--- סוף עמוד 24 ---
הקובע חובת שיפוי של מי שפעל לשמור על עניינו של הזולת, בגובה ההוצאות הסבירות שהוציא. בחלק אחר של המקרים אין תחולה לסעיף זה מסיבות שונות, ולדעת המחברים ניתן במקרים אלה לבסס את חובת תשלום השכר הראוי על כללי המשפט המינהלי וחובת ההגינות המוטלת על הרשות (שם, עמודים 224-223). אך זאת יש להדגיש: מכיוון שהחיוב אינו נובע מהודעת הפרס אלא ממקורות אחרים, גובה התשלום אינו כפוף לסכום הנקוב בהודעת הפרס אלא תלוי גם בגורמים כגון גובה ההוצאות שהוצאו על ידי התובע.
ודוקו, לשיטות החולקות שהובאו יש מן המשותף. הגישה שתומכת בזכאות הניצע לפרס חרף אי ידיעתו עליו אינה מבחינה בין ציבור ויחיד, והבחנה כזו נעדרת גם מן הגישה הנגדית, השוללת את כריתתו של חוזה. כאמור לעיל, לדעתי יש מקום לשקול הבחנה כזו. כך או אחרת, נראה כי הדין המצוי, על פניו ומבלי לטעת מסמרות, תואם יותר את הגישה שאין להכיר ב"התחייבות חד צדדית" בהקשר של הצעה לציבור, אפילו המציעה היא רשות. הנה כי כן, הסוגיה שלפנינו מורכבת ובעלת פנים לכאן ולכאן. על כל פנים, בענייננו ניתן לבסס את היחסים המשפטיים בין המדינה למערערים גם על המודל הקלאסי של כריתת חוזה – הצעה וקיבול. בנסיבות אלה אפשר להותיר את ההכרעה במחלוקת המלומדים – לרבות גישה שלישית המבחינה בין רשות ליחיד – לעת מצוא.
17. לו הייתה המדינה מסתפקת בסמיכת ידיה על פסק דינה של ערכאה קמא ניתן היה לסיים את הדיון בנקודה זו, ולקבוע כי נכרת חוזה בין הצדדים, חוזה שאותו ביצעו המערערים ושאת קיומו יש לאכוף על המדינה. אך המדינה הסתייגה משתי קביעות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, שבגדרן נדחו טענות הגנה נוספות שהעלתה המדינה, כקו הגנה שני ושלישי. בהליך קמא נקבעו קביעות אלה מעבר לנדרש, לנוכח קבלת קו ההגנה הראשון של המדינה, לפיו המערערים לא ביצוע קיבול של הצעת הפרס. אך כעת, ובראי המסקנה שפעולות המערערים נחשבות לפעולות קיבול לפי הצעת המדינה – קמות הסוגיות שנדונו בבית המשפט המחוזי מעבר לנדרש, וזוקפות ראשן מבחינה אופרטיבית. כזכור, המדינה טוענת כי הצעת הפרס פקעה במועד מציאת הגופה על ידי המערערים, וכי גם אם ייקבע שנכרת חוזה – זכאית היא להשתחרר ממנו משיקולים הנעוצים באינטרס הציבורי. לליבון שתי סוגיות אלה נפנה כעת.
--- סוף עמוד 25 ---
ד.1. פקיעת ההצעה עקב חלוף הזמן
18. המדינה טוענת כי הצעת הפרס פקעה זה מכבר במועד שבו מצאו המערערים את הגופה. הנימוק היחיד לפקיעת ההצעה, לשיטת המדינה, הוא חלוף הזמן הסביר לקבלת ההצעה בעת מציאת הגופה. טענה זו מבוססת על שילוב של שני סעיפים בחוק החוזים. סעיף 4(1) סיפא, שכותרתו "פקיעת ההצעה", קובע: "ההצעה פוקעת – ...[כש]עבר המועד לקיבולה". מועד הקיבול נקבע בסעיף 8(א) לחוק החוזים – "תוך זמן סביר".