23. התובעים הצביעו על כמה פגמים שעשויים לערער, לכאורה, את חזקת ההסכמה.
טענתם האחת של התובעים התייחסה לעילת העושק. בס' 18 לחוק החוזים נאמר: 'מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה'. עילת העושק כוללת שלושה יסודות מצטברים: 'על שלושה יסודות – השלובים זה בזה ככלים שלובים – השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העושק ('מצוקה', 'חולשה שכלית או גופנית', 'חוסר נסיון'), השני – התנהגותו של העושק (ה'ניצול שניצל') והשלישי – העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ('תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל')' (רע"א 617/08 מלון עדן נהריה נ' יוסף קסל, פסקה 37 לפסק דינו של השופט ח' מלצר, השופטים ס' ג'ובראן וע' ארבל עמו (פורסם בנבו, 21.9.14) [עניין עדן]). בסוגיה זו ראו גם: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 433—443 (מהדורה רביעית, 2019).
24. המקרה הנוכחי אינו עונה לאף אחד מן היסודות, וודאי שלא לשלושתם במצטבר. נפתח ביסוד הראשון: התובעים לא הוכיחו כי היו נתונים ב'מצוקה', ולחלופין לקו ב'חולשה שכלית או גופנית' או ב'חוסר ניסיון'. אדרבה, מהנתונים העולים בפנינו נראה כי ההיפך הוא הנכון: ראשית, התובעים התלוו במודע ובכוונת מכוון אל שרון, שבעבורו נטלו על עצמם – למצער – את תפקיד הערבים (כך, כזכור, לטענתם). ברי אפוא, כי דעתם ונפשם היו מיושבות עליהם, גופם תפקד באופן מספק, וכמו כן ניסיון חייהם נתפס בעיניהם כעשיר מספיק. שנית, היעדר השכלה פורמאלית, ולחלופין היעדרה היחסי, אינם זהים לאנאלפביתיות (שהוכרה כאלמנט העשוי להביא לבטלות חוזה, ראו למשל: ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור, פ"ד לד(4) 29 (23.4.80); ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ נ' יששכר (יצחק) בוחבוט, פ"ד מז (1) 357 (7.2.93)). יכול ואדם יידע קרוא וכתוב, ויהיה בקיא בהוויות העולם גם כשאין בידו דיפלומה; ואמנם עינינו הרואות, כי התובעים לא טענו לאי-ידיעת קרוא וכתוב, והסתפקו במדד העמום של חוסר השכלה פורמאלית. נראה כי אין ב'תכונה' זו כדי להעלות או להוריד לעניינינו. שלישית, התובעים לא המציאו ראיה למחלתו של התובע 1 במועד הרליבנטי (ס' 3 לתצהיר נוטע; פט' מיום 5.8.19, עמ' 17 שו' 20—21); זאת ועוד, לדברי הנתבעת, לא נאמר לה דבר בעניין, והיא עצמה לא הבחינה בחולי שכזה במעמד החתימה (שם; פט' 8.7.19, עמ' 7 שו' 23—25). "כדי שתתגבש עילה העושק, ככלל, על המצוקה (במובניה השונים) להיות כבדת משקל, ממשית ומשמעותית" (עניין עדן, פסקה 38). מצוקה בדרגה שכזאת ודאי שלא הוּכחה.
25. גם היסוד השני: 'התנהגותו של העושק' – או ה'ניצול' – איננו בנמצא, עד כדי ערעור חזקת ההסכמה. כזכור, לטענת הנתבעת הוסבר לתובעים מהי משמעותו של הסכם ההלוואה עובר לחתימתם. טענתם הנגדית, המכחישה את טענת הנתבעת איננה מגובה בכל ראיה ועל כן אינה 'מאיינת' את חתימתם – שהרי 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
26. כך גם בנוגע ליסוד השלישי – 'תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל'. דומה, כי משכון דירה כנגד הלוואה בסך של קרוב לחצי מיליון ₪, לא יוגדר כ'בלתי סביר'. כך גם תנאי החוזה המתייחסים להבנת התובעים דנן את משמעותו של ההסכם, כדלעיל. ודאי שלא ניתן לקטלג את המקרה דנן כ'מקרה קיצוני' של חוסר הגינות בתנאי החוזה, בו 'יש לפרש את המושגים 'מצוקה' ו'חוסר נסיון' "בצורה ליברלית" ולכלול בהם אף: "תמימות, חוסר הבנה או חוסר התמצאות"' (עניין עדן, פסקה 38; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 980 (1992)). המחקר הדן בחוזי-עושק עם קשישים ותשושים, התייחס למקרים של תלות גמורה של הנעשק בעושק; מאפיין אשר כלל איננו הולם את המקרה שלפנינו (פרידמן וכהן, בעמ' 988—990).
27. פגם חוזי נוסף עליו הצביעו התובעים, ושיש בו לכאורה כדי לערער את חזקת ההסכמה, הוא ההטעיה. בס' 15 לחוק החוזים נקבע: 'מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן'. במקרה שלפנינו מתמקדים התובעים בסיפא: עובדות אשר היה על הנתבעת לגלותן לפי דין; וכוונתם לחובת הגילוי שבס' 3 לחוק הסדרת הלוואות (הוא חוק אשראי הוגן, קודם תיקון 5 תשע"ז-2017), שם נאמר: 'מלווה העומד לחתום על חוזה הלוואה עם לווה, יתן לו עותק ממנו והזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן ימסור לו עותק חתום ממנו לאחר החתימה'. כפי שנקבע בפסיקה, אי-גילוי פרטים עובדתיים עולה לכדי היעדר תום לב ואף הטעיה (מכוח ס' 12 לחוק החוזים, וס' 4 לחוק הסדרת הלוואות. בעניין זה ראו: שלו וצמח, בעמ' 386—394). כזכור, לטענת התובעים, הנתבעת לא מסרה להם עותק של ההסכם, לא העניקה להם הזדמנות סבירה לעיין בו טרם חתימתו, לא הקריאה אותו בפניהם ולא הסבירה להם את תוכנו ומשמעויותיו. דא עקא: התובעים טענו טענות אלו, כמוסבר לעיל, ללא תשתית ראייתית.
זאת ועוד: כאמור לעיל, הנתבעת טוענת כי מסמכי ההלוואה נמסרו לשרון ולמילי מספר ימים לפני מועד החתימה; טענה זו לא הוכחשה ע"י התובעים. אמנם מטענת-נגד זו של הנתבעת עולה במשתמע שהתובעים עצמם לא קיבלו עותק של הסכם ההלוואה, אולם מכיוון שהדעת נותנת, כדלעיל, כי התובעים שיתפו פעולה עם שרון ומילי, ברי שהתובעים היו מודעים היטב לתוכן ההסכמים ולמשמעויותיהם, בתיווך בנם ובת זוגו.
28. חובת הגילוי חלה גם לגבי פרטים אותם יכול הצד השני לגלות בכוחות עצמו (שלו וצמח, בעמ' 116—118). כלל זה מתייחס לפרטים שאינם מצוינים בגוף ההסכם עליו נדרשים הצדדים לחתום. מסקנה זו עולה מבחינת המקרים בהם חייבה הפסיקה גילוי פרטים בסיטואציה שכזאת – כולם נוגעים לפרטים שמטבע הדברים לא נמצא להם זכר בחוזה עצמו. כך, לשם דוגמא, במקרה בו נמכרה דירה מבלי שנמסר לרוכש כי אחד החדרים נבנה ללא היתר (ע"א 5267/03 פרג'-גשורי נ' מיטל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (פורסם בנבו, 18.1.05)); במקרה בו הוסתר שינוי מצבו התכנוני של מגרש, מושאו של הסכם מכר (ע"א 2469/06 רונן סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ (פורסם בנבו, 14.8.08)); ובמקרה בו לא פורש בחוזה גובה מכסת המים שהוקצה בפועל (1873/16 דויד סויסה נ' הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פסקה 14 (16.7.18)). ברי כי במקרה כגון זה שלפנינו, בו מכוונת תלונת התובעים לפרטים המפורשים במסמכי הסכם גופם, מצופה מהנתבעים להתוודע אליהם בכוחות עצמם.
29. טענה נוספת בדבר הטעיית התובעים נדחית אף היא. כזכור, טענו התובעים כי סך ההלוואה המוצהר בהסכם שונה מזה שניתן להם. גובה ההלוואה נקבע בס' 8—9 להסכם, שם נאמר מפורשות כי הלווה מבקש מהמלווה הלוואה בסך 438,000 ₪, בריבית של 15%. שיעור הריבית השנתית עולה אפוא לכדי 65,700 ₪; סכום זה קוזז מראש מכספי ההלוואה, כפי שנקבע מפורשות בהסכם (שם), והועמד על סך של 372,300 ₪. מכיוון שזהו הסכום המופיע בהסכם כמבוקש על ידי התובעים עצמם, לא ברור מהו הבסיס לטענת-הנגד של התובעים כנגדו. משכך, ממילא התפוגגה לה גם טענת התובעים אודות סכום הריבית, אשר איננו תואם – לשיטתם – את סכום הריבית אותו היה עליהם לשלם. כזכור, טענו התובעים כי שיעור הריבית מתייחס לסכום אותו נקבע שיקבלו – 15% מתוך 372,300 ₪ (55,845 ₪); אולם משעה שברור, כי סכום ההלוואה אשר נקבע מפורשות בהסכם הוא 438,000 ₪, הרי שסכום הריבית שקוזז – 65,700 ₪ – הולם את שהוסכם על הצדדים.
30. דא עקא, שבפועל קיבלו התובעים סכום נמוך אף יותר מזה שהובטח להם בהסכם. לטענתם, עמדה ההלוואה למעשה על סך של 336,278 ₪ – ולא 372,300 ₪ – זאת מבלי שהוסכם על שינוי זה בהסכם. בעניין זה הצדק עם התובעים. אמנם בס' 21 ו-40 להסכם נקבע, כי הלווה מחויב לשלם כל הוצאה, היטל, מס או אגרה הקשורים להסכם ולביטחונות, ובאם לא ישולם החוב ע"י הלווה רשאי יהיה המלווה לקזזו מסכום ההלוואה המועבר ללווה. ואמנם נוטע הודה, כי ההלוואה עמדה בפועל על סך של 336,278 ₪ אך טען כי הפחת נבע מהוצאות כנ"ל, טענה אותה הכחיש ב"כ התובעים (ס' 10 לתצהיר נוטע; נספחים ה—ו, בכתב התגובה של הנתבעת; פט' מיום 8.7.19, עמ' 8 שו' 29; פט' מיום 5.8.19, עמ' 14 שו' 10—12; נספח ד בכתב התגובה של הנתבעת). מכיוון שראיות הנתבעת בנקודה זו אינן מפורטות ומדויקות די הצורך, הרי נראה לי, בנסיבות העניין, כי ראוי לחייב את הנתבעת בתשלום ההפרש שבין הסכום עליו הוסכם (372,300 ₪) לבין הסכום אשר ניתן לתובעים בפועל (336,278 ₪) – סך של 36,022 ₪ – אשר יקוזז ממחיר הקרן העומד על 438,000 ₪, כך, שחוב התובעים לנתבעת יעמוד על סך של 401,978 ₪.
31 . בשולי הדברים: מפליא הדבר כיצד זה נודע לתובעים מהו הסכום שהתקבל בפועל, אם מעולם לא קיבלו לידיהם את כספי ההלוואה – כך לטענתם – ואף לא נודע להם, עד זה לא מכבר, על עצם קיומה. התמיהה גדלה כפליים לאור טענת התובעים, כי שרון ומילי לא שיתפו עמם פעולה לאורך ההליך דנן (ראו: פט' מיום 26.6.19, עמ' 1 שו' 15—16, עמ' 2 שו' 9—10; פט' מיום 8.7.19, עמ' 3 שו' 8—10, 13; פט' מיום 5.8.19, עמ' 13 שו' 5—11). נמצא, כי מלבד היעדר תשתית ראייתית מספקת הניצבת ביסוד טיעוני התובעים, מתווספת לה תמיהה מחשידה המחזקת את הרושם, כי התובעים הכירו היטב את ההסכם, ועל כן אין להם, בנסיבות דהיום, להלין אלא על עצמם.
סעד
32. בנתון להוראה בדבר קיזוז סך של 36,022 ₪ מסכום חוב התובעים לנתבעת (למועד פתיחת הליכי ההוצאה לפועל ובהתאם לתנאי ההסכם) כאמור בסעיף 30 לעיל, התביעה נדחית. אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעת 1 את הוצאות המשפט (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון), וכן, בנוסף, שכ"ט עו"ד בסך 10000 (עשרת אלפים)₪, להיום.
ניתן היום, כ"ח תשרי תש"פ, 27 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים. פסה"ד דוור לעורכי-הדין באמצעות נט המשפט בסמוך לחתימתו.
גדעון גינת