בתשובתם לערעור, סומכים המשיבים ידיהם על קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, משלא נכללה בסעיף 9.1 להסכם הוראה בדבר תמורה מוסכמת בגין הפרתו, שומה היה על המערער להוכיח את גובה הנזק שנגרם לו בעקבותיה. בהקשר זה מוסיפים המשיבים כי טענתו של המערער בדבר זכאותו לפיצויים לפי חוק עשיית עושר עלתה לראשונה רק בסיכומיו לפני בית המשפט המחוזי ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה. כן נטען, כי מאחר שבסיכומי המערער לבית המשפט המחוזי התבקש צו למתן חשבונות עד לחודש מרץ 2014 בלבד (קרי למשך תקופה בת 17 חודשים), הוא מושתק כעת מלבקש כי תקופה זו תוארך ל-48 חודשים.
10. עיקר הערעור שכנגד עניינו בקביעות בית המשפט המחוזי שלפיהן המשיבים הם אלו שביטלו את ההסכם וכי ביטול זה נעשה שלא כדין, ומקצתו עניינו בפרשנות סעיפים 9.1 ו-9.2 להסכם (תניות אי-התחרות, כהגדרתן לעיל). המשיבים טוענים כי המערער הוא זה שהפר את ההסכם בדרישתו לקבל תמורה כספית מופרכת שאין לה ביטוי בהסכם ומשכך קמה להם הזכות לבטלו. לחלופין נטען כי ההסכם כלל לא בוטל בתחילת חודש נובמבר, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, וזאת מכיוון שהצדדים התייחסו אז לביטול ההסכם כאל אירוע עתידי. ועוד מוסיפים המשיבים כי המערער חדל מלהגיע לשיעורים במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 2012, ומשכך ההסכם בוטל על ידם כדין במכתבם מיום 5.12.2012. נוסף על כך, טוענים המשיבים כי לסעיף 9.1 אין תחולה בנסיבות העניין לנוכח התנהלותו חסרת תום הלב של המערער ובהתחשב בעובדה כי ההסכם לא האריך ימים. ועוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שלפיה המערער זכאי לפיצוי מכוח סעיף 9.2 להסכם, שעה שלא נעשה מצד המשיבים שימוש בחומרים אקדמיים פרי עטו אלא בחומרים שיווקיים בלבד; בהינתן שהשימוש בחומרים אלה היה שולי וזניח; ובהתחשב בכך שממילא מדובר בחומרים שנוצרו על ידי המערער במשותף עם ראובן וארביב. לבסוף, נטען כי יש לשנות את התקופה שלגביה מכללת פסגות נדרשת למסור חשבונות למערער – כך שהתקופה תחל בחודש פברואר 2013, המועד שבו עלה אתר פסגות נדל"ן לאוויר; ולא למן חודש נובמבר 2012, המועד שנקבע בפסק הדין.
בתשובתו לערעור שכנגד, מפנה המערער לקביעות העובדתיות שבפסק הדין וטוען כי אין להתערב בקביעה כי המשיבים ביטלו את ההסכם שלא כדין – שמבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מעדויות הצדדים. עוד נטען כי טענת ראובן וארביב שלפיה הייתה להם יד ביצירת קניינו הרוחני של המערער הועלתה לראשונה במסגרת ערעורם שכנגד, ומשכך מדובר בהרחבת חזית שאין להתיר.
11. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הוצע לכל אחד מן הצדדים לחזור בו מערעורו. לאחר שקילת הדברים, הודיעו המשיבים כי הם מסכימים להצעת בית המשפט; אלא שהמערער לאחר שהות שניתנה לו, מסר הודעה בכתב כי הוא עומד על ערעורו – וזו כמובן זכותו. מכאן, נדרשת הכרעתנו בערעור ובערעור שכנגד.
דיון והכרעה
12. לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עיינתי בטיעוני הצדדים שבכתב והוספתי ונתתי דעתי לטיעוני באי-כוח הצדדים בעל פה, אף לדברי המערער עצמו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות מטעמי בית המשפט המחוזי, בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מצאתי כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט; וכי לא נפלה בפסק הדין המפורט והמנומק טעות שבדין. כפי שיבואר להלן, שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי הגיע למסקנותיו לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפניו, ומדובר בקביעות ובממצאים עובדתיים שאין הצדקה להתערב בהם (ראו למשל: ע"א 1822/18 פלד נ' ביטון, פסקה 8 (1.5.2019); ע"א 3522/16 החברה הכלכלית לחיפה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 11-10 (15.1.2018)).
עם זאת ולמעלה מן הצורך אתייחס לעיקרי הדברים. מהלך הדיון יהיה כדלקמן – תחילה אדרש לטענות הצדדים בנוגע לנסיבות ביטול ההסכם, ובהמשך אדון בטענות ככל שהן מתייחסות לפרשנות של סעיפים 9.1 ו-9.2 להסכם ולתחולתם בנסיבות המקרה. יוער בהקשר זה כי מאחר שהטענות העולות מן הערעור והערעור שכנגד משיקות זו לזו ברובן, אדון בהן במאוחד.
13. נסיבות ביטול ההסכם. חלק ניכר מטענות המשיבים בערעור שכנגד מופנה כלפי הקביעה כי הם אלה שביטלו את ההסכם, וכי ביטול זה נעשה שלא כדין. המדובר בקביעות עובדתיות גרידא, שהוכרעו על ידי בית המשפט המחוזי בהתבסס על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות הצדדים והראיות שהוגשו לו – ואינני רואה מקום לשנות מהן. קביעת בית המשפט המחוזי כי המשיבים הודיעו למערער, ביישוב דעת, על ביטול ההסכם לכל המאוחר ביום 7.11.2012 התבססה הן על תמלול השיחה הטלפונית מיום זה; הן על עדותו של ראובן לפני בית המשפט; הן על העובדה שהמשיבים לא השיבו לפניותיו של המערער בנוגע לעתיד ההסכם במשך כשבועיים. מדובר בראיות שונות ומוצלבות שמובילות כולן למסקנה כי המשיבים הם אלה שביטלו את ההסכם בנובמבר 2012, וכי הם עשו זאת בדעה שקולה. קביעה זו מתחזקת בהינתן התרשמות בית המשפט המחוזי כי המשיבים חזרו בהם מהודעת הביטול (שנמסרה על ידם בשיחה הטלפונית מיום 7.11.2012) רק משום שהוברר להם שהמערער מתכוון לעמוד על זכויותיו מכוח ההסכם, על משמעויותיהן הכלכליות; ומכאן קצרה הדרך לקבוע כי אין ממש בטענת המשיבים שלפיה הודעת הביטול הייתה בעלת משמעות עתידית בלבד.
אף הקביעה כי ביטול ההסכם מצד המשיבים נעשה שלא כדין מושתתת על התרשמות בית המשפט המחוזי מהשתלשלות העניינים שנפרשה לפניו, ובפרט על אינדיקציות שונות שמהן עולה כי במועד ביטול ההסכם המערער היה נכון לקיים את חובותיו לפיו; ואילו המשיבים בחרו לבטל את ההסכם בשל מחלוקות כספיות – ואלה לא הקנו להם עילה לביטולו. יוער בהקשר זה, ובשונה מטענת המשיבים, כי העובדה שהמערער דרש מהמשיבים תמורה כספית שלשיטתם הייתה "מופרכת" אינה מהווה כשלעצמה הפרה של ההסכם – והעיקר הוא שבתקופה שבה נתגלעו חילוקי דעות בנדון, המערער הוסיף לעמוד בהתחייבויותיו החוזיות, בעוד המשיבים הודיעו מצידם על ביטול ההסכם. על יסוד כלל האמור, דין טענות המשיבים בנוגע לנסיבות ביטול ההסכם להידחות וקביעות בית המשפט המחוזי בנושא נותרות על כנן.
14. פרשנות תניות אי-התחרות. המערער מבקש לייחס לתניות אי-התחרות (סעיפים 9.1 ו-9.2 להסכם) משמעות "סינרגטית", שלפיה התמורה המוסכמת שנקבעה בסעיף 9.2 להסכם חלה גם במקרה של הפרת סעיף 9.1 להסכם; ומשכך, לשיטתו שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את תביעתו לפיצויים מכוח סעיף 9.1 להסכם, מהטעם שלא הוכח הנזק שנגרם לו עקב ההפרה של סעיף זה. טענות המערער אינן אלא חזרה על הטענות שהשמיע לפני בית המשפט המחוזי בנדון – ואופן הילוכו של בית המשפט בעניין זה מתיישב עם לשון תניות אי-התחרות והגיונן הפנימי. כפי שנקבע בפסק הדין, סעיף 9.1 מטיל מגבלה כללית מתוחמת בזמן שלפיה בתקופת ההסכם ו-48 חודשים לאחר סיומו מכללת פסגות לא תהיה רשאית להעניק שירותים שיתחרו בפרקטיקה. סעיף 9.2 מוסיף וקובע איסור מצומצם (שאינו מוגבל בזמן) שלפיו מכללת פסגות לא תהא רשאית "להעסיק את מי ממרצי הנדל"ן הפועלים במותג (המיזם המשותף-ע'ב') ולא לעשות שימוש בקניינה הרוחני של פרקטיקה ומרצי הנדל"ן לרבות תכנים שיווקיים וחומרי לימוד"; עם זאת נאמר באותו סעיף כי ניתנת לפרקטיקה האופציה לעשות כן כנגד תשלום התמורה המוסכמת.
אינני רואה מקום לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר בשני תתי-סעיפים נפרדים, וככל שהכוונה הייתה שהתמורה המוסכמת שנקבעה בסעיף 9.2 להסכם תחול גם במקרה של הפרה של סעיף 9.1 להסכם – נדרש היה ליתן לכך ביטוי מפורש בהסכם. זו הפרשנות שעולה מלשון תניות אי-התחרות, והיא מתיישבת עם המשמעות הנפרדת של כל אחד משני הסעיפים העולה ממקרא כל אחד מהם לחוד ושניהם יחדיו – סעיף 9.1 קובע תניה כללית מוגבלת בזמן שהפיצוי בצידה דורש הוכחה, בעוד סעיף 9.2 מטיל איסור מצומצם שאינו מוגבל בזמן שהסעד בגין הפרתו נקצב מראש. העולה מן האמור, כי בדין נקבע שסעיף 9.1 להסכם אינו כולל את המנגנון לפיצוי מוסכם שנקבע בסעיף 9.2 להסכם; ומשכך על מנת לזכות בפיצוי בגין הפרתו, שומה היה על המערער להוכיח את גובה הנזק שנגרם לו עקב התחרות של מכללת פסגות – והוא לא עמד בנטל זה; וייאמר כי נראה שאף לא ניסה. דברים אלו כוחם יפה גם בהתייחס לטענת המערער כי הוא זכאי לפיצויים מכוח חוק עשיית עושר, משנקבע כי גם בעניין זה לא הובאו ראיות לעניין גובה ההתעשרות; ואין לשעות לטענתו של המערער כי בנסיבות המקרה, ולנוכח חוסר תום הלב שדבק לשיטתו בהתנהלות המשיבים, יש לחייב את המשיבים בהשבת ההתעשרות שהפיקו עקב ההפרה – שכן לא ניתן "לדלג" על הוכחת יסודות העילה.
לנוכח המסקנה שלעיל, אף אין בסיס לטענת המשיבים כי מאחר שהתנהלות המערער היא שהביאה לסיום ההתקשרות בין הצדדים בתוך זמן קצר, יש לפרש את איסור התחרות שנקבע בסעיף 9.1 להסכם באופן מצומצם. ויוזכר בהקשר זה כי במסגרת פסק הדין נקבע שהמשיבים הם אלה שביטלו את ההסכם שלא כדין – ועל כן האחריות "לחייו הקצרים" של ההסכם רובצת לפתחם. הנה כי כן, אין הצדקה להתערב בפרשנות שניתנה לתניות אי-התחרות; ובהתאם, אף לא בקביעה כי דין התביעה בנוגע להפרת סעיף 9.1 להסכם להידחות.
15. תחולת סעיף 9.2 להסכם (שבתניות אי-התחרות) בענייננו. בפי כל אחד מהצדדים טענות כלפי קביעות בית המשפט המחוזי לעניין הפרת סעיף 9.2 להסכם והסעד שבצידו. המערער טוען כי נדרש היה להרחיב את הקביעה כי המשיבים הפרו את סעיף 9.2 להסכם ולקבוע כי השימוש שנעשה בקניינו הרוחני במסגרת אתרים פרסומיים שונים מהווה אף הוא הפרה של סעיף זה; ואילו המשיבים טוענים כי לא היה מקום לקבוע שהשימוש שנעשה בחומר שיווקי של המערער באתר האינטרנט של פסגות נדל"ן עולה כדי הפרה של סעיף 9.2 להסכם, וכי בכל מקרה יש לצמצם את התקופה שבגינה ניתן הצו למתן חשבונות בשל הפרה זו.
טענות המערער בעניין הרחבת היקף ההפרה של סעיף 9.2 להסכם דינן להידחות. בית המשפט המחוזי קבע כי השימוש בקניינה הרוחני של פרקטיקה במסגרת אתרים פרסומיים שונים נעשה בתום לב, ולא מצא לקבוע כי בעניין זה נעשתה הפרה של סעיף 9.2 להסכם, בין היתר בשים לב "להיקף המוגבל ולאופי החומרים". מדובר בקביעה עובדתית, שמבוססת בין היתר על העדפת גרסת המשיבים על פני זו של המערער; אינני רואה מקום לשנות ממנה, ובהתאם אין הצדקה להרחיב את התקופה שבגינה ניתן הצו למתן חשבונות. ויצוין אגב כך כי לא ברור מדוע המערער ביקש להרחיב את הצו דווקא לתקופה של 48 חודשים, והרושם הוא שמדובר בניסיון "לייבא" את האמור בסעיף 9.1 להסכם הקובע איסור תחרות לתקופה בת 48 חודשים, אל תוך סעיף 9.2 להסכם שכאמור איננו מוגבל בזמן.
16. גם טענת המשיבים שלפיה המערער איננו זכאי לתמורה המוסכמת הקבועה בסעיף 9.2 להסכם, שכן המשיבים השתמשו באתר האינטרנט שלהם רק בתוכן שיווקי זניח של המערער בשונה מתוכן אקדמי פרי עטו, מצאתי כי יש לדחותה. לשון הסעיף בעניין זה ברורה, ולפיה מכללת פסגות התחייבה "לא לעשות שימוש בקניינה הרוחני של פרקטיקה... לרבות תכנים שיווקיים וחומרי לימוד"; וכפי שעולה מפסק הדין "המדובר במסמכים רבים שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר של אוחנה לובצקי (המערער-ע'ב') ונותרו ללא מענה של ממש מצד הנתבעים (המשיבים-ע'ב')." אף טענתם הנוספת של המשיבים, שיצוין שהועלתה לראשונה רק בערעור שכנגד, כי החומרים שבהם נעשה שימוש נוצרו על ידם במשותף עם המערער, דינה להידחות. כידוע, ערכאת הערעור לא תידרש, ככלל, לטענות שלא נטענו לפני הערכאה הדיונית, ולא מצאתי הצדקה לסטות מכלל זה בענייננו; מה גם שמדובר בטענה חדשה שלא הוכחה במישור העובדתי.
לבסוף, יצוין כי אין מקום בנסיבות העניין להורות על קיצור התקופה שלגביה הוצא צו למתן חשבונות, כך שהוא יחל בפברואר 2013 ולא בנובמבר 2012 – מועד ביטול ההסכם. אמנם, לפי פסק הדין אתר פסגות נדל"ן עלה מחדש לאינטרנט רק בפברואר 2013, אולם מתצהיר המערער – שלא נסתר – עולה כי כבר בסמוך למועד ביטול ההסכם המשיבים ביצעו פעולות שעולות כדי הפרה של סעיף 9.2 להסכם; ומשכך, אין תימה שהצו למתן חשבונות ניתן מיום ביטול ההסכם. ויוער אגב כך, כי טענות המשיבים בהקשר זה מתמצות בתקופה שלגביה ניתן הצו למתן חשבונות; ומעיון בתיק בית המשפט המחוזי, ניכר כי הם לא העלו טענות לעניין "התקופה" בכל אותם הליכים שהתקיימו לאחר מתן פסק הדין בהתייחס לגובה הפיצוי בגין הפרת סעיף 9.2 להסכם.
סוף דבר
17. על יסוד כלל האמור, אציע לחבריי כי נורה הן על דחיית הערעור הן על דחיית הערעור שכנגד, וכי בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות בערכאתנו וכל צד יישא בהוצאותיו.
ש ו פ ט ת
השופט נ' סולברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט מ' מזוז:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.
ניתן היום, י"ז באב התשע"ט (18.8.2019).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת