פיצוי בגין עגמת נפש:
55. העובדת טענה כי בשל התנהגות שלא בתום לב של המעסיק והתנהלותו היא זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 20,000 ₪. המעסיק עתר בכתב התביעה ובתצהירו "לקזז מכל סכום שייפסק ללימור [העובדת] את הנזקים שגרמה לי לימור, הממוניים והלא ממוניים, ואת הסכומים אשר להם אני זכאי מכוח יחסי העבודה ביני לבין לימור ....". בהמשך לכך טען כי עזיבתה הפתאומית, המיידית וחסרת ההסבר של העובדת את המשרד, וסירובה לחזור לעבוד למרות הפצרותיו והתנהגותה הכללית אליו עת החליטה לעזוב פגעו בו עד עמקי נשמתו; נוסף לכך, היה נתון בלחץ רב עקב חוסר יכולתו לתת שירות ללקוחותיו (להעביר תוכניות אדריכליות ליועצים או לתקן תכניות קיימות על פי הוראותיהם, להגיש תוכניות לעירייה או למכרזים) ולמעשה מהשיתוק המוחלט ושביתת האין ברירה שנכפתה עליו, וזאת נוכח תלותו בעובדת בכל הקשור בעבודה על מחשב; בתוך המועקה הנפשית נדרש לפנות לחברים ולקרובים על מנת לתפקד מקצועית, עניין שאינו קל ערך מבחינה רגשית. בסופו של יום, בחודש פברואר 2014 לא עמד לבו במעמסה הנפשית והוא נכנס לניתוח חירום בלבו.
56. בית הדין האזורי קבע שאין מקום לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש למי מהצדדים. אשר לטענת העובדת: בית הדין האזורי קבע שהעובדת לא השכילה להצביע ולהוכיח נסיבות וטעמים המצדיקים פסיקת סעד זה, שנפסק רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן בחומרתם. אי תשלום זכויות סוציאליות אינו מצדיק פסיקת עגמת נפש מעבר לפסיקת הזכויות המגיעות, כפי שנעשה.
אשר לטענת המעסיק: בית הדין האזורי דחה את טענת הקיזוז, וקבע כי, ככלל, יש לחייב עובד שאינו נותן הודעה מוקדמת כדין להתפטרות אך ורק בתשלום שנקבע בחוק שעליו לשלם. זאת, גם אם ההתפטרות המיידית גרמה נזקים מעבר לכך, עת רק בנסיבות חמורות תתקיים הצדקה לפסיקת פיצוי נוסף למעסיק. בית הדין קבע כי גם אם נגרמה עוגמת נפש למעסיק, אין מדובר במקרה כה חמור המצדיק החלת החריג שנקבע בפסיקה.
57. בערעור ובערעור שכנגד חזרו המעסיק והעובדת על טענותיהם בבית הדין האזורי.
58. לאחר בחינת טענות הצדדים אנו קובעים כי דין ערעור המעסיק להתקבל ודין ערעור העובדת להידחות.
59. אשר לערעור העובדת: לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי כי לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש. בהקשר זה יש לציין כי גם על פי פסק דינו של בית הדין האזורי חלק הארי של תביעותיה של העובדת נדחה, וכאמור לעיל אף קיבלנו חלקית את ערעורו של המעסיק. גם אם בסופו של יום נמצא כי המעסיק חייב בתשלום דמי חגים והפרשי פדיון חופשה לעובדת, אין מדובר בהתנהלות המצדיקה פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש.
60. אשר לערעור המעסיק: המעסיק הדגיש כי נוכח העובדה שלא ידע כלל לעבוד עם מחשב, היה תלוי לחלוטין בעובדת לצורך ביצוע העבודה ותפקוד משרדו – העברת שרטוטים ותכניות למחשב, משלוח מיילים, וכיו"ב. נוכח האמור, היעדרה של העובדת משמעותה הייתה השבתת משרדו של המערער; זמן רב לפני התפטרותה, רקמה העובדת את תכניתה לעזוב את המשרד, לאחר שתוציא מהמעסיק כספים רבים ככל הניתן ותשתמש בהם לפתיחת עסקה העצמאי, והעובדת אף אספה ראיות לצורך הכנת תביעתה, ובכלל זאת גנבה וצילמה מסמכים; נוכח טענת השווא של העובדת כי היא חולה, המעסיק לא חיפש לה מחליף, ורק לאחר מספר שבועות העובדת הודיעה כי היא מתפטרת מעבודתה; העובדת לא נענתה לתחנוני המעסיק כי תחזור לעבודתה, ואפילו לא הייתה מוכנה להיפגש עמו, והפעילה לחצים לכפות עליו לשלם לה את התשלומים אותם היא דרשה. שלושה ימים לאחר שהעובדת הודיעה למעסיק כי אינה חוזרת לעבודתה המתח והקושי הנפשי שנגרמו כתוצאה ממעשיה הכריעו את המעסיק והוא עבר אירוע לב.
העובדת טענה כי היא זו שזכאית לפיצוי בגין עגמת נפש; ניסיונו של המעסיק לכרוך את אירוע הלב להתפטרות העובדת התפורר בחקירתו הנגדית; גם טענתו כי ספג מכה נפשית שכן התקשה להסתדר בלעדי העובדת התגלתה כבדיה, נוכח טענתו כי כל העבודה הייתה מעשה ידיו והעובדת עשתה רק שרטוטים.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, דעתנו שונה מדעתו של בית הדין האזורי, ואנו סבורים כי במכלול נסיבות המקרה היה מקום לקזז מכספים שהמעביד חויב לשלם לעובדת גם פיצוי לא ממוני נוכח הפרת חובת תום הלב. אכן, זכותו של עובד להחליט לסיים את קשר העבודה גם אם סיום עבודתו יגרום קשיים למעסיק. אולם, על העובד לנהוג בתום לב, ובכלל זאת לנסות לצמצם את הקשיים והנזקים שייגרמו למעסיק כתוצאה מסיום קשר העבודה, ולאפשר למעסיק להיערך לסיום עבודתו, וזאת בהתחשב במכלול הנסיבות. כך, אין דומה מקום עבודה שבו מועסקים עובדים רבים שיכולים לבצע את מטלותיו של העובד המתפטר, למקום עבודה קטן שבו מספר עובדים מצומצם, או למקום עבודה שבו העובד המתפטר הוא עובד יחיד והמעסיק תלוי בעובד המתפטר לצורך המשך תפקוד העסק. בענייננו, אין חולק, כי נוכח העובדה שהמעסיק לא היה מיומן בתפעול מחשב, אפילו ברמה של משלוח הודעת מייל, המעסיק היה תלוי לחלוטין בעובדת לצורך ביצוע עבודתו – העברת שרטוטים ותכניות למחשב, תקשורת עם לקוחות ועוד. בנסיבות אלה, מבלי לפגוע בזכותה של העובדת לסיים את קשר העבודה, מכוח חובת תום הלב היה עליה לנסות לצמצם את הקשיים והנזקים שייגרמו למעסיק כתוצאה מסיום עבודתה. אולם, לא זו בלבד שהעובדת לא פעלה לצמצם את הקשיים והנזקים, אלא היא העצימה אותם בהתנהלותה. כך, תחילה נעדרה העובדת מעבודתה ללא התראה מוקדמת, בתואנה שהיא חולה (עת בית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי כי בוודאות לא הייתה חולה בתחילת חודש ינואר וספק אם הייתה חולה גם בפרק הזמן שלגביו ניתן לה אישור רפואי), ולאחר למעלה משלושה שבועות הודיעה על התפטרותה לאלתר ללא מתן הודעה מוקדמת. בהתנהלות זו הפרה העובדת לא רק את חובתה ליתן הודעה מוקדמת להתפטרותה, אלא גם את חובת תום הלב, שכן כמובהר היא הטעתה את המעסיק בכך שנעדרה בתואנת שווא שהיא חולה, בעוד שכבר במועד זה גמרה אומר לסיים את עבודתה. בהתנהלותה, מנעה העובדת מהמעסיק להיערך ולמצוא לה עובדת מחליפה, והעצימה את הקשיים והנזקים כתוצאה מסיום עבודתה, בכך שבפועל כמעט שיתקה את עבודתו של המעסיק.
התמונה המצטיירת היא שהעובדת תכננה מראש לסיים את עבודתה במועד שהתאים לתכניתה לפתוח משרד עצמאי, יצרה מצג שווא בעניין הסיבות להיעדרותה, לא איפשרה למעסיק להיערך לסיום עבודתה, והייתה אדישה לחלוטין לנזקים החמורים שייגרמו למעסיק כתוצאה מסיום עבודתה ללא הודעה מוקדמת וללא שניתנה למעסיק שהות להיערך להמשך עבודתו במשרד ללא סיוע של העובדת. זאת, עת לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות סיום עבודה לאלתר ללא מתן הודעה מוקדמת. על רקע מכלול הנסיבות כאמור לעיל, התנהלות המערערת מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב המוטלת על העובדת כלפי המעסיק, ומצדיקה חיוב בפיצוי לא ממוני בנוסף על הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על פי החוק, על דרך קיזוז מכספים שהמעסיק חויב לשלם לעובדת על פי פסק הדין. לפסיקת פיצוי לא ממוני עקב הפרת חובת תום הלב והנאמנות השוו: ע"ע (ארצי) 42510-06-15 פינדיורין – זיסמן (3.5.2017); ע"ע (ארצי) 47108-06-14 אלמונית חברה בע"מ – אלמונית (26.11.2017); ע"ע (ארצי) 35403-12-11 קאנטרי פלורס בע"מ – נחמני (29.11.2016 פסקה 28 והאסמכתאות שם).
61. אשר לשיעור הפיצוי – בהתחשב במכלול נסיבות העניין, בהתחשב בעובדה שהעובדת חויבה בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, אנו סבורים כי יש לחייב את העובדת בתשלום פיצוי על נזק לא ממוני בסך של 20,000 ₪.
62. כללו של דבר: ערעור העובדת נדחה, וערעור המעסיק מתקבל חלקית ואנו קובעים כי יש לקזז מהכספים שחויב המעסיק לשלם לעובדת על פי פסק הדין, בנוסף על פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 10,987 ₪ כפי שקבע בית הדין האזורי, גם פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 20,000 ₪. להסרת ספק, הואיל ומדובר בטענת קיזוז, סכום הקיזוז מוגבל בסכום שנפסק לזכות העובדת על פי פסק הדין.
הוצאות ושכ"ט עו"ד:
63. בהתייחס לערעור שכנגד שהגישה העובדת בעניין שיעור ההוצאות, הרי שנוכח הפער בין סכום התביעה - 645,731 ₪ - לבין הסכום שנפסק לעובדת בפסק דינו של בית הדין האזורי, שאף הופחת בפסק דין זה, ספק אם בכלל היה מקום לפסוק לזכות העובדת הוצאות משפט, ובוודאי שאין מקום לחייב את המעסיק בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום גבוה יותר מזה שפסק בית הדין האזורי. על כן, הערעור שכנגד בעניין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד – נדחה.
סוף דבר:
64. ערעור המעסיק מתקבל חלקית, כמפורט להלן:
64.1. מבוטל החיוב בדמי הבראה בסך של 1,553 ₪, ועל העובדת להשיב למעסיק סכום זה.
64.2. סכום פדיון חופשה יופחת מסך של 16,445 ₪ לסך של 4,158 ₪, ועל העובדת להשיב למעסיק את ההפרש בסך של 12,287 ₪.
64.3. מבוטל החיוב בדמי תיווך בסך של 20,000 ₪, ועל העובדת להשיב למעסיק סכום זה.
64.4. מהכספים שחויב המעסיק לשלם לעובדת על פי פסק הדין והערעור בנוגע אליהם נדחה (הפרש פדיון חופשה, דמי חגים, הוצאות משפט) יש לקזז בנוסף על פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 10,987 ₪ כפי שקבע בית הדין האזורי, גם פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 20,000 ₪, ובסך הכל 30,987 ₪.
65. יתר רכיבי הערעור שהגיש המעסיק נדחים.
66. על העובדת להשיב למעסיק את הכספים ששולמו לה ושהיא חייבת בהשבתם על פי סעיף 64 לעיל בתוך 30 יום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו שולמו לה ועד למועד ההשבה בפועל.
67. הערעור שכנגד נדחה במלואו.
68. העובדת תשלם למעסיק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תשיב למעסיק את הערובה שהופקדה על ידו על פי ההחלטה מיום 20.6.2018.
ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ט (22 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת רועי פוליאק,
שופט
גברת שרה זילברשטיין-היפש,
נציגת ציבור (עובדים)
מר דן בן-חיים,
נציג ציבור (מעסיקים)