רק ביום 7.6.2018 התקבל היתר הבניה והשינוי.
בעדותו אומר אייל אליהו:
ש: אז מה קורה עם ההשקעות האלה?
ת: כל ההשקעות נמצאות פיזית עכשיו, הם היו צריכים לעשות את זה גם אם היה נכנס שם, דרך אגב, מה שהיא אמרה מקודם. אם היה מגיע באולינג ואם היה מגיע לשם סנוקר ואם היה מגיע שופרסל, לא הייתה גישה להגיע פיזית למקום. הכסף שהם השקיעו, הם, זה היה כדי להמשיך את רצף הקניון, זה מעין סטריפ כזה של 300 מטר של חנויות שה-30, 40 מטר האחרונים זה אנחנו. הסטריפ הזה פשוט המשיך, הם בנו, הוא היה בנוי והם המשיכו אותו כאילו, זה כל העניין. זה כל העניין".
(עמ' 100).
הוא הדין באשר להשקעה הנוספת בסך 1,312,980 ₪ השתתפות התובעות בהשקעות הנתבעת והזכיינים בשטח המושכר לצורך התאמתו למטרת ההשכרה.
לעניין זה, מוצא אני לשוב לדבריו של אייל אליהו על מצב המושכר עת הוא קיבל את החזקה בו.
"העד: ... לדעתי זה הרבה יותר מ-1,000 מטר מה שאמרה ענת, זה קרוב ל-1,300-1,400 כולל המרחבים החיצוניים והכול, והראו לי חלל עצום בגודלו, ממש, עם הרים של זבל, קירות בטון, תמיכות, משהו מאוד-מאוד שצריך לעבור שינוי מאוד מהותי כדי להפוך לנכס שאפשר להשכיר אותו בכלל.
(עמ' 95),
עו"ד קוגן: יש טענה שלהם שהם נכנסו לאיזה השקעות מיוחדות של המושכרים שלך. תסביר מה היה.
--- סוף עמוד 85 ---
העד: אז אני מסביר שוב. קיבלנו את... עכשיו אני לא נכנס לזה אם זה היה מחסן או ננו טכנולוגיה או משהו כזה. קיבלנו האנגר עם רצף חשופים בלי ריצוף לרצפה, אנחנו מדברים על בטון חשוף. אין בו תשתיות קצה. אנחנו, כדי לקבל היום מבנה, מקבלים מבנה כמו בקניון, מבנה בטון לצורך העניין, או מבנה גבס, שיש בו את כל תשתיות הקצה, אם זה חשמל, גז, מים, הכנות למנדפים, הכנות למזגנים, כל מה שצריך. פה לא היה כלום, פה היה בטון, תקרה שהיא אולי דמוי אסבסט כזה לצורך העניין, רלסים באוויר, אין פתחי גישה, לא יכלו אפילו לדרוך שם. באנו לשם עם נעליים מיוחדות כדי רק להיכנס לתוך המקום פנימה, ויש צילומים של זה, יש גם תמונות של זה".
(עמ' 100).
התמונות – מוצג 3 למוצגי הנתבעת – מדברות בעד עצמן על המצב העגום של המושכר ואי התאמתו למטרות השכירות.
בעדותו – בעמ' 70 – אומר סאהר סרור שהוא השקיע כ-3 מיליון ₪ להקים את בר פטריקס.
גם אבו סאלח ממדוח השקיע סכום כסף נכבד כדי להקים את בית קפה ללוש.
יש להניח שהשקעות גבוהות אלו של הנתבעת והיזמים בהתאמת המושכרים למטרת השכירות – אשר רק בחלקם השתתפו התובעות –נעשו נוכח העובדה שתקופת השכירות – בהתאם לסעיף 2.1.14 להסכמי השכירות - הייתה לתקופה של 15 שנים (3 תקופות שכירות של 5 שנים כל אחת) אשר בהתאם לסעיף 4.5 להסכמי השכירות מוארכות "באופן אוטומטי אלא אם השוכרת תמסור למשכירה הודעה מראש ובכתב כי אינה מעוניינת להאריך את תקופת השכירות ו/או תקופת האופציה הרלוונטית".
אין להניח שהנתבעת והזכיינים היו משקיעים סכומי כסף אלו וכי היו חותמים על הסכמי שכירות אלו ותנאיהם, אם היו יודעים שאחרי שנה מאז שניתן היה להתחיל להפעיל את בית הקפה והבר ומייד עם הסדרת היתר הבניה והשימוש ע"י התובעות שיאפשר קבלת רישיון עסק, תבטלנה התובעות לא בצדק ולא כדין את הסכמי המכר.
זאת ועוד;
--- סוף עמוד 86 ---
מלכתחילה היה רצון התובעות להשכיר את השטח המושכר לבית קפה ולפאב/בר. זו הסיבה שהם פנו לאייל אליהו וזו הסיבה שהם ביקשו היתרי בניה ושינוי של השטח המיועד לכך ממפעל לתעשייה זעירה (ססמו אופטיק) לבית קפה ופאב. מטרות אלו נותרו בעינן עם פינוי המושכר. השקעות הנתבעת, הזכיינים והתובעות במושכר, רק תרמו למטרות שכירות אלו ומאפשרות לתובעות להשכירם לאחרים. אומנם בעת פינוי המושכרים - בעיקר בית הקפה - נגרם נזק למושכרים כמצולם בתמונות שצורפו לתיק המוצגים, אך למרות התמונות של בית הקפה בהן נראה לכאורה נזק משמעותי, מההצעה לתקון הנזק אותה הגישו התובעות עולה, שמדובר בנזק בר תיקון בסכום של 132,210 ש"ח (כולל מע"מ) הכולל את המזגנים שנלקחו, אשר יחזיר את מצב המושכר לקדמותו. על נזק זה ועל ההוצאות להשיב את המצב לקדמותו, יש לפצות את התובעות.
דווקא התובעות הן אלו שנהנות מהשקעותיהם הגדולות של הנתבעת והזכיינים, כדי להתאים את השטח המושכר לבית קפה ולפאב/בר, הגם שהן אלו אשר ביטלו את הסכמי השכירות לא בצדק ולא כדין. דווקא הנתבעת והזכיינים הם הנפגעים מביטול הסכמי השכירות שלא בצדק ולא כדין על ידי התובעות, עת לא קיבלו בחזרה את השקעותיהם במושכרים.
סעיף 4.2.2 לנספח א' להסכם השכירות לא חל במקרה הנדון שכן, לא הנתבעת היא זו אשר פינתה את המושכר מיוזמתה, היא עשתה כן בעקבות ביטול הסכמי השכירות ע"י התובעות לא בצדק ולא כדין.
8. הנזקים שנגרמו עם פינוי המושכרים
התמונות שצורפו לתיק המוצגים של התובעות מצביעות על כך שעם פינוי המושכרים ע"י הזכיינים נגרמו למושכרים נזקים שיש לתקנם.
על הנתבעת/הזכיינים לשאת בעלות תיקונים אלו.
בכתב התביעה נאמר:
"45.3. נזקים שנגרמו לבית הקפה בעקבות נטישתו בסך של 132,210 ש"ח (כולל מע"מ)."
"15" העתק הצעת מחיר לתיקון נזקי בית הקפה מצורף כנספח 15.
45.4. נזקים שנגרמו לבר בעקבות נטישתו בסך של 84,240 ₪ (כולל מע"מ).
"16" העתק הצעת מחיר לתיקון נזקי הבר מצורף כנספח 16".
המילה "נטישה" אינה מתאימה, שכן הזכיינים לא נטשו את המושכרים אלא פינו אותם בעקבות דרישת התובעות שיעשו כן.
--- סוף עמוד 87 ---
הצעת המחיר לתיקון הנזקים המתייחסים לבית הקפה/ללוש הינה:
- 42,500 ₪ עבור תיקון הנזקים הישירים.
- 70,500 ₪ עבור אספקה של יחידות מיזוג אוויר שנלקחו ע"י הזכיין בעת פינוי המושכר חיבורם לתעלות קיימות ומנוף להרמת יחידות המיזוג לגג.
בסה"כ 113,000 ₪ ללא מע"מ (מוצג טו').
