אף אחד לא הכריח אותי עובדה שלא הייתי צריך כסף ופנו אלי לתת אלי לכסף אז אם מישהו פונה אליך ונותן לך אפשרות לקבל הלוואה ללא ביטחונות וללא זה וללא שום דבר הכל בסדר נותן לך פה איזה שהוא פיתוי שאתה גם אם אתה לא צריך אז אתה יכול אולי לעשות משהו עם הכסף להשקיע אותו בעסק או במשהו אחר ...
אז אם אתה מקבל את הכסף בצורה כזאת ואני לא פניתי למיקי אני את מיקי לא הכרתי מעולם לא פניתי מעולם זאת גם פעם ראשונה שאני לוקח ונוטל הלוואה מחברת הביטוח, זאת גם פעם אחרונה כן? אבל אין פה, יש בנקים בשביל הדבר הזה בגלל הפיתוי ששי עשה את ההיכרות ובא ונתן אנחנו ראינו פה את, את, את ההתנסחות והזה של מיקי איש ממולח מפולפל חבל על הזמן הוא ידע פשוט איך להביא לי, איך לקנות את זה.
מישל מאשר כי השיקול המרכזי שעמד לנגד עיניו בנטילת ההלוואה הוא האפשרות ליטול הלוואה בלי בטחונות ובהחזר חדשי קבוע. מישל מעיד במפורש שכלל לא נזקק להלוואה והחליט ליטול אותה רק מאחר והוצגו לו תנאים אטרקטיביים אלו – הלוואה בלי בטחונות.
כה טובים היו תנאים אלו, שמישל כינה אותם בעדותו "הלוואת בוננזה". וכך עוד העיד (עמ' 108 בפרוט'; ההדגשות הוספו ע"י הח"מ):
אז אני, אז אני שוב הפעם אחדד את מה שאני אומר מיקי גרובר הציג מצג שאני, אתה תשלם איקס לצורך העניין ה-16 אלף שקלים האלה בחודש עבורך ועבור אישתך בסך, בתקופה של 60 חודש הריבית תשולם מראש כרגע והכספים שאתה נותן לי כי פה לא היה ביטחונות או כלום הייתי גם באותה תקופה לקוח גדול מאוד של מנורה עם תיק של מיליונים עם זה האוטובוסים, המשאיות, הנדל"ן וכל הזה ולא היה צריך. זאת אומרת אין צורך אם הייתי רוצה לקחת הרי הלוואה מפוליסה הרי אצלכם במנורה היו לי פוליסות ביטוחי מנהלים וביטוחי חיים שיכלתי לקחת משמה הלוואות זה לא, זה לא היה זה, זה כל הארומה הזאתי מסביב הייתה הלוואה גרידא של הביטחונות שלה או הזה שלה או מה שמיקי רצה לעשות. אני לא מבין גדול בביטוח זה לא התחום שלי וכל הפרמטרים וכל הכללים האלה מי שקבע אותם זה רק מיקי גרובר את התקופה, את הזמן, את, את, את ומה עושים עם הכספים אמר שבאמצע התקופה, לקראת סוף התקופה אותם כספים שהם זה זה מה שהיה נקרא הלוואת בוננזה הלכנו לקראת סוף התקופה הבטוח, הכספים האלה שאתה רוצה שאני אקים עליהם כרגע, אתה נותן לי אותם כרגע מראש הרי אם אתה לא נותן לי אותם מראש אז קח הלוואה, קח כרטיס אשראי או קח הוראת קבע בבנק 16 אלף שקל תודה רבה ונגמר למה צריך לתת לך 60 חודש מראש?
כך מודה מישל במפורש, כי היתרון הגדול שמצא בעסקה שהוצעה לו היה נטילת הלוואה בסכום גדול בלי בטחונות, בתשלום חדשי קבוע, ובהתחייבות לפירעון בתום התקופה. מישל כלל לא מזכיר את תחשיבי הריבית כבעלי משקל ברצונו בעסקה.
19.10. אשר לתכליתו של התשלום שהועבר מראש, הסביר גרובר בעדותו כי התשלום היווה למעשה תשלום "שכר טרחה" ששולם לו על חלקו בהעמדת ההלוואות לנתבעים. אותה "הלוואת בוננזה" שניתנת בלי בטחונות. לפי גרסתו, שכר הטרחה נקבע במשא ומתן מול הנתבעים, חלקו הועבר לב"כ הנתבעים כשכר טרחה על חלקו ביצירת הקשר, חלקו בכלל הושב לנתבעים לאחר שיג ושיח. עד התברר שככל הנראה התשלום כולו בכלל נרשם כהוצאה של החברה שבבעלות מישל וכאשר מישל לא טרח לברר ולהבהיר בעדותו כיצד נרשם בספרי החברה ואם קוזז המע"מ בעטיו (עמ' 129 – 130 בפרוט').
לפי גרסת מישל, התשלום לגרובר נועד לבטא את "תשלום הריבית" על ההלוואה, אלא שגרסה זו כבר נדחתה ולא נותרה אלא גרסתו של גרובר כהסבר לתשלום ששילמו הנתבעים.
19.11. וכך לא נותר אלא לסכם את אשר ארע. בתיווך ב"כ הנתבעים נוצר קשר בין גרובר לבין מישל, ונדונה האפשרות שהתובעת תעמיד הלוואה לנתבעים. הנתבעים כלל לא נזקקו להלוואה שכזו ומבחינתם, האטרקטיביות המרכזית בנטילתה הייתה היותה הלוואה שאין צורך להעמיד נגדה בטחונות. מבחינת התובעת מאידך, האטרקטיביות בהעמדת ההלוואה לנתבעים גם בלי בטחונות, הייתה המכירה המקבילה של פוליסת ביטוח וההתקשרות עם לקוחות שהסיכון שלא יעמדו בהתחייבויותיהם קטן. במהלך המשא ומתן לקראת נטילת ההלוואות, הוסבר לנתבעים שהתשלומים שישלמו מדי חדש יופקדו בפוליסת ביטוח אשר צוברת תשואה, כך שיש אפשרות שאותם רווחים שיצטברו גם יביאו לכך שבתום תקופת התשלומים לא יצטרכו להוסיף על ששילמו מדי חדש, או שהסכום שיצטרכו להוסיף יהיה קטן יחסית. לנתבעים לא הובטח בשום שלב שלא יצטרכו להוסיף דבר.
נוכח מתווה זה, היעדר הצורך בביטחונות והסיכוי הגלום בו, הסכימו הנתבעים לשלם שכר טרחה לגרובר ולא התעניינו כלל בשיעורי הריבית בהם יחויבו. כך עשו הנתבעים כשהם לא זקוקים כלל להלוואות, כשהם מלווים בפרקליט מטעמם, כשחלק משכר הטרחה בכלל מיועד לפרקליט מטעמם (בין אם ידעו על כך ובין אם לאו), וכאשר ההתקשרות בכללותה מהווה מבחינתם לא פחות מ- "בוננזה".
19.12. בנסיבות ספציפיות אלו, וביחס ללווים ספציפיים אלו, אין כל יסוד לטענה בדבר הטעיה או הפרת חובת הגילוי של התובעת. לא בקשר עם הריבית האפקטיבית בה לא התעניינו הנתבעים, לא בקשר עם הפקת הפוליסות ולא בכלל. ומשלא הופרה חובת הגילוי, גם נדחית הטענה לנזק כלשהו שנגרם בעטיה לנתבעים או לזכות לחישוב מחודש של החבות בהשבת ההלוואה.
20. לטענת הנתבעים, התנהלות התובעת מהווה דוגמא למצב של "התניית שירות בשירות", באשר לא חפצו מכלל ברכישת פוליסות ביטוח אלא בהלוואה בלבד.
20.1. לפי גרסת הנתבעים, מלכתחילה לא היה להם כל עניין ברכישת פוליסת ביטוח כלשהי מהתובעת במסגרת עסקה זו, אלא בנטילת ההלוואות. התובעת, כך טוענים הנתבעים, התנתה את מתן ההלוואות ברכישת הפוליסות והפקדת הפרמיות לחיסכון, שזו עסקה מלאכותית בה לא חפצו. במצב זה, טוענים הנתבעים, נוכח חוסר תום הלב של התובעת יש להכריז על ההתקשרות הביטוחית כבטלה ולראות בכל התשלומים במסגרתה ככאלו שנועדו לפירעון ההלוואה בלבד.
20.2. עובדתית, אין מחלוקת על כך שהנתבעים התקשרו עם התובעת בהסכם אשר לדידם הייתה לו תכלית אחת ויחידה – נטילת ההלוואות באותם תנאים נוחים של פירעון עתידי ובלי בטחונות. התובעת, היא שדרשה מהנתבעים לרכוש את הפוליסות כתנאי להעמדת ההלוואות, וכך גם היה.
20.3. לפי גרסת הנתבעים, אסור היה לתובעת לעשות כן. אסור היה לתובעת, כחברת ביטוח, להתנות מתן הלוואות ברכישת פוליסות ביטוח בכלל ואותן פוליסות בטוח "משתתפות ברווחים" בפרט. את הבסיס לטענה זו מבקשים הנתבעים למצוא באותן הלכות העוסקות בתאגידים בנקאיים. הלכות בגדרן נקבע שאסור לו לבנק לנצל את כוחות העדיף מול הלקוח לשם התניית שירות אחד ברכישת שירות אחר (למשל: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577). דא עקא, שבעניין זה לא ניתן לערוך הקבלה בין ההלכות המתייחסות לתאגידים בנקאיים לאלו המתייחסות לחברות ביטוח. לא ניתן, שכן ההסדר הקבוע בחוק בעניין זה שונה.
20.4. הפסיקה הבוחנת את איסור התנית שירות בשירות ביחס לתאגידים בנקאיים, מתבססת על הוראות סעיף 7 (א) בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, האוסרות על תאגידים בנקאיים להתנות מתן שירות ברכישת שירות אחר. לעומת זאת, ביחס לחברות ביטוח מצויה הוראה שונה. ההוראה בסעיף 57 בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981, שלפיה נאסר על חברת ביטוח התניית עשיית ביטוח ברכישת ביטוח או שירות אחר. לפי הוראה זו, אסור היה לתובעת להתנות עשיית ביטוח בהעמדת הלוואה. והרי לא זה המצב בעניין דנא. לא זו בלבד שהנתבעים לא הצביעו על מקור בדין לאיסור התניית הלוואה ברכישת ביטוח, אלא שקשה להצביע על הגיון בטענה שכזו. קשה להבין מה לא סביר במצב בו מתנים העמדת הלוואה, בין היתר, בעריכת ביטוח חיים ללווה.
20.5. לא זו אף זו שקשה להבין מה נפקות תהא לקבלת הטענה. הרי אפילו נמצא שיש לקבל את הטענה ולהכריז על בטלות הפוליסות, לא היה בכך כדי לאיין את חובת הנתבעים בהשבת ההלוואה. לכל היותר, במצב שכזה, ניתן היה לבחון את משמעות העברת כל הכספים מהשיקים שנמסרו מראש לצורך פירעון ההלוואה, אלא שהנתבעים לא הציגו כל תחשיב המראה כיצד מצב שכזה היה משליך על חישובי התובעת. התחשיב היחיד שהציגו הנתבעים, באמצעות המומחים מטעמם, התייחס להפחתת סכום ההלוואה מראש בסך של 132,810 ₪. נקודת מוצא עובדתית חסרת בסיס שנדחתה.
20.6. לפיכך, הן בהיעדר בסיס לטענה שאסור היה לתובעת להתנות העמדת הלוואה ברכישת פוליסת ביטוח, והן בהיעדר תחשיב שיסביר את ההשלכות החשבונאיות של קבלת הטענה – הטענה להתניית שירות בשירות נדחית.
21. לטענת הנתבעים, יש לשלול מהתובעת כל זכות להשבה העולה על קרן ההלוואה, שכן נוכח השימוש שעשתה בכספים שהחזיקה בנאמנות למתן ההלוואה, חיוב בריבית יהווה עשיית עושר שלא במשפט.
לפי גרסת הנתבעים, ממסקנות דו"ח בר-לב מתברר שהתובעת העמידה הלוואות דוגמת זו שניתנה לנתבעים, מכספי עמיתים שהיא מחזיקה בנאמנות. משכך, טוענים הנתבעים, הפרה התובעת את התחייבותה לנהל את כספי העמיתים לטובתם הם בלבד. לא לטובתה היא של התובעת. כך גם הריבית שגבתה התובעת ממתן ההלוואות הללו, שייכת לעמיתים ולא לתובעת והתובעת גם חויבה בתשלום פיצוי לעמיתים על הפסדי הרווח שגרמה להם בשימוש בכספם. נוכח זאת, טוענים הנתבעים שחיוב בריבית על ההלוואות יהווה עשיית עושר שלא כדין וכי ניסיון זה משמעותו ניסיון לבסס זכות תביעה על "עילה בת עוולה".
בירור טענה זו שלפיה יש לשלול מהתובעת כל זכות ל"פירות" ההלוואה שהעמידה לנתבעים מחייב, ראשית לכל, יצירת תשתית עובדתית. על הנתבעים היה להראות שהכספים שהעבירה להם התובעת במתן ההלוואה הגיעו לידיה שלא כדין. תשתית עובדתית שכזו לא הוצגה. אפילו נקודת המוצא הינה, כטענת הנתבעים, שכספי ההלוואה נלקחו מחשבון בו מחזיקה התובעת בנאמנות "כספי עמיתים", לא הוצגה כל ראיה לפיה שימוש זה בכספים היה אסור או פסול. הנתבעים מבקשים להפנות למסקנות בעניין זה בדו"ח בר-לב, אלא שאפילו ניתן למסקנות אלו משקל כלשהו ביחסי התובעת והנתבעים, כל שנאמר באותו הדו"ח בהקשר זה הוא שנמצא שהתובעת העמידה מכספים אלו הלוואות ללא בטחונות נאותים (למשל סעיף 6 בעמוד 84 בדו"ח). לא בדו"ח בר-לב ולא בכל מקור אחר נמצא בסיס לטענה שבכלל אסור היה לתובעת לעשות שימוש בכספים אלו. ממילא שאין כל בסיס עובדתי לטענה שהתובעת עשתה שימוש בכספים שהגיעו לידיה שלא כדין.
זאת ועוד, אפילו הניחו הנתבעים תשתית עובדתית לטענה לשימוש שעשתה התובעת בכספי עמיתים שלא כדין, לא ברור כיצד היה בכך כדי ליתן לנתבעים פטור מתשלום הפרשי ההצמדה והריבית על כספי ההלוואה. במצב שכזה, בהינתן שהונחה אותה תשתית עובדתית חסרה, לכל היותר יכלו אותם "עמיתים" לבקש לבוא חשבון עם התובעת ולטעון להפרת התחייבויותיה כלפיהם. אותם עמיתים, לא הנתבעים, יכלו לטעון להתעשרות על חשבונם. למעשה, לא זו בלבד שלא על חשבון הנתבעים "התעשרה" התובעת, אלא ההפך הוא הנכון – קבלת טענה זו משמעותה שהנתבעים, אשר קבלו הלוואה ועשו שימוש בכספי ההלוואה, הם הם שיתעשרו שלא כדין אם יופטרו מתשלום ההצמדה והריבית על ההלוואה.
נוכח כל זאת – אין בסיס לטענה והטענה נדחית.
22. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
23. לא נותר אלא לסכם.
א. התביעה שהוגשה התבססה על הסכמים להעמדת הלוואות לנתבעים, וחבותם בהשבת יתרת ההלוואות שלא הושבה עד להגשת התביעה. לא הייתה מחלוקת על כך שההלוואות אכן הועמדו ולא הייתה מחלוקת על תחשיבי התובעת.
ב. טענת ההגנה הראשונה, העיקרית, עליה בקשו הנתבעים להתבסס לדחיית התביעה ואף לקבלת התביעה שכנגד, הינה הטענה העובדתית באשר להסכם בין הצדדים. לפי טענת הנתבעים, מראש הוסכם שהנתבעים ישלמו מראש את עלויות המימון וימסרו 60 שיקים דחויים, כך שבחלוף 60 חדשים מעת העמדת ההלוואות לא ידרשו לשלם עוד דבר. זו הטענה שהנתבעים כינו "המעגל הסגור".
ג. בפועל, התברר שלא ניתן ליתן אמון בגרסת הנתבעים אשר התבססה כולה על עדות מישל; התברר שהטענה לפיה שולם מראש לתובעת (באמצעות סוכן הביטוח גרובר) סך של 132,810 ₪ איננה נכונה; התברר שהסכום ששולם מראש לגרובר עמד על 37,931 ₪ ומע"מ בלבד; התברר שתשלום זה נועד להיות עמלה לגרובר על חלקו בהעמדת ההלוואות לנתבעים ולא "תשלום המימון"; והופרכה הטענה לסיכום לו טענו הנתבעים.
ד. כך נמצא שההסכם בין הצדדים כלל העמדת הלוואות לנתבעים וכנגדן פתיחת פוליסות ביטוח "משתתפות ברווחים", אשר הכספים שהעבירו הנתבעים הופקדו במסגרתן והושקעו בתקווה לתשואה חיובית. הצדדים הסכימו כי בתום תקופת הפוליסות ישמשו הכספים שהצטברו בהן לפירעון ההלוואות, אך לא ניתנה לנתבעים כל התחייבות שלא יצטרכו להוסיף על הכספים שהצטברו. בכך נדחתה טענת "המעגל הסגור".
ה. יתר טענות הנתבעים התייחסו לחבות התובעת בהיותה חברת ביטוח. לטענת הנתבעים, הפרה התובעת את חובת הגילוי החלה עליה, חובה הכוללת את החובה לגלות לנתבעים מראש את העלות האפקטיבית של ההלוואה שהועמדה להם.
ו. נקודת המוצא בבחינת טענה זו הייתה שאכן על התובעת, כחברת ביטוח ונוכח מעמדה במגזר הפיננסי, חלה חובת גילוי מוגברת בדומה לזו החלה על תאגידים בנקאיים. חובת גילוי הכוללת גם את חובת הגילוי של הריבית האפקטיבית בה יחויב לקוח הלווה כספים מהתובעת. עוד נקבע שלשם חישוב הריבית האפקטיבית וקיום חובת הגילוי, יש להביא בכלל חשבון את כל העמלות הכרוכות בהעמדת ההלוואה ולרבות כאלו שגבה סוכן הביטוח, שלעניין זה הינו ידה הארוכה של חברת הביטוח. משמע, נתקבלה טענת הנתבעים לחובת גילוי רחבה ולחובת גילוי המתייחסת גם לעמלות הכרוכות בהעמדת ההלוואה.
ז. עם זאת, נמצא שבנסיבות הייחודיות של תביעה זו, אין בסיס לטענה להפרת חובת הגילוי. כך נמצא מאחר ומהעובדות שהתבררו עלה שהנתבעים כלל לא התעניינו בריבית המשולמת על ההלוואה, אלא בעובדה שאינם נדרשים להעמיד בטחונות, שמועד הפירעון של ההלוואות ידחה ב- 5 שנים, שבמהלכן ישלמו תשלום חדשי קבוע של 16,000 ₪ בלבד, תשלום שיופקד בפוליסות ביטוח נושאות תשואה.
בנוסף, נמצא שממילא הטענה להפרת חובת הגילוי בתשלום עמלות לסוכן הביטוח התייחסה לסכום נמוך בהרבה מזה לו טענו הנתבעים – 37,931 ₪ ומע"מ בלבד, ולא בסך של 132,810 ₪ כפי שנטען. הנתבעים אף לא טרחו להציג תחשיב המתייחס למשמעות הכספית שיש לתשלום ששילמו לגרובר בפועל על תחשיבי הריבית בגין ההלוואות.
ח. הנתבעים טענו לחוסר תום לב בשל "התניית שירות בשירות", אך נמצא שגם לטענה זו אין בסיס. נמצא שאין בדין הוראה האוסרת על חברת ביטוח התניית העמדת הלוואה ברכישת פוליסת ביטוח. נמצא שאפילו נמצא בסיס לפגם שכזה בהתנהגות התובעת, לא הוצג כל תחשיב לנפקותו של כזה ממצא, שהרי ממילא חייבים הנתבעים בהשבת ההלוואות שנטלו.
ט. ולבסוף, הנתבעים טענו לעשיית עושר שלא כדין מצד התובעת, באשר לשם העמדת ההלוואות נטלה כספים מחשבון נאמנות בו היא מחזיקה כספי עמיתים שלה. גם לטענה זו לא נמצא בסיס, שכן לא נמצא בסיס לטענה שאסור היה לתובעת להעמיד הלוואות מכספים שהיא מחזיקה בנאמנות, ואפילו היה כזה בסיס לטענה – לא התעשרה התובעת על חשבון הנתבעים ואין הצדקה שהם, הלווים, לא יחויבו בתשלום הריבית על ההלוואות שנטלו.
24. נוכח מסקנות אלו, לא נותר אלא לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד.
אני מחייב את הנתבע 1, מישל אלקסלסי, לשלם לתובעת סך של 146,326 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד ובתוספת ריבית בשיעור של 6% לשנה ממועד הגשת התביעה.
אני מחייב את הנתבעת 2, אביבה אלקסלסי, לשלם לתובעת סך של 143,818 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד ובתוספת ריבית בשיעור של 6% לשנה ממועד הגשת התביעה.
בשים לב להתמשכות ההתדיינות ולמשאבים שהושקעו בבירור הטענות, אני מחייב את הנתבעים בנוסף גם לשלם לתובעת את אגרת בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.
ניתן היום, כ"ד אב תשע"ט, 25 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.