27. אשר לטענה בדבר היעדר יריבות, אף אותה אינני רואה לקבל במתכונתה הגורפת. מדובר בתביעה שהוגשה על-ידי שותף אחד נגד שותפו לתשלום כספים בקשר לפעילות השותפות ועסקיה. כפי שיפורט להלן, סבורני כי המתכונת הדיונית בה בחר התובע לילך מעוררת קושי. אולם מדובר בסוג התביעה שהגיש ובאופן ניהולה, ולא במישור של היעדר יריבות מדעיקרא.
28. לצד האמור, ואף שאין לקבל את הטענה הגורפת בדבר היעדר יריבות, סבורני כי התביעה דנן לוקה בקושי יסודי. ובמה דברים אמורים; ככלל, "דרך המלך" לקיום התחשבנות בין
--- סוף עמוד 7 ---
שותפים בקשר לעסקי השותפות, הינה באמצעות הגשת תביעה לפירוק השותפות וליישוב החשבונות בין השותפים ובירור זכויותיהם בקשר לשותפות (ע"א 1135/12 יוסף שרעבי נ' יעקב אזכוריה (פורסם במאגרים) (2013), פסקה 14). תביעה כזו מוגשת לרוב בשני שלבים – תחילה תביעה למתן חשבונות ולאחר מכן עריכת החשבון ביחס לזכויותיהם של השותפים וקביעת החבויות הכספיות ביניהם עם פירוק יחסי השותפות. בענייננו בחר התובע שלא לילך בדרך זו, אלא הגיש תביעה כספית נגד שותפו לשעבר, בה מעורבות טענות חוזיות ונזיקיות. אולם הלכה מעשה, כפי שיובא להלן, בבוחננו את הסעדים שנתבעו בתביעה, המסקנה היא כי מדובר בתביעה שבחלקה הגדול מכוונת לתשלום חלקו של התובע בשותפות מבלי שהונחה תשתית מספקת שתאפשר זאת.
29. יצוין כי לא ניתן לקבל את טענת התובע בסיכומיו, לפיה כביכול ההסכם בין הצדדים פקע מאליו עם פרישת כמאל; אין לכך עיגון כלשהו בהסכם המייסדים, אשר אף צפה במפורש סיטואציה של פרישת כמאל לאחר שנה מפעילות העסק, ובפועל, כפי שעולה אף מטענותיו של התובע, פעילות השותפות הרשומה נמשכה לאחר פרישת כמאל (אם-כי ללא הצלחה יתרה, כפי שיפורט בהמשך). גם לא ניתן לקבל את טענות התובע לעניין הערבויות האישיות שניתנו מצד הנתבע כלפיו השותף השלישי (כמאל), שעה שאין חולק שלא הוסכם על מתן ערבויות כלשהן לתובע, כך שהדבר איננו רלבנטי כלל לגביו. אף ההפניה לסעיף 20 לפקודת השותפויות איננה במקומה, שכן הסעיף מסדיר את מערכת היחסים בין השותפים לצדדי ג' ולא בינם לבין עצמם.
30. דומה שגם התובע מודע לקושי שצוין לעיל. ראשית, "בזמן אמת", סמוך לסיום יחסי הצדדים, פנה הוא באמצעות עו"ד באיטליה בדרישה לקבלת חשבונות השותפות לצורך תשלום דיבידנד (נספח 52 לתצהיר התובע). במכתב זה ציין ב"כ התובע כי מסמכי השותפות נדרשים על מנת שהתובע יוכל להעבירם למומחה מטעמו. דרישת התובע לא נענתה, אולם הוא לא פעל, כמתבקש, להגשת תביעה למתן חשבונות בהתאם. שנית, במסגרת סיכומיו (ובמענה לטענת היעדר יריבות שהעלה הנתבע) טען התובע כי אכן הכלל הוא כי שותף אינו יכול להגיש תביעה כנגד שותף אלא כחלק מהתחשבנות אגב פירוק השותפות, אולם קיימים לכך חריגים כגון במקרה של טענת מרמה או עשיית רווחים בלתי חוקיים מחוץ למסגרת השותפות. עוד טען הוא להתחייבות אישית של הנתבע כלפיו. אכן, הפסיקה הכירה במקרים מתאימים באפשרות של שותף להגיש תביעה כספית נגד שותפו לאחר סיום יחסי השותפות, וזאת שלא בדרך של יישוב חשבונות (ע"א 313/77 עמירם קוטליצקי נ' גדעון גיא (פורסם במאגרים) (1979), בדעת הרוב). אולם כפי שניתן לראות בפסה"ד הנ"ל, באותו מקרה מדובר היה בהשבה של סכום ששילם אחד השותפים למשנהו, ולא בחלוקת רווחי השותפות או התחשבנות ביחס לנכסיה, ובנסיבות בהן השותפות כמעט שלא הספיקה לפעול ולצבור נכסים והתחייבויות עד מועד פרישתו של אחד השותפים (ראו בהקשר זה: ת"א (מחוזי חיפה) 45692-05-13 עזבון המנוח חביב בחוס נ' גני שפרעם בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2016)). בענייננו המצב שונה הוא, הן נוכח מהות הסעדים הנתבעים ע"י התובע והן בשים לב לעובדה שמדובר בשותפות שקיימה פעילות עסקית לאורך זמן, רכשה נכסים ויצרה התחייבויות.
--- סוף עמוד 8 ---
31. עיון בסעדים הנתבעים בתביעה מעלה לטעמי כי לא ניתן לראות את עיקרם "כחיצוניים" ליחסי השותפות ונפרדים מההתחשבנות במסגרתה. חריג לכך הוא הסעד הלא ממוני בגין התנהלותו של הנתבע בהשכרת העסק, עליו אעמוד בהמשך.
32. הדבר ברור הוא ביחס לסעד בתביעה של תשלום חלקו של התובע מהכנסות השותפות. אולם במהות, כך הדבר אף ביחס למרבית הרכיבים הנוספים בתביעה. כך, טענות התובע בדבר כספים שהובטחו לו ע"י הנתבע בגין הישארותו בעסק לאחר עזיבת כמאל, המוצגים לכאורה בתביעה כחיובים אישיים של הנתבע המנותקים בזכויותיו של התובע כשותף בשותפות, מהווים למעשה, לפי טענות התובע עצמו, חלק ממערך ההסכמות בין הצדדים הצופות פני התחשבנות כוללת. ביחס לסך 20,000 יורו שנטען כי הובטח שישולם לתובע בגין עבודתו בעסק, עולה מתצהיר התובע כי סוכם שסכום זה יהווה תמורה בגין 10% מזכויותיו בשותפות, מחצית הסכום אותו נדרש לשלם על פי ההסכם בגין זכויותיו (סעיף 52 לתצהיר התובע). אף ביחס לדמי המחיה בסך 3,550 יורו לחודש שנטען כי הובטחו לתובע, גרסת התובע מעלה היא נאמר לו על-ידי הנתבע כי הדבר יילקח בחשבון במסגרת ההתחשבנות השנתית ביניהם כבעלי זכויות בשותפות (סעיף 56(ג) לתצהיר התובע).
33. עולה מהמקובץ, כי התביעה הכספית עוסקת בעיקרה בזכויות נטענות של התובע על בסיס חלקו בשותפות. כפי שצוין, "דרך המלך" לתביעת זכויות מעין אלה הינה בהגשת תביעה לפירוק השותפות/עריכת התחשבנות בין השותפים, ותוך הנחת תשתית ראייתית מתאימה בדבר נכסיה וחובותיה של השותפות ועריכת חשבון בהתאם. תביעה כספית "רגילה" בין שותפים להשבה או לתשלום מנכסי השותפות, איננה מהווה פעמים רבות פלטפורמה ראויה המאפשרת לבית המשפט לפסוק באופן מושכל במערכת יחסים מעין זו (השוו בהקשר זה: ת"א (מחוזי חיפה) 45692-05-13 עזבון המנוח חביב בחוס נ' גני שפרעם בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2016); ת"א (מחוזי תל-אביב – יפו) חיים אביטל נ' בנימין דעדוש ואח' (פורסם במאגרים) (2914); ת"א (מחוזי ירושלים) אלי זמיר נ' עוזי קרקו (פרסם במאגרים) (2019)).
34. בענייננו, לא הונחה לפני תשתית מתאימה המאפשרת לקבוע את זכויות התובע מכוח חלקו בשותפות. מטעם התובע לא הוגשו ראיות כלשהן בדבר נכסי השותפות/שוויה לעת סיום יחסי הצדדים. הנתבע, מצידו, צירף שני דו"חות כספיים – לשנת 2009 ולשנת 2010, מהם עולה כי פעילות השותפות לא היתה רווחית באופן המתקשר בדרך כלשהי לדרישותיו הכספיות של התובע בתביעה דנן (הדו"ח לשנת 2009 מצביע על הפסד שנתי כולל של כ- 17,000 יורו. הדו"ח לשנת 2010 על רווח שנתי כולל של כ- 22,000 יורו בלבד). הדברים תומכים בעדותו של הנתבע לפיה מצב העסק לא אפשר חלוקת רווחים לשותפים. למעשה, שני הצדדים אינן חולקים על כך כי מצב העסק היה רעוע וכי הוא צבר חובות (עמ' 25, ש' 16-21; עמ' 26, ש' 3; עמ' 27, ש' 7-11, 28-33; מכתבי התובע - נספח 52 לתצהיר התובע; נספח י' לתצהיר הנתבע). לא הוגשה חוו"ד מקצועית מטעם התובע או ראיה אחרת להצגת שווי השותפות. ברי כי לא הונחה תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע
--- סוף עמוד 9 ---
ממצאים בדבר רווחיות השותפות לעת סיום היחסים בין הצדדים או בדבר מצבת נכסיה. התובע הוא הנושא בנטל הראיה, ומשלא הוגשו בעניין זה ראיות מספיקות, והתובע לא פעל באמצעים הדיוניים המתאימים שהיו יכולים לעמוד לרשותו בעניין זה, הריק הראייתי פועל לחובתו.
35. יצוין כי במסגרת סיכומיו טען הנתבע כי על התובע היה לבסס את תביעתו בכל הנוגע לשותפות על הדין האיטלקי ולהוכיחו כדבעי. אינני רואה לקבל טענה זו. ראשית, היא הועלתה לראשונה בסיכומים, באופן המהווה הרחבת חזית ושולל מהתובע את האפשרות להתמודד עמה בזמן ובמידת הצורך - לפעול להוכחת הדין הזר. נוסף, ומעבר לנדרש, אציין כי שאלת ברירת הדין לא זכתה לטיעון של ממש מצד מי מהצדדים והיא איננה ברורה מאליה. ענייננו בסכסוך בין צדדים לחוזה, ולכאורה כללי ברירת הדין הם אלה החלים בדיני חוזים. כידוע, המשפט הישראלי איננו כולל הוראה חקוקה באשר לברירת הדין החוזית. הפסיקה קבעה כי ברירת הדין בסכסוכים חוזיים נחתכת לפי כוונת הצדדים, קרי – הדין שביקשו להחיל על עצמם, כאשר בהיעדר הסכמה מפורשת יש לאתר אומד דעתם המשוער לפי זיקות וסממנים אובייקטיביים באשר לשיטת המשפט שלה הקרבה הקרובה ביותר לעסקה (בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (פורסם במאגרים) (2007) פסקאות 18-13). בענייננו, מדובר בזיקות שאינן מושכות לצד אחד בהכרח; השותפות רשומה באיטליה והעסק נוהל באיטליה, אולם מדובר בהתקשרות בין אזרחים ישראליים (שאף היו תושבים ישראלים בעת הרלוונטית), ההסכם עצמו כתוב בשפה העברית והוא נחתם בישראל. זאת ועוד, בהסכם יש תנית בוררות בה נקבע בין היתר כי ככל שזהות הבורר לא תוסכם על הצדדים, הוא ימונה ע"י ראש לשכת עוה"ד במחוז הצפון, ובכך יש לכאורה להצביע על זיקה משמעותית של החוזה לשיטת המשפט הישראלית. עם זאת, ובשים לב למקובץ לעיל, אין צורך להכריע בשאלה זו בענייננו.
נפקות המו"מ שנטען כי נוהל בין הצדדים:
36. בטרם אפנה לדון בטענות הרלוונטיות לסעדים הפרטניים שנתבעו בתביעה, אדרש תחילה לטענות התובע לעניין מגעים שהתקיימו בין הצדדים לאחר סיום היחסים ביניהם. אציין, כפי שיפורט בהמשך, כי תביעת התובע התאפיינה במיעוט ראיות (רלוונטיות) להוכחת טענותיו. לצד זאת, הקדיש התובע חלק ניכר מטענותיו למגעים שהתקיימו לטענתו בין הצדדים לאחר פרוץ הסכסוך ובטרם הגשת התביעה, בגדר תשתית שיש בה להוכיח, לשיטתו, את טענותיו בתביעה. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי יש בטענות במישור זה כדי לבסס את עילות התביעה.
37. התובע צירף לתצהירו טיוטת הסכם שהוצגה לטענתו במו"מ שהתקיים באיטליה בשנת 2010, בינו לבין הנתבע ונאצר (בעל השליטה בחרת פיתה בירד). בנוסף, העיד הוא מטעמו אדם בשם חיר טברי, שנטען כי פעל בניסיון לפשר בין הצדדים במועד מאוחר יותר בישראל ולהביאם להסכמות ביחס למחלוקות ביניהם.
--- סוף עמוד 10 ---
38. הנתבע בסיכומיו טען לאי-קבילות המסמכים והעדות בשל הכלל בדבר אי-קבילות של מסמכים ודברים שהוחלפו במו"מ לפשרה. לגופם של דברים טוען הוא כי אין מדובר במו"מ שנוהל בהשתתפותו וכי מעולם לא נתן הסכמתו לתשלום כלשהו לתובע.
39. אשר להתנגדות הנתבע במישור הקבילות, סבורני כי אין לקבלה. אכן, הלכה היא כי מסמכים ודברים אשר הוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. המטרה העיקרית העומדת מאחורי הגבלת קבילותם של מסמכים או של הצהרות, אשר הוחלפו בין צדדים במהלך המשא ומתן לקראת פשרה, הינה עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כותלי בית המשפט(רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (פורסם במאגרים) (2006)). קביעה כי מסמך או עדות אינם קבילים כראיה מותנה בהוכחת התנאים הבאים: א. כי אכן היו מגעים אמתיים לפשרה בין הצדדים; ב. שהמסמך או האמרה היו חלק ממגעים אלה; ג. שבנסיבות העניין לא קם חריג לאי קבילות המסמך כראיה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 336).
40. בענייננו, התנגדות הנתבע בסיכומיו מעוררת קושי. ראשית, הנתבע הכחיש כי התקיים מו"מ כלשהו מצדו לפשרה. באשר להתרחשות בהקשר זה באיטליה, הנתבע טוען כי לא היה לו כל חלק בדבר, אלא לפי שנמסר לו ע"י נאצר – הוא אשר נפגש עם התובע בקשר למכירת ציוד העסק (סע' 69-70 לתצהיר). אשר למגעים בישראל עליהם העיד העד טברי, הנתבע טען כי נוכח בפגישה אחת עם אחיו סוהיל אצל העד טברי, כי שמעו את הדרישות הכספיות שהועלו מצד התובע, סוהיל אמר שיפנה לבהמ"ש ובזה תם העניין. הינה-כי-כן, לשיטת הנתבע כלל לא התקיים מו"מ לפשרה בין הצדדים. בנסיבות אלה, אין הוא יכול להישמע בהתנגדותו להגשת מסמכים/עדויות בטענה שהדברים נאמרו במו"מ בין הצדדים. שנית, אף בהנחה כי ניתן היה להעלות טענת אי-קבילות בנסיבות אלה, הרי שכידוע, הכלל הוא כי במשפט האזרחי "ראיה שלא התנגדו לה בזמן הגשתה, נעשית כשרה לכל דבר. משמע, בעל דין חייב להתנגד לקבלת הראיה בעת הגשתה. לא התנגד, נחשב הוא כמותר ומסכים ואינו יכול לעורר את התנגדותו בשלב מאוחר יותר" (י. זוסמן , סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7, עמ' 504. ההדגשה הוספה). בענייננו, בכל הנוגע למסמך הטיוטה שנטען כי נערך במשרדו של עו"ד באיטליה, הנתבע לא התנגד לקבילותו עם הגשתו (כנספח לתצהיר התובע), דהיינו - בעת עדותו של התובע, אלא ההתנגדות הועלתה לראשונה בסיכומים. זאת לא ניתן לעשות. אשר לעדותו של טברי; טברי זומן על-ידי התובע להעיד ללא תצהיר. הוא נחקר ראשית על-יד התובע ונגדית על-ידי הנתבע. בעדותו הראשית העיד אודות מעורבותו בסכסוך מול הצדדים והניסיונות להביאם להסכמה. הנתבע לא התנגד במעמד זה לעדות העד. כאמור, הוא אף חקר אותו נגדית לגופם של דברים. התנגדות הועלתה רק בשלב מאוחר לשמיעת העדות הנ"ל, לאחר שהתובע הגיש בקשה לצירוף ראיה נוספת מטעמו, שהיא תרשומת שערך העד בקשר לפגישות המדוברות. מדובר במסמך לגביו העיד העד בעדותו המקורית, כאמור – ללא התנגדות. דומה שבכך החמיץ הנתבע את השעה להעלאת התנגדות במישור הקבילות (ראו: בר"ע
--- סוף עמוד 11 ---
(מחוזי ב"ש) 538/05 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' מוסיינקוב סבטלנה (פורסם במאגרים) (2005)).
41. עם זאת, ולגופם של דברים, אינני מוצאת כי יש בראיות האמורות להוות בסיס ראייתי להוכחת טענות התובע בתביעה, כך שאין בהן לסייע לו.
42. אשר למו"מ שנוהל באיטליה; לטענת התובע, הוצע לו על-ידי הנתבע ונאצר לשלם לו סך 60,000 יורו תמורת חלקו בעסק. הם נפגשו במשרד של עו"ד איטלקי והוצג בפניו הסכם לחתימה בשפה האיטלקית (נספח 56 לתצהיר התובע). גיסו של התובע העיד כי במשרד עורך הדין נכחו נאצר אדם נוסף בשם שעבן והיה גם הנתבע (עמ' 15, ש' 17-18). הנתבע מכחיש כל מו"מ שנוהל בינו לבין התובע. לטענתו, נודע לו בדיעבד שנאצר נפגש עם התובע בניסיון להחתימו על אישור למכירת הציוד אך הדבר נעשה ללא מעורבותו (סעיף 70 לתצהיר הנתבע עמ' 48 לפרוטוקול, ש' 4-13). עיון במסמך מעלה כי הוא נחזה להיות טיוטת מכירת חלקו של התובע בשותפות לנאצר כנגד תשלום של 60 אלף יורו. אין בו התייחסות לזכויות המסוימות להן טוען התובע בתביעה דנן (הבטחה לתשלום דמי מחיה, תשלום בגין מכירות שבוצעו וכד'). כפי שכבר צוין לעיל, במסגרת התביעה לא הוצגו ראיות באשר לשווי השותפות או ראיות כלשהן שיאפשרו לבצע התחשבנות בין השותפים ולגזור את חלקו של התובע בשווי השותפות. ברי כי לא ניתן להשתית את הדבר על טיוטה לא מפורטת ולא ברורה ברכיביה, אשר אין חולק כי לא נחתמה בסופו של דבר ולא הוסכמה על הצדדים, וזאת אף אם נניח לטובת התובע כי הנתבע היה חלק מהמגעים שהתקיימו בעניין זה.