בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8416/19
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר
כבוד השופט ע' גרוסקופף
המערערים:
עו"ד שלמה נס ורו"ח אלי שפלר – מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. מדינת ישראל
2. המועצה לייצור צמחים ולשיווקם
3. המועצה לענף הלול
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופט מ' אלטוביה) מיום 7.11.2019 בת"א 55482-05-15 [פורסם בנבו]
תאריך הישיבה:
כ"ב בחשון התשפ"ב
(28.10.2021)
בשם המערערים:
עו"ד שלמה נס; עו"ד ירון אלכאוי; ע"ד עופר פליישר; עו"ד עומר גולדנברג; עו"ד יונתן גמרניק
בשם משיבה 1:
עו"ד אפי יגל
בשם משיבה 2:
עו"ד שאול פלס; עו"ד אל גלפז
בשם משיבה 3:
עו"ד טומי מנור
פסק-דין
השופט ד' מינץ:
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' אלטוביה) מיום 7.11.2019 בת"א 55482-05-15, [פורסם בנבו] בה נתקבלה בחלקה בקשת המשיבות לדחות את תביעת המערערים על הסף מפאת התיישנותה, ונקבע כי על המערערים לכמת את תביעתם ולשלם את אגרת המשפט הנובעת מכך.
הרקע לערעור
1. ביום 28.5.2015 הגישו המערערים – מפרקי אגרקסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה) – תביעה לסעד הצהרתי נגד המשיבות, אשר החזיקו במניות החברה סמוך לפירוקה. במסגרת התביעה התבקש בית המשפט לקבוע כי יהא זה נכון וצודק להרים את מסך ההתאגדות שבין החברה לבין המשיבות, וכן לקבוע כי המשיבות או מי מהן אחראיות, ביחד ולחוד, לכל יתרת חובותיה או התחייבויותיה של החברה, על סניפיה ושלוחותיה, למועד מתן פסק הדין. בתביעתם טענו המערערים כי היקף החובות שייוחסו למשיבות ייקבע רק "לאחר שיתברר סופית מה שווי מאסת הנכסים של החברה והיקף תביעות החוב שיאושרו באופן חלוט על ידי המפרקים ו/או בתי המשפט".
2. משהליכי הגישור שניהלו הצדדים כשלו, ביקשו הצדדים מבית המשפט לדון בארבע בקשות מקדמיות שהגישו המשיבות: בקשה לסילוק על הסף מטעם משיבה 1;
--- סוף עמוד 5 ---
בקשה לצירוף נתבעים לכתב התביעה מטעם משיבה 1; בקשה לסילוק על הסף מטעם משיבה 2; בקשה לסילוק על הסף מטעם משיבה 3 (למען הנוחות, להלן נייחס לכל המשיבות יחדיו את כל הבקשות). את הבקשות לסילוק התביעה על הסף סמכו המשיבות על התיישנות התביעה ועל כך שהסעד הסופי המתבקש הוא הלכה למעשה חיוב כספי, ועל כן, לטענתן, היה על המערערים להגיש תביעה כספית ולשלם את האגרה הכרוכה בכך. המערערים התנגדו לכל הבקשות, אולם עתה הם מלינים רק על החלטת בית המשפט בעניין הכרעתו בסוגיית ההתיישנות ובסוגיית האגרה, ועל כן ההתייחסות תהיה לגביהן בלבד.
טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי
3. לטענת המשיבות, הגשת התביעה על ידי המערערים נעשתה בשם החברה ולטובת נושיה, אולם אין בידי המערערים זכויות תביעה מעבר לאלו שהיו מצויות בידי החברה עצמה או בידי נושיה בזמן אמת, דהיינו במועד בו נולדו עילות התביעה. עילות התביעה לא פורטו בתביעה באופן ברור, אך נראה כי בעיקר נטען נגד המשיבות כי הן פעלו בניגוד לתכלית העסקית של החברה תוך מימון דק קיצוני וחריג, חילקו דיבידנדים באופן אסור וסיכלו את הפרטת החברה – ובכך הביאו לקריסתה. ברם, העובדות העולות מכתב התביעה אשר לשיטת המערערים מקימות את עילות התביעה, אירעו לפני שנים רבות ועל כן חלה עליהן התיישנות. כך, מאחר שהחברה הוקמה בשנת 1956 והמשיבות הינן בעלות מניות בה מאז מועד הקמתה, טענות המערערים לפיהן החל מהקמת החברה המשיבות הכתיבו לחברה התנהלות שנועדה לקדם את האינטרסים שלהן, המנוגדים לטובת החברה ולתכליתה העסקית – התיישנו זה מכבר. כך גם למשל, טענות המערערים בעניין עריכת תקנה 94 לתקנון החברה האוסרת על החברה להפיק רווחים והמחייבת אותה בחלוקת עודפיה לחקלאים (להלן: תקנה 94) – בניגוד מוחלט לתכלית חברה שמטרתה להשיא את רווחי בעלי מניותיה – גם הן התיישנו זה מכבר, שכן התקנון נערך בשנת 1956 ותוקן במהלך שנות ה-70. גם טענות המערערים כי במקביל להתנהלות החברה במימון דק קיצוני אפשרו המשיבות גידול משמעותי במינוף החברה, נסובות על עסקאות שאירעו לפני שנים רבות והתיישנו זה מכבר: התקשרות החברה בהסכם לרכישת אניות אירעה בתחילת שנת 2000; התקשרות החברה בהסכם הלוואה מבנק צרפתי אירעה בחודש ספטמבר 2007; וגיוס כספים מגורמים מוסדיים באמצעות הנפקת אגרות חוב אירע בחודש דצמבר 2007. גם טענות המערערים להתרשלות המשיבות ביחס להצעות ההפרטה של החברה התיישנו, שכן הן נסובות על הצעות מהשנים 1991, 1993, 1997 ו-2002. כן התיישנו טענות המערערים
--- סוף עמוד 6 ---
כי המשיבות הכתיבו לחברה הוראות באמצעות מעורבות של שרי החקלאות לדורותיהם ואנשי משרדם בניגוד לתכליתה העסקית והכלכלית, המבוססות על אירועים שאירעו בראשית שנות האלפיים.
4. המשיבות הוסיפו בבקשות הסילוק כי משך הזמן שחלף מקרות האירועים עליהם הצביעו המערערים בתביעתם ועד להגשת התביעה, יצר להן נזק ראייתי שאינו בר תיקון. זאת, שכן כתב התביעה מגולל אירועים בהם היו מעורבים גורמים שכבר אינם מכהנים בשירות המשיבות או הלכו זה מכבר לבית עולמם. גם מסמכים אשר קיים ספק אם היו בחזקת המשיבות בעבר ואשר היו יכולים לשפוך אור על אותם אירועים, בחלקם הגדול אינם עוד ברשותן. לעומת זאת, נושי החברה ידעו או היו צריכים לדעת את העובדות על אודות החברה עוד בטרם פירוקה, אלא שבזמן אמת הם בחרו שלא להגיש תביעה או לטעון את הטענות אותן מעלים המערערים כיום.
5. לדעת המשיבות ניתן ללמוד מהפסיקה העוסקת בסעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), שעניינו בהטלת אחריות אישית על נושאי משרה ובעלי תפקיד בחברה שבפירוק, בגין שימוש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה. על פי ההלכה הפסוקה, סעיף 374 אינו מקנה עילת תביעה חדשה אלא מעמיד דרך דיונית מקוצרת בידי מפרק החברה. בהתאם לכך מרוץ ההתיישנות לא יחל עם מתן צו הפירוק, אלא במועד שבו נולדה עילת התביעה. הכלל הוא כי גם כאשר מוגשת תביעה על ידי מפרקים, עילתה נבחנת בהתאם לכללים הרגילים של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ועל כן צו הפירוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילה, רק אם לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה קודם לכן. אלא שבענייננו, המערערים אינם טוענים כי הייתה הסתרה או הטעיה כלשהי באשר למטרות החברה, הוראות התקנון או חלקן של המשיבות בחברה ובהתנהלותה. ולא בכדי, שהרי נושי החברה ידעו או יכולים היו לדעת על מטרותיה, הוראות התקנון, אופיין של משיבות 2 ו-3, טיב היחסים בינן לבין משיבה 1 והמדיניות של החברה. אם כך, אין מקרה זה נכנס לגדרה של "התיישנות שלא מדעת", והמועד הרלוונטי לבחינת תחילת תקופת ההתיישנות הינו המועד בו קמה עילת התביעה, דהיינו לפני שנים רבות.
6. בנוסף טענו המשיבות, כי הסעד של הרמת מסך המבוקש בתביעה, הוא "רק שלב ביניים מבחינת התובעים בדרך לסעד האמיתי שבו הם חפצים – סעד כספי",
--- סוף עמוד 7 ---
ו"מדובר בתביעה כספית מובהקת במסווה של תביעה לסעד הצהרתי". בכך יש משום ניסיון להימנע מתשלום אגרה כדין ופגיעה בזכותן של המשיבות לדעת מהו היקף התביעה נגדה הן עומדות. גם מטעם זה יש להורות על מחיקת התביעה על הסף, ולחלופין לחייב את המערערים לכמת את תביעתם ולשלם בגינה את מלוא האגרה המחויבת על פי הדין.
7. המערערים טענו מנגד, כי מועד לידת עילת תביעה לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הוא עם הגיע החברה לחדלות פירעון. כל עוד לא נקלעה החברה לחדלות פירעון, "כוח התביעה" לא התגבש ולא ניתן לעתור לקבלת סעד מבית המשפט. זאת ועוד, זכויות התביעה של חברה חדלת פירעון אינן מתיישנות עד המועד שבו עילת התביעה מתגלה או יכולה להתגלות למפרק אשר בכוחו להניע את ההליך השיפוטי בשם התאגיד. זאת משום שגם אם העובדות המקימות את עילות התביעה היו מתגלות קודם לחדלות פירעונה של החברה, לא ניתן לצפות מהחברה לממש את זכויות התביעה שלה כלפי בעלי מניותיה ובעלי השליטה בה "בזמן אמת", שהרי הדירקטורים שמונו על ידי המשיבות לא יתבעו אותן, ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק בעת הפירוק.
8. המערערים דחו את טענות המשיבות שהתביעה התיישנה מאחר שנושי החברה היו מודעים למצבה, לתקנונה, למימון הדק ולסיכון החברה. טענות אלה של המשיבות לא נתמכו בתצהיר, הן מוכחשות ויש להתעלם מהן. כמו כן, הטענות אינן עולות מכתב התביעה והן שנויות במחלוקת. די בכך כדי ללמוד שאין מקומן של הטענות להתברר במסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף אלא במסגרת ההליך העיקרי. בנוסף, גם אם תוכח ידיעתו של אחד הנושים, אין בכך כדי ללמד על ידיעתם של שאר הנושים, ומכל מקום אין בכך כדי לאיין את עילת התביעה של החברה כלפי בעלי מניותיה.
9. בעניין תשלום האגרה, טענו המערערים כי ניתן להגיש תביעה רק להרמת מסך ולייחוס חוב של חברה לבעל מניות בה מבלי לכמתה, ופרשנות סעיף 6 לחוק החברות לפיה חייבת להתלוות לתביעה להרמת מסך תביעה כספית, היא שגויה.
החלטת בית המשפט המחוזי
10. בתחילת החלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי מטענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת שחלק מהאירועים הנזכרים בכתב התביעה אירעו לפני שנים רבות. אלא
--- סוף עמוד 8 ---
שלטענת המערערים, עצם פירוק החברה ומינויים למפרקים מתחיל את מרוץ התיישנות ביחס לעילות התביעה, גם אם הפעולות המקימות את עילת התביעה אירעו שנים רבות קודם לכן. על בסיס פסק הדין בעניין ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200 (1997) (להלן: עניין מרכז הארגזים)), קבע בית המשפט כי עילת התביעה אינה קמה עם מתן צו פירוק, אלא במועד שמעשיהם של נושאי המשרה הסוררים נתגלו או יכולים היו להתגלות בשקידה ראויה לגורם רלוונטי אחר, כגון נושאי משרה נוספים שידם לא הייתה בנעשה. צו הפירוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילה רק אם הן לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה, קודם לכן. על כן, אין לקבל את טענת המערערים לפיה עילות התביעה התגבשו במועד מתן צו הפירוק. אין בהליכי הפירוק כדי לחסן כל טענה מפני התיישנות, ובחינת התיישנות התביעה בענייננו צריך שתיעשה בכפוף לתכליות דיני ההתיישנות ולאיזון בין האינטרסים של נושי החברה המיוצגים על ידי המערערים, לבין האינטרסים של בעלי המניות. קבלת עמדת המערערים לפיה למפרק הכוח המשפטי להחיות עילה שהתיישנה תעשה פלסתר את הגנת ההתיישנות ויכולה אף להביא לעשיית שימוש פסול בהליך הפירוק כדי "להחיות" עילות שהתיישנו זה מכבר.
11. אחר דברים אלה בחן בית המשפט את סוגיית ההתיישנות. באשר לטענות לעניין תקנה 94, נקבע כי בכתב התביעה ציינו המערערים כי תקנה זו תוקנה בשנת 1991 כך שנקבע בה כי "כל עודפים שיהיו בידי החברה כתוצאה מגביית עמלה ותעריפים ישמשו לכיסוי גירעונות החברה, כל עוד יהיו כאלה, עד לסילוקם המלא". גם המערערים הסכימו אפוא, כי התיקון האמור אִפשר לחברה לכסות גירעונות קודם לחלוקת הרווחים למגדלים. ממילא, נראה כי כל טענות המערערים באשר לאי חוקיותה של תקנה 94 רלוונטיות לתקופה שעד שנת 1991 ולא עוד. במצב דברים זה, ספק רב אם יש קשר בין קריסת החברה בשנת 2011 לבין תקנה 94 המקורית משנת 1956 או להתנהלות החברה על פי הוראות תקנה 94 בתקופה שקדמה לתיקונה בשנת 1991. זאת, משום שעל פי הוראות תקנון החברה שלאחר התיקון משנת 1991, היה על החברה לסלק את חובותיה בטרם חילקה את רווחיה לחקלאים. על כן, ובהתחשב בתכלית דיני ההתיישנות, אין להזדקק לטענות המערערים המתייחסות להוראות תקנה 94 לתקנון החברה כפי שפורטו בכתב התביעה.
12. בית המשפט גם קיבל את טענות המשיבות בקשר להתיישנות התביעה בין היתר בכל הנוגע לטענות המערערים (שלא נאריך לפרטן נוכח תוצאת פסק הדין)
--- סוף עמוד 9 ---
הנוגעות למינוי דירקטורים הנגועים בעניין אישי; למעורבות שרי הממשלה בפעילות החברה; לעסקאות הקשורות ברכישה או החכרה של אניות; להלוואה שנטלה החברה מבנק צרפתי; להנפקת אג"ח; ולכל ההצעות ההפרטה השונות.
13. לעומת זאת, בית המשפט נמנע מלדחות את התביעה מפאת התיישנותה בכל הנוגע לטענות אחרות של המערערים בקשר לסבסוד המגדלים והיותה של החברה מעין "משרד הרווחה" של המגדלים כלשון המערערים, בדרך של הבטחת "מחיר מוצהר" למגדלים תמורת התוצרת החקלאית שהעבירו לחברה. נקבע כי טענות אלה משתרעות על פני תקופה של שנים מעבר לתקופת ההתיישנות ומעוררות שאלות של משפט ועובדה. אפשר שמפאת מבנה הבעלות בחברה, דירקטורים או נושים של החברה לא יכולים היו לנקוט בהליכים משפטיים נגד המשיבות בקשר עם הסבסוד הנטען. לפיכך, ומשרק במקרים קיצוניים יש לסלק תביעה על הסף, נכון שלא לסלק את התביעה ככל שהיא נוגעת לעניין סבסוד החקלאים בטרם התבררו העובדות הרלוונטיות. עם זאת, נשמרה זכות המשיבות להעלות טענת התיישנות ביחס לסבסוד החקלאים על ידי החברה, אם וככל שמהעובדות שיתבררו, ימצא שנושי החברה או נושאי משרה בה ידעו על אופן התנהלות המשיבות בעניין זה ולא נקטו בהליכים משפטיים למרות שלא הייתה מניעה לכך. כן נדחתה טענת ההתיישנות בקשר להתנהלות המשיבות החל משנת 2008 ועד לפירוק החברה.
14. באשר לעניין אגרת המשפט, בית המשפט נסמך בהחלטתו על פסק הדין בעניין ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85 (1978) (להלן: עניין ברקליס). באותו עניין נקבע כי בית המשפט אינו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת. אין גם לפתוח פתח להליכים למתן פסק דין הצהרתי אשר כל תכליתם היא בירור ההלכה בחלקן של העילות, תוך שמירת הזכות לפרוש בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. על יסוד האמור נקבע כי יש להניח שתביעתם של המערערים לקבוע כי המשיבות אחראיות לכל חובותיה של החברה מהווה רק שלב ביניים שלאחריו תוגש תביעה כספית אם וככל שתביעת המערערים תתקבל, ולכך אין לתת יד.
15. עוד נקבע כי מהאמור בתשובת המערערים, נראה כי הגשת התביעה בדרך של סעד הצהרתי נועדה לחסוך "סכומי עתק נוספים כאגרה". תשלום האגרה הוא אינטרס ציבורי שמטרתו לסנן תביעות סרק ולכסות את ההוצאה הציבורית הכרוכה בניהול
--- סוף עמוד 10 ---