הצעת המחיר לתיקון הבר/פטריקס הינה:
- 72,000 ₪ (ללא מע"מ) עבור אספקה והתקנה של מעבים שנלקחו ע"י הזכיין בעת פינוי המושכר והנפתם אל הגג (מוצג טז')
לעניין זה יש לומר, שסאהר סרור היה נכון להשאיר את הפאב/הבר במצבו, עם כל השקעות שהשקיע, לרבות המזגנים, הציוד והריהוט בתנאי שהתובעות יחזירו 100,000 ₪ (מחצית) מהערבות הבנקאית. דא עקא, שגם לכך סרבו התובעות.
בעדותו מספר אייל אליהו:
"ת: אני רק רוצה להגיד משהו לגבי מה הרגשתי כשהחליטו... הייתה מין הרגשה כזאת שגזית, לא משנה מה יקרה, החליטו פה כאילו לקרוע אותי לגזרים, זה לא משנה כרגע את מי הם רומסים בדרך, את סאהר, את מה... זה מה שעשית לנו בללוש, עכשיו תבין מי זה גזית גלוב. זה מה שאני הרגשתי, לא היה לי עם מי לדבר. ביום שסאהר יצא... כשממדוח יצא היו לנו שיחות בלילה, בשישי בלילה, אני והיא, אמרתי לה: אני בחולון, אני לא ביוקנעם,
ש: כשאתה אומר "היא אמרה"?
ת: ענת, אני מדבר על ענת,
ש: כן.
ת: התכתבנו, אמרתי לה: ענת אני לא ביוקנעם, אני בערב שבת עם הילדים, אני לא יכול לעשת כלום עכשיו עד שאני אגיע ליוקנעם, ייקחו את המקום כביכול. עם סאהר היה משהו אחר לגמרי. סאהר בא ואמר: אני רוצה לפרק את המיטלטלין מה שנקרא שלפי החוזה הם שלו, הם גם לא שלי אפילו, והוא בא בטוב ויתרה מזאת, הם שמו שומר, היא תאשר שאני אומר,
--- סוף עמוד 88 ---
הם שמו שומר מטעמם שיעמוד ויראה שהוא לא מפרק שום דבר והכול ייעשו נקי ומסודר כדי לא לעשות נזקים, ויותר מזה, בזמן שהמשאית כביכול הגיעה, אני מדבר איתה ואני אומר לה: ענת, מה שסאהר רוצה פה בכל הדבר הזה, זה מתוך הערבות 200,000 שקל שאני, שאתחייב לו ש-100,000 יחזרו אליו והוא מתחייב לא להוציא סיכה מהמקום, זאת אומרת יעמוד לנו במסעדה בסדר גודל של 400, 500 מטר, קומפלט קוראים לזה,
ש: כמה זה שווה ההשקעה?
ת: מיליונים, מיליונים, ויהיה מאוד קל להביא, לי או לך, זכיין למזער נזקים. כי הרי אנחנו יודעים שרשת מתחרה שלי בשם מרפיס הייתה אתכם במו"מ והייתה במקום וראתה. עכשיו, מה יותר טוב מזה שהם נכנסים והרשת המתחרה הזו שדיברנו מקודם, בברים, מסעדות, הם די זהים, זה ברים איריים, הרשתות זה ברים איריים והאבנים הן אותו דבר והשינוי הוא מאוד מינורי, ב-100, 200,000 שקל אפשר לעשות שם כאילו רשת אחרת לצורך העניין.
ואמרתי לה: בואי תתחייבי לי שניתן לו את ה-100,000 שקל האלו, הוא לא יוציא כלום מהמקום, סליחה על המילים, כולל מזון אפילו, הוא פשוט יסגור את הדלת וילך. ונפלתי על אוזניים אטומות, אני יודע שהיא התכתבה עם היועמ"ש או אני לא יודע עם מי, עם מאיה, שהיא סמנכ"לית בגזית, אמרתי לה: זה עכשיו, או שהוא מפרק, או שהוא לא מפרק. וזהו. לא הצלחתי.
(עמ' 103-102).
העד: במקרה של סאהר זה היה מאוד נקי, מאוד יפה, כולל מאבטח שלהם מראש שהביאו שיעמוד בדלת כדי שהם לא יפרקו שום דבר, והדין והדברים שלי איתה היה בשעה סבירה, כשאני אומר לה: תקשיבי, .... סאהר עצר את העבודות, הם לא זזים עד שתתני אוקיי ממאיה או ממי שאת צריכה ל-100,000 שקל, מאוד פשוט".
(עמ' 110).
במהלך עדותה, אישרה ענת חיננזון את הנאמר:
"כב' השופט: שמעת את העדות שלו, תקשיבי טוב. את שמעת את העדות שלו?
העדה: כן, כן.
--- סוף עמוד 89 ---
כב' השופט: מה יש לך להגיד על זה? ...
...
כב' השופט: הוא אמר שכאשר התעורר כל הסיפור, הוא היה איתך בקשר.
העדה: נכון.
כב' השופט: תראי, את בבית משפט, אז תקשיבי רגע לשאלה ותעני בדיוק את האמת. מה שאת זוכרת. הוא אומר שהוא, כאשר התעורר כל הסיפור, הוא היה איתך בקשר. והוא אמר לך: ענת, בוא נשאיר את זה כך, 100,000 שקל, תני לו חזרה 100,000 שקל,
העד: 100,000 שקל.
כב' השופט: תני לו חזרה 100,000 שקל, הוא ישאיר ...
העדה: כן, כן.
כב' השופט: שהוא התקשר אלייך, הוא אמר: ענת, קחי 100,000 שקל, תחזירי לו 100,000 מתוך ה-150 או,
העד: מתוך ה-200 ערבות.
כב' השופט: מתוך ה-200 ערבות, והוא משאיר את זה כך, יוצא החוזה. לא לוקח כלום, לא משאיר כלום, משאיר את זה כך. אתם, את, אחרים, לא חשוב, סירבתם.
העדה: זה היה, נכון.
כב' השופט: זה היה? היה. אז בואי רק תתקרבי... שמעת אותה?
המקליט: שמעתי, כן.
כב' השופט: שמעת את זה 'זה היה'?
המקליט: שמעתי.
עו"ד בן בסט: לא, כבודו, שתסביר אבל, כי יש הסברים.
כב' השופט: בבקשה.
העדה: לא, בשלב הזה אז אלף לא הייתה לי סמכות לקבל כזה, מדובר באנשים שהגיעו באמצע הלילה לקחת דברים. אני לא, זה לא שלב של מו"מ וגם לאייל לא הייתה שליטה עלינו, זאת אומרת זו היית הטענה.
...
העד (אייל אליהו): אני חייב לחלוק, זה לא נכון,
העדה: רגע, רגע,
העד: לא, אני חייב לחלוק, זה לא נכון.
...
--- סוף עמוד 90 ---
העדה: בשלב הזה הוא אומנם הציע את זה. אנחנו הרגשנו שלאייל אין שליטה על העסק ולא קיבלתי אישור על הדבר הזה בשלב הזה, מאוחר,
כב' השופט: לא קיבלת אישור. האם התקשרת, זאת אומרת, קודם כל הייתה ההצעה הזו..
...
כב' השופט: בוא נתחיל לאט לאט. מאיה אמרת לי...
העד: ענת, מאיה זו הסמנכ"לית.
...
כב' השופט: הוא אומר שבשלב של הפינוי, הוא אמר לך, בא אלייך בהצעה ואמר לך: ענת, תני לו מה-200 שלו, תני לו 100,000 שקל, הוא משאיר את זה ככה, סוגר את הדלת והולך. לא שום דבר אחר, לוקח, לא כלום. סוגר את העסק והולך As is, As is את המקום. הייתה הצעה כזו?
העדה: כן.
כב' השופט: מה עשית עם ההצעה הזאת?
העדה: בשלב הזה לא קיבלתי עליה אישור.
כב' השופט: לא קיבלת אישור? כלומר דחית אותה?
העדה: כן.
כב' השופט: דחית את ההצעה הזו?
...
העדה: בשלב זה לא הרגשנו שאייל יכול לנהל את הסיפור הזה מול הזכיינים.
כב' השופט: שאלתי, את ההצעה הזו אמרת שאין לך סמכות.
העדה: ולא קיבלתי עליה אישור.
כב' השופט: את פנית למישהו לקבל אישור על זה?