ראשית, התברר שתשלום זה בכלל נעשה על ידי חברת מטיילי א. אילת בע"מ, חברה בבעלות מישל, כאשר התשלום כולל מע"מ, כך שהתשלום שנעשה בשיק זה עמד על 114,000 ₪ בצירוף מע"מ (צילום השיק צורף כנספח א' לתצהיר מישל ומתיישב עם האמור בסעיף 8 בתצהיר גרובר). הנתבעים לא טרחו לציין זאת.
שנית, התברר שמתשלום זה השיב גרובר לנתבעים סך של 40,000 ₪, בהמחאה מיום 14.7.06 (צילום השיק צורף כנספח 4 לתצהיר גרובר והנתבעים הודו בכך בסעיף 47 בסיכומי הנתבעים). אף זאת לא מצאו הנתבעים לנכון לציין.
ושלישית, התברר שמתשלום זה העביר גרובר לב"כ הנתבעים, עו"ד ניידרמן, סך של 49,000 ₪, בהמחאה לפקודת חברה בבעלותו (צילום השיק צורף כנספח 2 לתצהיר גרובר, הפירוט ניתן בסעיף 9 בתצהיר גרובר וגם בעדותו בעמ' 52 בפרוט', ולא הוצגה מטעם הנתבעים כל גרסה אחרת באשר למהות התשלום לב"כ הנתבעים). ואפילו עובדה זו לא טרחו הנתבעים לציין.
שיעור המע"מ במועד הרלוונטי עמד על 15.5% (לפי אתר רשות המסים) ומשמע שהתשלום ששולם בפועל לגרובר ולאחר ניכוי הסכומים שהשיב לנתבעים והעביר לב"כ הנתבעים, עמד על 43,810 ₪, שהם 37,931 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. בניגוד מוחלט לטענת הנתבעים.
ברי הדבר שנתונים עובדתיים אלו רלוונטיים לבירור המחלוקות. רלוונטיים לבירור טענת הנתבעים להסכם הכולל תשלום מראש של "המימון" בגין ההלוואות. ואם כך, לא ניתן להבין כיצד עובדות אלו לא צוינו כלל בכתבי הטענות, לא נזכרו בתצהיר שהגישו הנתבעים, ואפילו הועלמו מעיני המומחים שנשכרו על ידי הנתבעים לעריכת תחשיבי החוב.
תמיהה זו הוצגה בפני מישל בחקירתו הנגדית, ובמענה לכך השיב מישל בתחילה כי עובדה זו לא הוצגה בתצהירו כי "אני שכחתי מהדבר הזה" (עמ' 127; ש 13 בפרוט').
בהמשך, הציג גרסה חדשה שלפיה בכלל מדובר בהשבה הנובעת מכך שלא ניתנה לו הלוואה בגובה שבקש מראש (עמ' 128; ש' 1- 8 בפרוט').
היעדר התייחסות בטיעוני התובעים לעובדות אלו והניסיון להציג גרסה חדשה שאין לה זכר בכתבי הטענות, מקשים על מתן אמון בגרסת הנתבעים בכלל ובגרסת מישל בפרט.
ב. התברר שהופרכה הטענה לתשלום "המימון" מראש.
מעת שהתברר שאין ממש בטענת הנתבעים לתשלום בסך של 132,810 ₪ ששילמו מראש, קשה להבין מה היגיון יש בטענה לתשלום "המימון" מראש.
לפי גרסת הנתבעים, העסקה כללה תשלום מראש של עלויות המימון בסך של 132,810 ₪. הנתבעים אפילו מביאים "הסבר" לקשר שבין הסכום בו נקבו ולריבית על ההלוואה. כך הצהיר מישל (סעיף 26 בתצהיר מישל):
"כפועל יוצא מכך, חישב גרובר כי עליו לשלם סך של 132,810 ₪, מראש, עבור המימון (לפי מיטב זכרוני, גרובר הסביר שהוא עורך חישוב לפי ריבית של 6% לשנה, לכן הסכום מחושב לפי 15%) ..."
