בבית המשפט העליון
רע"א 9261/20
לפני: כבוד השופט נ' סולברג
המבקש: בנק דיסקונט לישראל בע"מ
נ ג ד
המשיב: 1. Joint Stock Company Commercial Bank PrivatBank
משיבים 2-6 פורמליים 2. איגור ולירביץ קולומויסקי
3. גנדי בוריסוביץ בוגלובוב
4. St. John Ltd. Jersy Registration
5. Viacheslav Jartashov
6. Alexander Tatner
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 46916-12-19 שניתנה ביום 7.12.2020 על ידי כבוד השופט ח' כבוב – סג"נ
בשם המבקש: עו"ד יעקב שרביט; עו"ד יצחק שרגאי
בשם המשיב 1: עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד תומר ויסמן; עו"ד אפרת רוזנר; עו"ד אלמוג גיל-אור; עו"ד יעל זעירא; עו"ד ג'ון אלקלק
החלטה
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 7.12.2020 בת"א 46916-12-19 (השופט ח' כבוב – סגן נשיא), בגדרה נדחתה בקשת המבקש, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: דיסקונט), לסלק על הסף תביעה שהגיש נגדו המשיב 1, Joint Stock Company Commercial Bank PrivatBank (להלן: פריבטבנק); לחלופין להורות על עיכוב הליכים עד לאחר הכרעה בהליכים תלויים ועומדים המתנהלים מחוץ לישראל.
רקע
2. הרקע להגשת התובענה הוא מעילת ענק חוצה גבולות שהתבצעה במשך כעשור בפריבטבנק, הוא הבנק המסחרי הגדול באוקראינה, עד לשנת 2016; אז הוכרז פריבטנבק כחדל פירעון ובהמשך הולאם על-ידי מדינת אוקראינה. המעילה התגלתה לאחר שהבנק המרכזי באוקראינה ביצע פעולות ביקורת בפריבטבנק, במסגרתן נתגלה כי המשיבים הפורמליים 3-2, שהיו במועדים הרלבנטיים בעלי השליטה בפריבטבנק וכיהנו בו כנושאי משרה בכירים (להלן: בעלי השליטה), מעלו בתפקידם וניצלו את מעמדם בבנק כדי להעביר במרמה סכומי-עתק, המוערכים במיליארדי דולרים, באמצעות מתן הלוואות הנחזות כחוקיות לחברות קש שבבעלותם או בשליטתם. על-פי הנטען, כספי המעילה נותבו לבנקים שונים ברחבי העולם, וביניהם בנק דיסקונט. לאחר הלאמת פריבטבנק, ותחת הנהלה חדשה, החלו הליכי חקירה "בסיועה של חברה בינלאומית המתמחה בחקירות חשבונאיות-פורנזיות", במסגרתם נחשפו פרטי המעילה, ועל יסוד ממצאיה הוגשו תביעות נגד בעלי השליטה וגורמים הקשורים אליהם בבתי המשפט במדינת דלוואר שבארצות הברית, באנגליה ובישראל (סעיפים 24-23 לכתב התביעה).
3. ביום 18.12.2019 הגיש פריבטבנק תובענה כספית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בסך של 2,100,000,000 ש"ח. בתביעתו טוען פריבטבנק, כי בין השנים 2011-2007 העבירו בעלי השליטה סכומי-כסף בסך של כ-1.2 מיליארד דולר לחשבון הבנק של המשיבה הפורמלית 4 (להלן: סנט ג'ון) שהתנהל בסניף מקומי של דיסקונט; מתוכם סכום של כ-600,000 מיליון דולר, מקורו בכספי המעילה (סעיף 27 לכתב התביעה). העברות הכספים בוצעו באופן תדיר בסכומי-עתק, לרוב במועדים עוקבים, לעיתים מספר פעמים באותו יום, ושלא בשעות הפעילות המקובלות (סעיפים 33-30 לכתב התביעה). אציין, כי בשלב זה לא ידוע מה עלה בגורלם של כספים אלה שהופקדו בדיסקונט; פריבטבנק יוצא מתוך הנחה, כי כספי המעילה הוצאו מן החשבון של סנט ג'ון – אשר פורקה מרצון בשנת 2014 – ומצאו את דרכם לבעלי השליטה.
בענייננו, כתב התובענה כולל שלוש עילות תביעה עיקריות נגד דיסקונט: הראשונה, כי דיסקונט סייע בביצוע תכנית הרמייה בכך שאיפשר את ביצוע העוולות שנעשו על-ידי בעלי השליטה; השנייה, כי דיסקונט הפר "חובות חקוקות המוטלות עליו" מכח דיני הלבנת הון; השלישית, כי דיסקונט התרשל בהתנהלותו בכך שאיפשר את העברות הכספים החשודות מבלעדי בדיקה וחקירה נאותה (סעיף 42 לכתב התביעה).
4. עוד בטרם הוגשו כתבי הגנה בתובענה, הגיש דיסקונט בקשה לסילוקה על הסף מחמת התיישנות והעדר עילה; לחלופין ביקש לעכב את ההליכים בתובענה בשל ההליכים המקבילים שמתנהלים בבתי המשפט בדלוואר ובאנגליה. לטענת דיסקונט, אירועי המעילה התרחשו לכאורה בין השנים 2011-2007, ועל כן התביעה התיישנה זה מכבר. כך גם נטען, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר עילה וחוסר פירוט, שכן התובענה אינה מגלה עילת תביעה ביחס לדיסקונט, ואינה מייחסת לו מודעות למעשים; לחלופין נתבקש בית המשפט להורות על עיכוב הליכים עד להכרעה בהליכים הזרים התלויים ועומדים; זאת, מטעמים של חסכון בזמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות. בהקשר זה, העלה דיסקונט טענה בדבר השתק פלוגתא לא הדדי הגנתי, לפיה הממצאים שייקבעו בהליכים הזרים עשויים להוות מעשה בית-דין לגבי המשיבים בתביעה דנן, אשר מצדיק לשיטתו עיכוב הליכים בה.
החלטת בית המשפט המחוזי
5. ביום 7.12.2020 דחה בית המשפט המחוזי בהחלטה מנומקת ומפורטת את הבקשה לסילוק על הסף ולעיכוב ההליכים; זאת לאחר שערך דיון בנוכחות הצדדים, במסגרתו נחקר המצהיר מטעם פריבטבנק, ולאחר שהצדדים הגישו את סיכום טענותיהם בכתב.
אשר לטענת ההתיישנות, נקבע כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהאירועים שהולידו את עילת התביעה התרחשו בשנים 2011-2007. אף על-פי כן, מצא בית המשפט כי הכרעה בטענת ההתיישנות ותחולתם של החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), דורשת "בירור עובדתי מעמיק ומורכב", לגבי שאלת הידיעה בפועל או בכח של פריבטבנק, שאין מקום לעשותו במסגרת בקשה לסילוק על הסף – ו"בירור זה יהווה חלק משמעותי מבירור התובענה לגופה". בהמשך, נדחתה גם טענת דיסקונט בדבר העדר עילה. בית המשפט בחן כל אחת מן העילות שבכתב התביעה, ובשים לב להלכה הפסוקה שלפיה טענה בדבר העדר עילה נבחנת ביחס לאמור בכתב התביעה בלבד, נקבע כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר עילה.
לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת דיסקונט לעיכוב ההליך עד להכרעה בהליכים המתבררים בערכאות הזרות. תחילה צוין כי דיסקונט לא פירט בבקשה מהו השלב הדיוני שבו מצויים ההליכים המתבררים מחוץ לישראל. עם זאת, נקבע כי מן המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי על אף החפיפה המסוימת בין ההליכים, קיימת שונות הן מבחינת זהות הצדדים, היות ורק פריבטבנק ובעלי השליטה הם צדדים לכל ההליכים, הן מבחינת הפלוגתאות העומדות לדיון. לעניין זה נקבע, כי הגם שמדובר באותה פרשת מעילה, שבמסגרתה הוצאו במרמה כספים מפריבטבנק באמצעות העמדת הלוואות הנחזות כחוקיות, הרי שבכל אחת מהמדינות התבצעה המעילה באמצעות מנגנון שונה. מבלי לטעת מסמרות, נקבע כי בישראל הופעל מנגנון ייחודי של העברת כספים בהיקפי עתק ובתדירות גבוהה, במסגרתו הועברו כספי המעילה דרך חברת Divot, אשר היתה בבעלות בעלי השליטה, אל חשבון בנק קפריסאי בבעלות סנט ג'ון, ומשם לחשבון הבנק של סנט ג'ון בדיסקונט. לעומת זאת, במדינות דלוואר הופעל מנגנון מעילה אחר במסגרתו "הכספים הועברו במספר תחנות שונות והתנקזו לבסוף במספר חברות שונות בארה"ב", ונעשה בהם שימוש לרכישת נכסי נדל"ן ונכסים מסויימים אחרים בארה"ב; בעוד שבאנגליה הועברו הכספים על סמך חוזי הספקה פיקטיביים עם חברות שונות ממדינות שונות לסניף פריבטבנק שבקפריסין ומתוכם סכום של 1.8 מיליארד דולר הועבר אל חברות אנגליות שבשליטת בעלי השליטה. בהינתן האמור, התקבלה טענת פריבטבנק לפיה "מדובר בערוצי מעילה שונים אשר התרחשו בזמנים שונים ובחברות שונות", המחייבים בירור עובדתי נפרד ושונה בכל מדינה, ולפיכך אין הצדקה להורות על עיכוב ההליך דנן בשלב זה. אף על-פי כן, הודגש כי מצופה מהצדדים לשוב ולעדכן את בית המשפט בהתקדמות ההליכים בערכאות הזרות, "ככל שיש בדברים שם כדי להשפיע על ההליך דנן". לבסוף נקבע, כי במקרה דנן החשש מפני הכרעות סותרות הוא מופחת, היות שהתשתית העובדתית שפורטה בכתב התביעה נסמכת על ממצאי דו"ח שפרסמה ממשלת אוקראינה על אודות פרשת המעילה; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת פריבטבנק. שכן, דחיית ההליך "תקשה על בירור האירועים מושא התובענה" בעוד שלדיסקונט "לא יווצר קושי מהותי מהמשך קיום ההליך, במיוחד מקום בו הוא עצמו איננו נתבע בהליכים המקבילים".
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.
טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור
6. לטענת דיסקונט, נפלו בהחלטת בית המשפט המחוזי שגגות המצדיקות מתן רשות ערעור, על אף אמות המידה המצומצמות להתערבות בהחלטות מעין אלו. הותרת ההחלטה על כנה, כך נטען, תביא לניהול הליך מיותר ולבזבוז זמן שיפוטי. אציין, כי בקשת רשות הערעור מופנית אך כלפי קביעות בית משפט קמא לעניין התיישנות התביעה ועיכוב ההליכים; תוך שצוין כי אין בכך משום ויתור על הטענה בדבר העדר עילה, ודיסקונט שומר על כל זכויותיו וטענותיו בעניין זה.
לגופם של דברים, במישור ההתיישנות טוען דיסקונט, כי שגה בית המשפט בכך שלא הכריע בטענת ההתיישנות, על אף שמדובר בטענה משפטית גרידא, והגם שדיסקונט היה מוכן להניח לצורך הכרעה בטענה זו כי העובדות שנטענו בכתב התביעה הן נכונות. דיסקונט טוען כי עילות התביעה שעליהן מבוססת התביעה נגדו התגבשו לכל המאוחר בשנת 2011 – הוא מועד העברת הכספים. ממועד זה היה בידי פריבטבנק "כוח תביעה מהותי" לנקוט בהליכים משפטיים, ויש לדחות את הטענה כי כוח התביעה התגבש רק עם הלאמתו. בהקשר זה נטען, כי חריג "כוח התביעה המהותי", אשר הוכר בפסיקה, חל רק מקום בו קיימת לתובע 'מניעות שיפוטית-פסיקתית' להגיש את תביעתו, ועל כן אינו רלוונטי לענייננו. עוד טוען דיסקונט, כי ההלכה שנקבעה בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200 (1997)) (להלן: מרכז הארגזים), לפיה לא ניתן לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה הנתבעים לצורך מניין תקופת ההתיישנות – חלה רק ביחס לתביעת התאגיד נגד אותם נושאי משרה מעוולים ולא ביחס לתביעתו נגד צד שלישי, שלא היה צד לקנוניה. לדבריו, מסקנה זו מתחייבת גם מתכליותיו של מוסד ההתיישנות; שכן, צד שלישי "תמים" שלא נטל חלק בקנוניה אינו צריך לשמור את ראיותיו מעבר לתקופת ההתיישנות, הוא זכאי לוודאות בנוגע לזכויותיו וחובותיו, ולהגנה על אינטרס הציפייה וההסתמכות שלו. מעבר לכך נטען, כי הנטל להוכיח, בתצהיר ובראיות, התקיימות חריגי ההתיישנות, מוטל על פריבטבנק – והוא לא עמד בו.
7. אשר לסעד החלופי בדבר עיכוב הליכים, סבור דיסקונט כי קביעת בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לפיה אין צורך בזהות מוחלטת, ודי בכך שההליכים עוסקים בסוגיה מהותית משותפת, אשר ההכרעה בהם עשויה להשליך על היקף הדיון בהליך האחר, כדי להצדיק עיכוב הליכים; בפרט כאשר מועלית טענה בדבר השתק פלוגתא הגנתי לא הדדי. לדבריו, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לא מתקיימת חפיפה מספקת בין ההליכים הזרים להליך דנן. בתוך כך נטען, כי פריבטבנק טען בכתבי טענותיו כי במוקד שלושת ההליכים – בישראל, באנגליה ובדלוואר – פרשת מרמה אחת חוצה גבולות, שהוצאה לפועל על-ידי בעלי השליטה; כך אף צוין בהחלטת בית המשפט קמא. כמו כן, טוען דיסקונט, כי שיטת המעילה בכל אחד מההליכים היא זהה לחלוטין, במסגרתה פריבטבנק העניק הלוואות שלא כדין לחברות אוקראיניות שבשליטת בעלי החברה, אשר העבירו בתורן את הכספים לחברות off-shore בפריבטבנק קפריסין, ובעיקר לחברת divot, שהעבירו את הכספים ליעדיהם הסופיים. בדומה, כך נטען, קיימת חפיפה מהותית ומשמעותית בין החברות המעורבות בכל אחד מההליכים; וכי התביעה בישראל חופפת במידה מסוימת את תקופת הזמן של התביעה בדלוואר, שעניינה בהעברות כספים פסולות שהתרחשו בין השנים 2013-2007. נוסף על כך, טוען דיסקונט, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שזקף לחובתו את עניין אי-עדכון מצבם של ההליכים המתנהלים מחוץ לישראל, שדיסקונט אינו צד להם, וככל שהיה חסר מידע בעניין זה, הרי שיש לזקוף זאת לחובת פריבטבנק. לבסוף טוען דיסקונט, כי בית המשפט המחוזי שגה בהניחו כי המעילה אכן התקיימה, ולפיכך החשש להכרעות סותרות מופחת; שיקולי יעילות ומאזן הנוחות מצדיקים את עיכוב ההליכים.
8. פריבטבנק טוען בתשובתו, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, ועל כן דינה להידחות. הודגש, כי כאשר עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור על החלטה שלא לסלק תביעה על הסף – היקף ההתערבות מצומצם במיוחד. בנדון דידן, כך נטען, בחן בית המשפט היטב את טענות דיסקונט, ובהחלטה מנומקת ומפורטת דחה אותן. לשיטתו, עילות התביעה נגד דיסקונט לא התיישנו, משום שעד שנת 2016 נשלט פריבטבנק בידי בעלי השליטה ועושי דברם, ורק לאחר שהשליטה ניטלה מידיהם החל פריבטבנק לגלות את הנסיבות שכמעט והביאו לקריסתו. עובדות אלו, כך נטען, מבססות הן את הטענה לגבי העדר כוח תביעה מהותי וממשי, הן את הטענה לקיומם של חריגי ההתיישנות. בנסיבות אלה, בשים לב לאופי הטענות העובדתיות המועלות, ולטיב הידיעה הנדרשת לשם תחילת מירוץ ההתיישנות, נטען כי צדק בית המשפט בקובעו כי נדרש בירור עובדתי מעמיק ומורכב לצורך הכרעה בטענה זו, אשר מקומו בהליך עצמו, וממילא לכל צד שמורות טענותיו בעניין. אשר לטענות דיסקונט בעניין הלכת מרכז הארגזים, טוען פריבטבנק כי תוצאה שפוטרת מראש את מי שסייע לנושאי המשרה המעוולים בביצוע המעילה היא "תוצאה אבסורדית" שלא ניתן לקבלה. בנוסף נטען, כי יש אינטרס ציבורי בבירור טענותיו של פריבטבנק ביחס להתנהלותו של דיסקונט בפרשה.
בנוגע לבקשה לעיכוב הליכים, טוען פריבטבנק כי בהליכים המתנהלים מחוץ לישראל, אליהם מפנה דיסקונט, נדונים ערוצי מעילה שונים ונפרדים מערוץ המעילה הייחודי הנדון בתביעה בישראל. לדבריו, בתביעה בישראל, בניגוד לתביעות הזרות, כל כספי המעילה הועברו מחשבון divot לחשבון סנט ג'ון בסניף הקפריסאי, ומשם לחשבון בסניף מקומי של דיסקונט. על-פי הנטען, דפוס פעולה זה היה אמור להדליק נורות אזהרה אצל דיסקונט, אשר בחר להתעלם מהן בפועל או בכוח. מכל מקום, נטען, כי קביעה שבהליך זר אחר ההעברות היו לגיטימיות, לא תשפיע כהוא זה על התביעה בישראל, העוסקת בכספים אחרים וב"שרשראות הברחה" שונות. נוסף על כך, נטען כי הסיכוי שייקבע בהליכים הזרים שלא התבצעה פרשת מעילה, באופן שיקים לדיסקונט טענת "השתק פלוגתא הגנתי לא הדדי", הוא אפסי, ואינו מצדיק עיכוב הליכים. לפיכך, נטען, כי בצדק נקבע שעיכוב ההליכים לא יתרום ליעילות הדיון ולא יחסוך במשאבים או בזמן שיפוטי, וכי במאזן הנוחות יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות של פריבטבנק על פני רצונו של דיסקונט לעכב את בירור ההליכים כלפיו.
9. דיסקונט הגיש תגובה קצרה מטעמו, שבה חזר על עיקרי דבריו. בעיקר, כי ניהול ההליך יחייב השקעת משאבים יוצאי דופן בשים לב לסכום התביעה הגבוה, לתקופת הזמן לגביה מועלות טענות, ולאופייה ומורכבויותיה של התביעה. עוד נטען, כי הלכת מרכז הארגזים עוסקת רק בתביעות שהוגשו נגד אותם נושאי משרה שסרחו, ולא נגד צד שלישי שאינו מודע לפרשת המרמה. לשיטתו, יש לבחון את המקרה דנן לאור עקרונות הלכת מרכז הארגזים ולא על-פי חריג "כוח התביעה המהותי". כמו כן נטען, כי קיימת חפיפה מהותית בין ההליכים הזרים להליך בישראל ביחס לשיטת המעילה, לחברות המעורבות ולערוצי המעילה, באופן שעשוי לייתר את הדיון ולמצער להשליך על היקפו. בתוך כך נטען, כי ישנן 11 הלוואות שניתנו על-ידי פריבטבנק בסכום כולל של מאות מיליוני דולרים, אשר שימשו כמקור הן להעברות הכספים בישראל, הן להעברות הכספים בארצות הברית, ואשר עתידות להתברר בתביעה שהגיש פריבטבנק בדלוואר.