משקבענו לעיל, כי התובע התפטר בנסיבות שבהן אין לצפות ממנו להמשיך לעבוד, אנו מקבלים את תביעתו ברכיב זה וקובעים כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
שכרו הקובע האחרון של התובע עמד על 9,114 ₪ ומשהועסק בנתבעת במשך 22 שנים, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך כולל של 200,508 ₪.
אשר על כן, אנו קובעים שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 200,508 ₪.
פנסיה:
26. התובע טען כי בשבע השנים האחרונות להעסקתו למעט תקופה קצרה של 14 חודשים (16\5 -17\6) לא הופרשו לזכותו כספים לפנסיה (גם בתקופה שהופרשו כספים, ההפרשה היתה בחסר).
--- סוף עמוד 21 ---
לטענתו, בהתאם לצו ההרחבה הכללי והענפי הוא היה זכאי להפרשות לפנסיה בשיעור 6% משכרו המלא, לפיכך, בהתאם לחישוב שערך, היה על הנתבעת 1 להפריש עבורו סך של 43,991 ₪, בעוד סך כל הכספים שהופרשו בתקופה שבין 16\5- 17\6 היו 3,258 ₪ בלבד, כך שהנתבעת נותרה חייבת לו סך של 40,733 ₪.
הנתבעת 1 טענה כי בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה חובה, היה עליה להפריש לתובע לכל היותר, סך של 23,044 ₪ לתגמולים, וזאת בהתאם לשכר הבסיס ולא לשכר הנטו. ואולם, לטענתה, יש לקזז מסכום זה, את הכספים שנצברו לתובע בקופת התגמולים בסך 9,685 ₪.
משהוכח לנו כי הנתבעת 1 הפרישה לתובע כספים לפנסיה במקרים בודדים בלבד, אנו מקבלים את טענת התובע ברכיב זה וקובעים כי על הנתבעת לשלם לו פיצוי בגובה הסכום שהיה עליה להפריש לפנסיה בקיזוז הסכומים שנצברו לתובע בקופת התגמולים.
27. בתקופה שלא התיישנה היתה אמורה הנתבעת להפריש לתובע הפרשות סוציאליות לפי השכר הקובע בהתאם לשתי התקופות שקבענו דלעיל:
2012\4 – 2014\7: 7,394 ₪.
2014\8 – 2018\10: 9,114 ₪.
28. כאן המקום לציין כי איננו מקבלים את טענת התובע לפיה יש לחשב את ההפרשות לפנסיה לפי צו ההרחבה בענף התעשייה שמחייב הפרשות בשיעור של 6% מהיום הראשון להעסקתו של התובע.
כפי שקבענו בפרק העובדתי לעיל, צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה (2004) חל על יחסי הצדדים משנת 2016. משכך, עד שנת 2016 היה על הנתבעת 1 להפריש לתובע כספים לפנסיה בהתאם לצו הכללי, כמפורט בטבלה מטה. בתקופה שלאחר 2016, צו ההרחבה הכללי מיטיב עם התובע, משכך את החישוב בגין תקופה זו ערכנו בהתאם לצו ההרחבה הכללי:
תקופה
שיעור ההפרשה
שכר לצורך ההפרשה
גובה ההפרשה
17\1 – 18\10
6.5%
9,114 ₪ X 22 חודשים = 200,508 ₪.
13,033 ₪
16\7 -16\12
6.25%
9,114 ₪ X 6 חודשים = 54,684 ₪
3,417.75 ₪
14\8 – 16\6
6%
9,114 ₪ X 23 חודשים = 209,622 ₪
12,577.3 ₪
14\1 – 14\7
6%
7,394 ₪ X 7 חודשים = 51,758 ₪
3,105.5 ₪
13\1 – 13\12
5%
7,394 ₪ X 12 חודשים =88,728 ₪
4,436.4 ₪
12\4- 12\12
4.16%
7,394 ₪ X 9 חודשים = 66,546 ₪
2,768.3 ₪
סה"כ 39,338 ₪
בהתאם לדו"ח היזון חוזר מטעם חברת מנורה מבטחים שצורף כנספח 10 לתצהיר הנתבעים, בקופת הפנסיה הופקדו תגמולי מעסיק בסך 9,685 ₪, לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע את ההפרש בין מה שהיה עליה להפריש לבין הסכום שהופרש, ובסה"כ 29,653 ₪.
אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 29,653 ₪
כאן המקום לציין כי בכתב התביעה פורט רכיב תביעה לגבי השבת ניכוי חלק עובד, אולם התובע חזר בו מרכיב תביעה זה בסיכומיו לאור העובדה שסכום זה הושב לתובע לאחר סיום יחסי העבודה כמפורט שם.
פיצוי בגין אובדן זכויות פנסיוניות:
29. בכתב התביעה נימק התובע את רכיב התביעה הזה בטענה כי בשל העובדה שהנתבעת לא הפרישה לו לפנסיה "יש לחייב אותה בפיצוי בגובה הפסד פנסיית הזקנה מגיל 67 עד תום תוחלת חייו... על פי חישובים ראשונים בלבד, יטען התובע כי מדובר בהפסד של 348,740 ₪". מטעמי אגרה העמיד התובע את תביעתו ברכיב זה על סך 80,000 ₪.
התובע צרף לתצהירו חוות דעת אקטוארית. חוות הדעת האקטוארית לא התייחסה כלל להפסדי תגמולי פנסיה שלאחר גיל פרישה. בחוות הדעת פורט
--- סוף עמוד 23 ---
מה היו ההפסדים הכלכליים שנגרמו לתובע בשל העדר הפקדות מסודרות לאורך תקופת העסקתו. האקטואר מטעם התובע ערך חישוב לגבי סכומי ההפקדות שהיתה אמורה לשיטתו הנתבעת להפריש, הפסד נגרם לתובע עקב מניעת זיכוי מס, הפסד בסך כ- 5% שנגרם לתובע מאחר והוא לא יכול להפקיד כספים בקרן הפנסיה באופן חד פעמי ואם יפקיד את הכספים בהם יזכה בחברת ביטוח הרי "מקדם הקצבה נחות ב-5% לעומת המקדם בקרן פנסיה".
30. גם הנתבעים הגישו חוות דעת אקטוארית מטעמם, האקטואר מטעם הנתבעים הסכים עם האקטואר של התובע לגבי ההפסד בסך 5%. עם זאת לא הסכים עמו לגבי הפסד זיכוי במס שכן לטענתו מאחר ובתלושים פורט כאילו שבוצע ניכוי חלק עובד הרי שבטפסי 106 קיבל התובע הטבה במס.
שתי חווה"ד שהונחו לפנינו ערוכות לפי שכר קובע שונה, כפי שטענו הצדדים. משדחינו את חישובי הצדדים ביחס לשכר הקובע אנו דוחים את החישובים שבחוות הדעת.
31. אנו דוחים את התביעה ברכיב זה מנימוקים אלו:
א. ביחס לסכומים שהיו אמורים להיות מופרשים – אנו חוזרים על האמור לעיל בפסק דין זה והחישובים המפורטים בו.
ב. ביחס לטענה בדבר הטבת מס – משקבענו כי התובע קיבל שכרו בנטו, לא היתה חשיבות לכך שהיה לו זיכוי במס אם לאו. ממילא המס במקור שולם ע"י הנתבעת 1. יתר על כן – התובע לא טען כי שילם מס ובאיזה שיעור על הסכומים שנוכו משכרו, לאחר התפטרותו.
ג. ביחס לטענה בדבר הפסד 5% - מדובר בטענה תיאורטית. התובע לא הוכיח כי הפקיד סכום כלשהו בחברת ביטוח.
פיצוי בגין הלנת שכר:
32. התובע טען כי הנתבעת 1 שילמה את שכרו ב- 15 לחודש ואף לאחר מכן.
התובע טען כי ההלנה בוצעה מעל 3 פעמים בשנה ולכן תקופת ההתיישנות הינה 3 שנים.
לטענת התובע בסיכומיו הוא זכאי לתוספת בשיעור 5% על השכר בעד השבוע הראשון להלנה ו- 10% בעד כל שבוע או חלק משבוע שלאחר מכן. לפיכך עתר התובע ברכיב זה לחיוב הנתבעת לשלם לו פיצוי בשיעור של 15% מהשכר החודשי ב- 3 שנים האחרונות (סך של 42,750 ₪, סעיף 68 לכתב התביעה).
--- סוף עמוד 24 ---
הנתבעת טענה כי גם אם היה עיכוב קל בתשלום השכר מפעם לפעם, הדבר נבע מכך שהתובע ביקש לקבל את שכרו בהמחאה ולא בהעברה בנקאית, שכן, לוקח להמחאה מספר ימים עד שהיא מזוכה ע"י הבנק וכי התובע היה מודע לכך ואף הסכים לכך ועדיין ביקש לקבל את שכרו בהמחאה ולא בהעברה בנקאית.