אך הנה מתברר שהתשלום ששילמו מראש לגרובר עמד על 43,810 ₪, שהם 37,931 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. כך לאחר שהתברר שסך של 40,000 ₪ הוחזר, סך של 49,000 ₪ הועבר כדמי תיווך לב"כ הנתבעים. הנתבעים לא טרחו להסביר כיצד הסכום שנותר גם יכול לבטא תשלום "עלות המימון מראש".
הנתבעים מסכימים שיש להפחית מהתשלום לגרובר את הסכום שהוחזר לנתבעים, אך לא את התשלום שהועבר לב"כ הנתבעים (סעיפים 47 - 49 בסיכומי הנתבעים). לשיטתם, אין זה עניינם מה עשה גרובר בתשלום שקבל. טענה זו לא ניתן להבין ולא ניתן לקבל. אם טוענים הנתבעים שיש לערוך תחשיב כולל של התשלומים, כאשר הסכום ששילמו מבטא את עלויות המימון של התובעת, לא יתכן שלא יכללו בחשבון זה עלויות של התובעת, למשל בתשלום לב"כ הנתבעת.
ובנוסף, כלל לא ניתן להבין כיצד התשלום לגרובר, מהווה תשלום לתובעת. התובעת טענה שלקופתה לא הגיע ולו שקל בודד מהתשלום לגרובר, ולא הובאה ראיה לסתור טענה זו. מובן שאין בכך כדי לנתק את הקשר שבין התובעת לגרובר, סוכן הביטוח, אך יש ויש בכך כדי להעלות תמיהה נוספת נוכח הטענה לתשלום "עלות המימון" מראש.
ומשכך, התברר שלנתבעים הועמדה הלוואה בסך של 924,000 ₪, כנגדה שילמו לתובעת סך של 960,000 ₪, בפריסה של 60 תשלומים ועוד שילמו לגרובר סך של 37,931 ₪ בצירוף מע"מ. לא ברור, גם לא הוסבר, כיצד יתכן סיכום לפיו תשלומים אלו מבטאים הסכם לפירעון הלוואה כולל תשלומי הצמדה וריבית.
ג. התברר שטענות הנתבעים אינן מתיישבות עם מסמכי הסכמי ההלוואה והפוליסה.
די לעיין בהסכמי ההלוואה כדי להיווכח ברעיון הבסיסי שהם מגלמים – חבות הנתבעים בהשבת ההלוואה בצירוף ריבית. אכן, כטענת הנתבעים, התברר שהצדדים לא הקפידו בתנאי ההסכם הכתוב. התברר, שבניגוד לאמור בהסכמים, נדחה מועד פירעון ההלוואה שוב ושוב במשך 5 שנים, כל עוד שילמו הנתבעים את התשלומים החדשיים כפרמיה לפוליסות שהופקו להם. התובעת מודה שהצדדים התנהגו לפי הסכמה "כפי שבאה לידי ביטוי בפועל" (סעיף 39 בתצהיר אמילי ישעיהו) ולא לפי ההסכמות הכתובות.
ועל אף זאת, ברי הדבר שההסכמים הכתובים מבטאים חבות בפירעון ההלוואות ואינם מבטאים, ולו ברמז, הסכמה כזו לה טוענים הנתבעים.
17. נוכח עובדות אלו, כאשר לא ניתן ליתן אמון בגרסת הנתבעים, כאשר לא ניתן למצוא היגיון בגרסת הנתבעים ותחשיביהם, וכאשר לא ניתן למצוא תמיכה במסמכים הכתובים לגרסתם – אני דוחה את גרסת הנתבעים ומקבל את גרסת התובעת בכל הנוגע להתחייבויות הצדדים בקשר עם ההלוואה.
מתברר, שהנתבעים נטלו מהתובעת הלוואה בסך של 924,000 ₪. הלוואה זו ניתנה לנתבעים בלי שנדרשו להעמיד בטחונות לתובעת. כנגד העמדת ההלוואות, נדרשו הנתבעים לרכוש מהתובעת פוליסות ביטוח משתתפות ברווחים, כאשר בין הצדדים הוסכם שעוד משלמים הנתבעים את הפרמיה, בסך של 16,000 ₪ בחדש, נדחה מועד פירעון ההלוואות.
עוד הוסכם בין הצדדים כי בהגיע המועד לפירעון ההלוואות, ישמשו הכספים שהצטברו בפוליסות לפירעון ההלוואות, אולם לא ניתנה לנתבעים כל התחייבות באשר להיקף הכספים שיצטברו ולא ניתנה להם כל התחייבות שלא ידרשו להוסיף תשלומים על אלו ששילמו בפועל.
בעת כריתת ההסכמים להעמדת ההלוואות, שילמו הנתבעים תשלומים לגרובר, שחלק מהם הועבר כשכר טרחה לב"כ הנתבעים, ברם אלו היוו עמלה ודמי תיווך על הסדרת ההלוואות שבקשו בתנאים שהוסכמו.
ולפיכך – טענת הנתבעים להסכם "המעגל הסגור" נדחית, וטענת התובעת לחבות הנתבעים בפירעון ההלוואות מתקבלת.
18. לטענת התובעת, תחשיב יתרת חוב הנתבעים, לפי תנאי ההלוואות ובניכוי הסכומים ששולמו, מביא לחוב בגובה סכום התביעה – 290,144 ₪.
התובעת איננה עותרת לחיוב הנתבעים בחוב זה "ביחד ולחוד", אלא מייחסת לכל אחד מהנתבעים, בנפרד, חוב על ההלוואה שנטל – 146,326 ₪ למישל, 143,818 ₪ לנתבעת 2.
עיון בראיות הנתבעים מלמד שאין הם כופרים בתחשיב זה. אף המומחה מטעם הנתבעים, רו"ח דורון ויסברוד, אישר בעדותו שאין הוא חולק על תחשיבי המומחה מטעם התובעת (עמ' 89; ש' 8 בפרוט').
משנדחתה הטענה לפיה פטורים הנתבעים מכל תשלום לתובעת על בסיס מה שכונה "הסכם המעגל הסגור", ובהיעדר מחלוקת על תחשיבי התובעת, לא נותר אלא לבחון את יתר טענות הנתבעים.
19. לטענת הנתבעים, יש לחשב את החוב מחדש נוכח הפרת חובת גילוי הריבית האפקטיבית ובשים לב לתשלומים הנוספים ששילמו מראש.
19.1. טענת הנתבעים מתבססת על "חובת הגילוי" שהם מייחסים לתובעת, החובה לגלות ללקוחותיה בהעמדת הלוואות את העלות האמתית של ההלוואה – "הריבית האפקטיבית". לפי טענת הנתבעים, הפרה התובעת את חובתה לגילוי מלא והוגן של העלויות הכרוכות בהעמדת ההלוואות, והביאה לחיוב הנתבעים בריבית אפקטיבית העולה בהרבה על זו שהוסכמה ונכתבה בהסכמי ההלוואה. על בסיס טענה זו להפרת חובת הגילוי, עותרים הנתבעים לעריכת תחשיב מחודש של החוב לתובעת.
19.2. בכתבי הטענות ובחוות דעת המומחים מטעמם, בקשו הנתבעים לערוך תחשיב מתוקן של החוב על בסיס הטענה ששילמו מראש סך של 132,810 ₪ (סעיף 9 בחוות דעת המומחים מטעם הנתבעים; עדות רו"ח ויסבורד בעמ' 80; ש' 12 – 17 בפרוט'). דא עקא שהתברר כי נקודת מוצא עובדתית זו איננה נכונה. הנתבעים עצמם מודים בסיכומים מטעמם שיש להפחית מהסכום לו טענו את הסכום שהוחזר להם בסך של 40,000 ₪ (סעיף 47 בסיכומי הנתבעים). וכפי שהובהר לעיל, לא ניתן כלל לקבל את הטענה שיש להתעלם מהסכום ששולם כשכר טרחה או דמי תיווך לב"כ הנתבעים, ואף לא מכך שהסכום בכלל כלל מע"מ.
