21. בית משפט זה קבע כי זכותו של לקוח לבחור את הייעוץ המשפטי שיקבל, ובפרט להחליף את עורך דינו בעורך דין אחר. כן נקבע, כי זכות זו הינה זכות יסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: פסקה 14 לפסק דינו של הנשיא א' ברק בבג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין פ"ד נ(4) 222 (1996)). שאלת ההסדרה הכלכלית של הפסקת הייצוג נדונה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מז(5) 114, 124 (1993) (להלן: עניין ביניש-עדיאל), שם נקבע הכלל לפיו לקוח רשאי לנתק את קשריו עם עורך דינו בכל עת, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר סופק.
כלשונו של השופט ד' לוין (פסקה 13 לפסק הדין):
"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו."
22. בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין [פורסם בנבו] (20.3.2008( (להלן: עניין קורפו) נקבע כי במקרים בהם ההשתחררות מהסכם הייצוג נעשתה בחוסר תום-לב – דוגמת מקרים בהם הרצון לנתק את הקשר עם עורך הדין נובע מהצעת שכר טרחה זולה יותר – עורך הדין יהיה זכאי לפיצויי קיום, ולא רק לשכר ראוי עבור הפעולות אותן ביצע (ראו פסקאות 18-17 לפסק הדין בעניין קורפו).
23. בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן [פורסם בנבו] (12.8.2009) (להלן: עניין גורן) נדון היחס בין פסק הדין בעניין ביניש-עדיאל לפסק הדין בעניין קורפו. נקבע שם על-ידי השופטת א' חיות (כתוארה אז) כדלקמן:
"יש הסוברים כי אמות המידה שנקבעו בעניין קורפו, ובעיקר הסייג שנקבע שם בדבר קיום טעם מספיק לפרישה מן החוזה, אינן מהוות חלק מההלכה שנקבעה בעניין ביניש-עדיאל ויש בהן למעשה משום קביעת כלל
--- סוף עמוד 11 ---
חדש (ראו לעניין זה מיגל דויטש דיני חוזים מיוחדים כרך ראשון, 596-593 (2008) (להלן: דויטש, חוזים מיוחדים)). לטעמי אין מדובר בכלל חדש משום שלכתחילה אין לפרש את ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל כמתן היתר גורף ללקוח להשתחרר באופן חד צדדי מחוזה עם עורך דינו בהתעלם מתנאיו ודרישותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כפי שכבר צוין, בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ובעניין קורפו יצק בית משפט תוכן קונקרטי לעקרונות אלה וקבע כאמור אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן בהקשר זה על מנת שייחשב כמי שנהג בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת בעת שסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם עורך דינו. מן הראוי להבחין בהקשר זה הבחן היטב בין התנהלות של עורך דין המהווה הפרה של תנאי החוזה בינו ובין הלקוח והמקימה ללקוח עילה לביטול החוזה בשל הפרתו ובין "סיבה מספקת" (ובכלל זה חוסר שביעות רצון מהטיפול המקצועי שאינו עולה כדי הפרת חוזה מצד עורך הדין), שקיומה נדרש על פי מבחנים של יושר והגינות, כדי שהלקוח יחשב כמי הביא את החוזה בינו ובין עורך דינו לכלל סיום בתום לב ובדרך מקובלת." (ראו שם, פסקה 23).
24. הווה אומר: לקוחו של עורך דין זכאי להשתחרר מהייצוג ולפטר את עורך הדין בכל עת, אולם עליו לעשות זאת בתום-לב ובדרך מקובלת.
25. בענייננו-שלנו, בית משפט קמא קבע כי המשיבה לא הייתה זכאית להשתחרר מהסכם שכר הטרחה, אולם הכרעתו זו נעשתה מבלי שנערך דיון בשאלת הסיבה לרצונה של המשיבה לסיים את ההתקשרות ונסיבות ההשתחררות, וממילא לא נדונה השאלה האם הסיבה לסיום הייצוג הינה "סיבה מספקת". לגופם של דברים: דעתי היא כי המשיבה הייתה בהחלט רשאית לסיים את ההתקשרות עם משרד בן זאב בכפוף לתשלום שכר ראוי למשרד בגין הפעולות אותן ביצע.
26. המשיבה טענה, ותמכה זאת באסמכתאות, כי הסיבה להשתחררותה מהסכם שכר הטרחה הינה החוזר שהוציאה רשות החברות הממשלתיות, המחייב בחינה מחדש של ההסכמים עם היועצים המשפטיים הקיימים, והתקשרות חוזרת בהתאם לכללים שנקבעו. מנגד, משרד בן זאב טען כי רצונה של המשיבה להשתחרר מהסכם שכר הטרחה נבע משיקולי "הפרה יעילה" ומרצונה של המשיבה לשלם שכר טרחה נמוך יותר בעד רישום הנכסים. במחלוקת בין הצדדים מקובלת עליי עמדת המשיבה. טענת משרד בן זאב – לפיה הסיבה להפסקת ההתקשרות הינה רצונה של המשיבה לחסוך
--- סוף עמוד 12 ---
בהוצאות – אינה משכנעת, בלשון המעטה. טענה זו נראית לי נטולת הגיון כלכלי והיא ממילא אינה נתמכת בראיות. העלות הכספית בה אמורה היתה המשיבה לשאת בעקבות סיום ההתקשרות עם משרד בן זאב היתה בלי ספק גבוהה יותר מסכום שכר הטרחה שהיה עליה להוציא במסגרת המשך ההתקשרות, שהיה משאיר את יתרת העבודה בידי משרד בן זאב. זאת, מאחר שעורך הדין אריה אברמזון או עורך דין אחר שהיה ממונה לתפקיד de novo לא היה נכון לקזז משכרו את המקדמה ששולמה למשרד בן זאב על לא-עבודה בכפו. זאת ועוד: לטענת משרד בן זאב עצמו, המשיבה הציעה לו במסגרת משא ומתן סכום של 200,000 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ כנגד השתחררות מההסכם – סכום שמן הסתם היה משולם על ידה בנוסף לשכר הטרחה שהיתה צפויה לשלם לעורכי דין חדשים אשר ימונו כדי לבצע את מלאכת הרישום של הנכסים.
27. לטעמי, רצונה של המשיבה להשתחרר מהסכם שכר הטרחה על יסוד הבנתה לפיה החוזר שהוציאה רשות החברות הממשלתיות מחייבה לעשות כן, הינו בוודאי בגדר "סיבה מספקת" להשתחררות מההסכם (ראו והשוו לפסקה 27 בעניין גורן). נמצא אפוא, כי כל שמשרד בן זאב זכאי לו הוא שכר ראוי עבור הפעולות אותן ביצע עבור המשיבה. שכר ראוי – הא ותו לא, להבדיל מפיצויי קיום בהם המשרד זוכה בשגגה על ידי בית משפט קמא.
28. ידענו זה מכבר כי שאלת השכר הראוי של עורך דין אינה בידיעה שיפוטית וכי בשאלה זו יש להכריע בהתבסס על ראיות (ראו: פסקה 14 בעניין ביניש-עדיאל). לכאורה, כלל זה והמסקנה המשפטית אליה הגעתי מחייבים אותנו להחזיר את התיק לבית משפט קמא על-מנת שיכריע בשאלת השכר הראוי. ברם, נוכח טענתו של משרד בין זאב לפנינו כי הינו זכאי לקבל מהמשיבה בגין פעולות שביצען בעבר את מלוא התשלום הראשון (75% משכר הטרחה הכולל) – די בנתונים שלפנינו על-מנת שנוכל לקבוע כי משרד בן זאב כבר זכה לשכר ראוי (אם לא למעלה מכך).
29. בהתאם לנספח השכר, משרד בן זאב היה זכאי לקבל את התשלום הראשון סמוך לקבלת התמורה מחוכר המשנה על-ידי המשיבה. מעיון במוצגי הצדדים עולה שבזמן-אמת דרישות החוב אותן שלח משרד בן זאב למשיבה נגעו באופן בלעדי ליתרת התמורה, ולא נטען כי קיים חוב-עבר כלשהו ביחס לתשלום הראשון. חזקה על משרד בן זאב כי אילו הייתה לו דרישה קונקרטית לחוב-עבר בגין התשלום הראשון ביחס לעסקה כלשהי שטופלה על ידו – וככל שסבר שיש לו טענת אמת בעניין זה – היה מעלה אותה במועדה, ולא בחלוף שנים ארוכות ולאחר שאותה תביעה לכאורה התיישנה. מכאן עולה כי למשיבה לא נותר שום חוב בלתי מכוסה בקשר עם התשלום
--- סוף עמוד 13 ---
הראשון; ומשכך הוא, ברי הוא שמשרד בן זאב קיבל שכר ראוי עבור העבודה שעשה – להבדיל מהעבודה שלא עשה ושהועברה לטיפולו של משרד אברמזון.
