23. כאמור בתחילת דבריי, להורים קיימת הזכות והחובה לחינוך ילדיהם. אל מול זכותם של ההורים לחינוך ילדיהם, עומדת החובה של המדינה והחברה לאפשר ולתמוך בחינוכם. ברוח העתירה שלפנינו והאמור במקורות, אוסיף כי אל מול חובתם של ההורים להעניק חינוך לילדיהם, למשרד החינוך ניתנה הזכות לעסוק במלאכה קדושה זו. מדובר אם כן בחובה ובזכות משותפת של ההורים ושל המדינה. וכפי שלא ניתן להתעלם מחובתה של המדינה לפעול למען כל ילד וילדה באופן שווה ללא הבדל, גם לא נמנע מהורים את תפקידם החשוב והטבעי לפעול למען ילדם וילדתם כפרטים ייחודיים.
24. מערכת החינוך נועדה כאמור לתמוך ולהקל את מלאכת החינוך של הילדים, למען הילדים. עם זאת, אין היא באה להחליף ולבטל את תפקידם הבסיסי של ההורים, לא בביצוע חובותיהם לעשות כל שנדרש מהם, ולא במימוש זכויותיהם לעשות כל שביכולתם. האיזונים שערך משרד החינוך, בכפוף להערותיו החשובות של חברי
--- סוף עמוד 81 ---
השופט עמית, מבטא באופן ראוי את תפקידם ההדדי של משרד החינוך מחד גיסא ואת תפקידם של הורי הילדים מאידך גיסא, בכל הנוגע להטלת הנטל הכלכלי, מימוש האוטונומיה וההגנה על השוויון, המהותי והפורמאלי, בין כל ילדינו.
ש ו פ ט
השופט א' שטיין:
1. חברי, השופט י' עמית, כתב פסק דין ממצה ומאלף ואני מסכים עם מסקנותיו ועם נימוקיו. כמו כן מצרף אני את דעתי להערותיו החשובות של חברי, השופט ד' מינץ, בעניין האוטונומיה ההורית וחשיבותה. הסוגיה שהונחה על שולחננו מעלה שאלות ערכיות ממעלה ראשונה, וטוב עשה השופט מינץ בהוסיפו את הפן ההלכתי למארג השיקולים שעל בסיסם יש להכריע בשאלות ערכיות.
2. לצד הסכמתי עם חבריי, ברצוני להעיר הערה אחת בנוגע להתערבות שיפוטית במדיניותו של משרד החינוך ובתוכן ההחלטות שבאות לממשה. המתח בין אוטונומיה, מצוינות ושוויון איננו פתיר. מדיניות החינוך שמכירה באוטונומיה הורית ומקדמת מצוינות בלימודים בהכרח פוגעת בשוויון הזדמנויות. מדיניות שבאה לקדם באופן אפקטיבי את שוויון ההזדמנויות בחינוך חייבת לצמצם את האוטונומיה ההורית ולמתֵן את קידום המצוינות. עניינים אלו לובנו בספרו החשוב של JAMES S. FISHKIN, JUSTICE, EQUAL OPPORTUNITY AND THE FAMILY (1984). מסיבה זו, דרישת העותרים להשוואה כלפי מטה (equalizing down) היא דרישה נכונה מנקודת ראותם של אלו שמעמידים את השוויון מעל האוטונומיה ומעל המצוינות. דא עקא, דרישות כאלה צריך שתהיינה מופנות אל הכנסת והממשלה, ולא אלינו, מאחר שהן מעלות שאלות ערכיות שאין להן תשובה מוסכמת או מוסמכת. כל ניסיון לתת לשאלות כאלה תשובה שיפוטית תחת אצטלה של דין נדון לכישלון.
3. כדי להיווכח בזאת, אצטט גם אני את הדברים שאמרה השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך, פ"ד סד(1) 820, 857 (2010):
"במתח הקיים בין הזכות לשוויון בחינוך מצד אחד, לבין זכותה של קהילה לחינוך מגזרי-ייחודי מצד שני, גוברת הזכות הראשונה, הכורכת עמה זכות חוקתית
--- סוף עמוד 82 ---
לכבוד האדם. עליונותה של הזכות לשוויון בחינוך על פני הזכות לאוטונומיה אישית בחינוך נובעת מעצם עוצמתה כחלק מכבוד האדם, וגם חקיקת החינוך על רבדיה השונים עיגנה את עליונותה ביחס לכל מוסדות החינוך ללא יוצא מן הכלל. האוטונומיה לחינוך ייחודי מוכרת אף היא כזכות חשובה, אך בהתמודדות עם ערך השוויון, היא מפנה את דרכה."
4. מניין לנו זאת? מה מקור הסברה שלאדם פחות אוטונומי אך שווה-הזדמנויות יש יותר כבוד מאשר לאדם יותר אוטונומי שסל ההזדמנויות שלו נחות מזה של חבריו? בהנחה שלסברה זו אכן יש בסיס כלשהו, כיצד נדע שבסיס זה בא מהדין ולא מהדיין שמערכת ערכיו האישיים העמידה את השוויון מעל האוטונומיה? סבורני כי לשאלות אלה אין מענה המניח את הדעת, והסיבה לכך הינה פשוטה בתכלית. האיזון בין אוטונומיה לשוויון הוא אחד ההסדרים החברתיים הראשוניים שמסור למחוקק ולו בלבד. הקביעה כיצד איזון זה ייעשה צריכה להיעשות ביום הבוחר, ולא ביום העותר.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
ניתן היום, וה' באב התשע"ט (7.8.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט