--- סוף עמוד 17 ---
36. סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "חזרה מהודיה", מורה כך:
"(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.
(ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות".
חזרה מהודיה טעונה אפוא קבלת היתר לכך מבית המשפט, ומתן היתר זה מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים", שלא פורטו בלשון החוק.
37. ההלכה הפסוקה שבה והדגישה כי יש חשיבות רבה לשאלת השלב הדיוני בו מוגשת בקשה לחזרה מהודיה. ככל שמדובר בבקשה המוגשת לאחר מתן גזר הדין, מעורר עיתוי הגשת הבקשה את החשש שזו הוגשה בשל אי-שביעות רצון ממידת העונש וכי מטרתה "לשוב ולטרוף את קלפי ההליך הפלילי, בתקווה כי ביטול ההודאה – ועימה ביטול הכרעת הדין (כקבוע בסעיף 153(ב) לחוק סדר הדין הפלילי) – יביא להקלה מסוימת גם בגזר הדין" (ע"פ 6349/11 שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 20 לפסק דינו של השופט, כתוארו אז, ח' מלצר (10.6.2013) (להלן: עניין שניידר)).
לנוכח זאת, נקבע בפסיקה כי בקשת נאשם לחזור בו מהודייתו לאחר מתן גזר הדין בעניינו תתקבל רק במקרים חריגים, כאשר מכלול הנסיבות מעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו או את משמעות הסדר הטיעון. זאת, בין היתר, בנסיבות בהן הנאשם לא קיבל ייצוג משפטי; בית המשפט לא הזהירו כי הוא אינו חייב לכבד את הסדר הטיעון; או בנסיבות של כשל בייצוג או הפרת אמונים מצד סניגורו (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798 (1991); ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקאות 11-12 לפסק דינו של השופט ד' חשין (26.11.2007); ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145, 152 (2004); עניין שניידר, בפסקאות 15-20; ע"פ 5401/18 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקאות 19-21 לפסק דיני (5.2.2019)).
--- סוף עמוד 18 ---
38. השאלה הניצבת לפתחנו כעת היא האם אי-מסירת חומרי חקירה לנאשם עד לאחר השלב הדיוני של גזירת דינו, ולמעשה עד לאחר הגשת ערעור לערכאת הערעור, נכללת בגדר אותם מקרים חריגים אשר בהם יתיר בית המשפט חזרה מהודיה.
39. סעיף 74(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "עיון בחומר חקירה", מורה כך:
"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו".
בגדר ס"ק (ב)-(ו) אף נקבע מנגנון של ביקורת שיפוטית על הגשמתה של זכות העיון. סעיף 75 לחוק קובע את האופן בו יבוצעו העיון בחומר החקירה והעתקתו, וסעיף 77 לחוק קובע את הסנקציה בצד הפרת זכותו של הנאשם לעיון בחומר החקירה (ראו לעניין זה: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים 1015-1013 (מהדורה שלישית, 2009)).
הוראות חוק אלו מעגנות את זכות הנאשם על פי דין לעיין בכל חומר החקירה שנאסף בעניינו, במגבלות המנויות בסעיף באשר לחומר חסוי. ההצדקה העיקרית לזכות העיון היא לאפשר לנאשם לגלות בחומר החקירה ראיות העשויות לסייע לו בהגנתו, ובכך להבטיח את זכותו להליך הוגן, שהיא זכות חוקתית (ע"פ 79/73 לביא נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 505, 510 (1974) (להלן: עניין לביא); בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, פסקה 11 (2005); ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 22 (1992); וראו גם בש"פ 3813/18 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.5.2018)).
40. סעיף 74(א1) מוסיף ומורה כי האחריות להעברת חומר החקירה לידי הנאשם או סניגורו מוטלת על רשויות התביעה:
"תובע יקבל לעיונו מרשות חוקרת או מרשות מודיעין את כל החומר שנאסף או שנרשם כאמור בסעיף קטן (א), לרבות חומר מודיעין, ויוודא שחומר החקירה ורשימת כל החומר עומדים, בעת הגשת כתב האישום או בסמוך לכך, לרשות הנאשם וסניגורו או אדם אחר כאמור באותו
--- סוף עמוד 19 ---
סעיף קטן; היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה יקבע הנחיות לביצוע סעיף זה, לרבות לעניין פיקוח על הליך סיווג החומר".
בהתאם לאמור בסעיף זה פורסמה הנחיית פרקליט המדינה הדנה, בין היתר, בהיקף זכות העיון בחומרי החקירה לאחר הגשת כתב אישום ("עיון הנאשם בחומר החקירה לאחר הגשת כתב אישום נגדו" הנחיות פרקליט המדינה 6.1 (התשס"ג)).