30. מטעמים אלה מן הדין היה לדחות את תביעתו של משרד בן זאב נגד המשיבה.
האם למשרד בן זאב נגרם נזק מכך שהמשיבה השתחררה מהסכם שכר הטרחה?
31. מן המקובץ עד כה עולה כי מן הדין לדחות את הערעור, ובזאת נוכל להסתפק. האמור להלן נכתב למעלה מן הנדרש, אחרי שנושאו עלה בבית משפט קמא והוכרע על ידו כפי שהוכרע. סבורני כי למשרד בן זאב לא נגרם כל נזק מוכח עקב הפסקת ההתקשרות עמו על-ידי המשיבה, ואפרט.
32. הבה נניח – כטענתו של משרד בן זאב, ובניגוד למצב המשפטי שתואר לעיל – כי המשיבה השתחררה מהסכם שכר הטרחה שלא כדין וכי משרד בן זאב זכאי בשל כך לפיצויי קיום.
33. הנחה זו חייבה את המשרד להוכיח את הנזק שבגינו הוא זכאי לקבל מהמשיבה פיצוים כאמור. הלכה היא עמנו, כי "המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא באותו סכום אשר, במונחים כספיים, יש בו כדי להעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב בו היה נתון, לו קויים החוזה, ולולא התרחשה ההפרה" (ראו: פסקה 3 לפסק דינו של השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800 (1981) (להלן: עניין אניסימוב)).
34. ברי הוא, כי לו היה ההסכם מקויים במלואו – משרד בן זאב היה משקיע תשומות ברישומם של נכסי המשיבה במרשם המקרקעין, וכנגד זאת היה מקבל את התמורה שנקבעה בהסכם שכר הטרחה. למצב היפותטי זה של משרד בן זאב נקרא מצב ה'. זאת, כאשר במצב הקיים משרד בן זאב אינו אמור לבצע כל פעולה, אינו נדרש להשקיע תשומות ברישום הנכסים של המשיבה, וגם אינו זכאי לקבל מהמשיבה כל תשלום נוסף. למצב אמיתי זה של המשרד נקרא מצב א'. בנסיבות אלו, פיצויי הקיום אשר נתבעים על ידי המשרד הם ההפרש הכספי בין מצב ה' למצב א'. הנטל להוכיח שהפרש כספי כאמור היה חיובי רבץ על משרד בן זאב (ראו: פסקה 4 לפסק דינו של השופט ברק בעניין אניסימוב). כדי להרים נטל זה, יכול היה המשרד להציג ראיות בדמותם של אומדן תשומות, שיעור הרווח שהיה מקובל בזמן-אמת ברישום זכויות בנכסי מקרקעין, וכיוצא באלה. ראיות כאמור היו דרושות במיוחד לנוכח העובדה שהמשרד קיבל מהמשיבה מקדמת שכר טרחה נדיבה למדי.
--- סוף עמוד 14 ---
35. חרף זאת, משרד בן זאב לא הביא שום ראיה להוכחת רווחיו הצפויים והסתפק בטענה שהרווח הצפוי לו הוא 80% מההכנסה. טענה זו הועלתה בהבל-פה ולא הוכחה. לצד זאת, הוצגו ראיות אשר מראות כי השלמתה של מלאכת הרישום איננה פשוטה כלל ועיקר ומצריכה השקעת תשומות משמעותיות. הדבר בא לידי ביטוי (בין היתר) במחיר אותו הסכימה המשיבה לשלם עבור ביצוע פעולות הרישום הנותרות, לאחר ההליך המכרזי: 1,610,000 ₪. ברי הוא, כי סכום נכבד זה משקף תמורה עבור עבודה בהיקף משמעותי מאד.
36. מטעמים אלה, סבורני כי משרד בן זאב כשל בלהוכיח את הנזק בגינו הוא תבע לעצמו את פיצויי הקיום.
הערה בעניין שיעור התמורה המוסכם
37. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם שיעור התמורה שנקבע בהסכם שכר הטרחה (0.7%) מתייחס לשיעור מכלל נכסי המשיבה אשר עומדים להירשם במרשם המקרקעין (כשיטת משרד בן זאב), או שמא רק לשיעור מנכסי המשיבה שהוחכרו בפועל (כשיטת המשיבה). משרד בן זאב טען בעניין זה שתי טענות: (1) הסכם שכר הטרחה חייב את משרד בן זאב לרשום גם נכסים שלא יוחכרו לעולם (דוגמת רחבת הכותל המערבי); (2) בסעיף א' לנספח השכר נקבע כי "שכרנו יהיה 0.7% מערך כל יחידה הנרשמת בלשכת רישום המקרקעין (דירה חנות וכל נכס אחר)", ניסוח המאפשר פרשנות לפיה מדובר ב-0.7% מכלל נכסי המשיבה.
38. לטעמי, טענות אלה של המשרד אין להן על מה שתסמכנה. ראשית, עצם העובדה שנספח השכר מקנה תמורה רק בגין חלק מהנכסים שמשרד בן זאב התחייב להביא לרישומם אינה מעלה ואינה מורידה. הצדדים בחרו ליצור שונוּת בין העבודות לבין התמורה – זה היה רצונם ואין בכך כל פסול. שנית, כיוון שנספח השכר מתייחס מפורשות רק לנכסים שהוחכרו בפועל, ברור כי גם סעיף א' לאותו נספח מתייחס רק לנכסים שהוחכרו בפועל למרות שאינו אומר זאת ב"רחל בתך הקטנה". לבסוף, בזמן-אמת משרד בן זאב לא כלל בדרישות התשלום ששלח למשיבה דרישות תשלום בנוגע לנכסים שלא הוחכרו בפועל. אני מוצא זאת לא סביר, בלשון המעטה, שמשרד בן זאב האמין כי הינו זכאי לתשלום נוסף מהמשיבה, אולם בחר, מטעמים האצורים בלבו, שלא לדרשו (ראו והשוו: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 27 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (12.10.2009)). אוסיף ואציין כי האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מונחת לפתחו של עורך הדין ולא של הלקוח (ראו:
--- סוף עמוד 15 ---
ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל פ"ד נח(5) 20, פסקה 14 (2004)). לטעמי, עורך הדין אינו רק אחראי לעצם עריכתו של הסכם שכר הטרחה עם לקוחו, אלא גם לכך שתוכנו של ההסכם יהא ברור ונהיר; ובכל מקרה של אי-בהירות מהותית בהסכם שכר הטרחה יפורש ההסכם באופן המיטיב עם הלקוח ולרעת מנסחו, עורך הדין (ראו והשוו: סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; וכן, דניאל פרידמן "שכר טרחה ראוי לעורך דין (בעקבות ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 586)" המשפט ב 105 (1995)). נוכח האמור, אני מאמץ את קביעתו של בית משפט קמא בנדון דידן.
הערה בעניין מספר הנכסים
39. כאמור, בית משפט קמא קבע כי מספר הנכסים בהם יש להתחשב לעניין שכר הטרחה עומד על 1,000. לטענת משרד בן זאב, מספר הנכסים הינו גדול מ-1,000, הגם שאינו יודע לנקוב במספרם המדויק.
40. טענה זו מעוררת תמיהה. משרד בן זאב טיפל שנים ארוכות בנכסי המשיבה –לטענתו, באינטנסיביות רבה תוך השקעת אלפי שעות עבודה, אם לא הרבה למעלה מכך. בנסיבות אלו, צפוי היה כי משרד בן זאב יידע באופן מדויק ומדוקדק אודות כל נכס ונכס שברשות המשיבה, וכי יהיו בידו מסמכים שיתמכו במוצא פיו; ועל כן לא היה לו שום בסיס לתבוע מהמשיבה – לקוחתו לשעבר – מתן חשבונות. מעבר לכך, צו למתן חשבונות הינו סעד חריג, אשר ככלל לא יינתן בתביעת שכר של נותן שירותים (ראו: רע"א 7200/20 יואר אלזו השקעות בע"מ נ' אאורה ישראל – יזמות והשקעות בע"מ [פורסם בנבו] פסקה 38 (6.4.2021) והאסמכתאות שם).