16. התובע למד את מקצוע האפייה מבנו של כמאל ומאנשים נוספים, השקיע זמן ומאמץ רב בייצור ושיווק המוצרים ואף ייצר מוצרים חדשים. לטענתו, הוא השקיע מאמצים בשיווק המוצרים בסיוע בני משפחה וחברים, ביצע נסיעות רחוקות לשווקים ולמדינות שכנות. על-פי הנטען העסק החל לצבור תאוצה, המוצרים שווקו ברשתות שיווק, כך שבתוך מספר חודשים הגיעו מכירותיו לסך של 80,000 יורו.
17. בשלב זה, ולאחר שובו של התובע מחופשה בארץ ביום 25.11.2010, התברר לו שהנתבע, מבלי ליידע אותו, השכיר את העסק לחברה שהקים יחד עם נאצר, תוך נישולו מכל זכויותיו בעסק. עוד התברר לו שכמאל מסר לנתבע ייפוי כוח המתיר לו להשכיר את העסק וזאת על מנת להטעות את הרשויות באיטליה תוך הצגת מצג לפיו הוא עדיין שותף בשותפות על-אף שעוד קודם לכן שילם לו הנתבע את מלוא חובו והכמאל חתם על הצהרה לפיה אין לו כל זכויות בעסק.
18. לטענת התובע, לאחר הדברים האלה התנהל מו"מ בינו לבין הנתבע ונאצר, במסגרתו הוצע לו תשלום בסך 60,000 יורו תמורת חלקו בעסק, אולם ההסכם לא יצא אל הפועל. בשלב זה מערכת היחסים התדרדרה והנתבע ושותפו הזמינו משטרה על מנת לפנותו מהעסק. התובע בחר שלא להתעמת עם הנתבע ושותפו ושב לארץ מיוזמתו. אף לאחר שובו ארצה התנהלו מגעים בין הצדדים, באמצעות אחיו של הנתבע, סוהיל וחבר משותף בשם חיר טברי, במסגרתו הוסכם כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 300,000 ₪, אולם על-אף שהנתבע הסכים לכך הוא לא עמד בסיכום ושב לאיטליה.
--- סוף עמוד 5 ---
19. לטענת התובע, מעשיו של הנתבע מהווים הפרה של ההסכם, חוסר תום-לב ורמיה. הסעדים הנתבעים בתביעה בגין כל אלה הם כדלקמן:
• סך 100,000 ₪, שהוא הסכום בשקלים חדשים של סך 20,000 יורו שלטענת התובע הובטח לו ע"י הנתבע בגין עבודתו בעסק בחודשים יולי 2008 עד יולי 2009.
• סך 280,000 ₪, שהוא הסכום בשקלים חדשים של סך 3,500 יורו לחודש לתקופה שבין אוגוסט 2009 עד נובמבר 2010, שלטענת התובע הובטח לו ע"י הנתבע בגין דמי מחייה באיטליה.
• סך 147,000 ₪, חלקו של התובע לפי הנטען בתשלומי השכירות ששולמו ע"י חברת פיתה בירד עבור פעילות העסק מיום 25.11.20 עד להגשת התביעה.
• סך 80,000 ₪, חלקו של התובע בשווי המכירות של מוצרי העסק שעמדו לפי הנטען על סך 80,000 יורו.
• סך 70,000 ₪ בגין הוצאות התובע בגין נסיעות, טלפונים ועוד.
• סך 100,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש , צער טרדה וסבל.