הסכום ששולם בפועל לגרובר בכריתת הסכמי ההלוואה עמד לפיכך על 37,931 ₪ ובצירוף המע"מ – על 43,810 ₪.
אף שלא הוצג כל תחשיב המתייחס לסכום זה, מסתבר שככל ותתקבלנה טענות הנתבעים, הרי שאלו יתייחסו לסכום זה ותו לא.
19.3. טענה זו מתבססת על החובה המיוחסת לתובעת, כמלווה, לגלות לנתבעים, כלווים, את הריבית הנכונה בה יחויבו בגין ההלוואה שתועמד להם. חובה זו, טוענים הנתבעים, כוללת גם התייחסות לכלל העלויות המושתות עליהם כלווים בנטילת ההלוואות. כולל אותם תשלומים ששילמו לגרובר.
19.4. התובעת הינה חברת ביטוח. ככזו, כחברת ביטוח, נמנית התובעת על אותם גופים העומדים בראש המגזר הפיננסי בישראל. אותו מגזר אשר מופקד ומנהל את עיקר נכסיו הפיננסים של כלל הציבור בישראל. התובעת עצמה העידה על עצמה ככזו שביחד עם המגזר הבנקאי, נמנית על אותם גופים מוסדיים אשר נוכח חשיבותם, חלים עליהם הסדרי פיקוח ייחודיים (כאמור בתגובת התובעת מיום 17.11.16 במסגרת הדיון בבקשה לחשיפת דו"ח בר-לב).
ומשכך, ממילא שיש להחיל על התובעת, ודאי בפעילותה בהעמדת הלוואות, את הכללים שהוחלו בפסיקה על תאגידים בנקאיים בכל הנוגע לחובת הגילוי ללקוח. לפי הדין, מוטלת על תאגידים בנקאיים החובה לגלות ללקוח כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו.
חובת גילוי רחבה זו מתבססת על ההכרה בכך שמדובר במערכת יחסים מיוחדת בין הבנק ללקוח, מערכת יחסים שנקודת המוצא שלה הינו אמון כמעט מוחלט שרוכש הציבור לבנק ופקידי הבנק כסמכות מקצועית המיועדת ומבקשת ליתן לו שירות הוגן (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573; פרופ' אריאל פורת, דיני נזיקין, ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג, 301, 324).
על רקע חובת האמון המיוחדת בה חב הבנק כלפי הלקוח, לא מתמצית חובת הגילוי רק בפרטים חיצוניים שאינם חלק מהחוזה, אלא כוללת גם את חובת ההדגשה וההבלטה, את חובת ההסבר ואף את חובת הווידוא.
כך תאגידים בנקאיים, כך חברות ביטוח, וכך גם התובעת.
19.5. לטענת הנתבעים, יישום חובת הגילוי הרחבה החלה על התובעת על עסקאות הלוואה של התובעת, משית עליה גם את החובה לגלות ללקוח, הלווה, את מלוא פרטי ההלוואה ובפרט את הריבית האפקטיבית אשר תושת עליהם.
הנתבעים מבקשים ללמוד על חובה זו מהאמור בדו"ח בר-לב, אלא שאין כל צורך להיזקק לדו"ח כדי לקבל את הטענה. מעת שהובהר שחובת הגילוי החלה על התובעת, בהיותה חברת ביטוח ובדומה לתאגיד בנקאי, הינה חובה רחבה, ממילא שחובה זו מכילה גם את החובה לגלות ללקוח את הריבית האפקטיבית בה יחויב בנטילת הלוואה.
באותה המידה, אף אין צורך לפנות לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993, כדי לבסס את חובת הגילוי כחלה על התובעת. מעבר לכך שההתייחסות לחוק זה בסיכומי הנתבעים (סעיפים 40 ואילך) נעשית לראשונה, בלי שנטענה בהקשר לכך כל טענה בכתבי הטענות, אין כל צורך לבחון את תחולתו על התובעת. אין בכך צורך, שכן ממילא כבר נתקבלה טענת הנתבעים לחובת הגילוי שיש להחיל על התובעת.
משמע, על התובעת מוטלת החובה לגלות את הריבית המשולמת בפועל על ההלוואה, כאשר בנוסף לחיובי הריבית נלקחים בחשבון גם כל התשלומים בהם חויב הלקוח בנטילת ההלוואה, כגון עמלות והיטלים. מצב בו מתברר שהופרה חובת הגילוי, שהופרה החובה לגלות ללקוח את הריבית האפקטיבית בה יחויב בנטילת הלוואה מהתובעת, עלול להביא לחיוב בנזקי הלקוח עקב הפרה שכזו. עלול להביא לעריכת חישוב מחודש של חיובי הלקוח בהשבת ההלוואה, כך שהריבית האפקטיבית תהיה בדיוק אותה הריבית הנקובה בהסכמי ההלוואה.
משהובהרה חובת הגילוי החלה על התובעת, יש לבחון אם הופרה חובה זו ביחסי התובעת והנתבעים, וביחס לאותו סכום ששולם לגרובר – 37,931 ₪ בצירוף מע"מ.
19.6. הטענה הראשונה להפרת חובת הגילוי, מתייחסת לחבות בהשבת ההלוואה בתום התקופה בה יפרעו השיקים שמסרו הנתבעים מראש.
לטענת הנתבעים, התחייבה התובעת בפניהם, באמצעות גרובר, כי בתום פירעון השיקים לא ידרשו לשלם כספים נוספים לפירעון ההלוואות ומעבר לאלו שיצטברו בפוליסות שנפתחו להם, כתכנית חסכון.
טענה זו כבר נדונה לעיל במסגרת בירור טענת "המעגל הסגור". נדונה – ונדחתה. הובהר שהבטחה או מצג כאלו להם טוענים הנתבעים כלל לא ניתנו להם. ממילא איפוא, שגם אין בסיס לטענה להפרת חובת הגילוי בהקשר טענה זו.
19.7. לטענת הנתבעים, הפרה התובעת את חובת הגילוי שכן הסתירה מהם את הריבית האפקטיבית בה יחויבו בגין העמדת ההלוואות. בטענה זו מפנים הנתבעים לתשלום ששילמו מראש לגרובר ומבקשים לראות בו חלק מעלויות העמדת ההלוואות.
לטענת התובעת, לא הייתה לה כל ידיעה על התשלומים ששולמו לגרובר ולכן יש לדחות על הסף כל ניסיון לבוא עימה חשבון בקשר עם סכומים אלו. טענה זו לא ניתן לקבל, ויש לערוך אבחנה בין אי ידיעת התובעת בהקשר הטענה לתשלום המימון מראש, לאי ידיעת התובעת בהקשר דנא של הטענה לחובת הגילוי.
בהתאם להוראות סעיף 33 בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, בכל הנוגע לכריתת חוזה ביטוח ולרבות חובת הגילוי, רואים את סוכן הביטוח כשלוח של המבטח. המשא ומתן שבין הנתבעים לגרובר וההסכמים שבעקבותיו כללו כריתת חוזה ביטוח והפקת הפוליסה, כך שגרובר היה שלוח של התובעת. ומשכך, אפילו לא ידעה התובעת על תשלומי העמלות שגבה גרובר מהנתבעים, הרי שצריכה הייתה לדעת על כך וממילא ידיעת גרובר, כשלוח התובעת, כמוה כידיעת התובעת.
ואם כך, יש לראות את התובעת כמי שידעה על התשלומים ששולמו לגרובר ולבחון אם נסיבות העניין אכן מבטאות הפרה של חובת הגילוי כלפי הנתבעים, וככל שכך – מהו הנזק והסעד הנובע מהפרה שכזו.
19.8. על הנסיבות והציפיות שהיו לנתבעים במהלך המשא ומתן לקראת נטילת ההלוואה, העיד גרובר כך (עמ' 27 – 28 בפרוט'; בציטוט להלן נעשו תיקוני הגהה; ההדגשות הוספו ע"י הח"מ):
מבחינת מנורה מה שהיה אמור לקרות ומבחינת מיקי ואני גם הצגתי את זה כך ללקוח הדברים שיהיו ברורים, הלקוח לצורך הדוגמה כדי שכבודו יבין ביקש לצורך העניין ואישרו לו 100 אלף שקל הלוואה, אוקי, כיוון שהכסף הזה עכשיו הוזרם לתוך פוליסה חודש בחודש בוא ניקח מספר שיתחלק לנו נוח, מספר שיתחלק ב-60, 120. אז הוא לוקח, אז אנחנו לוקחים ממנו עכשיו 2,000 שקל 60 תשלומים וכל חודש מפקידים לקופה 2,000 שקל הדעת נותנת ועבדך הנאמן קצת יודע מתמטיקה הדעת נותנת שה-120 שהלקוח יפקיד ה-2,000 הראשונים ואחרי זה עוד 2,000 ועוד 2,000 לאט לאט במשך השנים אנחנו מקווים שיצבור איזה שהיא תשואה ממוצעת של קופות גמל זה יכול להיות שני אחוז, שלושה, ארבע, זה גם היה יכול להיות לצערנו מקרה מיידוף מינוס 40 באותה שנה וזה מאוד רלוונטי לתיק שלכם קרי, מה עשה מיקי אמר אם התשואה היא פחות...
אם התשואה הצפויה זה פוליסה משתתפת ברווחים והסברתי את זה לכל הלקוחות ברחל ביתנו הקטנה אז יכול להיות שיהיה הפסד ויכול להיות שיהיה רווח אבל הסבירות היא אם לא היה קטסטרופה של 2, 3, 4 אחוז תשואה בשנה ואתה משלם 6 אחוז יש דלתא של 2, 3, 4 אחוז שלילית לרעתך בהלוואה לכן סביר להניח כשאתה תפדה את הפוליסות האלה לטובת החזר הלוואה תפדה את הפוליסות לטובת החזר הלוואה השיקים לא ילכו לפוליסות, להלוואה זה לא לוח סילוקין ...
... הלוגיקה הייתה שאחרי שנתיים, חמש שנים במקרה שנתתי לדוגמה הלקוח הפקיד 120, יהיו לו 140, הוא לקח רק 100 הלוואה כי נתנו, לקחו את המקדם ביטחון של אותם 125 אחוז בין 80 ל-100 לקחנו את המקדם ביטחון ולכן סביר...
אז לכן אם תהיה דלתא בסוף הדרך היא לא אמורה להיות גדולה מידי.
לפי גרסת גרובר איפוא, בעת שהוסכם על נטילת ההלוואות ועל התשלום באמצעות הפקדה לפוליסות משתתפות ברווחים, לא שיעור הריבית המדויק עמד לנגד עיני הצדדים, אלא התשלום החדשי הקבוע שנקבע לפי יכולת הנתבעים והאפשרות, הסיכוי, שהתשואה בסופו של יום תהיה כזו שיתרת התשלום לפירעון ההלוואה תהיה קטנה.
19.9. בחינת גרסת הנתבעים, כפי שהיא משתקפת בעדות מישל, מעלה שכך בדיוק גם סברו הנתבעים. לפי עדות מישל, הנתבעים כלל לא התעניינו בשיעורי הריבית שישולמו לתובעת בגין ההלוואה (למשל עמ' 101; ש' 9 בפרוט'). וכך הסביר מישל את שיקוליו בנטילת ההלוואה (עמ' 126; ש' 17 – 28 בפרוט'; ההדגשות הוספו ע"י הח"מ):