דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובה ובתגובה, על נספחיהן, ושקלתי את נימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, המעוגנות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. כידוע, סילוק על הסף הריהו סעד קיצוני, והוא שמור למצבים חריגים ויוצאי דופן, שבהם ניכר כי אין ולו סיכוי קלוש שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש בהתבסס על העובדות הנטענות. מידת השימוש המצומצם בסעד של סילוק על הסף בערכאה הדיונית משפיע גם על היקף ההתערבות של ערכאת הערעור, והדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר בהחלטה המורה על המשך בירור התובענה לגופה (וראו, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 287 (מהדורה שלוש עשרה, 2020); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, פסקה 14 (4.6.2007); רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 4 (26.12.2013)). הנדון דידן אינו נמנה עם אותם מצבים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים התערבות ערעורית. בית המשפט המחוזי בחן היטב את טענות דיסקונט לסילוק על הסף ולעיכוב הליכים, ולאחר שמיעת המצהיר מטעם פריבטבנק ובחינת טיעוני הצדדים, קבע כי דרוש בירור עובדתי על מנת להכריע בטענת ההתיישנות, וכי אין מקום להורות על עיכוב ההליכים. בעשותו כן, נקט בית המשפט המחוזי משנה זהירות; כפי שנפסק "אם יש ספק – אין ספק" (רע"א 6613/19 קק"ל נ' עין ורד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פסקה 14 (14.1.2020)).
11. באשר לטענת ההתיישנות, אכן ככלל מן הראוי להקדים ולבחון טענה מקדמית זו, שעשויה להביא לסיום ההתדיינות שבין הצדדים, ובכך להביא לחסכון משאבים הן של הצדדים הן של בית המשפט (רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ (2.12.2020)). במקרים מתאימים אף רשאית הערכאה הדיונית לקיים מעין "משפט זוטא" בטענת ההתיישנות (ע"א 4683/16 חברת חשמל בישראל נ' עזבון אשר כהן ז"ל, פסקה 19 (23.1.2019) (להלן: עניין חברת חשמל)). ברם, בענייננו, בדין סבר בית משפט קמא כי נדרש "בירור עובדתי מעמיק ומורכב" כדי להכריע בסוגיית ההתיישנות, אשר "יהווה חלק משמעותי מבירור התובענה לגופה". כידוע, סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מחייב נקיטת משנה זהירות תוך שמירה על איזון עדין בין צרכי התובע למימוש זכויותיו לפנות לערכאות מקום בו קיים הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה; לבין צרכי הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ליכולתו להתגונן מפני תביעה, ולהגנה על אינטרס הציפייה שלו שלא להיתבע (הנובעת מן הנחה כי הימנעות מהגשת תביעה במשך תקופה כה ארוכה מלמדת על זניחתה); לבין צרכי הציבור בתיעדוף משאבים שיפוטיים ציבוריים (ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 111-110 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל)).
12. לוז המחלוקת בין הצדדים בשאלת ההתיישנות הוא אימתי נולדה עילת התביעה של פריבטבנק. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות שאינן מקרקעין היא שבע שנים. על-פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". בהלכה הפסוקה מצינו כי "עילת התובענה" נוצרת מהמועד שבו התקיימו שלושת התנאים המצטברים הבאים: א. התגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקבלת הסעד המבוקש על-פי הדין המהותי; ב. ידיעת התובע על אודות עילת התביעה; ג. קיומו של כוח תביעה קונקרטי, המאפשר לתובע להביא את עניינו לפני ערכאה שיפוטית ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע (8.6.2015); רע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ, פסקה 26 (12.6.2018)).
13. המחלוקת במקרה שלפנַי עוסקת בעיקר בשאלת התקיימותו של התנאי השני, קרי – בשאלת ידיעתו של פריבטבנק על אודות קיומן של העובדות המהותיות המגבשות את עילת התביעה. שאלה זו היא שאלה עובדתית ביסודה, בה לרוב טוען התובע כי העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לו עקב התנהגותו הפסולה של הנתבע (סעיף 7 לחוק ההתיישנות) או "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן" (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). מצבים אלו מוסדרים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, המאפשרים לעכב את מירוץ ההתיישנות עד למועד שבו נודע לתובע על העובדות המהוות את עילת התובענה. כפי שכבר בואר בפסיקתו של בית משפט זה, סעיפים אלה שונים זה מזה במהותם: "ומקום שסעיף 7 חל – סעיף 8 איננו יכול לחול" (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, מג(4) 861, 870 (1989); ראו גם חוות דעתי ברע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.2020)). ברם, המכנה המשותף להם הוא העיקרון הכללי של "כלל הגילוי המאוחר", הנובע מ"העדר ידיעה" מצד התובע לגבי אותן עובדות מהותיות המקימות לו עילת תביעה, ומצדיק השעיית תקופת ההתיישנות עד למועד מאוחר שבו נודעו העובדות (ראו עניין חברת החשמל לעיל, בפסקה 32; שם נקבע כי סעיף 7 לחוק ההתיישנות מהווה הסדר ספציפי לכלל הגילוי המאוחר). מצינו כי במקרים כגון דא נחלשים חלק מהרציונאלים שבבסיס דיני ההתיישנות, ואין לראות את התובע כמי "שישן על זכויותיו" או ויתר על זכות התביעה הנתונה לו; בדומה, חלוף הזמן אינו מהווה גורם המקים אצל הנתבע הסתמכות לגיטימית או ציפייה סבירה שלא להיתבע (עניין גיא-ליפל, בעמ' 117; רע"א 4828/19 שמם נ' עו"ד זאב דסברג, פסקה 11 (19.12.2019)).
14. בענייננו, הכרעה בשאלת ידיעתו של פריבטבנק מעוררת סוגיה נוספת, והיא אימתי מוחזק תאגיד כיודע את עובדות המקרה המקימות לו עילת תביעה. כידוע, על-פי תורת האורגנים ניתן לייחס לתאגיד את ידיעתם של נושאי המשרה בו (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364 (1991)). בהתאם, מירוץ התיישנות עילת התביעה של התאגיד יחל בעת שאורגן של התאגיד ידע על קיומה של עילת התביעה, או יכול היה לדעת על אודותיה (טל חבקין התיישנות 188 (2014) (להלן: חבקין)). דיסקונט טוען, כי יש לייחס לפריבטבנק את ידיעתם של בעלי השליטה המעוולים לצורך מניין תקופת ההתיישנות בתביעה כלפיו. בפרשת מרכז הארגזים, אשר אליה התייחסו הצדדים בטיעוניהם, נבחנה השאלה אם לצורך מניין תקופת ההתיישנות ניתן לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה שהיו מעורבים בביצוע מעשים פסולים. באותו עניין נקבע, כי אין מקום לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה הנתבעים ואין לראותו כמי שידע על מעשיהם הפסולים: "'מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ' (משלי, כח, יג [א]) ולכן לא ייתכן שידיעתו וכיסויו של החוטא על מעשיו תיחשב ל'גילוי' שממנו ואילך תימנה תקופת ההתיישנות" (עניין מרכז הארגזים, בעמ' 212). קביעה זו נועדה למנוע מצב שבו 'חוטא יצא נשכר' וליתן מענה מסוים לבעיית הנציג בדיני החברות, היינו למצבים שבהם אין זהות אינטרסים בין החברה לבין מקבלי ההחלטות בה, וקיים חשש שמא החברה באמצעות אורגניה המוסמכים תימנע מלממש את זכות התביעה שברגיל היתה מעוניינת לממשה. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 4845/04 קליין נ' בלס, פסקה 8 (14.12.2006):
"בהקשר הנוכחי, רואה אני חשיבות מיוחדת בעיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ'בעיית הנציג'. הבעיה, בתמצית, היא ניגוד עניינים הנובע מכך שלעיתים במהלך ניהול החברה, יש למקבלי ההחלטות אינטרס אישי שונה מזה של החברה עצמה [...]. במקרה שלנו מתעוררת בעיית הנציג במלוא חריפותה: שלושה חברי דירקטוריון עושים, לכאורה, לביתם בעסקאות עם החברה. האם ניתן לצפות כי החברה שבניהולם תגיש תביעה נגד כל אחד מהם בשל הפרת חובת אמונים?! כיצד ניתן לדבר על אפשרות לחשוף את העובדות המהוות את עילת התביעה בשקידה סבירה, כאשר אלו אשר העובדות בידיעתם אינם מעוניינים, מטבע הדברים, בחשיפתן? [...]. אמצעי נוסף בו ניתן וראוי לעשות שימוש הוא עיכוב מירוץ ההתיישנות, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, כאשר בהגה החברה אוחזים נושאי משרה המונחים על ידי אינטרסים שאינם זהים לאינטרסים של החברה. ניגוד העניינים בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרה מתאים, כי לעניין התיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה".
בהתאם נקבע, כי תקופת ההתיישנות תחל להימנות מעת שאורגן אשר "ידו לא היתה במעל" ידע או היה עליו לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה; ככל שלא היה ניתן לגלות "בשקידה ראויה" את מעשיהם של נושאי המשרה המעוולים על-ידי אורגן "תמים", יחשב מועד הפירוק כמועד המוקדם ביותר שממנו תחל להימנות תקופת ההתיישנות.
"כאמור, 'ידיעת' המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה – שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא – היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ [...] בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה [עניין מרכז הארגזים לעיל, בעמ' 213-212].
15. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, כי נדרש בירור עובדתי בשאלת ידיעתו בפועל או בכוח של פריבטבנק, ובכלל זאת ב"התנהלות הבנק, בעלי השליטה בו, ידיעת יתר נושאי המשרה בו, הביקורת אשר בוצעה על ידי הבנק המרכזי והליך החלפת השליטה". דיסקונט טוען כי הלכת מרכז הארגזים הוחלה עד כה רק בתביעות שהוגשו נגד נושאי המשרה שעוולו כלפי החברה ולא כלפי צד שלישי זר לחברה. מנגד, פריבטבנק טוען כי אין הצדקה לפטור מראש את מי שסייע לנושאי המשרה המעוולים בביצוע המעילה. אכן, נדמה כי סוגיית החלת הלכת מרכז הארגזים על צדדים שלישיים לחברה, טרם נדונה לעומקה בפסיקתו של בית משפט זה. עם זאת, ניתן למצוא בפסיקה התייחסויות למקרים שבהם הוחלה הלכת מרכז הארגזים ביחס לטענות התיישנות שהועלו על-ידי צדדים שלא היו בעלי תפקיד בחברה ולא שימשו כנושאי משרה בה. כך, ברע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, פסקה 8 (2.9.2009), נדונה בקשתו של המפרק הזמני של עמותת רמת איתרי להורות לצדדים שלישיים לעמותה, ה"ה האחים אפרים ובן ציון רייך, להשיב לידי המפרק את כספי העמותה שהועברו לידיהם שלא כדין על-ידי מנהל העמותה, מר וייס. באותו עניין, הורה השופט (כתוארו אז) גרוניס על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לטענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי האחים רייך, תוך שצוין במפורש כי אין לייחס לעמותה את ידיעתו של מנהל העמותה על אודות המעשים הנטענים בתקופה שבה עמד בראשה. זאת, בשל בעיית הנציג וניגוד האינטרסים בין אלה של מנהל העמותה שנטל חלק במעשי התרמית, לבין אלה של החברה (שם, בפסקה 8). להשלמת התמונה אציין כי טענת ההתיישנות של האחים רייך נדונה ונדחתה בשנית אף במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין (ע"א 7307/11 וייס נ' רמת איתרי, פסקאות 19-17 (17.9.2013)). מבלי לטעת מסמרות, אף אני אינני שולל את האפשרות כי במצבים מסויימים שבהם מתעוררת "בעיית הנציג", הנובעת מהיותה של החברה נשלטת על-ידי נושאי משרה המעוולים כלפיה, יהא נכון שלא לייחס לה לגבי טענת ההתיישנות את ידיעתם של אלו לגבי העובדות המקימות לה עילת תביעה כלפי צד שלישי, שידע על מעשי התרמית וההונאה, או שהיה עליו לדעת על אודות מעשים אלו. ההצדקה לכך היא שבאותם מקרים מסויימים נחלשות התכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות ליתן הגנה מפני הסתמכות וציפייה לנתבעים שידעו (בכוח או בפועל) על אודות המעשים האסורים שבוצעו כלפי החברה, מחד גיסא; ומתעורר הצורך להגן על החברה שלא בחרה במודע "לישון על זכויותיה" ולוותר על זכות התביעה הנתונה לה, ואשר ניזוקה בשל התנהלות נושאי המשרה בה, שנמנעו מלמצות את הדין כלפי אחר פן יתגלו מעשיהם ברבים, מאידך גיסא.
בעניין זה אציין, כי בחלק מהמדינות בארצות הברית, שבהן אומצה דוקטרינת השליטה הנוגדת (adverse domination doctrine), על-פיה מושעית תקופת ההתיישנות כל עוד נושאי המשרה שעוולו כלפי החברה שולטים בה (ראו, חבקין, בעמ' 189, ה"ש 101), הוכרה האפשרות להחילה גם ביחס לתביעות שהוגשו כלפי צדדים שלישיים שלא נטלו חלק בתרמית (ראו למשל:Admiralty Fund v. Peerless Ins. Co., 143 Cal.App.3d 379 (Cal. Ct. App. 1983), בו נקבע כי דוקטרינת השליטה הנוגדת חלה בתביעות נגד חברת ביטוח לשיפוי מכוח פוליסה אשר כללה כיסוי ביטוחי בגין מעשי מעילות של עובדים; Warfield v. Carnie, (N.D. Tex. Apr. 13, 2007), בו הוחלה דוקטרינת השליטה הנוגדת בתביעה שהוגשה כלפי צדדים שלישיים להונאת "פונזי" אשר קיבלו רווחים מהתרמית;Mosesian v. Peat, Marwick, Mitchell & Co., 727 F.2d 873 (9th Cir. 1984), שם הוכרה האפשרות להחיל את דוקטרינת השליטה הנוגדת בתביעות נגד רואה החשבון המבקר, הגם שבאותו עניין נדחתה תביעת בעל התפקיד מהטעם שלא הוכחה "שליטה נוגדת").
16. מכל מקום, אינני סבור כי בקשת רשות הערעור דנן, שעניינה בדחיית בקשה מקדמית לסילוק על הסף, היא האכסניה המתאימה להכריע באופן עקרוני בסוגיה זו. בניגוד לטענת דיסקונט, שאלת ידיעתו בכוח או בפועל של פריבטבנק, לרבות ידיעת יתר נושאי המשרה בו על אודות פרשת המרמה, כמו גם התנהלות דיסקונט וידיעותיו, מהוות סוגיות עובדתיות המחייבות הכרעה על-יסוד תשתית עובדתית-ראייתית מספקת, שיש בהן כדי להשליך על גורל טענת ההתיישנות. ראוי אף לציין כי החלטה זו אינה סוף פסוק בנוגע לטענת ההתיישנות. כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא "הנתבעים [דיסקונט -נ' ס'] רשאים לשמור טענותיהם לשלב מתקדם יותר בהליך בו תונח לפני בית המשפט תשתית עובדתית רחבה יותר". לאמור, טענת ההתיישנות נדחתה לעת הזו, ויהיה ניתן להעלותה בשלבים מתקדמים בהליך (וראו גם תקנות 41 ו-43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, על-פיהן רשאי בית המשפט להורות בכל עת על סילוק תובענה על הסף); באפשרות דיסקונט אף להשיג על מה שנקבע בשלב הערעור בזכות על פסק הדין, ככל שיוגש. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה לסילוק על הסף תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או עלולה לגרום נזק של ממש לדיסקונט או להוביל לניהול הליך מיותר או בדרך שגויה, באופן המצדיק מתן רשות ערעור.