מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.
טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור
6. לטענת דיסקונט, נפלו בהחלטת בית המשפט המחוזי שגגות המצדיקות מתן רשות ערעור, על אף אמות המידה המצומצמות להתערבות בהחלטות מעין אלו. הותרת ההחלטה על כנה, כך נטען, תביא לניהול הליך מיותר ולבזבוז זמן שיפוטי. אציין, כי בקשת רשות הערעור מופנית אך כלפי קביעות בית משפט קמא לעניין התיישנות התביעה ועיכוב ההליכים; תוך שצוין כי אין בכך משום ויתור על הטענה בדבר העדר עילה, ודיסקונט שומר על כל זכויותיו וטענותיו בעניין זה.
לגופם של דברים, במישור ההתיישנות טוען דיסקונט, כי שגה בית המשפט בכך שלא הכריע בטענת ההתיישנות, על אף שמדובר בטענה משפטית גרידא, והגם שדיסקונט היה מוכן להניח לצורך הכרעה בטענה זו כי העובדות שנטענו בכתב התביעה הן נכונות. דיסקונט טוען כי עילות התביעה שעליהן מבוססת התביעה נגדו התגבשו לכל המאוחר בשנת 2011 – הוא מועד העברת הכספים. ממועד זה היה בידי פריבטבנק "כוח תביעה מהותי" לנקוט בהליכים משפטיים, ויש לדחות את הטענה כי כוח התביעה התגבש רק עם הלאמתו. בהקשר זה נטען, כי חריג "כוח התביעה המהותי", אשר הוכר בפסיקה, חל רק מקום בו קיימת לתובע 'מניעות שיפוטית-פסיקתית' להגיש את תביעתו, ועל כן אינו רלוונטי לענייננו. עוד טוען דיסקונט, כי ההלכה שנקבעה בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200 (1997)) (להלן: מרכז הארגזים), לפיה לא ניתן לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה הנתבעים לצורך מניין תקופת ההתיישנות – חלה רק ביחס לתביעת התאגיד נגד אותם נושאי משרה מעוולים ולא ביחס לתביעתו נגד צד שלישי, שלא היה צד לקנוניה. לדבריו, מסקנה זו מתחייבת גם מתכליותיו של מוסד ההתיישנות; שכן, צד שלישי "תמים" שלא נטל חלק בקנוניה אינו צריך לשמור את ראיותיו מעבר לתקופת ההתיישנות, הוא זכאי לוודאות בנוגע לזכויותיו וחובותיו, ולהגנה על אינטרס הציפייה וההסתמכות שלו. מעבר לכך נטען, כי הנטל להוכיח, בתצהיר ובראיות, התקיימות חריגי ההתיישנות, מוטל על פריבטבנק – והוא לא עמד בו.
7. אשר לסעד החלופי בדבר עיכוב הליכים, סבור דיסקונט כי קביעת בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לפיה אין צורך בזהות מוחלטת, ודי בכך שההליכים עוסקים בסוגיה מהותית משותפת, אשר ההכרעה בהם עשויה להשליך על היקף הדיון בהליך האחר, כדי להצדיק עיכוב הליכים; בפרט כאשר מועלית טענה בדבר השתק פלוגתא הגנתי לא הדדי. לדבריו, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לא מתקיימת חפיפה מספקת בין ההליכים הזרים להליך דנן. בתוך כך נטען, כי פריבטבנק טען בכתבי טענותיו כי במוקד שלושת ההליכים – בישראל, באנגליה ובדלוואר – פרשת מרמה אחת חוצה גבולות, שהוצאה לפועל על-ידי בעלי השליטה; כך אף צוין בהחלטת בית המשפט קמא. כמו כן, טוען דיסקונט, כי שיטת המעילה בכל אחד מההליכים היא זהה לחלוטין, במסגרתה פריבטבנק העניק הלוואות שלא כדין לחברות אוקראיניות שבשליטת בעלי החברה, אשר העבירו בתורן את הכספים לחברות off-shore בפריבטבנק קפריסין, ובעיקר לחברת divot, שהעבירו את הכספים ליעדיהם הסופיים. בדומה, כך נטען, קיימת חפיפה מהותית ומשמעותית בין החברות המעורבות בכל אחד מההליכים; וכי התביעה בישראל חופפת במידה מסוימת את תקופת הזמן של התביעה בדלוואר, שעניינה בהעברות כספים פסולות שהתרחשו בין השנים 2013-2007. נוסף על כך, טוען דיסקונט, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שזקף לחובתו את עניין אי-עדכון מצבם של ההליכים המתנהלים מחוץ לישראל, שדיסקונט אינו צד להם, וככל שהיה חסר מידע בעניין זה, הרי שיש לזקוף זאת לחובת פריבטבנק. לבסוף טוען דיסקונט, כי בית המשפט המחוזי שגה בהניחו כי המעילה אכן התקיימה, ולפיכך החשש להכרעות סותרות מופחת; שיקולי יעילות ומאזן הנוחות מצדיקים את עיכוב ההליכים.