23. מתקבלת טענת הנתבעים 5 ו-9 כי יש לדחות את התביעה נגדם על הסף. משעתרו כבר בתחילת ההליך למחיקה על הסף של התביעה נגדם, יילקח הדבר בחשבון בהוצאות שיפסקו בהליך. התובעת תשלם לנתבע 5 סך 1500 ש"ח ולנתבע 9 סך 1500 ₪ . אין להסיק מאי התייצבותם שלא נגרמו להם הוצאות בהליך, ופסקנו באופן המינימליסטי והמתחשב .יחד עם זאת משיוצגו ע"י ב"כ הנתבע 1 ולא התייצבו למתן עדות אזי יפסק שכ"ט בא כוחם בהינף אחד עם שכ"ט בעניין הנתבע 1.סכומים אלו ישולמו תוך 40 יום. לא ישומו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
--- סוף עמוד 8 ---
תקינות עבודת וועדת הביקורת
התנהלות הנתבעים 2-4
24. באשר לתביעה כנגד הנתבעים 2 (מר איתמר יער), 3 (מר אביגדור הדר) ו-4 (גב' אסתר דומיניסיני), אף הם טענו כי יש לדחות את התביעה כולה כנגד ועדת הביקורת על הסף ונגדם אישית , ולחייב את התובעת בהוצאות ריאליות בתוספת שכ"ט עו"ד באשר לכתחילה לא היה כלל מקום להגיש את התביעה נגדם.
25. הנתבעים 2-4 העמידו מטעמם כעד את מר יער.
26. התובעת טענה כי לא דיי בעדות מר יער מאחר וגם לדבריו כל אחד מחברי וועדת הביקורת הוא "אישיות שונה" (לצורך כך הפנתה לע' 35 ש' 6-7 לפרוטוקול מיום 02.04.20). אולם, הציטוט שהובא מתייחס לס' 106 לתצהירו וכלשונו : "אציין כי לפי עצה משפטית שקיבלתי, התביעה אינה מפורטת דיה בכל הנוגע לגרם הפרת החוזה. התביעה כוללת טענות כלפינו כגוף אחד, בעוד שמדובר בשלושה נתבעים, מבלי להבחין ולפרט מה אחריותו של כל אחד ואחד מאיתנו". (דגש ש.ש.). הנה כי כן מובא הציטוט של התובעת בטענה שכל אחד מהנתבעים היה צריך להגיע, אולם דווקא ההקשר בו נשאלה השאלה, ס' 106 לתצהירו מצביע שההפך הוא הנכון. התובעת חדלה בכך שלא הצביעה מה התרומה האישית הנפרדת או היחסית של כל אחד מהנתבעים ובכך האמור בסעיף 106 בתצהירו של מר יער נכון.
27. בנוסף מאחר ואכן התובעת לא עשתה את האבחנה ביניהם, לא הייתה כל מניעה כי אחד מהם ייצג את כולם בעדותו על מנת לייעל את ההליך ולהציג את העמדה של הוועדה וחבריה.
28. לפיכך נדחית טענת התובעת כנגד אי התייצבות מר הדר וגב' דומיניסיני לעדות או לאי הבאת ראיות כדין.
29. הנתבעים 2-4 טענו כי דין התביעה נגדם להידחות על הסף מחמת שוועדת הביקורת פעלה במסגרת סמכויותיה וחובותיה כאורגן לפי הדין. יפים הדברים שנכתבו לעיל בעניין הנתבעים 5ו-9 כאורגנים של הנתבע 1 . ולכך עוד נוסיף.
30. על פי סעיף 345ח' לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) קיימה הוועדה מספר ישיבות בנוגע לכל עניין מהעניינים נשוא הליך זה, נשמעו עמדות כל המבוקרים, ואף לתובעת עצמה, ע"י בא כוחה, ניתנה אפשרות להשמיע
--- סוף עמוד 9 ---
עמדתה, וזו אף הושמעה. על כך שניתן לה יומה בפני הועדה אין מחלוקת ויפורט מטה בהרחבה בעניין זה.
31. עוד נטען מר יער כי הוועדה לא פעלה בחלל ריק או "מטעם" אלא פעלה לאחר קבלת דו"ח מבקר הפנים באותן סוגיות. התובעת לא תבעה את מבקר הפנים.
32. הנתבעים 2-4 טענו לחסינות וועדת הביקורת מאחריות נזיקית, נוכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין, המקנה להם חסינות מאחריות בשל פעולה שיפוטית או מעין שיפוטית שהוועדה וחבריה מבצעים במסגרת מילוי תפקידה של הוועדה. עוד טענו כי סעיף 6 לפקודת הנזיקין מעניק לוועדה הגנה על מעשיה מאחר ואלו בוצעו מכוח הרשאה חוקית על פי סעיף 345 ח' לחוק החברות הנ"ל. מטעמים אלה, טענו הנתבעים 2-4, יש לדחות על הסף את התביעה נגדם.
33. יש לקבל כל טענותיהם אלו המעוגנות בחקיקה ובפסיקה. לא בכדי קבע המחוקק מנגנוני הגנה לוועדת ביקורת, על מנת לאפשר לה להפעיל את סמכותה ואת חובותיה לפי הדין, לגילוי אי סדרים ופגמים בעבודת נשוא הביקורת, מבלי לחשוף את חברי הוועדה לביקורת אישית או לחיוב אישי, ככל שפעלו כדין. גם בעניינם ישקלו הוצאות משפט שכן לכתחילה הוגשה בקשה לדחות על הסף את התביעה נגדם.
34. נקדים את המאוחר ונציין, כפי שנרחיב בהמשך בפרוטרוט, כי התובעת לא הראתה כל פעולה שלא כדין של חברי הוועדה. וודאי שלא כזו, המקימה כל עילה אישית נגדם. חברי הועדה פעלו על פי נורמות מתבקשות ותוך יישום ערכים נאותים לאחר בדיקה קפדנית ומתן הזדמנות תגובה.(בעניין הערכים ראו ע"ב (ת"א) 300851/98 מפעל הפיס נ' גדעון גדות(פורסם בנבו)).
35. עוד טענו הנתבעים 2-4 כי ועדת הביקורת, כוועדה, הינה גורם ממליץ בלבד, ואיננה גורם מבצע. כגורם ממליץ איננה יכולה לגרום להפרת חוזה עם התובעת. לשון חברי הוועדה הייתה המלצה לדירקטוריון לשקול המשך העסקתה בתפקידים המוגדרים כ"שומרי הסף", בכפוף לשימוע ונקיטת הליכים מתאימים. לטענת הנתבעים 2-4, ועדת הביקורת לא המליצה על פיטוריה (סעיף 9.1 לדו"ח הביקורת בעניין העיקולים, שצורף כנספח ה' לתצהיר עדות ראשית מטעם ועדת הביקורת).
36. הנתבעים 2-4 טענו כי לדירקטוריון לא הייתה חובה לקבל המלצה זו, וככל שהיה שוקל את העסקתה, עדיין הייתה המלצה לגיטימית ואינה מהווה גרם הפרת חוזה, מחמת שלא מתקיים בה הנדרש בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, באשר מדובר בהמלצה שהיא עם "צידוק כדין" ומספק, ולאחר בירור יסודי.
--- סוף עמוד 10 ---
מכל מקום הינה בגדר המלצה בלבד אשר כלל לא הגיעה לבחינת ועדת המשנה שמינה הדירקטוריון משהתובעת התפטרה מרצונה.
37. הנתבעים 2-4 טענו כי ניתן היה להמשיך את החוזה ואין כל צפי או ידיעה כיצד היה פועל הדירקטוריון לאחר קבלת ממצאי ועדת המשנה שטרם החלה לפעול. בהיעדר ידיעה כזו לא הוכחה הגרימה של הפרת החוזה או פרימת הקשר החוזי. בכך לא עמדה התובעת בחובותיה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין. טענה זו מתקבלת ומעוגנת בעובדות שהוכחו. גם מטעם זה, בנוסף לחסינות ועדת הביקורת מאחריות נזיקית, יש כדי לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-4 על הסף.
38. לא בכדי בחר המחוקק להגן על ועדת הביקורת וחבריה, עת היא פועלת מכוח חובתה כדין לאתר פגמים בהתנהלות נשוא ביקורתה – מפעל הפיס – והעובדים הפועלים מטעמו. לטענת הנתבעים 2-4, הם פעלו תוך כדי שמירת האינטרס הציבורי, טענתם הוכחה במסמכים רבים הנוגעים לדו"חות השונים שיפורטו מטה והתובעת לא הוכיחה אחרת.
39. באשר לטענת התובעת כי ועדת הביקורת היא זו אשר פעלה לפרסום העיתונאי של תוכן הוועדה, טענו הנתבעים 2-4 כי דו"חות ועדת הביקורת אינם מהווים "לשון הרע" לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (חוק איסור לשון הרע) והם חוסים תחת ההגנה המנויה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע – הגנת פרסום מותר.
40. לטענת הנתבעים 2-4 חובה הייתה על הוועדה לפרסם מכוח תפקידה את ההמלצות לדירקטוריון. עוד חוסים דברי ועדת הביקורת תחת הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לעניין זה טענו כי לביה"ד אין סמכות לדון בטענות בדבר לשון הרע כנגד ועדת הביקורת, וגם מטעמי חוסר סמכות עניינית יש לדחות את התביעה נגדם. אכן כך ופורטה הפסיקה לעיל לפיה גם בעניין חוסר תום לב לו היה מוכח, מה שאין כן, אין סמכות כנגדם בביה"ד.
41. מעבר לכך טענו הנתבעים 2-4 כי לא הם פרסמו את הפרסומים העיתונאיים וכי התובעת לא יצרה כל ראיה הקושרת בינם לבין פרסום זה. אכן התובעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפיה בדבר קשר כלשהו בין מי מחברי ועדת הביקורת לבין הפרסום בעיתון, ונפרט .
42. מר דדון נחקר בשאלה הזו: "ש. מפנה אותך לנספח 19 לתצהיר התובעת. זה מאמר בעיתונות שיצא ומדווח על דיונים של ועדת הביקורת. יש פה ראיונות
--- סוף עמוד 11 ---
עם גב' דומיניסיני, מה יש לומר על ההתנהלות הזו של ועדת הביקורת עם העיתונות?... ב"כ התובעת: שאלתי שאלה. אני לא יודע מי הדליף לעיתונות. אולי העד יודע... ש. יש לך ידיעה ברורה ומובהקת לגבי מי שפנה לעיתונות? ת. לא. אבל כתבתי את זה וזה הגיע למבקר המדינה. ב-08/14 התקשר אלי חבר ועדת הביקורת מר איתמר יער וביקש להיפגש איתי. קבענו להיפגש בכפר המכבייה... הוא דיווח לי על ישיבה סודית... הנושא שהועלה שם זה העיקולים שעוקלו על רמ"ט המנכ"ל. אלה האנשים שהיו שם. לא חלפו שבועיים וכתב דה-מרקר הפציץ את מפעל הפיס בשאלות. הוא אומר לנו שהוא מצטט ושיש לו דפים, הוא אמר יש לו טיוטת דו"ח ביד, הציטוטים היו מדויקים... כשהייתי בבית ידיעות אחרונות אצל שני תחקירנים, ראיתי את דו"ח הביקורת של ועדת הביקורת שאני לא ראיתי אותו אז עדיין. זה היה אצל התחקירנים. אז לבוא ולומר מי נתן אני לא יכול לומר, אך הכתובת היא על הקיר" (עמ' 25 שורה 1 עד עמ' 26 שורה 13) (דגש, ש.ש.). מר דדון עצמו היה בקשר עם תחקירנים, ועונה מפורשות כי איננו יודע מי הדליף לעיתונות. הספקולציה בדבר הכתובת על הקיר מסתיימת בסוף עדותו במשפט "מי נתן אני לא יכול לומר"(שם) .מר דדון לא יכול היה להצביע מי העביר לעיתונות, למרות שניסה ליצור ערפל רקע שיוביל למסקנה שלא הוכחה.
43. גם ב"כ התובעת מציין במפורש כי אינו יודע מי הדליף לעיתונות, כך ממש לפרוטוקול, ובחקירה ראשית (ר' החלטה עמ' 25 שורה 22-29), עת העד כבר שמע את הניסוח הראשון, עדיין מר דדון, שכל כולו היה בעד התובעת, לא יכול היה לומר מי הדליף לעיתונות. הקשר שניסה ליצור אין בו ממש, וגם לא הסביר מה הוא עצמו עשה בבית ידיעות אחרונות אצל שני תחקירנים. לפיכך, משהוא עצמו פנה למבקר המדינה, לא ברור מי כתב את ה"כתובת על הקיר", דווקא מעדותו זו.
44. התובעת כשלה ולא הקימה את הקשר שבין הנתבעים 2-4 לבין הפרסום בעיתון. טענותיה בעניין זה כנגד הנתבעים 2-4 או מי מהם ואף כנגד וועדת הביקורת כוועדה, נדחות.
45. יש לקבל את טענת הנתבעים 2-4 כי הוצאת דו"ח לגורמים הרלוונטיים במפעל הפיס, חברי הדירקטוריון, המנכ"ל וכו', היא פעולה לגיטימית החוסה תחת חובתם כדין, ומוגנת בחוק איסור לשון הרע, גם כפרסום מותר שנעשה על פי דין וגם על "אמת בפרסום" בה נדון בהמשך. מתקבלת גם הטענה כי לביה"ד אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע בין התובעת לבין הנתבעים 2-4.
--- סוף עמוד 12 ---
46. עוד טענו הנתבעים 2-4 כי התובעת עצמה הוציאה לשון הרע על הוועדה ועל חבריה, ופגעה בשמה הטוב ובמוניטין שצברה לאורך שנים, מבלי לגבות את טענותיה באופן אמיתי או מבוסס. מתקבלת אף טענתם כי פגעה בשמם הטוב לכל הפחות בהטילה עליהם אחריות לפרסום ,שלא בוססה.
47. לפיכך טענו הנתבעים 2-4 כי יש לחייבה בהוצאות משפט ריאליות, בכך שגרמה להם הוצאות גבוהות, לרבות בקשות סרק שונות, בקשות רשות ערעור לביה"ד הארצי וכו', אשר במהלך ההליך לא נשאו הוצאות לחובתה. לטענת הנתבעים 2-4 עשתה התובעת שימוש לרעה בהליכי ביה"ד, בפרט נגדם, וכי טענו כבר בהזדמנות הראשונה שיש לדחות את התביעה נגדם על הסף.
48. כסיכום ביניים, אכן דין התביעה כנגד הנתבעים 2-4 להידחות על הסף מהנימוקים לעיל וכן מהנימוקים מטה.
49. התובעת טענה כי ועדת הביקורת פעלה ממניעים זרים או משיקול דעת זר הנובע מהיותם זרועם הארוכה של יו"ר מפעל הפיס ושל מזכיר מפעל הפיס (נתבעים 5 ו-9 בהתאמה) (סעיף 11 לסיכומי התובעת וכן עמ' 39 ש' 22-24). לטענת הנתבעים 2-4, השתלחות בלשון פראית וגסה בהם ובהם כוועדה, ללא ראיות של ממש, יש לדחותה מכל וכל. על פי הפסיקה, טענות כאלה צריכות להיות מובאות כשהן מגובות בראיות של ממש ובכמות מהימנה וגבוהה בכל פרט בטענה, אך מעל לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, ולכל הפחות ברמה הנדרשת במשפט אזרחי (ע"א 475/81 יעקב נ' כלל לביטוח בע"מ, פד מ'(1), 589 (1986), ע"א 400/86 עזבון המנוח קריגר נ' ד"ר שטנה, פד מ"ב (4) 500, 504).
50. טענת התובעת כי מר דיין פעל נגדה בכלל וממניעים פסולים בפרט נסתרה דווקא בעדותה. לגרסת התובעת, מר עוזי דיין ביקש לקדם אותה במפעל הפיס ולמנותה מ"מ היועמ"ש הראשית של מפעל הפיס (עמ' 33 ש' 12-29). "ש. הספקת להכיר קצת את עוזי דיין? ת. מעט מאוד באופן אישי. ש. שיחות אישיות לא היו לכם בכלל... ת. לא. ש. למעשה יהיה נכון לומר שעוזי דיין כמעט לא הכיר אותך. ת. לא יודעת אם זה יהיה נכון לומר. מה זה כמעט ולא הכיר? אני ניהלתי את כל העניינים של היועמ"ש אחרי שעוזי דיין דיבר איתי בשיחה אישית. אז לומר שהוא לא הכיר אותי זה לא היה נכון. ש. עוזי דיין קרא לך וביקש אותך למלא את מקומה. ת. הוא שוחח איתי אחרי שהמנכ"ל שוחח איתי וביקש ממני למלא את מקומה. ש. כשאת מדברת על משבר, את מדברת על זה שאליזבת תקופה מסוימת לא הייתה בעבודה, זאת הסיבה
--- סוף עמוד 13 ---
שביקשו אותך למלא את מקומה. לא מילאת את מקומה כשהיא הייתה בעבודה. ת. לא מילאתי את מקומה כשהיא הייתה בעבודה. ש. ז"א שעוזי דיין מבקש אותך לקבל את מילוי המקום. ת. כן. יחד עם המנכ"ל. הוא הסכים עם המנכ"ל. ש. יש תמימות דעים בין המנכ"ל לבין היו"ר, שאת תהיי מ"מ. ת. אני מניחה שהייתה תמימות דעים" (עמ' 33 ש' 12-27) (דגש ש.ש.).
51. הנתבעים הוכיחו כי מר עוזי דיין תמך במינויה של התובעת למ"מ היועמ"שית, וכי לא היה דבר אישי ביניהם. מעדותה עולה גם כי ההיכרות ביניהם לא הייתה מאוד אינטנסיבית, באופן שהתובעת לא יצרה עוגן לעילה של מר דיין נגדה. בנסיבות אלה גם עובדתית יש מקום לדחות את התביעה על הסף כנגד מר עוזי דיין וכן יש בכך כדי להפריך את הטענה שוועדת הביקורת פעלה מכוח שליטתו של מר עוזי דיין, מאחר שהיה מעוניין להיפטר מהתובעת. טענה זו לא רק שלא הוכחה, אלא הופרכה. גם הטענה שפעל כך על מנת להחזיר את היועצת המשפטית , לא הוכחה והופרכה עת הוכח שמר דדון כבר בנה תכנית לקידומה לכשהיועמ"ש תשוב ואף להעלאת שכרה של התובעת.