66. בסוף חוות דעתו של השופט הנדל הובאה התייחסות מאלפת למעמדו של אינטרס ההסתמכות בדיני החוזים. בתגובה לכך אבקש להדגיש כי גם לשיטתי ההסתמכות איננה מחזיקה בכתר של "מלכת החוזה", והסתמכות של הניצע איננה תנאי הכרחי לכריתת חוזה. ובכלל, אינטרס ההסתמכות בדיני החוזים, נזכר בעיקר בהקשר של פיצויים בכלל ופיצויי הסתמכות בפרט, שנועדו לשפות את הנפגע על הוצאות שהוציא ועל נזקים שנגרמו לו. מכל מקום, אינטרס ההסתמכות לא ישכון לבדד בדיני החוזים בלבד, ותחולתו גם בשטחי משפט שונים. במקרה שלפנינו, מצאתי ליתן לאינטרס ההסתמכות משקל בתחום של דיני השליחות, בסוגיה של תחולת סעיף 15(ב) לחוק השליחות.
--- סוף עמוד 97 ---
סוף דבר
67. אין בידי לחייב את המדינה לשלם למערערים את סכום הפרס. לא מצאתי לכך עילה בדין, לא מכוח דיני החוזים, לא מכוח התחייבות חד-צדדית ולא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לפיכך אני סבור כי דין הערעור להידחות.
בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ונוכח התנהלות המדינה אני מורה למדינה להשיב למערערים את מלוא האגרה ששולמה בבית המשפט קמא, ואיני רואה ליתן צו להוצאות בהליך זה.
68. ולבסוף, ממש טלגרפית, במענה להערותיו של חברי, השופט הנדל, לפסק דיני: לסעיף 19 לחוות דעתו – אבהיר כי איני סבור כי מדובר בתנאי מפסיק, אלא בסיום השליחות ותו-לא. הייתה סיבה להקמת העמותה ולפעילות באמצעותה, כפי שהייתה סיבה להפסקת פעילות העמותה ולסיום השליחות, ויש קשר בין הקמת העמותה להצעת הפרס באמצעותה. לכך אין קשר למחויבותה של המדינה לנושא הנעדרים והשבויים. לסעיף 26 לחוות דעתו - העמותה לא המשיכה בפרסומיה ובפעילותה (לרבות איוש המוקד הטלפוני) לאחר סיום השליחות, ורק חלק קטן משילוט החוצות נותר לבקשת המשפחה. לסעיף 27 לחוות דעתו - אכן דומה כי שאלת ההסתמכות היא שורש המחלוקת ביני לבין חברי ולא אחזור על נימוקי.
ש ו פ ט
השופט ג' קרא:
במחלוקת שנפלה בין חבריי השופט נ' הנדל ו- י' עמית מצאתי לצרף את דעתי לדעתו של השופט הנדל, והוספתי מספר הערות בנושאים שעמדו במחלוקת.
1. מחד, סבר השופט עמית בדומה לשופט הנדל כי אין בחלוף הזמן מאז פרסום הודעת הפרס על ידי העמותה עד למציאת גופתו של החייל מג'די חלבי ז"ל (להלן:
--- סוף עמוד 98 ---
הגופה) כדי לגרום לפקיעת ההצעה, שכן כאשר עוסקים בפדיון שבויים, הזמן לא נמדד בשנים בודדות ובמילותיו של השופט הנדל "פרס הנוגע לשבויים ונעדרים אינו מבצע 'חד פעמי' התקף לחודש או חודשיים". מאידך סבר השופט עמית בניגוד לעמדת השופט הנדל ובית המשפט קמא, שמרגע שהעמותה הודיעה בפומבי על הפסקת פעולתה, הרי שהודעה זו היוותה הלכה למעשה הודעה על כך שהצעתה כבר אינה בתוקף.
