(ד) אירועים המשליכים על ההצדקה לביצוע "הרמת מסך" עשויים להתרחש זמן ניכר קודם למועד בו מתעוררת השאלה האם יש הצדקה לבצע "הרמת מסך". במילים אחרות, חברה עשויה להתנהל לאורך זמן ניכר באופן העשוי להצדיק ביצוע "הרמת מסך" מבלי ששאלה זו תתעורר הלכה למעשה. כך, למשל, פיצול פעילות עסקית אחת למספר רב של חברות עשוי להתבצע זמן ניכר בטרם יהיה בכך כדי להשליך על השאלה האם יש להתעלם מ"מסך ההתאגדות" (ואם נשוב לדוגמת המוניות שהוצגה לעיל, ניתן לדמיין מצב בו קבוצת החברות המחזיקות במוניות פועלת כך במשך עשרות שנים, בטרם אחת המוניות גורמת לתאונה שהיקף האחריות בגינה חורג מזה בו היא יכולה לשאת לבדה, ומעורר את שאלת "הרמת המסך"). במצבים אלה, אין בעובדה שהנסיבות המצדיקות "הרמת מסך" היו קיימות מזה שנים כדי להקים לבעלי המניות הגנה מפני "הרמת מסך", שכן ההתיישנות נבחנת לפי המועד בו נוצרה חבות החברה כלפי הנושה, ומנגנון "הרמת המסך" נכנס לפעולה רק במועד זה או במועד מאוחר יותר. ויובהר, העובדה שחברה התנהלה באופן מסוים לאורך שנים רבות עשויה, בנסיבות מתאימות, להקים טענת השתק נגד נושים רצוניים
--- סוף עמוד 34 ---
אשר ידעו על אופן ההתנהלות האמור, והוסיפו לנהל עסקים עם החברה (אך לא נגד נושים בלתי רצוניים או נושים רצוניים שלא ידעו על אופן ההתנהלות האמור). ואולם, אין בה כדי להקים טענת התיישנות נגד נושים אלה, ככל שהנסיבות היוצרות את החבות לגביה מופעל מנגנון "הרמת המסך" טרם התיישנו.
7. כפי שיפורט להלן, המקרה בו עסקינן אומנם שונה במידת מה מן המקרה הטיפוסי של "הרמת מסך" לטובת נושה, ואולם בכך אין כדי לשנות מן המסקנה האמורה:
ראשית, התביעה בה עסקינן היא תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו ניתן לבצע "הרמת מסך" נגד המשיבות (בעלות המניות באגרקסקו) ביחס לחובותיה של אגרקסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפירוק) (לעיל להלן: אגרקסקו), ולא תביעה למתן סעד אופרטיבי אשר יחייב את המשיבות לשאת בחוב מסוים של אגרקסקו. עובדה זו מעוררת את השאלה האם בהתאם לכללים החלים ביחס למתן סעד הצהרתי, מוצדק לאפשר דיון מסוג זה, או שמא יש לחייב את המערערים להגיש תביעה לסעד אופרטיבי, במסגרתה תיבחן שאלת "הרמת המסך" (ראו והשוו: ע"א 220/83 חברת אהרן רוטברג בע"מ נ' חברת פלמה בע"מ, פ"ד לט(2) 372 (1985), חוות דעתה של השופטת טובה שטרסברג-כהן; רע"א 1810/90 הדר חברה לבטוח בע"מ נ' קנדי חברה להשקעות ולבנין בע"מ, פ"ד מד(2) 737, 740-739 (1990); רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס, פסקות 6-5 [פורסם בנבו] (21.7.1998); ע"א 4076/00 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41, 48-47 (2002); רע"א 7886/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ביריאן, פסקה 9 [פורסם בנבו] (27.3.2012)). ואולם, שאלה זו לא הועלתה על ידי המשיבות, ויתכן מאוד שבצדק לאור האינטרס הייחודי שיש בבירור שאלת "הרמת המסך" במקרה בו עסקינן (והשוו: ברק מדינה "תביעה לסעד הצהרתי - האומנם 'הליך סרק'?" משפטים כד 605, 621-610). במצב דברים זה, אין כמובן מקום שנרחיב בסוגיה זו, משלא הועלתה לא לפנינו ולא לפני הערכאה הדיונית.
שנית, התובענה דנן הוגשה על ידי מפרקי אגרקסקו (להלן: המפרקים), ולא על ידי מי מנושיה. ואולם, המשיבות לא טענו כי המפרקים אינם מוסמכים לייצג את כלל נושי החברה לעניין זה, ונראה כי הנחת הצדדים להליך זה היא שעומדת למפרק
--- סוף עמוד 35 ---
הסמכות לעשות כן בשם כלל הנושים שתביעות החוב שלהם אושרו. ויובהר – המפרק פועל בהקשר זה ביחס לכלל תביעות החוב שהוגשו נגד החברה, ואושרו על ידו, ולא ביחס לזכויות נושים שאינן מהוות חלק מהליכי הפירוק (כגון, זכויות תביעה נזיקיות או חוזיות שעשויות לעמוד למי מהנושים נגד נושאי משרה בחברה) או ביחס לחלק מתביעות החוב המאושרות בלבד. מכאן שהעמדה לפיה המפרק רשאי, באישור בית המשפט של חדלות פירעון, להעניק שירות מסוג זה לנושי החברה, הגיונה בצידה (השוו: ע"א 10120/07 עו"ד אורי נ' כץ, פסקה 7 [פורסם בנבו] (22.9.2008); רע"א 380/14 עו"ד כהן נ' עו"ד ארז, פסקה 21 [פורסם בנבו] (6.6.2014); ע"א 7281/15 קופאס פיננס (ישראל) בע"מ נ' אגרקסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ, פסקה 52 [פורסם בנבו] (22.5.2018); עניין אפרוחי הצפון, בעמ' 640 ליד האות ו).
שלישית, ביסוד טענות המפרקים נגד המשיבות עומדת התפיסה כי האחרונות ניהלו את אגרקסקו תוך חריגה מהתכלית הסטטוטורית שלשמה קמה חברה, דהיינו "לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה" (סעיף 11(א) לחוק החברות), ועל כן מוצדק לבצע "הרמת מסך" נגדן. טענה זו, כאשר היא נטענת בקשר לתאגיד בעל מאפיינים ייחודיים, כדוגמת אגרקסקו, מעוררת קושי לא מבוטל. ניתן לטעון כי הוראת סעיף 11 לחוק החברות אינה הוראה קוגנטית, במובן זה שאין בה כדי למנוע ממקימי החברה מלקבוע בתקנון הנרשם בעת יסוד החברה ייעוד חוקי שונה מאשר "שיקולים עסקיים להשאת רווחיה" (ואת אשר ניתן לקבוע בתקנון בעת ההקמה, אין לכאורה מניעה לקבוע בהסכמה כללית גם בתיקון תקנון שהתקבל לאחר ההקמה). ודוק, סעיף 11(ב) לחוק החברות מורה כי "הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על חברה לתועלת הציבור". אם הדין מאפשר הן חלופה של חברה שכל תכליתה היא עסקית, והן חלופה של חברה שכל תכליתה אינה עסקית, האם אין מקום לאפשר גם את האפשרות להקמתה, בהסכמה של כל בעלי המניות, של חברה היברידית, אשר לה תכלית עסקית-ציבורית משולבת? ויובהר, ככל שאכן ניתן להקים חברה שכזו, ואינני מבקש לטעת בכך מסמרות, אין בכך כדי לשלול את האפשרות לבצע לגביה "הרמת מסך" במקרים המצדיקים זאת, ואולם ברור כי לא ניתן לעשות כן אך בשל עצם ההגדרה של תכליותיה, והעובדה שהיא פעלה להגשמתן. מעבר לכך, מתעוררת השאלה מהו רוחב החריג בו מכיר סעיף 11(א) לחוק החברות, לפיו הגם שתכלית החברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה "ניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את עניניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור". בסוגיה עיונית זו קיים דיון עשיר בספרות המשפטית, והמחלוקות שהתגלעו בו עשויות להשליך על עניינו
--- סוף עמוד 36 ---
(ראו, בין השאר: יחיאל בהט "תכלית החברה ומטרותיה בהצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995" שערי משפט א(3) 277 (תשנ"ח) (הסובר כי הוראת סעיף 11(א) לחוק החברות היא הוראה קוגנטית. ראו שם, בעמ' 288); זוהר גושן, "מבט ביקורתי על חוק החברות החדש: תכלית החברה, הצעות רכש והתובענה הייצוגית" משפטים לב 381, 395-383 (1998); ידידיה צ' שטרן "תכלית החברה העסקית – פרשנות והשפעות מעשיות" משפטים לב 327 (תשס"ב); ידידיה צ' שטרן "האם חברות נועדו להשיא את רווחיהם של בעלי המניות? ניתוח כלכלי ביקורתי" משפטים ועסקים א 105 (2004); עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173 (2004); עלי בוקשפן "על חברה וחברה, ועל מעמדו של סעיף 11 לחוק החברות במשפט הישראלי" משפט ועסקים א 229 (2004); גרוס, בעמ' 132-123. כן ראו עניין אפרוחי הצפון, בעמ' 593-592, פסקה 18 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה). מכל מקום, גם נושא זה לא חודד בטיעון לפנינו, וממילא טרם הגיעה העת לעסוק בו במסגרת הערעור דנן.
8. סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, אינני סבור כי העובדה שאגרקסקו נוהלה לאורך שנים רבות באופן מסוים המקים לכאורה עילה ל"הרמת מסך", מקימה למשיבות טענת התיישנות נגד הפעלת המנגנון של "הרמת מסך" ביחס לתביעות חוב שטרם התיישנו, ככל שמתקיימים התנאים המצדיקים "הרמת מסך". לפיכך, שותף אני לעמדת חברי, השופט מינץ, כי לא היה מקום לדחות חלק מהתביעה על הסף מטעמי התיישנות. עם זאת, מצטרף אני להערת חברתי, השופטת וילנר, לפיה יש להותיר את הערת חברי לעניין תקנה 94 לתקנון אגרקסקו והשלכותיה (ראו פסקות 48-43 לחוות דעתו של חברי) – אשר כלל אינני משוכנע כי מסכים אני לאמור בה – "בצריך עיון".
9. אשר לסוגיית אגרת בית המשפט, הרי שהיא פשוטה למדי בעיני. בהנחה שיש מקום לאפשר למפרקים להגיש תביעה לסעד הצהרתי לפיו מתקיימים התנאים המאפשרים "הרמת מסך" נגד המשיבות, הרי שמדובר בהליך הצהרתי מקדמי, אשר איננו מאפשר עדיין זכיה בסעדים כספיים, ואשר דינו צריך להיות, לצורכי אגרה, כבקשה לסעד שאינו ניתן בשלב זה להערכה. ודוק, במקרה הרגיל אין מקום לאפשר דיון בבקשה לסעד הצהרתי מקדמי מסוג זה (ראו פסקה 7 לעיל וההפניות שם). ואולם, באותם מקרים חריגים בהם יש לאפשר זאת, הרי שהאגרה לגבי הסעד ההצהרתי, שאין נלווית לו עדיין אפשרות לתבוע סעד כספי, תהיה בסכום הקבוע לפי סעיף 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. מכאן שגם בעניין זה שותף אני למסקנתו של חברי, השופט מינץ.
--- סוף עמוד 37 ---
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, י"ח בטבת התשפ"ב (22.12.2021).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט