18. התיישנות
בכתב ההגנה טענה מנורה כי תביעת התובע התיישנה. לשיטתה, עילת התביעה לכאורה נולדה במחצית שנת 2005, עת לטענת התובע בוצע במנורה שינוי ארגוני אשר גרם לנזקים המוכחשים אותם תבע בבוררות. כתב התביעה בבוררות הוגש ביום 12.11.12 ומכאן כי התובענה התיישנה עוד טרם הגשתה בבוררות. עוד נטען, כי גם מכתב התביעה בתיק דנן עולה כי עילת התביעה נולדה במחצית שנת 2005 כאשר התובענה הוגשה ביום 19.6.16, דהיינו 11 שנים לאחר שנולדה עילת התובענה. לחלופין, בהתאם לנטען בכתב התביעה, נולדה עילת התביעה לכל המאוחר בתחילת שנת 2006, ומאחר שעד הגשת התובענה עברו למעלה מ- 10 שנים, תביעתו התיישנה (סעיפים 23-17).
התובע טען מנגד בכתב התשובה, כי תביעתו לא התיישנה נוכח הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), כאשר חלק גדול מהנזקים התגבשו לאחר ביצוע העוולות המתוארות בכתב התביעה. בנוסף נטען, כי חלק מהעובדות המהוות את עילת התביעה, לרבות גרימתם והיקפם של הנזקים שנגרמו נודע לתובע לאחר ביצוע השינוי הארגוני במנורה.
--- סוף עמוד 7 ---
לפיכך, המועד שממנו מתחילה מנורה למנות את מירוץ ההתיישנות הוא שגוי, והמועד הנכון הוא מועד מאוחר יותר. עוד נטען, כי לאור העובדה שביטול פסק הבורר אינו יוצר מעשה בית דין לגופו של עניין, הרי שהוא אינו מונע מהתובע להגיש את התובענה, בהתאם להוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") (סעיפים 8-5 לכתב התשובה).
בסיכומיה שבה מנורה על טענתה בכתב ההגנה לפיה התובענה התיישנה, וטענה כי עילת התביעה הנטענת כפי שעולה מכתב התביעה נולדה במחצית 2005. בנוסף טענה מנורה, כי לכתב התביעה ולתצהירו של התובע צורפו מיילים משנת 2005, בהם טען התובע כי הלין בפני מנורה על נזקים שנגרמים לו עקב מעשיה ומחדליה הנטענים. מנורה הוסיפה, כי אין צורך שמלוא היקף הנזק יתגלה לתובע על מנת שתיוולד עילת התביעה ודי בכך שהתגלה לו נזק בהיקף שאדם סביר היה תובע בגינו. העובדה שלטענת התובע כבר בשנת 2006 החל קצב ביטולי הפוליסות לגדול, אינה שוללת את המסקנה שעילת התביעה שלו נולדה עם ביצוע השינוי הארגוני הנטען וביטולי הפוליסות כתוצאה מכך. עילת התביעה נולדה במועד כלשהו בין 21.7.05 ועד 3.11.05, כאשר התביעה הוגשה ביום 19.6.16, 11 שנים לאחר שנולדה עילת התובענה ולפיכך היא התיישנה. לחלופין, גם אם תתקבל טענת התובע בכתב התביעה כי העלייה החדה בשיעורי הפוליסות החלה בשנת 2006 ולא מיד עם ביצוע השינוי הארגוני, היא עדיין התיישנה, מאחר שנולדה לכל המאוחר ביום 4.4.06 ובמועד זה הייתה לתובע האפשרות להגיש תובענה ולזכות לכאורה בסעד המבוקש. מתחילת שנת 2006 ועד ליום 19.6.16 בו הוגשה התובענה, עברו למעלה מעשר שנים ומשכך התיישנה התובענה. התובע טען בסיכומיו כי התביעה בבוררות הוגשה בחלוף שש שנים מיום שנולדה עילת התובענה. התביעה בבוררות הוגשה ביום 12.11.12 ומכאן שגם לשיטתו עילת התביעה התיישנה לכל המאוחר ביום 12.11.13 ומשהוגשה התובענה ביום 19.6.16 לבית המשפט יש לקבוע כי התיישנה. (סעיפים 142-130 לסיכומי מנורה). כן טענה מנורה כי התובע אינו זכאי להנות מתחולת הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. ראשית לטענתה, מאחר שעילת התביעה נולדה בעת ביצוע השינוי התפעולי כאשר התלונן על נזקים שנגרמו לו עקב כך החל מיום 21.7.05 ועד ליום 3.11.05, אזי כאשר הוגשה התובענה לבוררות ביום 12.11.12 חלפו למעלה משבע השנים ועילת התביעה התיישנה, ולכן סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו יכול לסייע לתובע. אף אם נקבל טענת התובע, כי עילת התביעה נולדה ביום 4.4.06, הרי שביום 12.11.12, עת הוגשה התובענה בבוררות כבר חלפו שש שנים מיום שנולדה עילת התביעה ותקופת ההתיישנות הסתיימה בתוך השנה שהתחילה ביום 11.6.15 עם מתן פסק דינה של כבוד השופטת שבח שביטל את פסק הבוררות. הואיל והתובע לא הגיש את התביעה במהלך שנה זו, סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו מסייע לו ותביעתו התיישנה. כלומר התקופה שאינה נספרת על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הסתיימה עם מתן פסק הדין בערכאה הראשונה ותקופת הערעור נכללת במניין ימי ההתיישנות. בכל הנוגע לסעיף 16 לחוק ההתיישנות טענה מנורה בסיכומיה, כי מדובר בסעיף הרלוונטי למקרה שבו לאחר סיום התביעה הראשונה נותר פרק זמן של פחות משנה עד לסיום תקופת ההתיישנות, מצב שמתקיים בענייננו. הואיל ותקופת ההתיישנות הסתיימה לכל המאוחר גם לטענת התובע ביום 11.6.16, אז היה על התובע להגיש תביעתו לפני תום שנה זו. משהגיש את התובענה ביום 19.6.16, התיישנה תביעתו (סעיפים 150-143 לסיכומי מנורה). עוד טענה מנורה בסיכומיה, כי התובע אינו רשאי להנות מהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. הלכה פסוקה היא כי מטרתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות היא לסייע לתובע תם לב ונקי כפיים ולא לתובע כדוגמת התובע
--- סוף עמוד 8 ---
בענייננו אשר בחוסר תום ליבו הקיצוני גרם לביטול פסק הבוררות, כפי שעולה מההחלטות השונות שניתנו. בנסיבות אלו התובע אינו זכאי להנות מסעיף 15 לחוק ההתיישנות וניהול הבוררות אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות. התובע הוא האשם הבלעדי בניהול הבוררות במשך שנים לשווא. הוא זה שנהג בחוסר תום לב קיצוני כלפי מנורה , הפר חובת הגילוי והסתיר ממנה את העובדות האמיתיות (סעיפים 165-151 לסיכומי מנורה). כן טענה מנורה כי התובע אינו רשאי לטעון לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ובכל מקרה הסעיף אינו חל בענייננו (סעיפים 172-166 לסיכומי מנורה). מנורה גם טענה כי סעיף 15 לחוק התיישנות אינו חל על התביעה בגין פוליסות שהופקו בשנים 2002-2004 על פי הסכם 2002, נוכח האמור בתצהירו של התובע כי לא תבע בבוררות בגין פוליסות אלה ולכן תביעתו בגין פוליסות אלה התיישנה.
מנגד, התובע טען בסיכומיו, כי תביעתו לא התיישנה. מדובר בגלגול שני לבירור והכרעה בסכסוך לאחר שפסק הבורר שניתן בענייננו של התובע בוטל. למהלך השנים בהן הסכסוך התברר בהליכים משפטיים על ערכאותיו השונות קיימת חשיבות רבה, משום שתקופה זו אינה באה במניין תקופת ההתיישנות. בחודש ספטמבר 2011 הועבר הסכסוך לדיון והכרעה בפסי גישור ולאחר מכן לבוררות בהתאם לתניית בוררות שנכללה בהסכם ההתקשרות בין הצדדים. התביעות ההדדיות של מנורה והתובע הוגשו ביום 12.11.12, כחצי שנה לאחר שהחל הליך הבוררות. כתבי התביעה בבוררות הוגשו כחמישה חודשים לאחר המועד שנקבע במקור. הליך הבוררות התקיים בפני כבוד השופט בדימוס דן ארבל, לאחר שכשלו ניסיונותיו לגשר בין הצדדים בהליך גישור שנמשך בפניו כ-7 חודשים, החל מספטמבר 2011. ביום 10.4.14 ניתן פסק הבורר שדחה, בין היתר, את טענות ההתיישנות של מנורה. פסק הבורר בוטל באופן תקדימי ביום 11.6.15, וביום 1.12.15 נדחה הערעור בבית המשפט העליון. משבוטל פסק הבורר נקבע כי על הצדדים לשוב ולברר את הסכסוך שנתגלע בניהם בבית המשפט המוסמך ולא בהליך של בוררות, היות והסכם הבוררות לכאורה פקע. לפיכך הוגשה התובענה ביום 19.6.16 (סעיפים 531-525 לסיכומי התובע). לטענת התובע, התביעה לא הוגשה בגין המעשה של מנורה כלומר העברת התפעול לידיה ביולי 2005, אלא בגין הנזק שנגרם לתובע בעקבות יישום החלטה זו באופן רשלני, ולפיכך חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. רק כאשר החלה להצטבר כמות גבוהה של ביטולי פוליסות מחמת רשלנותה של מנורה, קמה לתובע עילת התביעה נגדה. ניצני העילה בשיעור ביטולי הפוליסות החל בשנת 2005 בדרך שיצרה "כח תביעה" רק לקראת סוף שנת 2006. מדובר בנזק שהלך והתגבש עם הזמן ולא ביום אחד. לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין להסתפק בגילוי נזק כלשהו שהוא בבחינת "נזק של מה בכך", אשר אדם סביר לא היה מגיש בגינו תביעה לערכאות אלא רק במועד גילויו של נזק ממשי שאדם סביר היה תובע בגינו תתחיל תקופת ההתיישנות. אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות, אלא יש צורך בקיומו של כוח תביעה, כלומר נתונים עובדתיים המהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות וקיומו של נזק ממשי. בענייננו במועד בו החליטה מנורה על העברת התפעול לידיה טרם החלו להיגרם נזקים מהותיים שיש בהם כוח תביעה משמעותי. העלייה החדה בשיעור ביטולי הפוליסות החלה בשנת 2006 ולא מייד עם ביצוע השינוי הארגוני, כפי שעולה מתצהירו של התובע שעליו לא נחקר. במועד השינוי עדיין לא היה ברור לתובע משמעותו המלאה של השינוי במדיניות התפעול של מנורה ומה יהיו תוצאותיה. כח התביעה נולד לכל המוקדם בסוף שנת 2006, כאשר התביעות ההדדיות של התובע ושל מנורה הוגשו לבוררות ביום 12.11.12, כלומר בתוך תקופת ההתיישנות ובטרם התיישנה התביעה. התובענה הוגשה לבוררות בתוך 10 שנים מגילוי הנזק לפי סעיף 89(2) לפקודת
--- סוף עמוד 9 ---
הנזיקין. ההליכים המשפטיים לא תמו עם מתן פסק הבורר, כאשר מנורה פעלה לביטולו באמצעות הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי. סיומם של ההליכים ביום 1.12.15 עם קבלת פסק דינו של בית המשפט העליון, כאשר התובענה הוגשה חצי שנה לאחר מכן ביום 19.6.16, וחלים סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, לפיהן כאשר הוגשה התובענה עד שנה לאחר המועד בו ניתן פסק דין חלוט בעניין ביטול פסק הבורר על ידי בית המשפט העליון, היא אינה באה בתקופת ההתיישנות. כן טען התובע, כי מנורה הודתה בקיום זכות תביעתו לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות (סעיפים 555-532 לסיכומי התובע).
בסיכומי התשובה מטעמו, הוסיף התובע וטען, כי מנורה מתעלמת בסיכומיה מטענותיו בדבר תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כשעל פי יישומו בפסיקה מדובר בעשר שנים מעת גילויו של נזק בהיקף ממשי. לטענתו, את תקופת ההתיישנות יש למנות מסוף שנת 2006. גם אם תתקבל טענת מנורה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום קבלת ההחלטה 21.7.05 או לחלופין מיום גילוי הנזק לשיטתה, 4.4.06 גם אז התביעה לא התיישנה. כן טען התובע כי יש לדחות טענות מנורה בדבר אי תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על פוליסות לפי הסכם 2002 מאחר שהוא לא כלל את נזקיהם בתקופת הבוררות. מדובר בנתונים שהתגלו לו רק בסוף הבוררות לכן לא תבע אותם קודם. תוך פחות משלוש שנים לאחר שנמסרו לו הנתונים בקשר לפוליסות 2002 הוגשה התובענה דנן. לשיטתו, עילת התביעה בקשר לפוליסות על פי הסכם 2004 ו – 2002 זהה שכן הפוליסות בוטלו מחמת התרשלות מנורה ללא אבחנה בין ההסכמים. זו עילת התביעה בבוררות ובתובענה, ומשכך סעיף 15 המקפיא את תקופת ההתיישנות בתקופה שבין הגשת התביעה בבוררות ועד לסיום ההליכים, חל הן על נזקים שנגרמו מחמת ביטולי פוליסות על פי הסכם 2004 והן על פי הסכם 2002 ללא אבחנה ומאריך את תקופת ההתיישנות ב-941 ימים, עד אמצע שנת 2019, שלוש שנים לאחר הגשת התביעה. גם ללא הקפאת תקופת ההתיישנות, על פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין, מסתיימת תקופת ההתיישנות בסוף שנת 2016 ולפיכך ממילא לא התיישנה התובענה. (סעיפים 14-5).
המסגרת הנורמטיבית
בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות, קובע סעיף 5 לחוק ההתיישנות כי: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא – (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;"
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
"המונח 'עילת תובענה' אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על-פי המטרה שנזקקים לה לצורך הגדרתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ [2], בעמ' 858). המבחן המקובל ל'עילת תובענה' לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [3], בעמ' 684). אכן, 'המבחן... הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל'. (דברי השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה [4], בעמ' 594). (ראה גם: י' גלעד "התיישנות במקרקעין –
--- סוף עמוד 10 ---
קווים לריפורמה" [37], בעמ' 209; ע"א 217/86 הנ"ל [2], בעמ' 860-859). לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית-המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית-המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, הוא היה זוכה בפסק-דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה מקום שטרם בשלה זכותו של בעל-דין לפנות לבית-המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד ..."
(ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003) (להלן:"זיסר")).
סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מהווה חריג לתקופת ההתיישנות וקובע כדלקמן:
"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) ...
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."
ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות. הסעיף קובע, כי כאשר מדובר בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, עילת התביעה אינה צומחת כל עוד לא נגרם הנזק, ומירוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום שבו התגלה הנזק, וזאת בלבד שהתגלה תוך 10 שנים מיום שאירע. קרי, אם חלפו 10 שנים ממועד אירוע הנזק, לא ניתן יהא עוד להגיש את התביעה, וזאת אף אם הנזק התגלה לאחר מכן. ובהקשר זה קבעה הפסיקה כי: