הסתבר לנתבע 5, כי אם הנתבעת 1 תקרוס עלול בנו לקרוס גם הוא, ולכן החליט לסייע לו ולרכוש את אולם האירועים מהנתבעת 1. הנתבע 5 טוען, כי נאמר לו על-ידי בנו, כי בעל המניות בנתבעת 1 ניתק מגע לאחר שהבין שהאולם בחובות ולא התעניין בגורלה של החברה. בתמורה לרכישת פעילות האולם דאגה הנתבעת 2 ליטול על עצמה חלק לא מבוטל מחובות הנתבעת 1 למשל: החובות כלפי המשכיר. תנאי זה הוצב על-ידי בעל הנכס שהודיע, כי אם לא ישולמו לו החובות הוא לא יסכים להשכיר את הנכס לנתבעת 2. פרט לכך ערב בנו לחובות כלפי המשכיר.
הנתבעת 2 שילמה את התחייבויות הקשורות לנתבעת 1 (אותם התחייבויות שבנו ערב להן אישית), ולעיתים נדירות גם לספקים שהיו חיוניים לנתבעת 2. כך למשל שילמה הנתבעת 2 לנושה חברת מרינה פטריות הגליל בע"מ סכום של 55,000 ₪. בדו"ח שנת 2014 ניתן לראות, כי נמסרו לספקים שיקים נדחים בהיקף של 1.7 מיליון ₪, שמרביתם היו בגין חובותיה של הנתבעת 1.
הנתבע 5 טוען, כי הנתבעת 2 פנתה לעירייה וביקשה להירשם כמחזיקה, ברם העירייה סירבה לרשום את הנתבעת 2 כמחזיקה בנכס, בטענה כי מדובר בשטח אחד אינטגרלי עם כניסה משותפת והעבירה את חשבונות הארנונה ומים על שמה של המשכירה, חברת מ.ר.נ השקעות בע״מ.
הנתבע 5 מציין, כי בשל סירובה של העירייה הוגשו הן על-ידי המשכירה והן על-ידי הנתבעת 2 השגות (שנדחו) ולכן הוגשה הודעת ערר (שעדיין תלויה ועומדת).
הנתבעת 1 נמצאת בהליכי פירוק וכל נכסיה מוקנים למפרק כך שמבחינה פרקטית לא יכולה הנתבעת 1 להעניק נכסים לצדדים שלישיים. הנתבעת 1 "נהנתה" מהכספים ששילמה הנתבעת 2 שכן אלו הקטינו, משמעותית את חובותיה. הנתבעת 1 הנתבעת 2 הנן ישויות נפרדות ואין כל קשר ביניהן ולו אין ולא הייתה כוונה מעולם להונות אף גורם. הכוונות היחידות שלו היו הפקת רווחים וסיוע לבנו שהיה חתום על ערבויות אישיות כלפי חלק מן הספקים.
6. עד נוסף מטעם הנתבעים 4-5 הוא מר נתיאל פולידאן, בעל המניות ומנהלה של הנתבעת 3. מר פולדיאן טוען, כי הנתבעת 3 שוכרת מחברת מ.ר.נ השקעות בע״מ שטח של כ־ 500 מ״ר המשמש עבור מסעדה ואולם אירועים הנלווה למסעדה. לטענתו, הנתבעת 3 אינה ממשיכת דרכה של הנתבעת 1 ובניגוד לנטען שילמה הנתבעת 3 לנתבעת 1 תמורה מלאה ואף מעבר לכך.
הנתבעת 3 קיבלה את החזקה במושכר ביום 1.3.2015 (ולכן לא יכול להיות שהנתבעת 1 החזיקה בנכס עד ליום 11.4.2015). הנתבעת 3 אף הודיעה לעירייה באמצעות בא-כוחה, עו״ד ליאב ברק, ביום 2.4.2015, כי קיבלה את החזקה החל מיום 1.3.2015 וביקשה להירשם כמחזיקה בעירייה החל מיום 1.3.2015.
בניגוד לנטען, הנתבעת 3 שילמה תמורה (יותר מהולמת), לנתבעת 1 עבור הזכות להפעיל את המסעדה. הרקע לרכישת פעילות המסעדה נגעה לניצול הזדמנות שנקרתה בדרכה של הנתבעת 3.
בתמורה לרכישת הפעילות דאגה הנתבעת 3 ליטול על עצמה חלק מן החובות כלפי המשכיר. תנאי זה הוצב על-ידי בעל הנכס שהודיע, כי אם לא ישולמו לו החובות הוא לא יסכים להשכיר את הנכס לנתבעת 3.
פרט לכך שילמה הנתבעת 3 גם לספקים שהיו חיוניים מבחינתה. בדו״ח לשנת 2014 ניתן לראות, כי הנתבעת 3 פרסה שיקים נידחים לספקיה של הנתבעת 1 בהיקף כולל של כ־1.9 מיליון ₪, שחלק משמעותי מהם היו בגין חובות עבר של הנתבעת 1.
הנתבעת 3 קיבלה חזקה במסעדה ביום 1.3.2015 ומיד פנתה לתובעת וביקשה להירשם כמחזיקה בעירייה, אלא שהעירייה סירבה לרשום את הנתבעת 3 כמחזיקה, וטענה כי מדובר בשטח אחד אינטגרלי עם כניסה משותפת והעבירה את חשבונות הארנונה ומים על שמה של המשכירה, חברת מ.ר.נ השקעות בע״מ.
על רקע סירוב העירייה לרשום את הנתבעת 3 כמחזיקה, הוגשו הן על-ידי המשכירה והן על-ידי הנתבעת 3 השגות (שנדחו), ולכן הוגשה הודעת ערר (שעדיין תלויה ועומדת).
לטענתו, הנתבעת 1 והנתבעת 3 הנן ישויות משפטיות נפרדות ואין כל קשר ביניהן. הכוונות היחידות של הנתבעת 3 היו הפקת רווחים וניצול הזדמנות עסקית, ומדובר בשיקול לגיטימי. חובותיה של הנתבעת לעירייה אינם קשורים לנתבעת 3.
דיון והכרעה
7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להידחות.
השאלה הראשונה הדרושה הכרעה בתיק דנן היא האם ניתן לחייב את הנתבעים 4 ו-5 באופן אישי בגין חובות הארנונה של הנתבעת 1, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. לחלופין, האם ניתן לחייב את הנתבעים 4 ו-5 לתשלום חובות הארנונה של הנתבעת 1, מכוח סעיף 6 לחוק החברות, שעניינו הרמת מסך ההתאגדות ולקבוע, כי הייתה העדפת נושים על-ידי הנתבעים 4 ו-5, וכי הם פעלו בחוסר תום- לב על-מנת להתחמק מתשלום חובות הארנונה של הנתבעת 1.
חיובם האישי של הנתבעים 4 ו-5 מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים
8. השאלה הראשונה שעולה היא האם התובעת עמדה בנטל להוכיח, כי התקיימו התנאים לחיוב הנתבעים 4 ו-5 בחובות הארנונה של הנתבעת 1 בהתאם להוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
לאחר בחינת חומר הראיות בתיק, הכולל את המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, ולאחר שמיעת העדויות והתרשמות בית-המשפט מהן עולה, כי התובעת לא עמדה בנטל זה, ויוסבר.
החובה לשלם ארנונה לרשות המקומית בגין נכס מוטלת על המחזיק בנכס, וזאת לפי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, הקובע: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינה אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו ותשולם בידי המחזיק בנכס."
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה – "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התנ"ט- 1999;
"בעל שליטה"– כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה הרובץ על נכס שאינו משמש למגורים ישירות מבעל שליטה בחברה פרטית, כאשר החברה רשומה כמחזיקה בנכס. מדובר בהרמת מסך סטטוטורית רחבה אשר נועד להקל על רשויות מקומיות הנתקלות בקשיים לגבות חובות ארנונה מחברות פרטיות שמפסיקות את פעילותן (ראו: ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, (פורסם בנבו) פסקה 7 (23.3.2011)).
בהתאם לאמור בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים רק בהתקיים כל התנאים המנויים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה ניתן יהיה לחייב את בעל השליטה בחברה אחריות אישית לתשלום חובה של החברה.
סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת מס הכנסה"), קובע, כי:
"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."
מן האמור לעיל עולה, כי בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, היינו, כי חברה מפסיקה את פעילותה ולא משלמת חוב מס סופי, קמה חזקה עובדתית לפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, ללא תמורה או בתמורה חלקית. נטל הוכחת התקיימותם של תנאים אלו מוטל על הרשות המקומית, ועמידתה מקימה חזקה לפיה הנכסים שהיו בידי החברה עקב הפסקת פעילותה, הועברו על-ידה לבעלי השליטה, ללא תמורה. במצב דברים זה, עובר הנטל אל כתפי בעל השליטה ועליו להראות, כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית (ראו: 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד מונסון, (פורסם בנבו) (25.10.12)).
עוד נקבע, כי בעל שליטה המבקש לסתור את החזקה העובדתית, עליו לשכנע בעדויות ובמסמכים, כי מצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות של החברה שימשה כולה לצורך פירעון חובותיה של החברה לנושיה (ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (פורסם בנבו) (22.6.2010), עמוד 8, פסקה 17).