הנחיה זו מורה, כי שאלת הגדרתו של חומר כ"חומר חקירה" תיבחן בהתאם ל"מבחן הרלוונטיות" שנקבע בהלכה הפסוקה, שעל פיו יש לבחון "אם החומר רלוונטי לאישומים נגד הנאשם" (סעיף 8 להנחיה). בהקשר זה מפנה ההנחיה לפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב פ"ד מה(3) 630 (1991), אשר קבע כי:
"כל ראיה, העשויה להיות רלוואנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגירסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית ניטראלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת, חייבת להיכלל ב'חומר החקירה' העומד לעיון הסניגוריה" (שם, בעמ' 633-634).
עוד צוין בהנחיה, כי "אין לפרש את המונח חומר חקירה פירוש דווקני ומצמצם הנוגע רק לאישומים נגד הנאשם, אלא יש לכלול בו 'גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע' (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 130 (1985))" (סעיף 9 להנחיה) וכי "במסגרת ההחלטה אם חומר רלוונטי מסויים הינו חומר חקירה, אל לה לתביעה להפעיל שיקול דעת אם החומר עשוי לסייע להגנה אם לאו. ההנחה היא שמידע רלוונטי עשוי לשמש את הנאשם, וזכותו של הנאשם שכל חומר החקירה יועמד לעיון הסניגוריה, והיא שתשקול את חשיבות החומר להגנת הנאשם" (סעיף 10 להנחיה).
ההנחיה מוסיפה ומתייחסת לתוצאותיה של אי-מסירת חומר החקירה לעיונו של נאשם, וקובעת כי במקרה בו גרמה הפגיעה בזכות העיון לעיוות דין ולפגיעה בזכותו למשפט הוגן, תביא הפגיעה לזיכוי הנאשם (ראו בעניין זה גם עניין לביא, בעמ' 512; ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל פ"ד מו(5) 8, 22 (1992)).
--- סוף עמוד 20 ---
41. בעיקרי הטיעון מטעמה לא חלקה המשיבה על כך שהחומר הנוסף שביקשה להעביר לעיון המערער, ושחלקו המועט הוגש גם לעיוננו, מהווה "חומר חקירה" רלוונטי, וכי היה עליה למסרו למערער קודם לכן. יחד עם זאת, ציינה המשיבה, כמצוטט לעיל, כי "החומר שנוגע למערער מועט מאוד, וחלקו רק משיק לענייננו והובא לידיעתו לשם הזהירות. בוודאי שאין מדובר בחומר שמשנה מהתשתית הראייתית המפלילה" (סעיף 40 לעיקרי הטיעון).
במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הגיש בא-כוח המשיבה, בהסכמת בא-כוח המערער, תיקיה אחת בלבד מתוך חומר החקירה הנוסף, הכוללת 12 מסמכים, כאשר לטענת בא-כוח המשיבה חומר זה בלבד הוא החומר "שלהבנתנו נוגע בצורה ברורה למערער", כלשונו (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.2019).
בא-כוח המשיבה הודה, כי אי-מסירת חומרי החקירה מהווה "תקלה", אך יחד עם זאת טען כי "המסמכים בפריפריה ואין בהם כדי להשפיע על הסיכויים והסיכונים לגבי המערער" (שם, בעמ' 15).
42. טענה זו אין בידי לקבל.
בנסיבות בהן המשיבה אינה חולקת על כך שהחומר הנוסף שביקשה להעביר לעיון המערער מהווה "חומר חקירה" כהגדרתו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהיה עליה להעבירו לידי המערער לאחר הגשת כתב האישום נגדו, ואי-העברתו במועד מהווה מחדל חמור מצידה.
אל לה למשיבה להיתלות אפוא בפרשנותה לפיה חומר החקירה האמור אינו משנה את התשתית הראייתית המפלילה נגד הנאשם-המערער, שהרי, כאמור, לא מוקנה לה כל שיקול דעת בשאלת חשיבותו של חומר החקירה או תרומתו האפשרית להגנת הנאשם; על רשויות התביעה להעבירו לידי הסניגוריה כדי שזו תעשה בו שימוש כראות עיניה.
אדגיש כי פרשנות המשיבה לעניין אופיו של חומר החקירה כלל אינה רלוונטית לעניין עצם החובה להעברתו לעיון הנאשם, ומכל מקום, כמקובל בפסיקתנו מקדמת דנא "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את
--- סוף עמוד 21 ---
החומר הנמצא לפניו" (כדברי השופט, כתוארו אז, י' אולשן, בע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד 429, 434).
זאת ועוד. לטעמי, אין בידינו את הכלים הדיוניים המתאימים לברר את טענות המערער בעניין טיבו ומשקלו של חומר החקירה שלא הועבר לסניגוריה. תפקיד זה מוטל על בית המשפט המחוזי, הבקיא בחומר הראיות בתיק וממילא ביכולתו לדון לעומקן בטענות הצדדים לעניין מהותו של חומר החקירה הנוסף.
43. הנה כי כן, אי-מסירת חומרי החקירה לידי המערער בשלב שלאחר הגשת כתב האישום וטרם ההגעה להסדר טיעון עימו, מהווה הפרה ברורה של זכות העיון של המערער.
נשאלת אפוא השאלה מה הן השלכותיה של הפרת החובה שבדין על תוקפה של הודייתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן?
אין בעיני ספק כי הפגיעה בזכות העיון בחומרי החקירה מהווה פגיעה ממשית ומהותית בזכותו של נאשם להליך הוגן, ובפרט באפשרותו להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו.
פגיעה שכזו, של אי-העברת חומרי חקירה, יכול שתעלה בנסיבות מסוימות עד כדי חשש לעיוות דין של ממש, אשר יצדיק מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו (לעניין קווי הדמיון והשוני באשר לחשש לעיוות דין במקרה אחר, של קבלת ראיה נוספת בהליך פלילי בשלב הערעור, ראה את אשר כתבתי במאמרי: יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין" המשפט יב 15, 28-30).
אמנם, אין להקל ראש במשמעותה של מסירת הודייתו של נאשם במיוחס לו, אף שזו ניתנה בשלב שקדם לחשיפת כל חומר החקירה בפניו, ובית המשפט בחן בקפידה את ההודיה, חקר ובדק היטב את משמעותה, בהזהירו את הנאשם באשר להשלכותיה – כבנסיבות העניין שלפנינו.
יחד עם זאת, בחירתו של נאשם להודות באישומים המיוחסים לו, אינה מבוססת רק על יסוד היעדר הכפיה ומודעותו להשלכותיה של ההודיה, אלא גם – ואולי
--- סוף עמוד 22 ---
בעיקר – על התשתית העובדתית הנלמדת מחומר החקירה. ככל שהנאשם אינו מודע לתשתית העובדתית המלאה, נפגעת יכולתו לקבל החלטה מושכלת האם להודות במיוחס לו או לנהל את משפטו עד תום.
משכך, לטעמי יש לראות כאמור את אי-מסירת מלוא חומר החקירה כפגיעה מהותית בזכות העיון המעוררת חשש של ממש בהודיית נאשם באשמה בניגוד לרצונו החופשי ותוך פגיעה באוטונומיה שלו.
על מנת לבחון האם חשש זה מצדיק מתן היתר לחזרת נאשם מהודיה שמסר, יש להשיב על השאלה, האם היה בחומר החקירה הנוסף שלא הגיע לידי המערער וסניגורו בטרם הודייתו, כדי לשנות מהחלטת המערער להודות במיוחס לו?
44. בא-כוח המערער, שלא ייצג את המערער בהליך בפני בית המשפט המחוזי, בחר שלא להתייחס לתוכנו של חומר החקירה הנוסף (וייתכן שסיבותיו עימו), ומיקד את טענותיו במישור העקרוני. למעשה, כפי שהתברר במהלך הדיון, על אף מסירת הודעת המשיבה לסניגוריו של המערער על חומרי חקירה נוספים המצויים בידיה, טרם נאסף מלוא החומר.
עוד טען במהלך הדיון בפנינו, כי בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותו מאז קבלת חומר החקירה ועד למועד הדיון, לא עלה בידו לבחון כיצד היה ביכולתם של חומרי החקירה הנוספים להשפיע על הגעת המערער להסדר טיעון, וכי בשלב זה אין לסניגוריה את כל הידע הנדרש כדי להבין את משמעותו של חומר החקירה הנוסף והיחס בינו לבין חומרי החקירה האחרים, ולעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המערער.
45. בנסיבות אלה, אין ביכולתנו בשלב זה להשיב על השאלה האם אי-מסירתו של חומר החקירה – אשר לטענת המשיבה מרביתו אינו נוגע למערער והובא לידיעתו רק למען הזהירות – עשוי היה להשפיע על החלטת המערער להודות במיוחס לו באופן המצדיק להתיר לו לחזור בו מהודייתו.
--- סוף עמוד 23 ---
קביעה שכזו יש להותיר למערער ובא-כוחו ולא יתכן כי תהא זו המשיבה אשר תאמוד את משקלו הראייתי הלכאורי של חומר חקירה זה או אחר אשר מלכתחילה אמור היה לעמוד לעיון המערער בטרם הודייתו.
איני רואה מנוס אפוא מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, אשר בפניו יטענו הצדדים להשלכותיה של אי-מסירת החומר על תקפותה של הודיית המערער.
לאחר שתינתן לבא-כוח המערער הזדמנות נאותה ללמוד את חומר החקירה הנוסף על בוריו, ולעמתו עם חומר הראיות שהיה מצוי בידי המערער קודם לכן, יהיה ביכולתו לטעון לגופם של דברים. אם יעלה בידי בא-כוח המערער להוכיח, כי החומר הנוסף אינו עולה בקנה אחד עם עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה המערער, או כי מטעם אחר היה נמנע מלהודות במיוחס לו, לוּ היה נחשף לחומר זה קודם שמסר את הודייתו, או אז, משלא הועבר חומר החקירה לעיונו במועד המחויב לכך על פי דין, יוכל בית המשפט המחוזי, על פי שיקול דעתו, להתיר לו לחזור בו מהודייתו.