החלטה
כללי:
1. הסוגיה המצריכה הכרעה, היא סוגית האגרה שמצאה ביטוי בבקשה מספר 10, לתוכה אוחדה גם בקשה מספר 5. העתירה הינה למחיקת התביעה לסעד הצהרתי בשל אי תשלום אגרה מספקת לפי הוראות התקנה 100(4) לתסד"א תשמ"ד-1984 ולחילופין להורות על תשלום מלוא סכום האגרה - בגין סעד כספי.
°
לאחר שהבשילה מסכת התשובות והתגובות, מצא כבוד השופט רחמים כהן להורות בהחלטתו מיום 1.6.2020 על הגשת תגובות נוספות תוך 21 יום.
°
--- סוף עמוד 2 ---
ההחלטה נצפתה ע"י פרקליטי שני הצדדים ביום 1.6.2020 ואף הוגשה תגובת המשיבות ביום 18.6.2020. לפיכך, בהעדר התייחסות נוספת חלף המועד וביום 23.6.2020 בשלה העת להכרעה.
2. תחילה הוגש כתב תביעה ביום 31.7.2018 (להלן: "כתב התביעה הראשון"). הסעד שנתבע בו הינו: "צו הצהרתי, צו עשה קבוע, צו מניעה קבוע". במסגרתו עתרו התובעות להורות כי מניות בהיקף של 28,728,729 מניות, שהוקצו לחגי ארבל הנתבע 1, שייכות והיו צריכות לדעתן להירשם על שמה של וריאסט סולושנס בע"מ, הנתבעת 2 כמפורט בסעיף 25 לכתב התביעה הראשון. בגין אותו סעד שילמו התובעות אגרת משפט כמקובל בגין סעד הצהרתי לפי תקנה 3 (1) לתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות").
3. ביום 17.9.18 במסגרת בקשה מספר 6, הגישו שני הצדדים, הודעה על הסדר דיוני ובה הסכימו ביניהם בין השאר על הגשת כתב תביעה מתוקן.
כתב תביעה מתוקן הוגש לתיק ביום 17.9.18 (להלן: "כתב התביעה המתוקן"). הסעד שנתבע בו הינו: "צו הצהרתי, צו עשה קבוע, צו מניעה קבוע, כספית".
סכום התביעה הועמד על סך של 582,978 ₪.
הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה המתוקן, כמו בכתב התביעה הראשון, סובבים אף הם סביב נושא המניות. שוב עלתה טענת התובעות כי הבעלות במניות אינה צריכה להיות רשומה ע"ש חגי ארבל הנתבע 1 אלא ע"ש וריאסט סולושנס בע"מ, הנתבעת 2.
במישור זה העתירה למתן סעד הצהרתי, צו עשה וצו מניעה קבוע בעינה עומדת. עם זאת לכתב התביעה המתוקן התווסף רכיב חדש שנבע משינוי עובדתי שארע לאחר הגשת כתב התביעה הראשון. התברר כי הנתבע 1, לפי תגובה שהגיש בבקשה לצו מניעה, כבר זכה לקבל בגין חלק מן המניות הללו סכום של 582,978 ₪.
התובעות סבורות כי מאחר וזכות הבעלות במניות היא שלהן ולא של הנתבע 1 הן זכאיות לקבל ממנו גם סכום זה.
עוד עתרו התובעות בכתב התביעה המתוקן, לסעד כוללני מעורפל ועתידי שלא כומת בסכום, להשיב סכום שקיבלו או שיקבלו בעד המניות בעתיד (סעיף 33.4).
4. לפנינו אפוא תביעה לסעד הצהרתי בגין מניות המוחזקות היום ע"י הנתבע 1, בהיקף של 28,728,729 מניות השוות ל- 2.4% ממניות חברת וויביט, שלטענת וריאסט סולושנס בע"מ הנתבעת 2, שייכות לה (ראו סעיפים 2, 18 לכתב התביעה המתוקן). לסעד זה נלווה גם סעד כספי בשיעור של 582,978 ₪, וסעד מעורפל ועתידי שסכומו לא כומת.
--- סוף עמוד 3 ---
עמדת הנתבעים/מבקשים:
5. הנתבעים סבורים, כי זוהי אינה תביעה לסעד הצהרתי אלא תביעה לסעד כספי במסווה. לטעמם, לאורך כל כתב התביעה, טוענות התובעות כי הן זכאיות למניות "שערכן נאמד במיליוני שקלים". עוד הן תובעות בסעיף 33.4 סעד חלופי של "כל סכום שיתקבל כתוצאה ממימוש המניות". לכן, לדעת הנתבעים, על התובעות לכמת את ערכן הכספי של אותן מניות ולשלם אגרה בהתאם לסעד הכספי הנובע מהן.
הנתבעים מוסיפים כי אין להיעתר לתובענה שעניינה סעד הצהרתי בלבד אם בדעת התובע לתבוע בצידו גם סעד אופרטיבי. בענייננו זהו הסעד הכספי. אינטרס של חיסכון בתשלום אגרה אינו מהווה אינטרס לגיטימי.
תשובת התובעות/משיבות:
6. התובעות גורסות, כי הסעד העיקרי בתביעה אינו סעד אופרטיבי אותו יש לכמת בכסף אלא סעד הצהרתי. מהות התביעה היא העברת המניות לבעלות התובעת 2 ולא כספי המניות או תמורתן. הסעד העיקרי בתביעה הוא קנייני ולא כספי. יתר על כן, כיוון שמדובר במניות הנסחרות בבורסה האוסטרלית, הרי הכימות הכספי שלהן אינו וודאי שכן שווי המניות משתנה לעיתים תכופות. התובעות אינן דורשות בכתב התביעה את מימוש המניות או את קבלתן ערכן אלא את העברת הזכויות במניות לפי כתב התביעה.
עמדת המדינה:
7. בהחלטת בית המשפט מיום 3.3.2020, כבוד השופט רחמים כהן, נדרשה גם עמדת המדינה בהיותה המשיבה הנכונה והעיקרית בנושא האגרה.
ראו בספרו של המלומד אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה 13 משנת 2020 (להלן: "גורן"):
"אכן, מי שמעלה את הטענה כי שולמה אגרה בחסר הינו דרך כלל הנתבע או המשיב, המעוניין להקשות על בעל הדין האחר שהגיש את התובענה. ברור שהמדינה היא שנפגעת מכך שבעל דין אינו משלם את האגרה שעליו לשלמה על פי הדין. מכאן, שאם קיימת מחלוקת על החיוב באגרה
--- סוף עמוד 4 ---
או על היקפה, הרי שמדובר במחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה כזכאית לאגרה".
וכן האסמכתא שם בה"ש 54, ע"א 10537/03 הנהלת בתי המשפט נ' יש-גד בע"מ, פד"י נ"ט(1) עמ' 642 (2004).
עוד ראו: רע"א 1550/05 בוני הצפון חברה קבלנית בע"מ נ' א.ב.ג.ל. בניה ויזמות בע"מ (ניתן מפי כבוד השופט רובינשטיין ביום 30.5.2005, פורסם בנבו).
8. המדינה הפנתה לתקנה 3(א) לתקנות האגרות הקובעת, כי מקום בו הסעד המבוקש הינו סעד הצהרתי יש לראותו כסעד ששוויו אינו ניתן לביטוי כספי. משכך גרסה המדינה, כי באשר לעתירה למתן צו המצהיר כי המניות הרשומות על שם הנתבע 1 צריכות להירשם על שמה של הנתבעת 2, הרי מדובר אכן בסעד הצהרתי. עם זאת, בהמשך עותרות התובעות לצו המצהיר כי כל סכום שיתקבל כתוצאה ממימוש המניות שייך להן. המדינה מצאה כי סעיף זה אינו מתייחס רק להעברת הבעלות במניות אלא למימושן. לדעתה, סעד זה אינו הצהרתי גרידא אלא סעד אופרטיבי הניתן לביטוי כספי. בנוסף, גם בגין הסעד של 582,978 ₪ המתייחס להשבת כל הכספים שקיבלו ויקבלו הנתבעים, יש לשלם אגרה לפי שוויו.
לסיכום, עמדת המדינה כי הסעד הנובע לסכומים שיתקבלו ממימוש המניות הינו סעד אופרטיבי הניתן להערכה כספית ועל התובעות להעריך סעד זה, לשום אותו ולשלם אגרה בגינו.
דיון והכרעה:
הדין והפסיקה:
9. החיקוק הרלוונטי הינו תקנה 3(1) לתקנות האגרות שזו לשונה:
"הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף
3. בענינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 3, 5 או 10 בתוספת, לפי הענין:
(1) צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור;"
10. ייאמר לאלתר:
הדרישה בגין הסך של 582,978 ₪, מהווה ללא ספק סעד כספי שיש לשלם אגרה בגינו. שאלה זו אינה נתונה כלל במחלוקת ואינה צריכה הכרעה.
העתירה לסעד הצהרתי בעניין זכות הבעלות במניות, מהווה ללא ספק סעד הצהרתי. אף שאלה זו אינה שנויה במחלוקת ואינה צריכה הכרעה.
החלטה זו תתמקד אך ורק בשאלה, האם הדרישה בסעיף 33.4 לכתב התביעה המתוקן, לקבל בזמן עתידי לא ידוע, את שווין הבלתי מכומת ובלתי ידוע כעת של
--- סוף עמוד 5 ---
המניות, ככל ויועברו מידי הנתבעים או מי מהם, הופכת את התובענה מסעד הצהרתי לסעד כספי בו יש להגדיר את שווי המניות ולשלם אגרה בהתאם.
11. מהו טיבו של הסעד המבוקש ביחס לשווי המניות, האם הוא כספי או הצהרתי ?
סוגית האגרה נשענת על ההכרעה בשאלה זו.
לפי המדינה, מאחר ולחילופין התובעות מבקשות לקבל את שווי המניות, זהו סעד כספי לכל דבר ועניין ויש לשלם אגרה בהתאם.
12. המלומד גורן בספרו לעיל, מציין כי יש ומתעוררת מחלוקת אם ניתן לכמת סעד לערכים כספיים אם לאו. והוא אומר שם בעמ' 1671:
"על מנת שבית המשפט ידון בתובענה למתן סעד הצהרתי, על מבקש הסעד להראות אינטרס לגיטימי למתן הסעד המבוקש, וכן עליו להורות כי הגשת תובענה לסעד מהותי קונקרטי כגון סעד כספי אינה אפשרית או אינה יעילה".
על מבקש סעד הצהרתי להצביע על אינטרס לגיטימי שלו לקבלת הסעד ועל כך שלא ייפגע למעלה מהמידה אינטרס הצד שכנגד וציבור המתדיינים. למשל לאור התחזית שיידרש הליך נוסף של סעד אופרטיבי בכדי להשלים את המלאכה. דברי כב' השופט גרוניס בתיק רע"א 2307/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' (ניתנה ביום 22.6.2004, פורסמה בנבו), שם בפיסקה 7.
בהחלטתי בת"א 35269-12-14 חרשי ברזל בע"מ נ' שועלי ואח' (ניתנה ביום 12.12.2017 פורסמה בנבו) קבעתי, כי בתובענה לסעד הצהרתי אשר זכייה כלכלית לצדו, מדובר בפועל בתובענה לסעד כספי ויש לשום אותה בהתאם.
13. אך בעניין הנדון לפני כאן, הזכייה הכלכלית אינה מובהקת ומיידית. הסעד העיקרי הנדרש הוא קביעת הבעלות במניות. סעד זה הוא במובהק סעד הצהרתי ואף המדינה הכירה בכך ב סעיף 15 לתשובתה.
כן ראו בעניין זה בספרו של המלומד ד"ר יואל זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית 1995, שם בעמ' 396 – 397:
"למשל: התובע עתר לחייב את הנתבעות להעביר לו מניות-על שם. נקבע, בניגוד לטענת המדינה, שמדובר בהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף, שאין לגביו הוראות מיוחדות. ושוב, נקבע כי תביעה לפסק דין הצהרתי על זכות לקבל סעד כספי נחשבת אף היא, לעניין האגרה, הליך ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף".
--- סוף עמוד 6 ---
עם זאת, בה"ש 57 א' שם, הפנה המחבר לרע"א 417/92 פד"י מ"ו(3) עמ' 414, שם נקבע כי אם לא יוכלו התובעים להצביע על קיום אינטרס לגיטימי לקבלת סעד הצהרתי במקום כספי לא יוכלו לקבל את מבוקשם.
14. כבוד השופט ע' גרוסקופף נדרש לנושא שווי המניות כסעד לצורכי אגרה בתיק רע"א 6397/18 סוגו סרוויסס בע"מ ואח' נ' ענבל רייכברג ואח' (ניתן ביום 28.10.2018, פורסם בנבו).
גם שם כבענייננו, עתרו המשיבים בה.פ. להורות למבקשים בה.פ. לשלם אגרה בשיעור של 2.5% משווי מניות סוגו סרוויסס שנמכרו בעסקה בין רייכברג לרוכשת, חלף תשלום אגרה בסך של 1,141 ש"ח, אשר שולם בפועל, שכן ההליך הוגדר כתובענה לסעד הצהרתי אשר אינה ניתנת לכימות כספי.
כבוד השופט ע' גרוסקופף פסק, כי יש לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי ולהותיר את האגרה כפי ששולמה, עבור תובענה לסעד הצהרתי ולא עבור תובענה לסעד כספי.
נדחתה טענת המשיבים בה.פ., כי המרצת הפתיחה נופלת לסיפא של סעיף משנה 1, בהיותה תובענה לסעד כספי, "בהיקש מעניין סיריל כהן סולל. בית המשפט עמד על ההבדלים בין המקרים. כך, עניין כהן סולל עסק בתביעה בעניין קיפוח המיעוט, בגדרה נתבקש בית המשפט ליתן הוראות לרכישת מניות התובע על ידי המשיבים. בענייננו מדובר בהמרצת פתיחה, שהסעד המבוקש בה הוא אכיפת רישום העברת מניות. המשיבים אינם מתבקשים "להוציא כסף מן הכיס", אלא לבצע את העברת הרישום, פעולה שאת שוויה לא ניתן לשום בכסף. סכומי הכסף אותם עתידה המשיבה לקבל, לוּ תתקבל התובענה, אינם מבטאים את שווי הסעד המבוקש (אכיפת הרישום), אלא את שווי המניות שהיו בבעלותה במועד ביצוע העסקה, בעלות שאינה שנויה במחלוקת ואינה תלויה בתוצאות המרצת הפתיחה. לפיכך, בדין נדחתה הבקשה בעניין האגרה". ראו פסקה 11 שם.
מן הכלל אל הפרט:
15. התביעה נשוא ההליך הנוכחי הינה בראש ובראשונה תביעה לסעד הצהרתי ולא לסעד כספי. רק לגבי המניות שנמכרו התבקש סעד כספי בסכום שולי של 582,978 ₪. יתר המניות עדיין לא נמכרו ולפיכך אינני מקבלת, בכל הכבוד, את העמדה שהציגו הנתבעים אליה הצטרפה המדינה, לפיה על התובעות לשום את המניות ולשלם אגרה לפי ערכן. המניות עדיין לא נמכרו. זו אינה תביעה למימוש המניות, זו אף אינה תביעה כספית לקבלת שוויין.
--- סוף עמוד 7 ---
יתר על כן, ערכן של המניות אינו וודאי ואינו חלוט. הערכת השווי מעורפלת ואינה יכולה להיות יציבה. שכן, מדובר במניות הנסחרות בבורסה האוסטרלית וערכן עלול להשתנות מעת לעת.
16. אני מוצאת כי הסעד המבוקש בתובענה בענייננו הוא סעד הצהרתי מובהק על זכות קניינית. מבוקשת הצהרה על הזכות לבעלות במניות אלה. הסעד הכספי החלופי שנזכר בתביעה אם וככל שהמניות ימכרו על ידי הנתבע 1 חגי ארבל, הוא סעד צופה פני עתיד שטרם בא לעולם ובוודאי אינו יכול להידון במסגרת הנוכחית של תובענה לסעד הצהרתי (ראו: גורן, עמ' 555).
שעה שהסעד הרלוונטי הנדון כאן, הוא אך ורק סעד של הצהרה על הבעלות והעברת המניות בהתאם, הרי תשלום האגרה לפי תקנה 3(1) לתקנות האגרות הוא הצעד הנכון. אם וככל שיימכרו המניות על ידי חגי ארבל הנתבע 1 בעתיד, לא יהיה מנוס והתובעות יאלצו להגיש תביעה כספית נפרדת בגין התמורה. אז גם לא תהיה בעיה של תנודתיות בשער המניות בבורסה האוסטרלית שכן שווי התמורה יהיה מקובע, גלוי וידוע.
זהו המקרה המובהק בו לא ניתן למזג את הסעד הכספי לצורך הסעד ההצהרתי. יתכן כי לאחר שהסעד ההצהרתי יבשיל, לא יהיה די בו ותידרש תובענה נוספת לסעד אופרטיבי כדי להשלים את המלאכה. כדברי כב' השופט גרוניס בתיק רע"א 2307/04 שצוטט לעיל, ובספרו של המלומד גורן , שם בעמ' 553:
"אם בית המשפט העניק לתובע הצהרה כדי לשריין את זכותו, הדעת נותנת שיזקק לתביעה נוספת שבה יידרש לתבוע את הסעד המהותי, שאם לא כן לא תשמור ההצהרה על זכותו אלא תכשיל את ביצועה".