דמי חגים:
32. העובדת תבעה בכתב התביעה שכר בעד 54 ימי חג בתקופה אפריל 2007 עד ספטמבר 2013, ובסיכומים הועמדה התביעה על 50 ימי חג. בית הדין האזורי קבע כי משנתבעו ימי חגים מספטמבר 2007 ואילך אין להידרש לטענת ההתיישנות; העובדת אינה זכאית לתשלום דמי חגים בעד ימי חג שחלו בימי שישי או שבת; העובדת זכאית לדמי חגים גם בעד ימי חג שבהם עבדה בפועל, שכן בהעדר ראייה לסתור שהעבודה בחגים הייתה מתוך כורח ולא מתוך בחירה, העובדת זכאית לתשלום עבור ימי החג שבהם עבדה. בהקשר זה נפסק כי המעסיק לא הוכיח ואף לא העלה טענה שהעובדת בחרה לעבוד בימי החג; המעסיק גם לא טען ששילם גמול עבור עבודה במנוחה שבועית וחג בעד עבודה בימי החג; ככל שהעובדת נעדרה בסמוך לימי החג המעסיק לא הוכיח שההיעדרות הייתה שלא בהסכמתו, בעוד הנטל להוכיח שהיעדרות העובד הייתה שלא בהסכמת המעסיק מוטל עליו. נוכח כל האמור, נפסק כי העובדת זכאית לתשלום בעד 44 ימי חג, ערך יום חג עומד על סך של 531.63 ₪ (על פי התחשיב שנטען בכתב התביעה ועליו לא חלק המעסיק), והעובדת זכאית לדמי חגים בסך של 23,392 ₪.
33. המעסיק טען כי אין לעובדת זכאות לדמי חגים בעד ימי חגים שבהם עבדה בפועל, שכן תכלית תשלום דמי חגים לעובד על בסיס שעתי/יומי היא להשוות את מצבו לעובד חודשי; תשלום דמי החגים בעד ימי חג שבהם העובד עבד בפועל וקיבל שכר בשיעור של 150% מהשכר הרגיל מביא לתוצאה שלפיה מצבו של עובד יומי/שעתי לא יושווה למצבו של עובד חודשי אלא יעלה עליו.
34. העובדת טענה כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, אולם היא זכאית לדמי חגים בסך של 26,582 ₪ ולא כפי שנפסק בסך של 23,392 ₪.
35. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק אנו קובעים כי דין שני הערעורים בעניין זה להידחות.
36. אשר לערעור המעסיק, הרי שבהתאם לפסיקה "עובד יהיה זכאי לדמי חגים גם במקרה בו עבד בחג, אלא אם כן יוכח כי העבודה בחג הייתה מרצון העובד. הנטל להוכיח כי העבודה בחג הייתה מתוך רצון של העובד ולא מתוך כורח מוטל על המעסיק" [ע"ע (ארצי) 23333-09-16 סלים וליד – אדיר הבירה בע"מ (8.2.2018)]. לא מצאנו כי פסיקה זו מוגבלת להוראות צו ההרחבה בענף השמירה כנטען על ידי המעסיק בסיכומי הטענות מטעמיו.
37. אשר לערעור העובדת, אין בידינו לקבל את תחשיב העובדת, שכן הוא מבוסס על היקף משרה של 9 שעות עבודה ביום, בעוד שהיקף משרה רגיל בעבודה בחמישה ימים בשבוע הוא 8.6 שעות ביום, והעובדת אף לא עבדה בהיקף משרה מלא. למעשה, מגיע לעבודת בעד יום חג סך של 470 ₪ (אותו סכום המגיע בעד יום חופשה), אולם משהמעסיק לא טען זאת בערעורו לא נתערב בסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי.
38. כללו של דבר: הערעור והערעור שכנגד בעניין דמי חגים נדחים.
דמי תיווך:
39. העובדת עתרה לתשלום דמי תיווך מוסכמים עבור פרויקט אדריכלות תמ"א 38 ברח' הרב לוין 11 ברמת גן (להלן – לוין 11), בסך של 350,000 ₪ בתוספת מע"מ. בית הדין האזורי דחה את טענת המעסיק בדבר העדר סמכות עניינית, וקבע כי מדובר בתביעה של עובדת נגד מעסיקה, שבגדרה היא טוענת כי המעסיק התחייב לשלם לה דמי תיווך בעד עבודת אדריכלות מסוימת שהביאה למשרד. מדובר בעילת תביעה הנובעת ממערכת יחסי העבודה שבין הצדדים, ולכן היא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.
40. לגופה של התביעה קבע בית הדין האזורי כי העובדת לא הוכיחה את זכאותה לדמי תיווך בסך של 350,000 ₪, וזאת מנימוקים אלה: בהסכם שנחתם בין היזם לבין המעסיק וגם בטיוטות שקדמו לו לא נקבעו דמי תיווך או תמורה עבור תיווך בעד לוין 11; הודעת דוא"ל מאת מר מוזס שבו הועלתה הצעה לתמורה שסך של 350,000 ₪ ממנה הוא דמי תיווך אינה משקפת את ההסכם שנחתם בסופו של דבר בין המעסיק לבין מר מוזס, ומר מוזס לא זומן להעיד; העובדה שהעובדת הועסקה בפרויקט לוין 11 במסגרת עבודתה אצל המעסיק אינה מוכיחה כי הועסקה בתיווך או זכאית לדמי תיווך עבור עסקה זו מעבר לתשלום שכר עבודה, ומעבר לכך לא הוכח כי העובדת עסקה בעבודת תיווך בלוין 11; בפרויקט ברח' לוין 3, בניין מגוריה של העובדת, הובטחה לה תמורה (דירה חדשה) אולם זו הייתה התחייבותו של היזם, ומכל מקום פרויקט זה לא יצא אל הפועל; העובדת לא הוכיחה את חבותו של המעסיק, שהוא אדריכל ואינו עוסק בתיווך, לתשלום דמי תיווך. החוזה בין המעסיק לבין מוזס בקשר ללוין 11 הוא הסכם לביצוע עבודות תכנון ובכך בלבד עסק המעסיק, ששימש קבלן משנה של היזם; גם על פי מכתבים שכתבה העובדת היא זכאית לדמי תיווך מהיזם.
עם זאת, עולה מהראיות שהמעסיק התחייב בתשלום דמי תיווך לעובדת, גם אם לא בסכום שנתבע. בהקשר זה הסתמך בית הדין האזורי על מסמך הצעה להסדר שעליו חתם המעסיק, וקבע כי על המעסיק הנטל להוכיח מדוע לא התגבשו התנאים לתשלום מלוא דמי התיווך על פי ההצעה בסך של 30,000 ₪ והוא לא עמד בו. משהעובדת לא הכחישה ולא סתרה את טענת המעסיק כי שולם לה סך של 10,000 ₪ בעד דמי תיווך, היא זכאית להפרשי דמי תיווך בסך של 20,000 ₪.
41. המעסיק חזר על טענתו כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעתה של העובדת לדמי תיווך; במסמך עליו הסתמך בית הדין האזורי, הבטיח המעסיק כי אם הפרויקט בלוין 11 יצא אל הפועל הוא ישלם לעובדת סכום של 10,000 ₪ לכל שלב בפרויקט (עד 30,0000 ₪) וזאת מתוך טוב לבו וכן בשל כך שפניית הדיירים בלוין 11 הגיעה למעסיק בשל עבודתו בבניין ברח' לוין 3, שבו התגוררה העובדת, ולא בגלל שהיא ביצעה עבודת תיווך כלשהי. אולם, תשלום זה אינו עבור עבודתה אלא עבור עסקה חיצונית ליחסי העבודה, ועל כן תביעה בקשר לכך אינה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. לגופו של עניין, הפרויקט בוטל, ולא התקדם מעבר לשלב הראשון, ועל כן העובדת אינה זכאית ליתרת התשלום בסך של 20,000 ₪; נטל ההוכחה מוטל על העובדת, ועל פי הראיות שהיו לפני בית הדין המעסיק קיבל תשלום בעד השלב הראשון בלבד; מעבר לכך, מדובר בהבטחה למתן מתנה ללא תמורה, ולכן לא ניתן לאכוף התחייבות זו לאור התנהגותה של העובדת בסיום קשר העבודה.
42. העובדת טענה כי היא זכאית לדמי תיווך בסך של 350,000 ₪, וכעולה מטענותיה בערעור שכנגד ביססה את טענתה על כך שמדובר בתמורה עבור עבודתה בפרויקט ברח' לוין 3 (בניין מגוריה), שלפיו הייתה זכאית לדירה חדשה בקומה גבוהה יותר, ושדרוג זה היה שווה ערך ל- 350,000 ₪ שתקבל בבית אחר, וזו הייתה ההסכמה בינה לבין המעסיק. עוד טענה כי עדותו של המעסיק בעניין זה הייתה לא מהימנה. במענה לטענת המעסיק בהתייחס לסכום שנפסק לזכותה של העובדת נטען כי לא הוצג שום מסמך המוכיח את ביטול ההסכם של פרויקט לוין 11.
43. לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המעסיק להתקבל ודין הערעור שכנגד שהגישה העובדת להידחות.
אשר לטענת העובדת כי היא זכאית לדמי תיווך בסך של 350,000 ₪: לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית המנומקת והמפורטת של בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה את זכאותה לדמי תיווך בסכום זה.
אשר לערעור המעסיק: על פי המסמך עליו הסתמך בית הדין האזורי – הצעה להסדר מיום 5.6.2012 – נקבע כי דמי התיווך בסך של 30,000 ₪ ישולמו בשלושה חלקים שווים בסך של 10,000 ₪ על פי התקדמות הפרויקט: תשלום ראשון עם קבלת תשלום מהיזם עבור תוכניות להיתר (אין מחלוקת כי תשלום זה שולם); תשלום שני עם אישור הועדה המקומית את התכנית ולאחר קבלת התשלום עבור כך; תשלום שלישי עם קבלת תשלום עבור תוכניות עבודה.
בית הדין האזורי חייב את המעסיק בתשלום בסך של 20,000 ₪, מהטעם ש"... עליו הנטל להוכיח מדוע לא התגבשו התנאים לכך ..". אין בידינו לקבל קביעה זו של בית הדין האזורי. נטל ההוכחה להוכיח את הזכאות לתשלום על פי המסמך מוטל על העובדת, ועליה להוכיח כי התקיימו התנאים לתשלום שנקבעו במסמך, והיא לא הרימה את הנטל המוטל עליה. לפיכך, משהעיד המעסיק כי ההסכם בוטל והוא לא קיבל תמורה מעבר לתמורה בעד השלב הראשון (שלאחר קבלתה שילם לעובדת את החלק הראשון של דמי התיווך בסך של 10,000 ₪), היה על העובדת להוכיח כי התקיימו התנאים לזכאות. כך למשל, בהינתן שאישור הוועדה המקומית הוא מסמך פומבי שיכלה העובדת להשיגו, היה עליה להגיש כראייה את אישור הוועדה המקומית להוכחת זכאותה לשלב השני. כמו כן, יכלה המבקשת להביא לעדות את היזם אשר יעיד על השלבים אליהם הגיע הפרויקט והתשלומים ששולמו למעסיק. נוכח האמור, ערעור המעסיק בעניין זה מתקבל, וחיובו לשלם לעובדת דמי תיווך בסך של 20,000 ₪ מתבטל.
44. כללו של דבר: ערעור המעסיק בעניין דמי תיווך מתקבל, ובטל חיובו בתשלום הסך של 20,000 ₪. הערעור שכנגד בעניין דמי תיווך – נדחה.
פיצויי פיטורים, רכיב פיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים והודעה מוקדמת:
45. בית הדין האזורי קבע כי קשר העבודה הגיע לסיומו בהתפטרות העובדת, במכתב ששלחה למעסיק ביום 26.1.2014 שכותרתו "הודעה על פיטורים". אשר לזכאותה של העובדת לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, קבע בית הדין האזורי כי העובדת אינה זכאית לפיצויי פיטורים, כיוון שלא הוכח כי התפטרה בשל אי תשלום זכויות, פגיעה בחוקי העבודה או הפרת התחייבויות המעסיק, וכמו כן היא לא נתנה למעסיק התראה והזדמנות נאותה לתקן את אלה עובר להתפטרותה. בית הדין האזורי קבע כי שוכנע ש"הטעם להתפטרות התובעת היה בכלל רצונה לפתוח משרד אדריכלות עצמאי" כפי שעשתה בפועל. בהתייחס לטענותיה של העובדת קבע בית הדין האזורי, בין היתר, כי העובדת הפסיקה להגיע לעבודה בתחילת חודש ינואר 2014, עת אישור המחלה הוצא רק ביום 20.1.2014 ומתייחס לתקופה שמיום 12.1.2014 עד יום 26.1.2014 שבו הודיעה על התפטרותה; מלבד זאת שספק אם העובדת הייתה חולה במהלך חודש ינואר 2014, היא התעלמה מפניות רבות של המעסיק אליה לחזור לעבוד וכן להיפגש ולהידבר על מנת לפתור את הבעיות; לא חל החריג הפוטר את העובד מליתן למעסיק התראה על התפטרות והזדמנות לפעול לתיקון הטעון שיפור, שכן המעסיק היה מוכן לבחון את טענות העובדת, והייתה זו העובדת שלא נאותה ליתן לו הזדמנות לעשות כן; הדברים נכונים במיוחד נוכח העובדה שפנייה קודמת של העובדת למעסיק בעניין הפקדות לביטוח מנהלים נענתה והמעסיק הפקיד את כל הכספים שהיה חייב, ואכן לא הועלתה בכתב התביעה כל טענה בקשר להפקדות לביטוח מנהלים; הטענות הנוגעות לדמי הבראה, חופשה וחגים לא הועלו במהלך תקופת העבודה, וגם לא נטען שבשל עילות אלה העובדת התפטרה. מעבר לכך, המעסיק ביקש לשלם בעד חופשה והבראה בשכר חודש ינואר 2014 ורק ביקש לדחות את התשלום באופן חד פעמי בשל בעיה בתזרים מזומנים, והכספים שולמו לעובדת ביום 9.2.2014; אשר לטענה כי תלושי השכר לא שיקפו את שכרה של העובדת, הרי שהדבר נבע מאופן הדיווח על שעות עבודתה ועיתויו, כמו גם מכך ששולמו לעובדת מקדמות. מכל מקום, לא נטען כי פנייה לתיקון תלושי השכר לא נענתה, ואף נשלחו לעובדת תלושי שכר מתוקנים לשנת 2013 עת התברר שעקב טעות הדבר לא נעשה בעבר; גם את הטענה בנוגע לאי תשלום שכר יש לדחות, שכן שכר חודש דצמבר 2013 שולם ביום 30.12.2013, והמעסיק ביקש לדחות רק את התשלום בעד חופשה והבראה; העובדת לא פירטה מה היו הסיכומים בנוגע לדמי תיווך שלא קוימו, ותביעתה לדמי תיווך בסך של 350,000 ₪ נדחתה.
לאור כל האמור, תביעתה של העובדת לפיצויי פיטורים נדחתה.
46. אשר לתביעה לשחרור הכספים הצבורים בביטוח מנהלים וגמל תוך חיוב המעסיק במסירת מכתבי שחרור וטופס 161 בהתאם לדרישה שפורטה בסיכומים, קבע בית הדין האזורי כי המעסיק לא זו בלבד שלא טען בעניין זה, אלא אף הודיע בסיכומיו שאינו מתנגד להעברת הטפסים האמורים, ככל שאלה לא הועברו. על כן, הורה בית הדין האזורי על שחרור מלוא הכספים שנצברו בעד העובדת בקופת התגמולים והפיצויים בחברה המבטחת.
47. אשר לטענות ההדדיות בעניין הודעה מוקדמת קבע בית הדין האזורי כי נוכח הקביעה שהעובדת לא התפטרה בשל אי תשלום זכויות, ולא התקיימו נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנה שתעבוד בתקופת הודעה המוקדמת, עליה לפצות את המעסיק בשל אי מתן הודעה מוקדמת. על כן, המעסיק רשאי לקזז מכספים המגיעים לעובדת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 10,987 ₪.
48. המעסיק טען כי העובדת לא פנתה בבקשה לטופס 161 או מכתב שחרור, וגם בכתב התביעה לא נכלל סעד כזה; על כן, שגה בית הדין האזורי בחייבו את המעסיק למסור לעובדת מכתבי שחרור שכן משמעות הדבר היא מתן סעד שלא נתבע בכתב התביעה; בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי, נטען במפורש בסיכומים שלא נתבע בכתב התביעה סעד של קבלת טופס 161 או מכתב שחרור; המעסיק הסכים להעביר טופס 161 ומכתב שחרור, אך זאת בהתייחס לכספי התגמולים בלבד, ולא הסכים לשחרר את כספי פיצויי הפיטורים; אכן, העובדת ביקשה להפחית את סכום רכיב פיצויי הפיטורים שנצבר בחברת הביטוח מסכום פיצויי הפיטורים שתבעה, אולם לא נתבע על ידה הסעד של שחרור הסכום שהצטבר ברכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת הביטוח.
49. העובדת טענה כי הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה, וכי קיים קשר סיבתי הדוק בין "התנהלותו הקלוקלת" של המעסיק לבין התפטרותה; משהתגלתה בעבר טעות חמורה בהתנהלותו של המעסיק (אי העברת ההפקדות הפנסיוניות ליעדן) מצופה כי לאחר מכן יקפיד על תשלום הזכויות; משהיה על העובדת לערב עורכת דין כדי לקבל את זכויותיה מתקיים החריג לאי מתן התראה למעסיק; כמו כן, זכאית העובדת לתשלום הודעה מוקדמת, ולא היה מקום לקזזה, שכן המעסיק ויתר על כך עת שילם לה בחודש פברואר 2014 את התשלום בעד חופשה והבראה.
50. במענה לטענות העובדת טען המעסיק כי אין מקום לתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי בעניין זכאות העובדת לפיצויי פיטורים וחיובה בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת; טענות העובדת בדבר אי תשלום שכר וזכויות שונות הן טענות שווא; הטענה כי המעסיק אינו זכאי לקזז פיצוי בעד אי מתן הודעה מוקדמת בשל ויתור היא טענה חדשה שלא הועלתה בבית הדין האזורי, ומכל מקום אין רלוונטיות לפסיקה בעניין דרור לביא – ארקיע [ע"ע (ארצי) 155/06 לביא – ארקיע (25.6.2009)] שכן שם השאלה שנדונה הייתה האם ניתנה הסכמה לקיצור תקופת הודעה מוקדמת מוארכת על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, ולא נדונה שאלת פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת על פי החוק.
51. לאחר בחינת טענות הצדדים אנו קובעים כי דין הערעור ודין הערעור שכנגד בסוגיות אלה להידחות.
52. אשר לערעור העובדת על זכאותה לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת: לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו המפורטות והמנומקות של בית הדין האזורי. הקביעה כי המניע האמיתי להתפטרות היה רצונה של העובדת לפתוח עסק משלה היא קביעה עובדתית המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין מעדותה של העובדת. אשר לטענותיה של העובדת בדבר הפרת זכויותיה, הרי שהן מבוססות על טענות שנדחו (כגון זכאות לדמי תיווך בעד 350,000 ₪), ורובן המכריע נדחה על ידי בית הדין האזורי ועל ידינו בפסק דין זה. מחומר הראיות עולה כי לא זו בלבד שהמעסיק היה מוכן לדון עם העובדת על טענותיה, אלא שהמעסיק התחנן בפני העובדת כי תתייצב לעבודה והבהיר כי הוא מוכן לשמוע את טענותיה ולפתור אותן בהידברות ובדרכי שלום, והעובדת התעלמה מפניותיו, ולבסוף הודיעה על התפטרותה. מכאן, שצדק בית הדין האזורי בקביעתו כי לא חל במקרה הנדון החריג לכלל שלפיו על העובד להתריע בפני המעסיק על כוונתו להתפטר וליתן לו הזדמנות לתקן את הטעון תיקון. בנסיבות המקרה, אין לזקוף לחובתו של המעסיק את העובדה כי בהגינותו שילם לעובדת ביום 9.2.2014 פדיון חופשה והבראה, שכן מבחינתו מדובר היה בתשלומים שהיה חייב לשלם לעובדת עוד בחודש ינואר 2014.
53. אשר לערעור המעסיק על שחרור רכיב פיצויי הפיטורים: אכן, העובדת לא תבעה בכתב התביעה סעד של שחרור הכספים שהופקדו בחברת הביטוח וקבלת טופס 161, והדבר צוין בסיכומים מטעם המעסיק. עם זאת, המעסיק לא סייג את הסכמתו בסיכומים למסור טופס 161 ומכתב שחרור לרכיב התגמולים בלבד. מעבר לכך, הכספים שהופקדו בחברת הביטוח הופקדו בהתאם להסכם פשרה בין המעסיק לבין העובדת מיום 18.4.2013, לאחר שהתברר כי כספים שנוכו משכרה של העובדת לא הועברו ליעדם. כותרת ההסכם היא "סיום פרשת גמל פיצויים לגב' סופר", במסגרתו התחייב המעסיק להעביר לחברת הביטוח סך של 53,519 ₪ בעשרה תשלומים שווים וכן להפקיד באופן שוטף לתגמולים ולפיצויים החל מאותו מועד. יצוין, כי הסכום שנדרש על ידי העובדת במכתב הדרישה היה גבוה משמעותית – השלמת תגמולים בסך של 77,779 ₪ והשלמת פיצויי פיטורים בסך של 167,872 ₪. להבנתנו, ההסדר בין המעסיק לבין העובדת הסדיר את הנושא לעבר ולעתיד, כך שהכספים שהופקדו בביטוח מנהלים שייכים לעובדת בכל מקרה של סיום קשר העבודה
54. כללו של דבר: ערעור המעסיק בעניין שחרור מרכיב פיצויי הפיטורים לזכות העובדת נדחה. ערעור העובדת בעניין דחיית תביעתה לפיצויי פיטורים וחיובה בתשלום פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת נדחה.