יש להעדיף את שיטת ה-DCF כשיטת בסיס להערכת השווי ההוגן של מניות

בית המשפט העליון דן לאחרונה בסוגיית מתן סעד הערכה לקביעת השווי ההוגן של מניותיהם של ניצעים בהצעת רכש מלאה בחברה ציבורית. על פי חוק החברות, אדם לא ירכוש מניות בחברה ציבורית כך שלאחר הרכישה יחזיק ביותר מ-90% ממניות החברה, אלא בדרך של הצעת רכש - כלומר הצעה פומבית לרכישת כל שאר המניות בחברה. אם כתוצאה מהעסקה המקורית או מהצעת הרכש עולה שיעור האחזקות של אותו אדם מעל 95%, תתבצע מכירה כפויה של מלוא מניות החברה לאותו אדם. בנסיבות של הצעת רכש שהתקבלה, רשאים בעלי המניות המוכרים לפנות לבית המשפט בבקשה לסעד הערכה - בקשה מבית המשפט לקבוע מהו השווי ההוגן של המניות שנרכשו מהם ולחייב את המציע לרכוש במחיר השווי ההוגן ולא במחיר הצעת הרכש.
באותו מקרה נטען כי התמורה ששולמה עבור המניות בהצעת הרכש הייתה פחותה משוויין ההוגן. מנגד, טענו הרוכשים כי שווי השוק, הוא הנותן לקביעת שוויין ההוגן של המניות ומשכך התמורה עבור מניות הניצעים אינה נופלת משוויין ההוגן.
בית המשפט העליון חזר על ההלכה, כי עקרונות הערכת שווי המניות שינחו את בית המשפט במסגרת בקשה לסעד הערכה יהיו אלה המקובלים בתורת המימון וכי השיטה שיש להעדיפהּ היא שיטת
ה- DCF (Discounted Cash Flow)המעריכה את שווי החברה על פי תזרים המזומנים המהוון של נכסיה הנוכחיים ושל הזדמנויות ההשקעה העתידיות שלה. על כן נקבע כי יש להעדיף את שיטת ה-DCF כשיטת בסיס להערכת השווי ההוגן של המניות בהצעת רכש מלאה.