"אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה. מאי דרוש? (מה דרשו?) "ולִמדתם אתם" - וּלמדתם אתֶם. התקינו שיהו
--- סוף עמוד 75 ---
מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה". ועדיין מי שיש לו אב, היה מעלו ומלמדו. מי שאין לו אב, לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויוצא. עד שבא יהושע בו גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע."
9. כלומר, לפני שייסד יהושע בן גמלא מערכת חינוך ארצית לילדים כבר מגיל שש או שבע, עברו שלבי ביניים אחדים. תחילה נוסד בית ספר בירושלים שהיה מיועד לנערים בני 16 ו-17 ולא לילדים קטנים. לאחר מכן נוסדו בתי ספר מסוגו בכל הערים הגדולות בארץ ישראל. רק בשלב האחרון, תיקן יהושע בן גמלא שיש להקים בתי ספר בכל ערי הארץ, קטנות כגדולות, ויש להוריד את גיל הכניסה לבית הספר מגיל הנערות לגיל הקטנות לילדים בני 6 ו-7 (וכך נפסק להלכה וראו: משנה, תלמוד תורה, פרק ב, הלכות א-ב; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה, סעיפים ז-ח).
10. ביטויים רבים לחשיבות קביעת מנגנון חינוך ומערכת חינוך ממלכתית רחבה המשתרעת על הציבור כולו מצויים בתלמוד הבבלי. במסכת סנהדרין (יז, ע"ב) נאמר כי "כל עיר שאין בה מלמדי תינוקות, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה". במסכת שבת (קיט, ע"ב) אף נאמר כי: "ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה (ויש האומרים) מאבותיך: כל עיר שאין בה (מלמדי) תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה. רבינא אמר מחרימין אותה." (וראו ביטויים נוספים: ירושלמי, חגיגה א, ז; בבלי, כתובות קה, ע"ב; בבלי, גיטין נח, ע"א). אלא שבאותם מקורות לא נאמר דבר על אודות מימון בתי הספר הציבוריים.
11. התלמוד הירושלמי (פאה ח, ז) קובע שכל מי שדר בעיר למעלה משנים עשר חודש, חייב ליטול חלקו בתשלום מס עירוני המיועד לצורכי חינוך. היינו, הציבור נושא באחריות למימון מערכת החינוך על ידי הטלת מס ייעודי המשולם על ידי כלל תושבי העיר ולא רק הורי התלמידים. כך גם עולה מדברי המשך הגמרא במסכת בבא בתרא שהובאה לעיל, ממנה גם נלמד מספר התלמידים האופטימאלי בכיתה, כדלקמן:
--- סוף עמוד 76 ---
"ואמר רבא, סך מקרי דרדקי עשרים וחמשה ינוקי. ואי איכא חמשין, מותבינן תרי (מנין התינוקות הראויים למלמד אחד הוא עשרים וחמישה. ואם יש חמישים, מעמידים שני מורים). ואי איכא ארבעין (ואם יש ארבעים תלמידים), מוקמינן ריש דוכנא, ומסייעין ליה ממתא (מעמידים עוזר למורה, ומממנים אותו מן העיר)" (שם, כא, ע"ב).
12. היד רמ"ה (יד רמ"ה, בבא בתרא כא, ע"א, ד"ה "ואמר רבא סך") מפרש את דברי הגמרא כמכוונים למימון הבא מכלל הציבור. לפיו, פירוש זה עולה בקנה אחד עם המשמעות הפשוטה של תקנת יהושע בן גמלא, כי: "אי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא, מאי 'שיהו מושיבין'? (שאם אין נותנים למלמדים שכר משל הציבור, אזי מה הפירוש 'שיהו מושיבין' המוזכרת בתקנה?)". עוד אומר היד רמ"ה: "והכין עדיף, כי היכי דלילפו (ועדיף כן, כדי שילמדו) בני עניים כבני עשירים". כלומר, עדיף לממן את שכר המורים מן הקופה הציבורית, משום שכך ניתן להגשים את מטרתה הסוציאלית של התקנה, לפתוח את שערי בתי הספר לכול, בני עניים ובני עשירים כאחד (וראו: שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג (קונטרס אחרון) שפסק באותו אופן; כן ראו הרמב"ן (חידושי הרמב"ן, בבא בתרא כא, ע"א, ד"ה "סך מקרי ינוקי עשרין וחמישה") אשר מפרש כי גם אם ישנם פחות מ-25 תלמידים ואפילו עבור שניים או שלושה תלמידים בלבד, קיימת חובה לשכור מלמד. המספר 25 קובע רק את מספר התלמידים המינימאלי המחייב פיצול כיתות; ראו גם את דברי הרא"ש (בבא בתרא, פרק ב, סימן ז) במקום המפרש כי אם ישנם 25 תלמידים בעיר אחת, אין אחד מההורים יכול להוליך את ילדיו לעיר הסמוכה שם ישנם 50 תלמידים המחולקים לשתי כיתות).
13. יחד עם זאת, יש גם שסברו כי מדין תורה מי שאינו מסוגל ללמד את בנו בעצמו, אינו חייב לשכור מלמד שיעשה זאת במקומו. על פי זה, חידושה של תקנת יהושע בן גמלא היה בהפיכת חינוך הילדים למצווה שאדם חייב לקיימה על חשבונו. כך סבור, למשל, הלחם משנה (לחם משנה, תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג) בפירושו לדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, ולפיהם חובה על אדם לשכור מלמד לבנו על חשבונו הבלעדי.
14. לפי זה, עניינה העיקרי של תקנת יהושע בן גמלא לא היה המימון הציבורי של מערכת החינוך, אלא המרת השיטה: לא עוד הוראה פרטנית על ידי מורים פרטיים, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא הוראה קולקטיבית על ידי ייסוד בתי ספר, פיקוח עליהם (מספר
--- סוף עמוד 77 ---
הילדים בכיתה, איכות המורים וכיוצא בזה) ואכיפת התשלום למימונם על ההורים. מטבע הדברים, המעבר מהוראה על ידי מורים פרטיים להוראה קולקטיבית בבתי ספר יש בו כדי להפחית משמעותית מעלות החינוך, ורוב ההורים יכלו באותה שעה לעמוד בה, ובלבד שאין חובה לפתוח כיתה אלא עבור מספר מזערי של תלמידים המבטיח חלוקת הנטל בין ההורים.
15. ויש מי שנקט בגישה ממצעת בין שתי הגישות הקוטביות שהצגנו לעיל, ולפיה המימון למערכת החינוך הוא מעורב, פרטי וציבורי גם יחד. הועלו גם אפשרויות אחדות למידת העירוב. הריטב"א (חידושי הריטב"א, בבא בתרא כא, ע"א, ד"ה "אמר רבא") כותב כי: "אפילו אין בעיר כ"ה תינוקות, דהוא סך מיקרי דרדקי, כיון שיש שם תינוקות כלל, כופין אבותיהן לבני העיר לשכור מלמד בני העיר. ונותנין האבות הראוי להם (היינו אחד חלקי עשרים וחמש לכל אחד), והשאר בני העיר". לדידו, חובת מימון שכר המלמד נופלת בראש ובראשונה על ההורים, אבל רק לפי חלקם היחסי ואם סך זה אינו מספיק, כגון שיש פחות מעשרים וחמישה תלמידים בכיתה, על הקופה הציבורית להשלימו.
16. וכך כתב הרמ"א (הרמ"א, חושן משפט, סימן קסג, סעיף ג): "במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר - גובין לפי ממון". והעיר על כך הגר"א (ביאור הגר"א, שם, אות פ): "שכל זה בכלל צרכי העיר וצדקה". לשון אחר, מנגנון המימון הציבורי מיועד רק להורים מעוטי היכולת, שאינם עומדים בתשלום שכר הלימוד (ולא למימון כלל ילדי העיר, עניים ועשירים כאחד). אף הוסיף הרמ"א שהכספים למימון קופת הצדקה נגבים מכלל תושבי המקום כמס פרוגרסיבי (לעניין זה, ראו: שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן כה, סעיף ו, שפסק שחלוקת הנטל עשויה להשתנות מכוח מנהג המקום; כן ראו את סקירתו המאלפת של ד"ר מיכאל ויגודה בנושא דידן: הזכות לחינוך במשפט העברי http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/18-2.htm, חיבור שהוגש לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת).
17. וכן נקט גם הרב משה פיינשטיין (שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן כט) בזו הלשון.
--- סוף עמוד 78 ---
"אבל לחייב את כל אדם שיעזרו לישיבה דתלמידים כאלו - שצריכין לכ"ה ילדים שלשה מלמדים ואפשר גם ארבעה - אולי לא חייבו רבנן. ואף שלא מצינו בגמ' שגם למלמד אחד לכ"ה ילדים שחייבו בהתשלומין גם את מי שאין לו בן, דהתקנה (של יהושע בן גמלא) הא הוצרכה להחיוב על פרנסי העיר שיראו שיהיה בכל עיר ועיר מלמדים קבועין לתינוקות, ולא יצטרכו להוליך את הילדים לעיר אחרת. שא"כ אפשר שכל אחד מהאבות ישלם בעצמו כפי שפסק בעצמו עם המלמד, וכשהיה האחד עני הוצרך בעצמו לחזור על הפתחים לשלם. מ"מ מלשון "מושיבין", משמע דהוא גם משלמין, דסתמא המושיבין הם המשלמים מאחר דלא נתפרש. וגם כיוון שתקנת יהושע בן גמלא היתה כדי שכל ילדי ישראל ילמדו, לא רק מי שיש לו אב, היה דואג גם על בני עניים וגם על אלו שהאב לא ירצה לשלם. וגם הא ודאי כשהושיבו בכל פלך ופלך שאף מי שאין לו אב היה הבן בעצמו הולך, היו פרנסי וגבאי העיר מתחייבין. דהמלמדים הא לא יסמכו שאביו וקרוביו ישלמו כשלא יתחייבו הפרנסים והגבאים לשלם, ובפרט כשיש לחוש שיבעטו ויצאו. א"כ ודאי שגם המושיבין דתקנת יהושע בן גמלא, משמעו שהיו פרנסי וגבאי העיר מתחייבין לשלם והם יגבו מן האבות, או לכה"פ היו מקבלין על עצמן בדין ערבות. שא"כ פשוט שלבני עניים שילמו מקופת צדקה של העיר או מקופה מיוחד לזה."
היינו, כברירת מחדל, חל חיוב על כל הורה אשר ילדיו לומדים במערכת החינוך הציבורית לשאת בהוצאות המלמדים. ברם, במקרים שבהם ידם של ההורים אינה משגת, על פרנסי הציבור לשאת בתשלום שכר הלימוד עבור אותם מעוטי יכולת ולגבות את התשלומים בחוזר מהוריי התלמידים האמידים. לצורך כך, יש גם מקום להקים קופת צדקה ייעודית.
18. בנוסף על האמור, התעוררה שאלה לגבי מיון התלמידים המתאימים ללמוד במסגרות החינוך הציבוריות. ידועה אמרתו המפורסמת של רבן גמליאל "שכל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש" (בבלי, ברכות כח, ע"א). זאת, לעומת דעתו של רבי אלעזר בן עזריה שעם הדחתו (הזמנית) של רבן גמליאל מכס הנשיאות מונה לנשיא תחתיו, פתח את שערי בית המדרש לרווחה ובו ביום הוסיפו 400 (ולפי דעה אחרת 700) ספסלים לבית המדרש כדי להושיב את כל התלמידים שעד לאותה שעה לא הורשו להיכנס אליו.
--- סוף עמוד 79 ---
19. ויוטעם כי מיון האוכלוסייה וקביעת תנאי כניסה למערכת הלימודית הציבורית מציבים בעיה בת שני פנים. הפן הראשון, סגירת המערכת החינוכית הציבורית מפני אלו אשר אינם נראים כראויים לכך והחשש הקיים שהשתתפותם בלימודים עלולה להוריד את רמת הלימודים. הפן השני הוא היפוכו של הראשון, שדווקא מתן אפשרות לתלמידים מצטיינים ואלו אשר ידם משגת להיכנס לשערם של מוסדות חינוך פרטיים בהם תכנית הלימודים עשירה יותר, עלול להוביל להורדת הרמה הלימודית הקיימת במערכת החינוכית הציבורית. התייחסות לפן השני של הבעיה קיימת כבר בגמרא בה נאמר כי: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (בבלי, עבודה זרה יט, ע"א), וזכתה להתייחסות רחבה בפוסקים בני זמננו.
20. כך הרב משה פיינשטיין פסק כי מגיל מסוים (מגיל 7) בני עיירה מסוימת אינם יכולים למנוע מחבריהם לשלוח את ילדיהם להתחנך בעיירה אחרת ואין הדבר סותר את תקנת יהושע בן גמלא. וכך כתב (שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן עה):
"בדבר התינוקות שצריך להוליכם ללמוד וטוב יותר לתינוקות לענין הלמוד להוליכם לגייטסעד (העיירה Gateshead המצויה בצפון מערב אנגליה) כי שם כל התינוקות באים מהורים בני תורה ויראי ה', אבל כשיוליכו הבני תורה ויראי ה' לגייטסעד יש לחוש שיתבטל לגמרי הת"ת והחדר מסאדערלאנד (העיירה Sunderland המצויה מספר ק"מ מערבית ל- Gateshead) כי ישארו רק מעט ילדים, דעתי נוטה דעד שיהיה התינוק בן ז' שנה שהטירחא להוליכו למקום רחוק יותר גדול כדאיתא בב"ב דף כ"א ע"א ילמדו בסאדערלאנד, וגם אין ההפסד גדול לפניו כל כך כשלא ילמוד כל כך כמו בגייטסעד, ויקיימו במה שאפשר תקנת ר' יהושע בן גמלא, אבל אחר ז' שנה שהפסד של התינוקות כשלא ילמדו היטב הוא גדול וגם החבורה לפני תינוקות של ז' שנה כבר יש להשפיע הרבה יש להם להוליכם לגייטסעד ואין להם לותר תועלת בניהם בשביל קיום ת"ת וחדר בסאדערלאנד."
באותו אופן פסק הרב חיים דוד הלוי על אודות הוצאת ילדים מבית ספר במושב אל בית ספר אזורי חרף חשש שבית הספר במושב ייסגר. וכך כתב (שו"ת עשה לך רב, חלק ד, סימן נב):
"כת"ר הציג את השאלה מנקודת ראות אחרת שהעברת הילדים תגרום לסגירת ביה"ס המקומי. ולענ"ד נראה
--- סוף עמוד 80 ---
שאין בזה כדי למנעם מכך, שחינוך הילדים על הצד הטוב ביותר הוא עיקר, ולא מצאנו בהלכה איסור העברת תלמיד ממלמד למלמד מדאגה לראשון, אלא מטעמי בטיחות בלבד.... ולכן נראה לי שזכותם של ההורים היא להעביר ילדיהם אם אמנם אין בדבר סכנת דרכים.... ולבסוף אעיר, שמלשון השאלה נראה שכת"ר משתדל (ויישר כחו על כך) "להגביר את החינוך התורני" בבית הספר המקומי, "ולבסס חינוך יותר שלם מבחינת למוד תורה ויראת שמים", דבר שכנראה לא נעשה בביה"ס האיזורי, וזו נקודה חשובה מאד שעל ההורים לשקול אותה היטב לפני החלטתם, אף כי אינה מחייבת אותם, כיון שעכ"פ גם בביה"ס האיזורי החינוך הוא דתי ביסודו כמובן מאליו."
21. לעומת דעות אלו, ישנם פוסקים שפסקו כי אין לאפשר לתלמידים לעבור לבית ספר אחר במידה והעברתם עלולה להמיט על בית הספר המקומי סכנת סגירה (וראו מגוון הדעות: הרב יהודה זולדן, מסגרות חינוך ציבוריות ואליטיסטיות תחומין כח 240 (תשס"ח)).
22. השאיפה הייתה אפוא מאז ומתמיד להעניק חינוך מרבי ומיטבי לילדי ישראל. בעיות מימון המערכת אינן חדשות, ומציאת איזון נאות בין הצרכים החינוכיים השונים והמשאבים הציבוריים העומדים לרשות הציבור הייתה נושא לדיון מתמיד.