2. עמדתי בענין אחרון זה כעמדתו של בית המשפט קמא וכפי שנימק אותה בפסקאות 26-24 לפסק הדין: "לאחר ניתוח טענות הצדדים עמדת הנתבעת לפיה עם סגירת העמותה פקעה ההצעה אינה מקובלת עלי ואני סבור כי ההצעה היתה תקפה גם ביום 23.9.2012 מועד מציאת עצמות המנוח". ביהמ"ש נימק עמדתו זו כך: "גם כשהודיעה העמותה לציבור על הפסקת פעולתה (ת/1) היא לא אמרה דבר באשר לביטול הצעת הפרס. העמותה גם התנהגה לאחר מכן בצורה גלויה המעידה על המשך באותה דרך". בית המשפט המשיך ופירט התנהגויות העמותה שמאששות את מסקנתו. כך למשל מציין בית המשפט, כי בחודש מרץ 2012 – 6 חודשים לפני מציאת הגופה (הגופה נמצאה ביום 23.9.2012), צולמו דרכים בהם נראים שלטים של הצעת הפרס עדיין תלויים ללא כל שינוי, כאשר הודעת העמותה על הפסקת פעילותה פורסמה ביום 2.1.2012. גם בתאריך 15.10.2012, כ- 9 חודשים לאחר מציאת הגופה - עדיין הופיע הפרסום של הצעת הפרס מטעם העמותה באתר האינטרנט של העמותה המציע את הפרס. אם לא די בכך, גם שנים לאחר מכן – בתאריך 22.3.2015 עדיין הופיעה באתר האינטרנט של משרד החוץ הצעת הפרס בסך 10 מיליון דולר. נזכיר, שהעמותה הוקמה ביוזמת משפחת ארד, כשהצעת הפרס התייחסה למסירת מידע בעניינו של רון ארד ובהמשך, באוגוסט 2007, הורחבה פעילות העמותה גם לגבי המנוח. כאשר בחלק מהפרסומים בהם הוצע הפרס נכתב כי זה יימסר בתמורה למידע אמין שיוביל אל אחד או יותר מן הנעדרים, בחלק מהשלטים הפרס התייחס למציאת גופתו של מג'די חלבי ז"ל. ראה תיאור הפרסומים השונים בפסקה 9 לפסק דינו של בית המשפט קמא.
3. חיזוק למסקנתו שהצעת הפרס נותרה בתוקף חרף הודעת העמותה על הפסקת פעילותה מצא בית המשפט בכך שלא ניתן צו לפירוק העמותה שחרף הודעתה על הפסקת פעילותה, המשיכה להתקיים ולא פורקה עד ליום מציאת הגופה. "והעיקר הנתבעת שאימצה את מסקנות הועדה, לא החליטה לבטל את הפרס אלא רק לשנות את הגורם שיטפל בנושא, קהילת המודיעין, ולא במקרה גם שהוסרו השלטים על ידי
--- סוף עמוד 99 ---
העמותה ... ואפילו לא בוטל הפרסום באתר העמותה מזה חודשים, לא הודיעו הנתבעת או העמותה כי בוטלה הצעת הפרס" (ההדגשות הוספו – ג'.ק). מאחר והעמותה והמדינה לא פרסמו הודעת חזרה מהפרס, אין לראות בהודעה על הפסקת פעילות העמותה כחזרה תקפה מההצעה. בימ"ש מתייחס גם לדרך שבה צריכה להיעשות החזרה מהצעה "בדרך כלל מקובל לראות הודעת חזרה כתקפה, אם היא מתפרסמת באותו אורח ובאותו אמצעי פרסום כמו ההצעה", כשאת הדברים הללו לא העמותה ולא המדינה כאן עשו. משכך, מקובלים עליי דבריו של בית המשפט קמא לפיהם "לו רצתה הנתבעת (או העמותה) להביא לפקיעת ההצעה, היה עליה לפרסם את ביטול הפרס באותו אופן בו פרסמה הצעת הפרס, דהיינו להציב שלטים ובהם הודעה מפורשת כי לא יינתן פרס למי שיביא מידע בענין הנעדרים, פרסום זהה היה עליה לפרסם באתר האינטרנט, ומשלא נעשה כן, כל מי שנחשף להצעה במקור – כפי שפורסמה במקור, למשל על גבי שלטי חוצות, לא ידע ולא צריך היה לדעת על ביטול ההצעה" (ההדגשות הוספו – ג'.ק). בעת מציאת הגופה כ- 9 חודשים לאחר ההודעה על הפסקת פעולת העמותה, הציבור כולו, כמו גם המערערים, לא ידעו ולא צריכים היו לדעת כי הצעת הפרס בוטלה.
4. השופט עמית סבר כי אין חובה שהחזרה מההצעה תעשה באותו אופן שבו הוצעה ההצעה מלכתחילה, משלגישתו חזרה מהצעה צריכה להיבחן על פי אמות מידה אובייקטיביות בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, כשהמבחן הוא מבחן "השקילות" ולא הזהות (הפיסית) של אמצעי הפרסום ודי היה בעצם ההודעה על הפסקת פעילות העמותה. גם אם אקבל לצורך הדיון גישה זו שאיננה מקבלה, משעמדתי כעמדת השופט הנדל כמבואר בפסקה 22 לחוות דעתו, התזה המוצעת על ידי השופט עמית בדבר אופן החזרה מההצעה מותירה מרווח של חוסר וודאות באשר לתקפות ההצעה ופותחת פתח לפרשנות באשר לכוונת המציע וכפי שנאמר בפסקה 22 לחוו"ד השופט עמית, "הפרשנות המתבקשת של הדברים, בעיני הניצע הסביר, היא כי הפסקת הפעילות של העמותה כוללת מיניה וביה גם חזרה מההצעה למתן הפרס; ובנסיבות הענין יש לראות באפיקי הפרסום שנבחרו כשקולים לאופן שבו פורסמה ההצעה מלכתחילה", הוא מוסיף ומציין, כי אין בהותרת אי אלו מודעות תלויות כדי לשנות את התוצאה. אלא, שבענייננו לא היו כל אפיקי פרסום המודיעים על ביטול או חזרה מההצעה. כל שעמד לפני כלל הציבור ו"הניצע הסביר", היה פרסום העמותה כי היא מפסיקה את פעילותה הא ותו לא. כאשר לצד ההודעה על הפסקת פעילותה המשיכה העמותה להתנהג כבימים עברו, בידיעת המדינה ובהסכמתה – תוך שהיא ממשיכה להציע את
--- סוף עמוד 100 ---
הפרס (גם לאחר מציאת גופת המנוח) באותם אמצעים שהשתמשה בהם קודם. הראיה המכרעת לכך שהצעת הפרס המשיכה לעמוד בתוקף (מן הסתם ביחס לשאר הנעדרים), מצויה בהמשך הפרסום של הצעת הפרס באתר משרד החוץ כשלוש שנים לאחר הודעת העמותה על הפסקת פעילותה.
האם לאור המשך פרסום הצעת הפרס, כפי שנעשה הדבר על ידי העמותה, בהסכמתה שבשתיקה של המדינה, חרף ההודעה על הפסקת פעילות העמותה, עדיין מצופה מ"הניצע הסביר" להבין את עמדת העמותה/המדינה – כחזרה מהצעת הפרס?! לעמדתי בנסיבות של המציאות העמומה שיצרו העמותה והמדינה בהתנהלותן, לא היה מצופה מהמערערים כ"ניצע סביר" להבין כי הצעת הפרס אינה בתוקף עוד. בנסיבות המתוארות, וכפי שהוכחו לענין המשך הפרסומים של הצעת הפרס, שלא התמצו אך בהשארת אי אלו שלטים תלויים, דומה כי גם הוראת סעיף 18 לחוק השליחות הקובעת כי "לענין חוק זה רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעת או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה", אינה יכולה להושיע משהמערערים לא ידעו על חזרה מההצעה, חוסים המערערים תחת הוראתו של סעיף 15(ב) לחוק השליחות, לפיה "לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת ...".
5. השופט עמית סבור כי רק בנסיבות שבהן צד ג' מסתמך על מיצג שהוצג לו על ידי השולח ועקב כך שינה את מצבו, יהיה זכאי לפיצוי מהשולח. משבענייננו "המערערים לא הסתמכו על המודעות שלא הוסרו, במובן זה שהם לא הונעו לפעולה ולא השקיעו משאבים כדי לזכות בפרס" אזי אין מקום להעדיף את האינטרס שלהם על פני האינטרס של השולח (המדינה) שסיימה את השליחות (פסקה 33 לחוו"ד השופט עמית). בהעדר בסיס ראייתי לקביעה האמורה, אינני יכול להסכים לה.
מי הציע את הפרס – העמותה או המדינה
6. ביהמ"ש קמא קבע כי "העמותה היתה רק אמצעי בידי המדינה לקבל מידע בעניינם של הנעדרים, תוכן הצעת הפרס לכל אורך הדרך היה על דעתה ובהסכמה מלאה של הנתבעת ושלמעשה יש לראותה כהצעת פרס מטעם הנתבעת", שכן "מהמסמכים שהוצגו בדיון עולה כי באישור ראש הממשלה דאז אריאל שרון, הוקמה העמותה תוך הבהרה כי המימון לפעילותה כמו גם הפרס בסך עשרה מיליון דולר ישולם מתקציבו של משרד הבטחון. עמדה זו לא השתנתה לאורך כל הדרך ... העמותה שימשה אמצעי לפעילות ממשלתית מובהקת, איתור הנעדרים ... לסיכום פרק זה ניתן
--- סוף עמוד 101 ---
לקבוע כי העמותה פעלה בידיעה מלאה של הנתבעת. את מערכת היחסים ביניהן לענין הצעת הפרס ותשלומו לזוכה ניתן להגדיר כיחסי שליחות ... במילים אחרות פעולות העמותה מחייבות גם את הנתבעת כל עוד לא הוחלט על הפסקת יחסי השליחות" (פסקה 22 לפסק הדין).
