מצריך שימוש בכלים פרשניים החורגים מלשונה.
בענייננו לשון ההצעה פשוטה בקריאה ראשונה. כך, לדוגמא, נכתב באתר האינטרנט של העמותה: "פרס בסך 10,000,000$ תמורת מידע אמין שיוביל אל אחד או יותר מן הנעדרים". צא ולמד כי הקיבול נעשה במעשה, ואותו מעשה אינו אלה מסירת מידע העונה לדרישות ההצעה. ושוב, נפנה לדוגמה של מודעת פרס על מציאת כלבלב. נניח שאדם קורא על הפרס, יוצא מדירתו ונתקל בכלבלב המשוטט בכניסה לבניין. האם הפרס יישלל ממנו בטענה שתכלית הפרס היא לתמרץ חיפושים נרחבים אחר הכלבלב? התשובה לכך ברורה. כך בקריאה ראשונה של מודעת הפרס, אך המדינה
--- סוף עמוד 14 ---
הוסיפה וטענה כי אין להסתפק בלשון הפרסומים, אלא יש להרחיב את המבט ולבחון את הנסיבות שאפפו את ניסוח ההצעה, כמו גם את תכליתה. עוד הוסיפה המדינה וטענה כי אם נבחן את כל אלה, נדע כי יש לפרש את ההצעה כך שהיא אינה כוללת מציאה מקרית של גופת המנוח. כאמור, ההצעה היא הקובעת את גבולות הקיבול, ואם נפרשה לפי עמדת המדינה, המסקנה תהיה כי האופן שבו נמצא ונמסר המידע בענייננו אינו תואם את דרישות ההצעה.
10. אמת המידה המשפטית לפרשנותה של הצעה לציבור היא זו של "המתקשר הסביר" בנעלי הצדדים, ובענייננו – "הניצע הסביר" שהיה נחשף להצעת הפרס. אמת מידה זו נובעת מהתפיסה שגמירת הדעת של הניצע נקבעת לפי מבחן "חיצוני" (אילו מצגים הציג הצד שכנגד) ולא לפי מבחן "פנימי" (למה התכוון כל אחד מהצדדים בליבו). המבחן החיצוני נועד להגן על מתקשרים מפני הטעיות שייצור הצד השני, הגנה המתבצעת באמצעות התחשבות רק במה שהמתקשר יכול לדעת (ראו למשל פרידמן וכהן, עמודים 180-179). לטעמי, מבחן זה אינו אלא דרך לבדוק את פרשנות ההצעה לפי אומד דעת הצדדים, לרבות המציע. המבחן החיצוני שולל התבססות על ראיות הנוגעות להצהרות רצון שלא קיבלו ביטוי חיצוני. כך, למשל, טענו המערערים כי המדינה נמנעה מלהעיד ולו עד אחד מטעמה, אשר יעיד על כוונתם של מנסחי ההצעה, ויתמוך בפרשנות המדינה. מחדל דיוני זה, כך נטען, יוצר חזקה כי אותם עדים היו שוללים את הפרשנות שהציעה המדינה. אלא שלנוכח המבחן החיצוני, העדת גורמים מטעם המדינה לא הייתה משפיעה על השאלה הפרשנית, לפחות ככל שמטרת העדות היא להציג את הדיונים הפנימיים שקדמו לניסוח ההצעה ואת הכוונה הסובייקטיבית של מנסחיה. זאת בשונה מכוונה שזכתה לביטוי בלשון ההצעה, או שניתן להבינה באופן סביר מנתוני הרקע הידועים לציבור. המדינה טוענת כי קיימים נתונים התומכים בפרשנותה, גם לפי המבחן החיצוני: אופן ייסוד העמותה והצעת הפרס על רקע נפילתו בשבי של רון ארד, פרסום המודעה במספר שפות זרות, פרסומה באתרי אינטרנט זרים, הבטחת הסודיות וגובה הפרס.
האם יכול הניצע הסביר להסיק מכל אלה שההצעה שוללת את הפרס ממי שמשיג את המידע באקראי? סבורני כי יש לענות על כך בשלילה, וזאת גם מבלי להזדקק לכלים פרשניים שהזכירו המערערים, כגון חזקת הפירוש נגד המנסח. הניצע הסביר, שנחשף להצעת הפרס באמצעות שלטי החוצות, אתר האינטרנט של העמותה או המוקד הטלפוני, אינו יודע ואינו יכול לדעת האם המודעות התפרסמו גם במדינות
--- סוף עמוד 15 ---
ובשפות זרות, ומהו היקף פרסום זה. בכל מקרה, הפרסומים בעברית ובגבולות המדינה, המכוונים לתושביה, מהווים פנייה ישירה גם אל אזרחי ישראל. הבטחת הסודיות למביאי המידע גם היא אינה נתון "מחשיד", ולראיה – זכיה בהגרלת ה"לוטו" גם היא מלווה בסודיות זהותו של הזוכה, הגם שכל איש ואישה יכולים לזכות בהגרלה זו. הסודיות יכולה לבטא הגנה על זהותו של הזוכה מפני תשומת לב בלתי רצויה או בענייננו – חששות מחששות שונים. גם גובה הפרס אינו תומך בפרשנות המדינה. סכום גבוה מבטא על פי רוב את עוצמת האינטרס של המדינה. הואיל ומדובר בשבויים ונעדרים, הסכום מבטא היטב את עצמת האינטרס, ולא ניתן לומר שבנסיבות הוא חורג ממנו באופן המעיד על קיומו של "סיוע" בהיבט של פרשנות ההצעה. אדרבה, דווקא סכום כה גבוה שהוצע ופורסם כמפורט לעיל, בלי דרישה למאמץ מיוחד – מלמד שהמדינה מעוניינת במידע. קרי, מבחן התוצאה, שאינה מותנית בשיקולים אחרים. לניצע הסביר אין כל דרך לדעת כי אם השיג את המידע במקרה וללא מאמץ – אין הוא צפוי לזכות בפרס. יוער כי המערערים העידו שאלמלא האפשרות לזכות בפרס, לא היו קוראים למשטרה, על מנת שלא "להסתבך" בחשד שהם קשורים למות המנוח. טענה זו ממחישה את הפירוש הסביר של הצעות פרס, הקושר בין גובה הסכום לרצון לתת תמריץ. לבסוף, הרקע לייסוד העמותה – נפילתו של רון ארד בשבי – גם הוא אינו תומך במסקנה הפרשנית התולה את הזכאות במאמץ וסיכון. דומה שאין צורך להאריך בעניין זה.