מן האמור לעיל עולה, כי על-מנת שרשות מקומית תוכל לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה של החברה עליה הנטל להוכיח, כי מתקיימים 5 תנאים מצטברים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאיננה דייר מוגן; החברה לא שילמה את חוב הארנונה והחוב סופי; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא בעל השליטה בחברה. בתנאי השישי, כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה מלאה או תמורה חלקית - עובר נטל ההוכחה לבעל השליטה.
מכאן, עולה השאלה האם בנסיבות התיק דנן מתקיימים תנאיו של סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, באופן שניתן לייחס לנתבעים 4 ו-5 את חוב הארנונה של החברה, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
אין חולק, כי ארבעת התנאים הראשונים המנויים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מתקיימים בנסיבות התיק דנן: הנכס הנדון אינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאינה דייר מוגן; החברה, הנתבעת 1 לא שילמה את חוב הארנונה והחוב הינו סופי בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), תשל"ו – 1976; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה.
לב המחלוקת בין התובעת לנתבעים 4 ו-5 הוא בנוגע לתנאי החמישי – האם הנתבעים 4 ו-5 הם אכן "בעלי שליטה" בחברה הנתבעת 1. הנתבעים 4 ו-5 טוענים, כי הם אינם עונים להגדרת "בעל שליטה" לפי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, היינו, החזקה של מעל 25% מהון ממניות החברה (וכן הוראת סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה), הואיל והם לא החזיקו ואינם מחזיקים בהון מניות של החברה ואף אינם דירקטורים שלה. לטענתם, הבעלים של הנתבעת 1 הוא אדם בשם דוד פישר, שלא נתבע על-ידי התובעת.
התובעת טוענת לעומת זאת, כי למרות הרישום ברשם החברות לפיו בעל המניות והמנהל היחיד הוא מר פישר, בעלי השליטה הנכונים בחברה הנתבעת 1 הם הנתבעים 4 ו-5, שכן לטענתה, רישומו של מר פישר הוא למראית עין בלבד. התובעת צירפה דוחות חוקרים מטעמה לפיהם הנתבעים 4 ו-5 פרסמו עצמם בציבור כבעלי שליטה בחברה ועשו שימוש למראית עין בזהותו של חבר קהילה להם הם משתייכים (ראו: נספחים 5 ו-8 לתצהיר התובעת).
עוד טוענת התובעת, כי מחקירתו הנגדית של הנתבע 4 עלה, כי הוא אישר במפורש, כי הוא מנהל את העסק של הנתבעת 1 משנת 2013, קיימת לו זכות חתימה בה, הוא חתם על ערבויות אישיות, חתם בשמה של החברה על שיקים לספקים לרבות שיקים שמשך לעצמו, מסר שיקים לעירייה במסגרת הסדרי פריסה עימה ונתן הוראות לעובדים (ראו: פרוטוקול מיום 5.1.21 עמודים 21-23, ועמודים 27-28 וכן סעיף 7 לסיכומי התובעת). לפיכך, טוענת התובעת, עדותו מחזקת את המסקנה, כי הוא בעל השליטה בנתבעת 1.
התובעת אף טוענת, כי לנוכח התפקיד המרכזי של הנתבעים 4 ו-5 בניהול החברה הנתבעת 1 ובפעילותה הם עונים להגדרת בעלי שליטה כמשמעות בסעיף 119א(3) לפקודת מס הכנסה, שכן סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה קובע, כי לא רק מי שרשום כבעל מניות או מנהל נחשב לבעל שליטה, אלא גם מי שיש לו זכות פוטנציאלית. לעניין זה, התובעת מפנה לע"א 6357/99 פקיד שומה באר-שבע נ' שלם, פ"ד נו(4) 66, שם החברה החייבת הוחזקה באופן רשמי על-ידי נשותיהם של שני אחים, ונקבע, כי הבעלים של הנשים עונים להגדרת בעלי שליטה, למרות שאינם רשומים כבעלי מניות או מנהלים, שכן המבחן הקובע הוא התנהלות בפועל כבעלי שליטה וניהול החברה לטובת האינטרס האישי.
התובעת מוסיפה, כי המסקנה לעניין הגדרת בעל שליטה נכונה גם ביחס לנתבע 5 אביו של הנתבע 4, שכן "קרובו" של בעל שליטה נחשב כשלעצמו כבעל שליטה לנוכח סעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה.
מן האמור לעיל, עולה השאלה האם התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי הנתבעים 4 -5 הם בעלי שליטה בנתבעת 1.
סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מגדיר את המונח "בעל שליטה":
"בעל שליטה – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו מחזיק, לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)".
סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה קובע, כי:
" "בעל שליטה" – מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה:
(א) ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצאו או ב- 10% לפחות מכוח – ההצבעה;
(ב) בזכות להחזיק ב – 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב- 10% לפחות מכוח ההצעה או בזכות לרכשם;
(ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;
(ד) בזכות למנות מנהל."