אנו מקבלים את תביעת התובע ברכיב זה, להלן טעמינו:
33. הנתבע 5 העיד לפנינו כי הנתבעת 1 נהגה לשלם משכורות לעובדים ב- 15 לחודש, וכי לאחר שנודע לה כי החוק מחייב לשלם שכר עד התשיעי לחודש, החלה הנתבעת לתקן מחדל זה, ולשלם לחלק גדול מהעובדים כחוק:
(עמ' 30, ש' 12-18).
34. התובע צירף צילומי שיקים וכן תדפיסי חשבון בנק, שמהם עולה כי שכרו שולם לרוב לאחר התשיעי לחודש, ולעיתים אף לאחר ה-15 לחודש, ב- 20 ו- ב- 21 לחודש.
גם ההמחאות שאת הצילום שלהם צירף התובע כנספח לתצהירו נכתבו למועדים המאוחרים מה- 15 לחודש (19.3.18, 16.10.17, 17.4.18, 19.11.17, 15.3.17.. וכו').
משכך, ומשהוכח לפנינו כי הנתבעת שילמה את שכרו של התובע באיחור באופן קבוע, אנו מקבלים את תביעת התובעת ברכיב זה. אנו מחייבים את
--- סוף עמוד 25 ---
הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בסך 10,000 ₪, וזאת מחד לאור העובדה שהנתבעת הלינה את שכרו של התובע לאורך תקופת עבודתו, ומאידך, ההלנה היתה לתקופות קצרות של מספר ימים בלבד.
תוספת ותק – מכוח צו ההרחבה:
35. התובע טען כי צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה חל על יחסיו עם הנתבעת משנת 2016. וכי בתקופה זו היה התובע זכאי, מכוח צו ההרחבה, לתוספת ותק אחוזית, בשיעור 0.5% מהשכר עבור כל שנת ותק, וכי תוספת זו לא שולמה לו מעולם. בהתאם לחישובו של התובע תוספת הותק לה היה זכאי בשלוש השנים האחרונות להעסקתו עומדת על 3,231 ₪. בחישובו הכפיל התובע 0.5% מסך כל השכר הקובע ששולם לו בשנת 2019, 1% מסך כל הכספים ששולמו לו בגין שכר עבודה רגיל בשנת 2017, וכן 1.5% ממלוא השכר הקובע שקיבל בשנת 2018.
הנתבעת 1 טענה טענות בעניין צו הרחבה. אלא שנראה כי טענות אלו כוונו לגבי צו החרבה בענף המתכת משנת 1972, החל על מפעלים שבהם מועסקים מעל 20 עובדים, ואילו בהסכמות הצדדים שפורטו לעיל הסכימו הצדדים כי צו ההרחבה החל הוא צו ההרחבה משנת 2004, שחל על מעסיקים בהם מועסקים פחות מ-20 עובדים, כפי שהיה מצבה של הנתבעת 1 משנת 2016.
לאור הסכמת הצדדים, ומשלא נטענו טענות כנגד ההסכמה שצו ההחרבה משנת 2004 חל על הנתבעת, אנו מקבלים את תביעת התובע ברכיב זה. נסביר:
36. בהתאם לצו ההרחבה בענף המתכת תוספת הוותק הינה תוספת של 0.5% מהשכר המשולב בעבור כל שנת ותק ממועד תחילת עבודת העובד:
--- סוף עמוד 26 ---
37. תלושי השכר שהוצגו לפנינו לא כללו רכיב של תוספת ותק. כמו כן, הנתבעת לא הוכיחה, ואף לא טענה כי שילמה לתובע תוספת ותק כלשהי. שכן, שכרו של התובע משנת 2016 ועד סיום העסקתו עמד על 9,500 ₪ נטו – ללא שינוי.
לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לתוספת ותק בשנים 2016-2018.
משקבענו לעיל כי שכרו הקובע של התובע הינו 9,114 ₪. נחשב להלן את גובה התוספת לה התובע זכאי, בהתחשב בכך שתוספת הותק נחשבת חלק מהשכר הקובע ("השכר המשולב" כלשון צו ההרחבה):
בשנת 2016 זכאי התובע ל- 0.5% - ובסה"כ (0.5% X 9,114 ₪ X 12)= 546.84 ₪.
בשנת 2017 זכאי התובע ל- 0.5% - ובסה"כ (0.5% X 9,660.84 ₪ X 12)= 579.65 ₪.
ובשנת 2018 זכאי התובע ל- 0.5% - ובסה"כ (0.5% X 10,753.84 ₪ X 10)= 537.7 ₪.
כך עולה כי משנת 2016 ועד למועד סיום ההעסקה, היה התובע זכאי לתוספת ותק שלא שולמה לו, בסך כולל של 1,664 ₪.
אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,664 ₪.
חגים:
38. התובע טען כי הנתבעת 1 שילמה לו דמי חגים בחסר, שכן לטענתו, לא שולמה לו תמורה מלאה תמורה ימי החג המגיעים לו, וכי שולמו לו דמי חג לפי ערך יום נמוך ממה שמגיע לו, לפיכך הוא זכאי ב- 7 השנים האחרונות להפרשים בסך 8,108 ₪.
הנתבעת 1 טענה כי בהתאם לטענת התובע הוא עבד בשכר חודשי, וכי שכרו זה לא נפגע בפועל בחודשים שבהם היה חג, לכן, לטענתה הוא לא זכאי לתשלום נוסף לדמי חגים. מכל מקום טענה הנתבעת 1 כי התובע מבסס את תביעתו על ערך יום שגוי שאינו תואם את שכר עבודתו בפועל.
משקבענו לעיל כי ההסכם בין הצדדים היה כי התובע יועסק במשכורת חודשית קבועה בסך 9,500 ₪ נטו ומשסכום זה שולם לתובע תמיד, ולא הופחת בשל שהיה בחופשת חג, אנו מקבלים את טענת הנתבעת 1 בעניין זה ודוחים את התביעה ברכיב זה.
הפרשי שכר- שעות נוספות:
--- סוף עמוד 27 ---
39. התובע טען כי הנתבעת 1 שילמה את שכרו בחסר, בשני אופנים:
א. אי תשלום תמורה בגין מלוא שעות העבודה שביצע: החל מחודש ינואר 2017 החלה התובעת להפחית שעה אחת ממספר שעות העבודה שביצע התובע לטובת הפסקה בכל יום עבודה. כך לטענת התובע, הורידה הנתבעת חצי שעה ביתר, ושילמה לתובע מספר שעות נוספות נמוך ממה שהוא ביצע בפועל. בהתאם לחישוב התובע בתקופה שבין 17\1 – 18\9 הוא זכאי להפרש גמול שעות נוספות בסך 13,463 ₪. לטענת התובע הוא לא ידע על הורדת חצי שעה נוספת על חצי השעה שהורידו עד אז וממילא גם לא קיבל שעת הפסקה מלאה אלא חצי שעת הפסקה בלבד.
ב. הפרשים בשל תשלום גמול שעות נוספות בהתאם לתעריף שעתי נמוך יותר: לטענת התובע, גמול השעות הנוספות שקיבל בתלושים נמוך מאחר שערך שעת הבסיס חושבה בתלושים לפי שכר מינימום, הנקוב בתלושים, שהוא שכר פיקטיבי, שכן שכר הבסיס האמיתי שלו זכאי התובע גבוה בהרבה, משהוא כולל רכיבי שכר נוספים כפי שתואר לעיל.
בהתאם לחישובו, הפרשי השכר להם זכאי התובע עומדים על 99,902 ₪.
יחד עם זאת, התובע העמיד את תביעתו ברכיב התביעה "שעות נוספות" על סך 124,638, כסכום המגלם בתוכו את ההפרש המגיע לו בגין שעות נוספות בערך הנכון למועד הגשת התביעה.
הנתבעת 1 טענה כי לאורך תקופת העסקתו של התובע שילמה לו את מלוא שכר עבודתו, גמול בגין עבודה נוספת והתובע מעולם לא הלין בעניין זה. הנתבעת 1 ניהלה שעון נוכחות, התובע אף נהג לחתום על דו"ח הנוכחות בסוף כל חודש לאישור, כך שלטענתה, התובע אישר בזמן אמת את זמני ההפסקות. כמו כן, טענה הנתבעת כי במסגרת הליך אחר שהתנהל נגד הנתבעת העיד התובע מטעמה כי הוא היה מקבל יותר מחצי שעה הפסקה. הנתבעת טענה כי בתחשיביו לא כלל התובע את שעת ההפסקה שניתנה לו מדי יום.
הכרעה – שעות נוספות: