43. גם עדותו של טברי איננה מוכיחה את נכונות טענות התובע בתביעה. לפי העולה מעדותו של טברי, הוא פעל בניסיון להביא את הצדדים להסכמות, בהכירו את שני הצדדים ולפי בקשת התובע (עמ' 16, ש' 15-18). העד ציין בעדותו כי בחלוף הזמן הוא לא זוכר פרטים בנוגע לדרישות הצדדים והצעת הפשרה, וכי הוא ניהל רישומים שהועברו לצדדים אך הבהיר כי הרישומים לא הגיעו אף לא לכדי טיוטה של הסכם (עמ' 18, ש' 4-8). הוא ציין כי הוא זוכר שחלק מהסכומים שדרש התובע קשורים להלוואות שקיבל הנתבע מגיסו ואחיו של התובע וחלק אחר בגין שכר אולם לא ידע לתת פרטים של ממש מעבר לכך (עמ' 18 לפרוטוקול). בשלב מאוחר של ההליך ולאחר שמיעת עדות טברי, ביקש התובע לצרף מסמך שלטענתו איתר במשרדו, ובו רישומים שביצע טברי. הצדדים חלוקים ביניהם באשר למי שלקחו צד במו"מ ובאשר לתוכנו. אינני רואה צורך להעמיק בכך, שכן עיון בעדות טברי ובמסמך שנטען שנרשם על-ידו מעלה כי לא ניתן להסיק מהם הסכמה כלשהי מצד הנתבע לתשלום איזה מרכיבי התביעה. מדובר במסמך הרשום בכתב יד (שטברי העיד כי הוא שלו) המורכב משניים – מה שהובהר כי הוא סיכום דרישות התובע (עמ' 35, 35, ש' 26-30, 1-2 בהתאמה) ומה שנחזה להיות מעין הצעה לתשלום שרשם טברי (ש' 13-15). טברי העיד כי המסמך נערך על ידו והוא מהווה תרשומת בלבד ותיאר את מאפייני ההתרחשות, בלשונו, כך: "אי אפשר לקרוא לזה טיוטה אלו הערות שכל אחד רושם לעצמו" (עמ' 18, ש' 5). המסמך עצמו איננו חתום. אין בראיות כדי להצביע על
--- סוף עמוד 12 ---
הסכמה שהושגה לגביו. אף טברי לא ידע לאשר כי הנתבע נתן הסכמתו להצעת הפשרה (עמ' 38, ש' 5-6). יצוין כי הצעת הפשרה שנרשמה ע"י העד אף רחוקה מאוד בסכומה מטענותיו הכספיות של התובע בתביעה דנן. ברי כי עצם הנכונות להידברות וקיום מגעים לפשרה, אשר לא הבשילו להסכמות כלשהן, איננה יכולה לשמש ראיה לנכונות טענותיו של התובע בתביעה לגופן.
לגופה של התביעה:
44. כפי שפורט לעיל, סבורני כי המתכונת בה הוגשה התביעה מעוררת קושי בבסיסה ביחס לעיקר הסעדים הנתבעים. אף בהתעלם מעניין זה, ותוך בחינת טענות התובע לגופם של דברים, סבורני כי בחלקה העיקרי של התביעה דינה להידחות משלא עלה בידי התובע להרים את נטל הראיה להוכחת טענותיו. זאת, למעט ביחס לתביעה לפסיקת סעד לא ממוני, כפי שיפורט להלן.
45. אציין כי התובע בתצהירו פרש יריעה רחבה ביותר של תיאורים וטענות באשר להתנהלות העסק והתנהלות הנתבע במהלך השלבים השונים של הקמת העסק והפעלתו, כמו-גם ביחס להתנהלותו של כמאל, אשר איננו צד בתביעה זו. כן העלה התובע טענות באשר לכספים ששולמו לנתבע על-ידי בני משפחתו של התובע, סוגיה שאף היא איננה נושא לתביעה זו. בסופו של יום, התביעה ממוקדת בסעדים ספציפיים לתשלומים מוגדרים ותחומים, וחלק לא מבוטל מטענות התובע אינן מתקשרות סיבתית לסעדים אלה. לפיכך, אתמקד להלן בסעדים שנתבעו בתביעה ובאותן טענות שהן רלוונטיות לצורך הכרעה לגביהם.
התביעה לתשלום חלקו של התובע במכירות/ הכנסות העסק:
46. התובע עותר לקבלת חלקו בשווי מכירות העסק בסך 80,000 ₪. לשיטתו, מדובר ב- 20% (חלקו בשותפות) ממכירות מוצרי העסק בסך 80,000 יורו, וזאת לתקופה שתחילה העמידה על 15 חודשים (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 1) ולאחר מכן תיקן אותה ל- 10 חודשים (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 6).
47. דין התביעה בעניין זה להידחות. לפי העולה מטענות התובע, מדובר בסכומי מכירות של העסק. ראשית, הסכום הנטען לא גובה בראיות מספיקות. שנית, ומכל מקום, אף לשיטת התובע - מדובר בהכנסות בלבד, מבלי להביא בחשבון את הוצאות העסק, קרי, אין מדובר ברווח. הן לפי הוראות ההסכם (סע' 15 להסכם), הן לפי גרסתו של התובע עצמו (סע' 13 לתצהיר; עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 34-5, עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 1-9), והן לפי הגיונם של דברים, זכאותו של התובע כשותף הינה להשתתפות ברווחים ולא בהכנסות. כפי שכבר צוין, התובע לא הציג ראיות באשר לקיום רווחים לשותפות בתקופה הרלוונטית לא כל שכן לשיעורה. הראיות שהוצגו מטעם הנתבע בדמות דו"חות כספיים לשנים 2009 ו- 2010 מצביעים על הפסד בשנה הראשונה ורווח שנתי נמוך בשנה השניה, ואינם מתיישבים
--- סוף עמוד 13 ---
בדרך כלשהי עם טענות התובע בדבר שיעור הזכויות הכספיות המגיעות לו מפעילות העסק. בנסיבות אלה, אף אינני רואה רלוונטיות לטענות התובע בדבר היקף העבודה שהושקעה על-ידו והסכמי מכירות אליהם הפנה, שכן השאלה בהקשר זה היא רווחי העסק בלבד. לא מותר לשוב ולציין, כי אף התובע עצמו העיד כי העסק היה מצוי בחובות רבים וכי הוא לא היה רווחי (עמ' 25, ש' 16-21; עמ' 26, ש' 3; עמ' 27, ש' 7-11, 28-33). כך עולה ממכתב עורך דינו האיטלקי של התובע מחודש דצמבר 2010, המייחס לעסק "מספר ניכר" של חובות (נספח 52 לתצהיר התובע). דבר דומה נלמד מנוסח מכתב שמיום 20.6.10 שערך התובע וכוון לב"כ כמאל, בו צוינו חובות ונזקים גבוהים לשותפות (נספח י' לתצהיר הנתבע). שלישית, אף אם היינו הולכים לשיטת התובע, הרי שלפי ההסכם, חלק עיקרי מחלקו ברווחים (70%) אמור להיזקף על חשבון חובו-שלו עבור שיעור אחזקותיו בשותפות. טענות התובע מתעלמות מעניין זה כליל. לאור כל המקובץ, דין התביעה ביחס לרכיב זה להידחות.
48. התובע עותר בנוסף לקבל את חלקו מדמי השכירות ששולמו בגין השכרת העסק לחברת פיתה בירד. גם רכיב זה של התביעה לא ניתן לקבל. ראשית, הסכום שנתבע בעניין זה בכתב התביעה (147,000 ₪), אשר ככל הנראה מתבסס על דמי השכירות החודשיים בסך 3,000 יורו לתקופה שממועד הסכם השכירות (25.11.2010) עד למועד הגשת התביעה, לא הוכח כי התקבל בידי הנתבע או השותפות. הנתבע העיד כי דמי השכירות שולמו בפועל לתקופה קצרה של מספר חודשים בלבד שכן חברת פיתה בירד נכנסה להליכי פירוק (מסמכי הפירוק צורפו כנספח ט' לתצהיר הנתבע), וטענה זו לא נסתרה. שנית, ומכל מקום, אף ביחס לרכיב זה לא הוכח כי מדובר בתשלום שהניב רווח כלשהו לשותפות. גרסת הנתבע בעניין זה היא כי העסק היה בחובות, וזו הסיבה להשכרת הפעילות מלכתחילה, וכי בסכום שהתקבל מחברת פיתה בירד נעשה שימוש לתשלום חלק מחובות העסק. כפי שכבר נאמר לעיל – על קשייו הכספיים של העסק אף התובע לא חלק. בנסיבות אלה, משלא הובאה בפני בית המשפט תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע אחרת, לא ניתן לקבוע כי התובע הוכיח זכאותו לקבלת חלק מתשלומי השכירות ששולמו לשותפות.
התביעה לתשלום דמי מחייה מוסכמים:
49. כאמור לעיל, לטענת התובע הובטח לו על ידי הנתבע כי הוא ישלם לו סך 20,000 יורו לתקופה שבין יולי 2008 עד ליולי 2009, וזאת עקב הסכמתו להישאר בעסק לאחר עזיבת כמאל. בנוסף , התובע טוען כי הנתבע התחייב כלפיו לשלם לו סך 3,500 יורו לחודש דמי מחייה לתקופה שמאוגוסט 2009 עד נובמבר 2010, וזאת לאחר שהסכים לקחת על עצמו ללמוד את מקצוע האפייה במקום כמאל. יודגש כי טענות התובע בהקשר זה מתבססות על טענה להסכמות ספציפיות שגובשו בין הצדדים אותן הוא מבקש לאכוף, ולא טענה
--- סוף עמוד 14 ---
לתשלום בגין נזק שנגרם לו עקב השקעתו/עבודתו בעסק (כאשר בהקשר זה לא הובאו נתונים כלשהם לכימות הנזק, כגון לעניין שיעור שכר ראוי וכד').
50. סבורני כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענות אלה ברמה הנדרשת. מדובר בטענות להתחייבויות בעל-פה, שבבסיסן עדותו של התובע אל מול גרסתו החולקת קוטבית של הנתבע. לא הוצגו ראיות בעלות משקל מספק לתמיכה בגרסת התובע, בעוד שבתמונה הכוללת קיימות אינדיקציות שאינן מתיישבות אתה.
51. ראשית, נזכיר כי בין הצדדים נכרת הסכם כתוב אשר הסדיר את יחסיהם בקשר להקמת העסק והתנהלותו. ההסכם צפה בין היתר סיטואציה בה יפרוש כמאל מהשותפות, כפי שאכן אירע. בהסכם לא נקבע דבר לעניין תשלום דמי מחיה שוטפים לתובע עבור תקופת עבודתו בעסק. היפוכו של דבר; בסעיף 11.5 להסכם הקבע בין היתר כי התובע יהיה זכאי לכך ש- 30% מהדיבידנד שיגיע לו, ישולם לו בין היתר "לשם מחייתו" (בעוד ש- 70% מהדיבידנד ייזקף על חשבון חובו לעסק בגין שיעור אחזקותיו). הינה-כי-כן, התשלום בהקשר זה אמור היה להשתלם מתוך רווחי העסק, ככל שיהיו כאלה, ולא כתשלום עצמאי שאיננו מותנה ברווחים. הצדדים אף הסכימו בסעיף 20.2 להסכם כי כל שינוי ביחס לאמור בו ייעשה בכתב בלבד, בחתימתם. יודגש כי מהוראות ההסכם עולה כי מלכתחילה כניסתו של התובע כשותף לא לוותה בהשקעה הונית מצדו, בניגוד לשותפים אחרים, אלא השקעתו היתה בעבודה ומאמץ. כפי שהסביר התובע בתצהירו ובחקירתו – לא היו בידיו מקורות כספיים להשקעה בשותפות ובנתונים אלה סוכם כי כניסתו כשותף לא תתבסס השקעה כספית כי אם על התחייבות לעבודה ומאמץ (סע' 7-8 לתצהיר; עמ' 22-23, ש' 23-35, 1-9 בהתאמה). בנוסף, התובע היה שותף מוגבל בעוד יתר השותפים שותפים כלליים, כך שהוא לא חב בחובות השותפות (עמ' 23, ש' 23-24). בה בעת, הכנסותיו מהשותפות היו תלויות ברווחיותה. הטענה לסטייה ממערך הסכמי בסיסי זה, תוך גיבוש הסכמות מאוחרות לפיהם התובע זכאי לתשלומים שוטפים וללא תלות בשאלת רווחיות העסק, וזאת באמצעות הבנות בעל-פה בלבד, מעוררת על-פניה קושי רב.
52. שנית, האמור לעיל מקבל משנה תוקף שעה שהתובע הוא עו"ד במקצועו ומטבעם של דברים מודע לחשיבות של עיגון בכתב של התקשרויות הסכמיות. זאת ועוד, הבנות "מאוחרות" אחרות הועלו על-ידי הצדדים על הכתב. אפנה בעניין זה ל מסמך הנושא כותרת "אישור והצהרה" ניום 20.12.08, החתום על-ידי התובע, הנתבע וכמאל, ומסדיר העמדת סכום נוסף על-ידי כמאל לטובת העסק (מעבר למוסכם בהסכם) (נ/1). בהמשך לכך, חתם הנתבע על תצהיר ביום 3.9.09, אשר אומת בפני התובע, בו נאמר בין היתר כי לתובע אין אחריות אישית כלפי כספים ששילם כמאל לעסק (נ/2). מכאן נלמד כי התובע ידע לעמוד "בזמן אמת" על עיגון בכתב של הסכמות מהותיות הנוגעות אליו. לא עלה בידי התובע לספק הסבר משכנע מדוע לא פעל הוא באופן דומה ביחס להתחייבויות הנטענות כלפיו. בתצהירו טען כי הדבר נבע מיחסי האמון עם הנתבע, וכן בשל כך שהחזיק בידיו באותה עת יפוי כוח מעת כמאל המסמיך אותו לקנות את חלקו של כמאל או למכור אותו לצד ג' (סע' 56 לתצהיר). בחקירתו הנגדית טען התובע לראשונה לסיבה נוספת בגינה לא
--- סוף עמוד 15 ---
עמד על העלאת ההסכמות על הכתב – מצבו הנפשי של הנתבע והמשבר בו היה נתון נוכח כישלון ניהול העסק וחובו מול כמאל, בשלהם ראה התובע להתחשב בו (עמ' 28, ש' 1-2; 10-12). כן העיד התובע כי הוא הכין טיוטת הסכם לחתימה, אולם הנתבע שכנעו להמתין להתחשבנות בסוף השנה ועריכת הסכמים מסודרים אצל עו"ד אז (עמ' 28, ש' 5-7). הינה-כי-כן, התובע העלה שלל נימוקים להתנהלותו (שאינם כולם מתיישבים הגיונית זה עם זה), תוך שגרסתו לדברים משתנה ומתפתחת במהלך ההליך. אף לגופם – הדברים אינם משכנעים. אין חולק, אף לשיטת התובע, כי בעת הרלוונטית היה העסק נתון בהפסדים, למעשה כמעט לא ייצר הכנסה, המשקיע העיקרי (כמאל) עזב אותו ומשקיע נוסף לא נראה באופק, כך ששני הצדדים עמדו בפני סיכונים ברורים. אין הדבר מתיישב הגיונית עם הנכונות הנטענת להסתפק בסיכום בע"פ בלבד לשינוי מתווה ההתקשרות הקיים.
53. שלישית, באשר להסכמה הנטענת בדבר תשלום 20,000 יורו, התובע העיד כי היא נעשתה במעמד בו נוכח כמאל (עמ' 24, ש' 24-25). אולם כמאל לא הובא לעדות, על-אף שלעדותו רלוונטיות ברורה לשאלת מערך היחסים בין הצדדים דנן, דבר הפועל ראייתית לחובת התובע. יצוין כי מטעם התביעה הוגש תצהיר עדות של אדם בשם עבד גראר, אשר עבד תקופות מסוימות בעסק, אשר הצהיר כי היה עד לשיחות בין הצדדים בענייני כספים לרבות שכר לתובע, תוך שהצהיר כי: "למען האמת אין אני זוכר את תכנם של הדברים היות שעברו המון שנים מאז". הנתבע לא ביקש לחקור נגדית את העד, ועל כך אין להתפלא, שכן אין באמור בתצהירו להוכיח דבר לעניין ההבטחות הנטענות על-ידי התובע העומדות בבסיס תביעתו.
54. רביעית, לטענה בדבר הסכמה לתשלומים הנטענים, אין זכר בפניית התובע לנתבע (באמצעות עו"ד מטעמו) בשנת 2010, בסמוך לאחר סיום היחסים בין הצדדים (נספח 52 לתצהיר התובע). התובע מפנה בעניין זה למכתבו לב"כ כמאל מיום 29.6.10 (נספח י' לתצהיר הנתבע), ממנו עולה לטענתו דרישתו לתשלום דמי מחיה בסך 3,500 יורו. אינני סבורה כי במכתב זה להוכיח ההתחייבות הנטענת מצד הנתבע. היפוכם של דברים, במכתב לא נטען להתחייבות של הנתבע והוא אף איננו מופנה לנתבע (אלא לכמאל). המכתב נוקט במינוח "שכר עבודה" וניתן להבין ממנו כי מדובר בסכומים המגיעים לתובע, לפי הערכתו, בגין השקעת עבודה וזמן בעסק, מבלי שנטען להבטחה/הסכמה קונקרטית מצד הנתבע לתשלום דמי מחיה.
55. יצוין כי התובע טען בעדותו כי הנתבע שילם לו על חשבון התחייבותו סך 50,000 ₪. לטענה זו לא הוצגה ראיה. הנתבע הכחיש כאמור כל התחייבות מצדו, תוך שהעיד כי העביר לתובע סכומים שהתקבלו מניכיון שיקים שמסר לו התובע ולפי בקשתו (צילום חלק מהשיקים צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבע) ותשלומים ספורים נוספים (עמ' 49, ש' 18-21). גם טענה זו מצד התובע לא הוכחה אפוא.
56. התובע מפנה לנספח 61 לתצהירו שעל פי הנטען נערך בכתב ידו של הנתבע, הכולל טבלה בה פירוט של סכומי שיקים לספקים בציון תאריכים. בחלק העליון של המסמך מצוין סך