7. קביעה זו של בית המשפט קמא, מתיישבת עם דברי חברי השופט הנדל בפסקה 21 לחוו"ד, כי "הפרס מוצע על ידי המדינה ולא על ידי העמותה", כשלקביעה זו השלכה באשר לחובות שהוטלו גם על המדינה כמי שהציעה את הפרס, או למצער עמדה מאחורי ההצעה ותמכה בה. קביעה זו מתיישבת עם הדברים וכפי שראה אותם בזמן אמת, היועץ המשפטי לממשלה דאז מר אליקים רובינשטיין שבמכתבו מיום 22.10.2001 אל היועצת המשפטית של מערכת הבטחון תיאר את נקודת ראותו למערכת היחסים בין העמותה למדינה – ומערכת הבטחון "נראה שמדובר בעמותה פרטית למראית עין בלבד. כאשר במהות ובתוכן זוהי פעילות ממשלתית מובהקת". בנסיבות אלה התקשיתי להבין את דברי השופט עמית, וכאילו המדינה בכוונת מכוון הקימה בינה לבין העמותה מעין "חומה סינית" שהפרידה את פעילות האחת מהשניה, וכדבריו "לא בכדי מדינת ישראל לא הציעה את הפרס באופן ישיר, אלא יצרה מנגנון תיווך, פלטפורמה של גוף פרטי – עמותה – שדרכה תיעשה ההצעה בדרך של פניה לציבור, משבחרה המדינה לפעול בדרך זו אינני סבור כי ניתן 'לדלג' מעל העמותה, להרים מסך ולייחס למדינה באופן אוטומטי את כל פעולותיה, פרסומיה ומחדליה בהסרת הפרסום". כאן המקום להעיר, כי לבד משתי אמירות אגביות שכללה המדינה בסיכומיה "כי השלטים נשארו תלויים בתחום עוספיה, נשארו בעקבות החלטתו של מנכ"ל העמותה לשעבר, שעשה כן מבלי שקיבל אישור לכך" (פסקה 69 לסיכומי המדינה בערעור) ואמירה נוספת "כי אין לקיים חיוב הנשען כולו על שלטים בודדים, שנשארו תלויים ללא ידיעתו וללא אישורו של מפרסם ההצעה איננה סבירה" (פסקה 72 לסיכומי המדינה בערעור), לא מצאתי מטעם המדינה טענה ברורה לפיה מעשי העמותה ופרסומיה אינם מחייבים את המדינה. זאת ועוד, על פי הראיות וקביעות פסק הדין קמא, המדינה "נשאבה" ונרתמה לפעילות העמותה, כאשר פעילות העמותה מזוהה עם "פעילות ממשלתית מובהקת" כדברי היועמ"ש רובינשטיין. המדינה לא תיכננה את פעילותה מול העמותה ולא התכוונה ליצור את אותו חיץ מלאכותי עליו התבסס השופט עמית בדחותו את ערעור המערערים, תוך עשיית הפרדה מלאכותית, שלטעמי אין לה מקום, בין העמותה למדינה, כשהוא מייחס את הישארותם של אותם שלטי חוצות המפרסמים את הפרס שלא הוסרו לאחר ההודעה הפומבית על הפסקת פעילות העמותה
--- סוף עמוד 102 ---
לעמותה ולא למדינה, "מי שיצר את המצג לגבי הפרס בכך שהותיר את המודעות תלויות היתה העמותה ולא המדינה ... העמותה גם התנהגה לאחר מכן בצורה גלויה המעידה על המשך באותה דרך ... בנסיבות אלו אני סבור כי לא הוטלה על המדינה חובה לפרסם הצהרה פומבית על פקיעת הצעת הפרס וקל וחומר שלא עמדה למדינה חובה לפרסם זאת בשלטי חוצות כדי להוביל לפקיעת ההצעה".
8. לסיכום דומה שחוסר ההפרדה בין העמותה לבין המדינה ומערכת הבטחון היה גלוי לעין כל, למן היועץ המשפטי לממשלה דאז ועד לנקודת מבטו של מנכ"ל העמותה דאז מר בן ראובן, שהסביר לבית המשפט במהלך עדותו מדוע לא הועברו כספי הפרס על ידי המדינה לעמותה "למה שיועבר? הוא [הפרס – ג'.ק] הוא ממדינת ישראל, העמותה היא עמותה של מדינת ישראל, לכן מדינת ישראל התחייבה לגורמים שבמידה ומישהו מקבל את הפרס היא תשלם את הסכום. לא היה שום צורך שהכסף הזה יהיה בידי העמותה".