3. תחילה תידון התביעה העיקרית ואחריה התביעה שכנגד. כפי שיובהר להלן, דין שתי התובענות להידחות במלואן. ההפניות הן לפרוטוקול הפיזי שהתקבל כרוך מחברת התמלול, כפי שנקבע במהלך הבירור [עמ' 1235 ש' 24-21]. עוד נקבע שפסק-הדין והפרוטוקול בתיק חיפה הם חלק מהראיות בתיק זה, והצדדים יוכלו להפנות אליהם [עמ' 399 ש' 6-4].
התביעה העיקרית
בכל עניין ועניין שנגע לתביעתו מסר אילון ערב רב של גרסות שונות, מתפתחות ואף סותרות, עד שלא נותר דבר מגרסת כתב-התביעה בכל הנוגע לגיבוש הסכם על-פה עם מסיקה לגבי הנכס בחדרה, העברת סכומי כסף עבורו, או מתן הסבר לתנועות בכרטסת הפרטית. בכל פרט ופרט שאליו נדרש אילון להוכחת תביעתו, נמצא שדבריו אינם ראויים לשמץ של אמון. הדברים יפורטו להלן.
א. עילת העברת הכסף לעמסת
1. אילון נשאל מה סיכם עם מסיקה לגבי הנכס בחדרה, אותו כינה גם הנכס בצומת המשטרה. הוא טען שסוכם כי הוא קונה חצי מהחלק של מסיקה, קרי, רבע מהנכס, ובכך יהפוך לשותף בו של מסיקה – בעליה של עמסת, וחסון – בעליה של אורדן. לדבריו, חסון לא ידע על כך [עמ' 96-95]. אילון תיאר נסיעה לחו"ל עם מסיקה, חסון ורעיותיהם, בה כבר ידע שהוא עתיד להיות שותף בנכס; לבקשת מסיקה לא אמר דבר לחסון, שלא היה בסוד ההסכם
--- סוף עמוד 7 ---
בין אילון למסיקה. הנסיעה התקיימה בתחילת אוגוסט בשנת 2001 [עמ' 360 ש' 23-17; עמ' 362 11-9]; אילון יחס אותה לזמן בו נרכש הנכס מעיריית חדרה [עמ' 97]. לדבריו, גם במועד מאוחר יותר חסון לא ידע על מה שהוסכם בינו לבין מסיקה [עמ' 98 ש' 4-3].
2. אילון הצהיר כי במועד זה, אוגוסט 2001, כבר ידע שהוא 'שותף בנכס' [עמ' 362 ש' 11; עמ' 367 ש' 12-10]. בהליך דנן, הלין על שעמסת לא חשפה את מלוא התיעוד החשבונאי שלה כדי להראות שהסכומים בכרטסת הפרטית באו בו לידי ביטוי, באופן שמצדד בתביעתו. ודוק: אילון גרס כי נערך בינו לבין מסיקה הסכם מוגמר לפיו הוא זכאי לרכוש רבע מהזכויות בנכס – חצי מזכויות עמסת, תוך התחייבות של מסיקה כי חוזה בכתב יערך עם העברת מחצית התמורה בסך 125,000 דולר. אילון טען שקיים את חלקו בהסכם. על-רקע זה היה ביכולתו להגיש נגד עמסת תביעה למתן חשבונות על-סמך טענת קיומה של זכות חוזית לשותפות בנכס. הוא לא עשה כן, ולא ניתן על-ידו הסבר לכך; בשים לב לאופי טענותיו, זהו מחדל מהדהד.
3. אילון נחקר על התמורה שנקבעה בינו לבין מסיקה עבור רכישת רבע מהנכס בחדרה. הוא גילה חוסר בקיאות בוטה, תמוה, וציין כי דובר בסך של 250,000 אך הוא אינו זוכר אם דובר בדולר; גם את הסכום אפשר שאינו זוכר. בלשונו: "לא זוכר דולר או, לא זוכר את הסכום, יכול להיות, כן" [עמ' 98 ש' 8-5]. רק בהמשך נעור זכרונו והוא טען שדובר ב-250,000 דולר [שם, ש' 17-16].
4. בתצהירו העיד אילון כי ההסכם בינו לבין מסיקה גובש בשנת 2001 [סע' 8 ב-ת/1]. כאשר נשאל מדוע נקב דווקא בשנת 2001, ענה כי זה התאריך שמראה הכרטסת [עמ' 467 ש' 24-14; עמ' 469 ש' 9-8]. אדם ישר שדבריו אמת היה עונה בפשטות: "כי אז זה קרה"; לא כך אילון. ניכר כי ניסה להתאים את עדותו לכרטסת הפרטית: במקום שזו תשמש ראיה להתרחשות חיצונית לה, נגזרה ההתרחשות ממנה, במין היפוך יוצרות שעבר כחוט כשני לכל אורך עדותו של אילון.
ב. מדוע לא נחתם חוזה בכתב כבר בראשית העסקה?
1. אילון גרס כי מתווה ההסכמה עם מסיקה פוצל לשני שלבים: הסכם על-פה תחילה, לפיו החל להעביר כסף לעמסת, וחתימה על חוזה בכתב רק אחר-כך – לאחר שיעביר חצי מהתמורה. זהו מתווה הסכמה לא שגרתי לרכישת זכויות בנכס מקרקעין. אילון נדרש לספק לו הסבר. לא עלה בידו לעשות כן, וגם על כך מסר גרסות סותרות.
2. אילון טען כי בינו לבין מסיקה נקבע שיעביר ללא חוזה בכתב סכומי כסף עד לסך של 125,000 דולר; כשיועבר הסכום, יערך חוזה בכתב בגין קנית חלקו בנכס [עמ' 114 ש' 25 עד עמ' 115 ש' 5]. בהמשך טען כי גם אם היה מעביר 40% או 55% מהתמורה, זה היינו הך [שם, ש' 16-15]. לבסוף הודה כי לשם חתימת חוזה נדרש להעביר למסיקה לא פחות מחצי
--- סוף עמוד 8 ---
התמורה המוסכמת, קרי, 125,000 דולר, וכך נקבע מלכתחילה [עמ' 115 ש' 24-23; עמ' 116 ש' 7-5; עמ' 469 ש' 24 עד עמ' 470 ש' 1].
3. אילון התבקש לנמק מה היה הטעם לכך שלא נחתם חוזה בכתב מיד עם גיבוש אותו הסכם על-פה עם מסיקה; לא היה בפיו מענה ממשי והוא טען שאם היה מוצג לו הסכם הרכישה של עמסת ואורדן מעיריית חדרה, "אולי זה היה שופך לי יותר זיכרון" [עמ' 470 ש' 15-13; ר' גם עמ' 586 ש' 16-14].
4. בהמשך שב לו זכרונו אך לא במדויק אלא רק בערך, ועתה טען כי חוזה בכתב לא נחתם משום שמסיקה רצה להסתיר את ההסכם מחסון, שותפו בנכס [עמ' 471 ש' 14-9; עמ' 472 ש' 23-20]. אילון לא ידע להסביר מדוע לגרסות הללו אין זכר בתצהירו; באין כל מענה, שב ונאחז בסיסמה השחוקה של בלעדיות הכרטסת וזכותו לקבל את הכסף על-פיה – תוך שהוא פטור מהוכחת כל דבר מעבר לעצם קיומה [עמ' 472 ש' 26 עד עמ' 473 ש' 2; עמ' 474 ש' 24-8; ר' להלן בחלק טז].
5. אילון הסתבך בגרסות סותרות בעניינים הללו. במקום אחד העיד כי הסתרת ההסכם בינו לבין מסיקה מחסון הייתה מיד עם גיבוש ההסכם, באותה נסיעה משותפת לחו"ל בתחילת אוגוסט 2001. בהמשך שינה טעמו וטען כי הסתרת ההסכם מחסון הייתה רק אחרי שהתחיל להעביר כסף על-פי ההסכם – קרי, בנובמבר 2001 [ר' להלן בחלק ג והשוו לעמ' 475 ש' 17-16].
6. בהמשך טען כי הסיבה לכך שלא נערך מיד חוזה בכתב לגבי העסקה הייתה נעוצה בדרישתו של מסיקה כי תחילה יעביר אילון חצי מהתמורה אשר יחשב כהון עצמי, והצהיר שלא הייתה סיבה אחרת לאי-חתימת חוזה בכתב על-אתר, חלף ההסכמה שגובשה רק על-פה [עמ' 479 ש' 5-1]. בכך חזר בו אילון מעדותו הקודמת שתלתה את חסרונו של חוזה בכתב בחסון ואורדן. דא עקא, זה אינו עשוי להיחשב טעם שיבאר את נכונותו של אילון לשלם סכומי כסף גדולים עבור רכישת זכויות בנכס מקרקעין בלי שנערך תחילה חוזה בכתב. משנה תוקף יש לכך בשים לב להצהרתו של אילון כי ביקש לממן חלק ממחיר הנכס במשכנתא. במציאות זו, צריך היה אילון לעמוד על כך שיערך עמו חוזה בכתב כבר ברגע גיבוש ההסכמה עם מסיקה, ולא רק אחרי שיעביר סכום לא מבוטל של 125,000 דולר. עריכת חוזה בכתב הייתה מאפשרת רישום הערת אזהרה על הנכס לטובת אילון, באופן שיקנה לו ולהשקעתו הגנה מפני נושים של עמסת ואורדן. להעברת סכומי כסף לא מבוטלים עבור זכויות בנכס מקרקעין ללא חוזה בכתב נדרש אפוא הסבר משכנע. אילון לא סיפק אותו.
7. לא דובר בעניין יחיד, מהותי להסכם הנטען בפי אילון, לגביו מסר גרסה וחזר בו ממנה. כאשר תיאר את ההסכם שנכרת על-פה בינו לבין מסיקה, מסר כי היה עליו להעביר למסיקה הון עצמי בסך 125,000 דולר ואזי, בהגיעו ליעד, היה נחתם חוזה בכתב לרכישת זכויותיו בנכס. עד מהרה תיאר אילון הסכם שונה בתכלית, וכך אמר בהתייחסו למסיקה:
--- סוף עמוד 9 ---
"[...] הוא ידע שבכל רגע נתון, שהוא יגיד לי - נכנסים לחוזה, אני ערוך לכסף. זה היה בדיוק המצב" [עמ' 491 ש' 13-11]. לפי גרסה זו לא נדרש אילון להעביר דבר אלא להכין אצלו, לא אצל עמסת, כסף; כאשר יעלה רצון מלפני מסיקה לחתום עמו חוזה, רק אז יעביר את התשלום שברשותו. זוהי גרסה הגיונית ומסתברת הרבה יותר: כאשר נחתם חוזה, מעבירים תשלום; לא קודם לכן. אלא שלפי גרסה זו, אין בפי אילון כל הסבר להימצאותם של הסכומים בכרטסת הפרטית – וסיפור התביעה שהציג קורס.
8. אילון נע ונד בין גרסות סותרות. פעם אחת שלל העברת סכומי כסף למסיקה באין חוזה, כביכול כדי שיוכנו מראש לקראת עסקה עתידית, וטען שגייס את הכסף רק כשידע שהולכים לחתום על חוזה, לא לפני כן [עמ' 7-6]. אחר כך סתר זאת ומסר כי התבקש, כך לשיטתו, 'לשים כסף' אצל מסיקה כדי שיהיה מוכן מראש, כפי שנעשה ביניהם בכל עסקות הנדל"ן [ר' עמ' 12 ש' 9-4 והשוו לעמ' 6 ש' 21-19]. בכך לא תמו הסתירות: אילון טען שלגבי הנכס בחדרה הוא לא התבקש על-ידי מסיקה להכין כסף מראש לעסקה, אך ידע עליה; אחר-כך גרס שדווקא נדרש להגיע לסכום מסוים שיימצא אצל מסיקה לצרכי העסקה, ורק אחרי שיוכן סכום זה – אילון ומסיקה ידווחו על העסקה ביניהם [עמ' 12 ש' 22-17].
9. מצטרפת לכך העובדה שבאופן יותר מתמוה, הנכס בחדרה והזיקה הנטענת בינו לבין הכרטסת הפרטית לא נזכרו בכתב-התביעה הראשון ולו ברמז. כתב-התביעה המתוקן הוא שגולל אותם, לאחר שאילון חויב להגישו בידי בית-המשפט תוך פירוט הולם של עילתו. בחקירה נגדית עומת אילון עם אי-מתן גרסה להעברת כסף לעמסת עד שלא חויב לכך בידי בית-משפט. הוא התחמק באופן עקבי ממתן הסבר לכך [עמ' 41-40].
ג. לאילון אצה הדרך להגיע לחתימת חוזה בכתב
1. אילון סיפר שבעת כריתת העסקה בין עמסת ואורדן לבין עיריית חדרה, ידע עליה ו'חיזר' אחרי מסיקה כי רצה בה חלק [עמ' 29; עמ' 33 ש' 6-4; עמ' 34 ש' 15-14; עמ' 117 ש' 13-10; עמ' 358 ש' 17-9]. לדבריו, 'היה חם' על הנכס. בשל כך היה לו עניין לשלם למסיקה את הסך של 125,000 דולר כמה שיותר מהר, על-מנת שיערך חוזה בכתב לגבי חלקו והוא ירשם כבעליו. בלשונו: "היה לי אינטרס להגיע להון העצמי, ללכת לבנק, לקחת משכנתה ולהיות בעלים. זה מה שהיה לי אינטרס" [עמ' 118 ש' 25-24; עמ' 188 ש' 4-2]. בתצהירו מסר גרסה הפוכה: שם אין זכר ל'חיזוריו' אחרי מסיקה כדי שיאות למכור לו חלק מזכויותיו בנכס; לפי גרסת התצהיר, מסיקה הוא שפנה אליו והציע לו את העסקה. כאשר הדבר הוצג לאילון, פטר עצמו בטענה כי לא מדובר בגרסה והיפוכה [ר' סע' 17 ב-ת/1 והשוו לעמ' 476 ש' 20 עד עמ' 477 ש' 2].
2. מעדות אילון עלה אפוא כי בתחילת אוגוסט 2001 כבר גובש אותו הסכם נטען בינו לבין מסיקה, לפיו היה עליו להעביר כסף לקראת חתימת חוזה כדי לייצר הון עצמי מופקד של 125,000 דולר. אילון טען כי עם גיבוש ההסכם פעל באופן מידי ולא עבר אפילו רגע עד שהתחיל להעביר כסף על-פיו [עמ' 363 ש' 13-11, עמ' 365 ש' 9-3]; אלא שלפי הכרטסת, הוא
--- סוף עמוד 10 ---
לא העביר כסף באוגוסט אלא רק בנובמבר 2001. אילון לא סיפק לכך הסבר. עדותו סתרה גרסה קודמת ולקתה בהפרחת טענות שאינן מתיישבות עם התיעוד שבו תלה את תביעתו [עמ' 364 ש' 9-4, 14]. בצר לו, כשנוכח בתלישות טענותיו, חזר בו אילון מעדותו הקודמת לפיה החל לשלם מיד עם גיבוש ההסכם ועתה טען כי עיתוי העברת הכספים תאם סיכומים שהיו אז בינו לבין מסיקה – 'סיכומים' שאותם לא פירט ואשר נותרו בגדר נעלם [עמ' 366 ש' 16-15].
3. נוכח גרסתו של אילון בעדותו לפני, לפיה ביקש להגיע כמה שיותר מהר ליעד של העברת סך של 125,000 דולר, לא עלה בידו לבאר מדוע העביר לעמסת תשלומים טיפין-טיפין, כפי שנחזה מן הכרטסת שעליה הסתמך [עמ' 491 ש' 23-19]. כשמצא את עצמו וגבו אל הקיר באין מענה, נמלט למחוזות השכחה, טען שאינו זוכר את תנאי העסקה ושב והצביע על חסון כגורם שמנע חתימת חוזה על-אתר [עמ' 492 ש' 16-6]. אילו היה ממש בטענה זו, ודאי שלא היה על אילון להעביר למסיקה ולו שקל אחד, כל עוד דובר בעסקה עתידית שגורלה לוט בערפל ואפשר שאחד מבעלי הזכויות בנכס נושא העסקה, חסון, ימנע אותה. עם קושי זה לא התמודד אילון.
4. גם בהמשך ניכר שאין ביכולתו של אילון לספק גרסה אחת עקבית וברורה על-אודות תוכנה של ההסכמה שבעטיה העביר כסף לעמסת. אם קודם טען שנקבע כי עליו להעביר סכומים שיכוננו הון עצמי בסך 125,000 דולר – ואזי יחתם חוזה, באופן שהעניק לאילון שליטה במועד עריכתו של חוזה בכתב, עתה אמר שהמועד לא היה תלוי בו אלא דווקא במסיקה; אילון הודה שהיה לו עניין בהאצת העברת הכספים אך הוא לא מיהר להגיע לתשלום סך 125,000 דולר "כי לא היה הסכם". בכך סתר מניה וביה את גרסתו כי עם העברת סכום זה היה נחתם חוזה, וכי כך נקבע בהסכם מחייב על-פה שגובש בינו לבין מסיקה [עמ' 585 ש' 8, 19-16]. לבסוף – כבכל הקשר אחר שעליו נחקר, אישר אילון שאין בפיו תשובות [עמ' 586 ש' 18].
5. לא כך מתנהל מי ש'חם' על עסקה ומעוניין להעביר כמה שיותר מהר מחצית מהתמורה עבורה כדי להגיע לחתימת חוזה בכתב. כך התמודד אילון עם הפער בין טענותיו לבין התנהלותו בפועל: "כנראה שאלו היו התנאים בזמנו. [...] מה היו התנאים, אני לא זוכר" [עמ' 367 ש' 15, 26; ר' גם עמ' 368 ש' 23]. בצר לו, גרס כי אפשר שמועד התשלום שלו לעמסת היה תלוי בתנאי העסקה בין עמסת ואורדן לבין עיריית חדרה. אף עתה לא עלה בידו לדבוק בגרסה אחידה. מצד אחד, טען שאם יוצג החוזה עם העירייה "אולי זה יענה על התשובות"; מצד שני, הצהיר שהוא עצמו היה מעורה בעסקה עם העירייה, ומכאן שלא נדרש להצגת החוזה כדי להכיר את תנאיה [עמ' 368 ש' 12-11 ועמ' 369 ש' 10]. בהמשך סתר גם גרסה זו: תחילה אמר שלא ראה את תנאי הרכישה מהעירייה; אחר-כך ציין שאינו זוכר אותם [עמ' 370 ש' 12-11].