בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6356/20
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל – כב' השופטת רונית בש
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 038048-03-19 שניתן ביום 02.06.2020 על ידי כבוד השופט ד' גדעוני [פורסם בנבו]
בשם המערער:
בעצמו
בשם המשיבה:
עו"ד אילנה שילה
פסק-דין
השופט י' עמית:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' גדעוני) מיום 2.6.2020 בת"א 38048-03-19 [פורסם בנבו], שבו נדחתה על הסף תביעה נזיקית שהגיש המערער כנגד המשיבה, לנוכח חסינות נושאי משרה שיפוטית (להלן: חסינות שיפוטית).
2. המערער הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירת מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו ארבע עשרה, ונדון ל-15 חודשי מאסר בפועל, כמו גם לעונשים נוספים. כמקובל בעבירות מסוג זה, ההליך הפלילי בעניינו התנהל בדלתיים סגורות. במסגרת גזר דינו של המערער, שניתן ביום 9.4.2014 על-ידי בית משפט השלום בעכו, נסקרו באופן נרחב חוות דעת קרימינולוגית של המרכז להערכת מסוכנות בעניינו, חוות דעת שירות המבחן, חוות דעת קרימינולוגית פרטית, דו"ח מחלקת הרווחה בעניין ילדיו של המערער ומשפחתו ודו"ח פסיכולוג המשפחה. בחלקים אלה של גזר הדין צוטטו ותוארו, בין היתר, נטייתו המינית של המערער, הפרעות נפשיות שיוחסו לו בחוות הדעת ופרטים אישיים על משפחתו וילדיו. בשולי גזר הדין, נכתב "הריני להתיר את פרסום גזר הדין למעט פרטי הקטין המתלונן או כל פרט מזהה של הקטין". לנוכח זאת פורסם גזר הדין, על החלקים שתוארו לעיל.
3. כאן המקום לציין, כי גזר הדין הוקרא למערער במעמד הדיון, בנוכחות בא כוחו (אם כי לטענת המערער, גזר הדין לא הוקרא במלואו, ולא הוקראו הציטוטים וההתייחסויות לחוות הדעת). למרות זאת, המערער ובא כוחו לא ביקשו כי בית המשפט יורה על חיסיון החלקים האישיים והפרטיים, לא ב"זמן אמת", לא לאחר מכן, ואף לא בערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש, שבו לא התבקש ולא נזכר דבר בנוגע לאי-הטלת איסור הפרסום על החלקים האמורים או על שמו של המערער.
4. ביום 17.3.2019, כחמש שנים לאחר מתן גזר הדין, הגיש המערער תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי נגד מדינת ישראל, בהיותה שולחת של השופטת. לטענת המערער, פרסום גזר הדין על החלקים הפוגעים קשות בפרטיותו ובפרטיות בני משפחתו כאמור לעיל, גרם לו לנזקים קשים, הן בשל הפגיעה בפרטיותו כשלעצמה, הן
--- סוף עמוד 4 ---
בשל פגיעה במשלח ידו. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי בית המשפט פעל בניגוד לדין בכך שציין בפסק הדין חלקים מתוך הערכת המסוכנות וחוות הדעת הפרטיות שהוגשו. את תביעתו המאוחרת, בסך של כ-5.5 מיליוני שקלים (בהמשך תוקנה התביעה והועמדה על סך של כ-2.9 מיליוני שקלים), הסביר המערער בטענה כי לא היה מודע כי גזר הדין כולל את הפרטים הנ"ל, אלא כעבור כ-3 שנים, עת גילה זאת באקראי, ופנה לבית משפט השלום בבקשה כי יחסו החלקים האמורים (בהסכמת המדינה הבקשות נתקבלו והוטל חיסיון). בתוך כך, המערער הגיש תלונה כנגד השופטת שגזרה את דינו לנציב תלונות הציבור על שופטים. בהליך זה, נקבע כי השופטת לא הייתה רגישה דיה לבעייתיות באי-הטלת איסור הפרסום, והתלונה נמצאה מוצדקת.
5. בפסק דינו המפורט מיום 2.6.2020, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה והורה על סילוק התביעה על הסף בשל עקרון החסינות השיפוטית הקבוע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). בית המשפט קבע, כי החלטה על איסור פרסום היא במובהק החלטה שיפוטית הכרוכה בהפעלת שיקול דעת, וככזו היא נהנית מחסינות. כן הובהר, כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, החסינות השיפוטית הינה חסינות מהותית, ואין לעקוף חסינות זו על-ידי הגשת תביעה נגד המדינה, כשולחת של השופטת, שאחרת לא יושגו תכליותיו של מוסד החסינות השיפוטית. בנוסף, נדחתה טענת המערער כי עניינו אינו חוסה תחת החסינות השיפוטית מאחר שהשופטת פעלה בזדון ותוך שימוש לרעה בסמכות, משנמצא כי לא הונחה כל תשתית לכך, ולו מינימלית.
6. הערעור שלפנינו מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המערער, המייצג את עצמו, לא היה מקום לדחות תביעתו בשל חסינות שיפוטית. לשיטתו, החלטת בית המשפט שלא להטיל איסור פרסום על החלקים האסורים בפרסום נעשתה בניגוד לדין ולכן אינה יכולה ליהנות מחסינות שיפוטית. בסיכומיו, המערער אף חזר וטען כי השופטת שנתנה את גזר דינו פעלה בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות, כך שלא חלה החסינות.
7. בקדם הערעור שנערך לפניי ביום 9.3.2021 המלצתי למערער למחוק את ערעורו, בשל החסינות השיפוטית העומדת למשיבה. משהודיע המערער כי הוא עומד על טענותיו, אין לנו אלא להכריע בערעור לגופו. נציין, כי בסיכומים שהוגשו מטעמה,
--- סוף עמוד 5 ---
המדינה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטענה כי דין הערעור להידחות.
8. דין הערעור להידחות.
המערער טען כי משלא הורה על איסור פרסום, בית המשפט פעל בניגוד לדין, ולכן החסינות השיפוטית אינה חלה. אין בידינו לקבל את הטענה, על שני חלקיה. תחילה, טענת המערער כי החלטת בית המשפט מנוגדת לדין, אינה פשוטה כלל וכלל. ביסוד הכלל שלפיו מתפרסמים פסקי דין, ניצב עיקרון פומביות הדיון, שאין למעט בחשיבותו. עיקרון זה, בא לידי ביטוי בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק), המורה כי בית המשפט ידון בפומבי. לצד הכלל בדבר פרסום פסקי דין, לרבות שמות הצדדים, סעיף 70 לחוק בתי המשפט קובע את החריגים, שבהם רשאי בית המשפט להורות על איסור פרסום פסק דינו או חלקים ממנו. ההוראות הרלוונטיות לענייננו, קבועות בסעיף 70(א) לחוק, הקובע כי דיון שהתנהל בדלתיים סגורות אסור בפרסום, אלא ברשות בית המשפט; ובסעיף 70(ד) לחוק, הקובע את השיקולים שאותם רשאי בית המשפט לשקול, בבואו להורות על איסור פרסום. וראו להלן את הסעיפים:
איסור פרסומים
70. (א) לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.
[...]
(ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם.
כאמור, מסעיף 70 לחוק בתי המשפט, עולה בבירור כי החלטה לאסור את פרסומו של פסק דין נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ובכך שהדיון התנהל בדלתיים סגורות אין כדי לשלול את הפרסום. ככלל, ברירת המחדל היא פרסום פסק
--- סוף עמוד 6 ---
הדין. למעשה, פרסום שמותיהם של עבריינים, ובכללם עברייני מין, נעשה כדבר שבשגרה, הגם שהדיון בעניינם מתנהל בדלתיים סגורות. וראו את דבריי בנושא:
"[...] קיומו של דיון בדלתיים סגורות אינו מנביע מיניה וביה איסור פרסום: הדבר נתון לבחינה ולשיקול דעת של בית המשפט אם מתקיימת התכלית לאיסור פרסום מלא או חלקי, כאשר הכלל הוא פרסום פסק הדין, בעוד הטלת מגבלות על הפרסום היא החריג – דלתיים סגורות לחוד ואיסור פרסום לחוד. ייתכנו מקרים שבהם קיים חשש שניהול הדיון בדלתיים פתוחות יפגע בחסיונות או באינטרסים מוגנים, כמו פרטיות וסודות מסחריים, אך בסיום ההליך התמונה משתנה; כאשר בפני בית המשפט פרוסה התמונה המלאה, באפשרותו לשקול בדיעבד את טיב המידע שנחשף ואופיו ואת הנזק שעלול להיגרם מפרסומו" (יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים: הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי, בעמוד 419 (2021)).
אם כן, טענת המערער כי החלטת בית המשפט שלא להטיל איסור פרסום נתקבלה שלא כדין אינה ברורה מאליה. בית המשפט הפעיל את שיקול הדעת המסור לו, והמערער, שהיה מיוצג, לא ביקש בזמן אמת וגם לא לאחר מתן פסק הדין, ואף לא בשלב הערעור שבו היה מיוצג, צו לאיסור פרסום החלקים האמורים. גם בהיעדר חסינות שיפוטית, ועל כך נעמוד להלן, דומה כי ניתן היה לייחס למערער רשלנות תורמת בשיעור גבוה.
9. כזכור, טענת המערער הייתה כי מאחר שבית המשפט פעל בניגוד לדין, החסינות השיפוטית אינה חלה. גם בהנחה כי יש ממש בחלקה הראשון של הטענה, הרי שהחלטת בית המשפט אשר סייגה את איסור הפרסום על פרטי המתלונן בלבד, כפי שנהוג בעבירות מין, עומדת תחת מטריית החסינות שיפוטית.
10. החסינות השיפוטית נקבעה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין, הקובע כי נושא משרה שיפוטית וכל אדם המבצע פעולות שיפוט, נהנים מחסינות מתביעות על עוולות, ובלבד שאלה נעשו במסגרת תפקידם:
רשות שופטת
8 . אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם
--- סוף עמוד 7 ---
כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי.
כעולה מסעיף 8 לפקודת הנזיקין, החסינות השיפוטית היא חסינות רחבה. חסינות כאמור, הכרחית להבטחת העצמאות השיפוטית ואי-התלות של שופטים, כמו גם לשמירה על תפקודה התקין של מערכת השפיטה (להרחבה על תכליותיה של החסינות השיפוטית, ראו את רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' עלי אדם, בפסקאות 18-16 לפסק דינו של חברי השופט מזוז (2.9.2018) [פורסם בנבו] (להלן: עניין עלי אדם)). הדברים יפים גם לעניין תביעות נזיקיות נגד נושאי משרה שיפוטית, וראו האמור שם, בפסקה 17 לפסק דינו של השופט מזוז:
"פתיחת פתח לדיון במסגרת הליך משפטי נזיקי בהתנהלותו של נושא משרה שיפוטית ובהחלטותיו, ולקביעה לפיה נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל בתפקידו, עלולה בהחלט לגרוע מיכולתם של נושאי משרה שיפוטית למלא את תפקידם החיוני ללא מורא וללא חשש ובאופן אובייקטיבי. ודוק - הנזק כתוצאה מהליכים כאלה הוא בראש ובראשונה מעצם ניהול ההליך לאורך פרק זמן (שבמקומנו אינו קצר כלל ועיקר), כאשר מעל ראשו של נושא המשרה השיפוטית מרחף החשד למעשי רשלנות במילוי תפקידו (וכל שכן מעשה של "רשלנות רבתי"), כאשר מטבע הדברים ההליך ילווה בהד ציבורי נרחב; ואף אם התביעה תידחה בסופו של דבר, הנזק האישי והציבורי כבר נגרם. לכך יש להוסיף גם את הפגיעה המערכתית והאישית, שכן במהלך ניהול הליך כזה יקשה מאוד על נושא המשרה השיפוטית להמשיך בתפקידו, אם בכלל" (ההדגשות במקור – י.ע.).
11. בענייננו, החלטת שופט פלוני אם להטיל איסור פרסום על פסק דינו או על חלקים כאלה ואחרים מפסק הדין, מהווה במובהק החלטה המתקבלת במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי ובמהלכו, וככזו עונה על תנאי סעיף 8 לפקודת הנזיקין. כל קביעה אחרת תחטא לכוונת המחוקק, ותסכל את תכליותיו של מוסד החסינות השיפוטית. משכך, אין לעקוף חסינות זו, בהיותה חסינות מהותית, על ידי הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. וראו, לעניין זה, את פסק הדין בפרשת עלי אדם, בפסקה 19:
--- סוף עמוד 8 ---
"מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה. המסקנה הפרשנית לפיה יש לראות את החסינות המוקנית לרשות השופטת ולנושאי משרה שיפוטית כחסינות מהותית נובעת מכך שהתכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות לא תושגנה אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה האם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה. גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים. חשיפה לתביעות משפטיות, גם אם באופן עקיף, וכפועל יוצא חשיפתם של נושאי משרה שיפוטית לתיוגים שליליים, עלולה לעורר חשש לשקילתם של אינטרסים אישיים, או למראית-עין של שקילתם של אינטרסים כאלה, הזרים לסכסוך המובא לפני נושא המשרה השיפוטית [...]".
וראו גם את פסק דיני בפרשה זו, בפסקה 3:
"החסינות של נושא משרה שיפוטית כנגד תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו, לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היא אפוא חסינות מהותית-מוחלטת-מלאה. אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. [...] אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח יחסי עובד-מעביד לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין. אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח היותו של השופט עובד ציבור. אין לעקוף את החסינות מכוח אחריות ישירה בשל היות השופט אורגן של המדינה".
(וראו בדומה, החלטתי ברע"א 118/21 ד"ר משה וינברג ושות' עורכי דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל (21.1.2021) [פורסם בנבו]).
סיכומו של דבר שהחלטת בית המשפט בשולי גזר הדין, שהורתה על איסור פרסום פרטי המתלונן, ולא על איסור פרסום החלקים בגזר הדין המתייחסים למערער – היא החלטה שיפוטית שעליה חלה חסינות שיפוטית. זאת, להבדיל מפרסום שנעשה בניגוד להחלטה שיפוטית, בשל תקלה טכנית או מנהלתית (וראו, כדוגמה, ת"א 14383-06 פלונית נ' מדינת ישראל - הנהלת בתי המשפט (4.4.2011) [פורסם בנבו]).
--- סוף עמוד 9 ---
12. המערער טען לפעולה בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות על ידי השופטת. בעניין עלי אדם, השאלה אם החסינות השיפוטית חלה על מעשים שנעשו על ידי נושא משרה שיפוטית בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות, נותרה בצריך עיון. אולם, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המערער לא הניח תשתית, ולו מינימלית, לטענה זו, ולכן דינה להידחות.
13. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם.