משעה שהגם שמספר שעות הנוכחות שצוינו בתלושי השכר משתנה, בהתאם לכמות העבודה החודשית, הרי שהשכר ששולם לתובע בכל החודשים לא השתנה ונשאר קבוע – 9,500 ₪ נטו – לא משנה כמה שעות נוספות עבד התובע. וראו לעיל בדבר ההגיון העומד בבסיס מתן בונוס – אשר לא קיים כאן.
הבונוס ששולם לתובע בתלושים נועד, אפוא, להשלים את התלושים לשכר המוסכם, כאמור.
אנו קובעים אפוא כי השכר בסך 9,500 ₪ נטו שולם תמורת עבודה של 240 שעות בחודש.
איננו מקבלים את חישובו של התובע לשכר הקובע, שכן, בהתאם להסכמת הצדדים בזמן אמת, השכר המוסכם שולם עבור 240 שעות (ולא 186 כפי שחישב ב"כ התובע).
חישוב נכון של שכרו הקובע של התובע הינו כדלקמן:
משמצאנו כי מהות ההסכמה בין הצדדים היתה משכורת חודשית קבועה עבור 240 שעות עבודה, נחשב את ערך שעת הבסיס כדלקמן:
בתקופה שלפני 7/2014, אז הרוויח התובע שכר ברוטו בסך 9,540.5 ₪, היה שכר הבסיס השעתי= 39.75 ₪ ושכרו הקובע: 7,394 ₪.
--- סוף עמוד 12 ---
בתקופה שלאחר 8/2014 שולמה לתובע משכורת ברוטו בסך 11,755 ₪ (שכר נטו בסך 9,500 ₪), לפיכך ערך שעת הבסיס של התובע היא 11,755/240= 49 ₪.
השכר הקובע, אם כן, הוא 49*186=9,114 ₪.
סיכום:
בתקופה שלפני 7/2014 –7,394 ₪.
בתקופה 8/2014 עד 10/2018 היה שכרו הקובע של התובע – 9,114 ₪.
נסיבות סיום ההעסקה:
21. התובע טען כי התפטר מעבודתו בדין מפוטר וכי בנסיבות אלה הוא זכאי לפיצויי פיטורים. התובע צירף לתצהירו מס' מכתבים ששלח לנתבעת 1, בתקופות שונות בתקופת העסקתו. כך למשל בחודש אוקטובר 2013 ובחודש אוקטובר 2016 התובע ביקש כי הנתבעת תחזיר לו את רכיב הבונוס שהפסיקה לשלם לו, שכן הוא רואה אותו כחלק משכרו הקבוע.
הנתבעת 1 טענה כי התובע התפטר מהעבודה לאחר שמצא עבודה אצל חברה מתחרה, וכי פנייתו לנתבעת 1 ביום 12.9.18 הייתה לצורך הכשרת הקרקע לתביעתו זו. לטענתה, התובע לא עמד בשלושת התנאים לצורך הוכחת זכאות לפיצויי פיטורים: התובע לא הוכיח הרעה מוחשית בתנאי העסקתו, או נסיבות אחרות שלא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו; התובע לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות; והוא לא נתן לה התראה סבירה על כוונתו להתפטר, והזדמנות נאותה לתיקון ההרעה.
הנתבעת טענה כי גילתה שהתובע החל לעבוד בחברה מתחרה בסמוך להתפטרותו, וכי לאחר קבלת מכתבו, שנועד לטענתה, רק להכשיר את הקרקע להגשת תביעה זו, לא שיתף התובע פעולה עם הנתבעת 1 ולא נתן לה הזדמנות נאותה לתקן את מה שטעון תיקון, לטענתו, וכי בשלב זה, חתם התובע על הסכם העסקה אצל החברה המתחרה.
הנתבעת טענה כי במסגרת הפגישה שנערכה לתובע, מיום 12.10.18 ניתן מענה לכל הנושאים שהועלו על ידו במכתב ההתפטרות, והובטח כי הנושאים החדשים שהוא העלה יישקלו וכי תינתן לו הצעה כמענה לדרישותיו במהלך פגישה נוספת, ואולם, התובע לא הגיע לפגישה נוספת והודיע לנתבעת 1 כי הוא מתפטר ומתחיל לעבוד במקום אחר.
--- סוף עמוד 13 ---
מכל מקום, טענה הנתבעת כי חישובו של התובע אינו נכון, וכי פיצויי הפיטורים צריכים להיות מחושבים לפי מספר תקופות העסקה בהתאם לשינוי תפקידו ושכרו של התובע.
22. ביה"ד הארצי ב-(עע (ארצי) 28475-03-20 אמיר סלמאן - אקובג בע"מ, ניתן ביום 7.12.20) ציין כי לצורך הוכחת זכאות לפיצויי פיטורים יש לעמוד בשלושת התנאים הקבועים בחוק. יחד עם זאת, נקבע כי אי מתן התראה סבירה למעביד אינה שוללת את הזכות לפיצויי הפיטורים כאשר ברור כי המעביד לא יתקן את מחדליו:
"עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ [פורסם בנבו] (30.1.90); ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח' [פורסם בנבו] (27.1.12); ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי - טכנובר בע"מ [פורסם בנבו] (10.6.13)]."
שוכנענו כי התובע עמד בתנאים שנקבעו בחוק, וכי יש לראותו כמי שהתפטר בדין מפוטר, ובנסיבות שבהן אין לצפות ממנו כי ימשיך לעבוד. להלן טעמינו:
א. אי ביצוע הפרשות לפנסיה, לעובד שעבד בנתבעת במשך 22 שנים (למעט במשך חודשים בודדים) מהווה לטעמנו, פגיעה חמורה בזכויותיו של התובע שמחייבת טיפול מידי:
--- סוף עמוד 14 ---
1) הפעם הראשונה שבה הפרישה הנתבעת 1 לעובדיה כספים לפנסיה היתה ביום 19.6.16 עבור עבודתם בחודש מאי 2016, וגם זאת עשתה הנתבעת רק לאחר פניית קבוצת עובדים שהתובע היה אחד מהם, ודרישתם כי הנתבעת תסדיר עניין זה תוך שבועיים מפנייתם זו ביום 1.6.16.
כך עולה, כי במשך כ- 8.5 שנים הפרה הנתבעת 1 את חובתה להפריש לעובדיה כספים לפנסיה, כמתחייב בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, משנת 2008.
2) בהתאם לדו"ח היזון חוזר מטעם חברת מנורה מבטחים שצורף כנספח 10 לתצהיר הנתבעים, הנתבעת הפרישה לתובע כספים לפנסיה במשך תקופה קצרה מאוד במהלך העסקתו, בין החודשים 16\5 – 17\6.
3) הגדילה הנתבעת לעשות כאשר הפסיקה להפריש לתובע כספים לפנסיה מחודש 17\7, (ועוד לאחר שהעובדים התרעמו על כך ב-2016). טבעי כי זה מה שהביא את התובע, כעבור יותר משנה, שבמהלכה לא הופרשו לו כספים לפנסיה למסור לנתבעת מכתב התראה לפני התפטרות, ולהתפטר לאחר שבקשתו לתקן את המחדלים, שהעיקרי בהם הוא ההפרשה לפנסיה, לא נענתה.
מהדו"ח עולה כי הנתבעת ביצעה את ההפרשות עבור חודשים 17\7 ועד 18\10 רק ביום 26.2.19 כארבעה חודשים לאחר מועד סיום ההעסקה.
כך עולה כי בשנה האחרונה להעסקתו של התובע לא הופרשו עבורו כספים לקופת הפנסיה, וזאת בעוד הנתבעת מנכה בכל חודש את חלקו של התובע ולא מעבירה את הכספים לקופת הפנסיה.
בנסיבות אלה שוכנענו כי הפגיעה בזכויותיו של התובע היתה חמורה מאוד וכי לא טופלה באופן מידי, כפי שהיינו מצפים כי תטופל.
ב. מעדותו של התובע לפנינו התרשמנו כי, אי ביצוע ההפרשות לפנסיה הייתה אכן הסיבה להתפטרותו:
--- סוף עמוד 15 ---
(עמ' 12, ש' 6-8).
גם בתיאורו את השוני בין עבודתו בנתבעת 1 לבין העבודה במקום החדש השיב התובע כי מקום העבודה החדש משלם פנסיה, ומשכורת בזמן:
(עמ' 11, ש' 3-7).
(עמ' 10, ש' 22-27).
ג. הוכח לנו, כמו כן, כי התובע נתן התראה סבירה לנתבעת, והזדמנות לתקן את הנסיבות, ואולם, הנתבעת לא תיקנה את מחדליה:
1) ביום 12.9.18 כתב התובע מכתב לנתבעת בו הוא ביקש לתקן את המחדלים ואת ההרעה המוחשית, לטענתו, בתנאי העסקתו. שאם לא כן, יש לראותו כמי שהתפטר מעבודתו בחלוף 30 ימים ויש לראות את מכתבו זה גם כהודעה מוקדמת להתפטרות.
במכתבו, הלין התובע בעיקר על אי ההפרשה לפנסיה ולפיצויים, ועל פיצול פיקטיבי בתלושי השכר, ועל בונוסים שנועדו רק לפצל את שכרו ולפגוע בזכויותיו, אי תשלום גמול שעות נוספות בהתאם לחוק, אי תשלום זכויות המגיעות לו בהתאם לצו ההרחבה ועוד.
התובע הבהיר במכתבו כי אם לא יתוקנו המחדלים להם טען במכתבו, ייאלץ לסיים את העסקתו ביום 11.10.18 בהתאם לס' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
(המכתב צורף כנספח י"א לתצהיר התובע).
--- סוף עמוד 16 ---
2) למכתבו זה קדמו פניות נוספות שלו יחד עם עובדי הנתבעת. כאמור לעיל, ביום 1.6.16, פנתה קבוצה מעובדי הנתבעת 1 במכתב לנתבעת 1 במסגרתו דרשו כי תסדיר את כל חובותיה כלפיהם בגין פנסיה. מהמכתב עולה כי הנתבעת לא הפרישה להם כספים לפנסיה משנת 2011:
גם ביום 6.7.16 שלחו העובדים מכתב נוסף שממנו עולה כי הנתבעת 1 לא עמדה בהתחייבותה וכי סוכם שעד 24.7.16 תסדיר את חובותיה כלפיהם שהצטברו משנת 2011:
(המכתבים צורפו כנספח ה' לכתב התביעה).
אשר על כן, אנו קובעים כי נסיבות סיום העסקתו של התובע אכן מקיימות את שלושת התנאים הנדרשים לצורך כניסה לגדרי ס' 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
--- סוף עמוד 17 ---
23. לא נסיים את דיוננו בנקודה זו, לפני שנתייחס לטענת הנתבעת כי התובע לא נתן לה הזדמנות נאותה לתקן את מחדליה. הנתבע 4 טען בעדותו לפנינו (עמ' 18, ש' 27-32) כי לאחר שהנתבעת 1 קיבלה את הודעת הפיטורים של התובע, הנתבע 5 זימן אותו לישיבה והובטח לו כי כל הליקויים שהוא טוען להם יתוקנו, וכי אילו היה נותן לנתבעת 1 מספיק זמן הדברים היו מתוקנים. לטענתו, מרבית הדברים סוכמו עם התובע בפגישה שנערכה והיו עוד כמה עניינים שהנתבע 5 רצה לקבל לגביהם אישור, וכי לאחר שהוא קיבל אישור על כך, הנתבע 5 התקשר לתובע, בטרם עברו 30 הימים שהוא נתן לנתבעת, ואולם התובע סירב להיפגש (עמ' 19, ש' 11-20).
כמו כן, הנתבעת הציגה לפנינו שני מכתבים שכתבה לתובע ביום 7.10.18 ו- 15.10.18:
(נספח 6 לתצהיר הנתבעים).
--- סוף עמוד 18 ---
(נספח 7 לתצהיר הנתבעים).
במכתבים אלה ניסתה הנתבעת לתמוך את טענתה כי פנייתו של התובע בטרם התפטרותו טופלה, וכי התובע הוא זה שלא שיתף פעולה עם הנתבעת 1 ולא נתן לה הזדמנות אמיתית לתקן את מחדליה, ולהציע לו שיפור בתנאי העבודה כמענה לדרישתו.
24. אנו דוחים את טענת הנתבעים בעניין זה. להלן טעמינו:
א. אי הפרשת כספים לפנסיה ואי העברת כספים שנוכו משכר העובד לקרן הינה ליקוי חמור ביותר שהיינו מצפים כי יטופל באופן מידי ע"י הנתבעת. התובע הועסק בנתבעת במשך 22 שנים, שבמהלכם הפרישה לו הנתבעת כספים לפנסיה רק פעמים בודדות.
כאמור לעיל, ההפרשות לפנסיה בגין שנת עבודתו האחרונה של התובע הופקדו בקופת הפנסיה כחמישה חודשים לאחר דרישת התובע לתיקון המחדלים. די בכך כדי להוכיח כי הנתבעת 1 לא מיהרה לטפל במחדלים,
--- סוף עמוד 19 ---
וכי לא הושגו בינה לבין התובע הסכמות כלשהן, כפי שטענה לפנינו. וכי טענתה לפנינו ובמכתבה מיום 15.10.18 אינה נכונה, לשון המעטה.
ב. לנתבעת 1 היה די והותר זמן כדי לתקן את מחדליה. שכן, דרישותיו של התובע נמסרו לנתבעת עוד בשנת 2016 כפי שפירטנו לעיל בהרחבה, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.
ג. ניסיון העבר של התובע עם אופן טיפולה של הנתבעת 1 בעניין ההפרשות יכול היה להביאו בקלות למסקנה שהנתבעת 1 אינה מתכוונת ברצינות לתקן את הפגמים החמורים. יתר על כן – בתשובתה של הנתבעת לא נאמר באופן ברור שההפרשות ישולמו ומתי.
ד. לטעמנו, אין פסול בכך שהתובע חיפש מקום עבודה חדש בטרם הסתיימו 30 הימים שהוא נתן לנתבעת 1 כדי לתקן את המחדלים. כאמור בקביעת ביה"ד הארצי בסעיף 19 לעיל, במקרים שברור כי המעסיק לא יפעל לתיקון הנסיבות או ההרעה המוחשית, אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לפיצויי פיטורים.
מעדותו של התובע לפנינו התרשמנו כי לתובע היה ברור כי הנתבעת אינה עומדת לתקן את מחדליה, וזאת לאחר שהוא ראה כי עובדים רבים בנתבעת נדרשו בסופו של דבר להגיש תביעה כנגד הנתבעת 1 כדי לקבל את זכויותיהם.
(עמ' 11, ש' 29-33; עמ' 12, ש' 1-2).
מכל המקובץ לעיל עולה כי המחדלים של הנתבעת 1 בכל הקשור להפרשות לפנסיה וכן העיכוב בתשלום השכר, הן נסיבות שבהן לא ניתן לצפות מהתובע כי ישלים איתן וימשיך לעבוד. כמו כן, הוכח לפנינו כי התפטרותו של התובע היתה בעקבות מחדלים אלה, וכי לנתבעת 1 ניתנו מספר התראות ושנים רבות לצורך תיקון מחדלים אלה, ואולם, בעיה זו לא באה על פתרונה, גם במועד התפטרותו של התובע.
--- סוף עמוד 20 ---
רכיבי התביעה:
פיצויי פיטורים:
25. התובע טען כי הוא התפטר מעבודתו בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, וכי אלה לא שולמו לו ע"י הנתבעת 1. את חישובו ביסס התובע על שכר קובע בסך 9,804 ₪ (3,294 ₪ ממוצע הבונוס בשנה האחרונה +6,510 שכר יסוד) ₪ (9,500 ₪ נטו). כך לטענתו, סך פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי הינו (22 שנים X 11,877 ₪)= 215,688 ₪.
לטענתו, בקרן הפנסיה נצברו לזכותו 1,953 ₪, אותם יש לשחרר לאלתר, ולמסור לו טופס 161 וכן לקזז אותם מסך פיצויי הפיטורים. כך עותר התובע לחיוב הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בסך כולל של 213,735 ₪.
לחילופין טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגובה ההפרשות שהיה על הנתבעת 1 להפריש עבורו לקופת פיצויים שמזכים את התובע בשיעור של 72% מסכום הפיצויים ללא קשר לשאלת זכאותו לפיצויים.
הנתבעת טענה כי התובע התפטר לאחר שמצא עבודה אצל חברה מתחרה וכי אין מדובר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. מכל מקום, הנתבעת 1 טענה כי חישובו של התובע אינו נכון.