בית המשפט העליון לערעורים (SCC) צפוי לפסוק בשאלה האם החוק מעודד ריקון חברות בחוסר תום לב.
אם לשפוט לפי הפסיקה הענפה של השנים האחרונות בבולגריה, התשובה היא שקל מאוד לרוקן חברה. כל מה שנדרש הוא מנהל תאב בצע או בבעל מניות רוב שמוכן להתקשר בעסקאות לא מוסריות, אך חוקיות מבחינה פורמלית, שדרכן יועברו נכסי החברה במחירי אפס או שהחברה תיקח על עצמה התחייבויות מיותרות שכלל לא הייתה צריכה להיות צד להן.
קיימות דוגמאות רבות. במסגרת סמכותו המשפטית (סעיף 141 לחוק המסחר CA), כל מנהל של חברה מסחרית יכול לרוקן את החברה על ידי חתימה, למשל, על חוזה למכירת נכסים בחינם, בין אם מול צד שלישי ובין אם מול צד קשור, או על ידי השכרת נכסי החברה בתנאים גרועים בעליל - דמי שכירות נמוכים, קנסות גבוהים, וחוזים לתקופת זמן ממושכת, וכו' תנאים לא נוחים; על ידי רכישה או השכרה של נכסים [מיותרים] במחיר מופקעים, לתקופה ממושכת, תוך קביעת קנסות גבוהים באופן בלתי הוגן במקרה של סירוב ו/או אי-ביצוע; נטילת הלוואה שהחברה אינה זקוקה לה, כאשר הכסף נכנס לחשבון המנהל, השונה מזה של החברה, ובהתאם לכך נעלם, והחברה נותרת מחויבת להחזיר את ההלוואה; מתן ערבות אומשכנתא על נכסי החברה עבור חובות אישיים של המנהל או של צדדים שאין להם קשר לחברה ועוד. הרשימה אינה מתיימרת להיות ממצה וקיימים אופנים נוספיםבהם המנהל יכול לרוקן את החברה באופן "חוקי" ואין לה כל סיכוי להשיב את נכסיה, גם כאשר ברור שהם ניתנו במחיר נמוך באופן לא סביר לצדדים שלישיים.
מנגד, גם לבעל מניות הרוב יש מנגנון לרוקן את החברה, שכן הוא יכול "להלביש" גזל של נכסים בהחלטה של האסיפה הכללית (GA), לרבות מעילה בנכס באמצעות החלטה שכזו. מנקודת המבט של החוק, ישנם כמה הבדלים בסיווג המשפטי של העילות, אך בפועל התוצאה אחת רכוש החברה עובר לידיים זרות. גם לבעל מניות הרוב יש מנגנונים לריקון החברה, שכן הוא יכול להביא אותה כהחלטה לגיטימית של האספה הכללית.ובעוד שבחברת מניות (חברה ציבורית) קיימות הגבלות מסוימות, גם אם עקיפות, על יכולתם של הנציגים לשחק בבעלי המניות, במקרה של חברה בעירבון מוגבל (LLC) קיימות הזדמנויות ממשיות רבות למנהל ו/או לבעלי מניות הרוב לנשל את בעלי מניות המיעוט מנכסיהם האחריות האישית של המנהל אינה פותרת את הבעיהמשפטנים מסוימים מצביעים כתרופת פלא על הוראת סעיף 145 לחוק המסחר (CA), לפיה המנהל אחראי אישית לנזקים שגרם לחברה. אין ספק שזה נכון, אולם, תביעה נגד המנהל אינה מחזירה את הנכסים עצמם. במקרה הטוב, החברה תקבל את שוויים הכספי לאחר שנים של התדיינות, וגם אז אפשרות זו לא תביא בוודאות לפיצוי ממשי לחברה: 1. למנהל אין רכוש הניתן לעיקול ובאמצעותו ניתן לפצות על הנזק; 2. כדי להטיל אחריות על המנהל, נדרשת החלטה של האסיפה הכללית של החברה (סעיף 137, סעיף קטן 1, סעיף 8 לחוק המסחר), מה שבלתי אפשרי אם בעלי מניות הרוב שיתפו פעולה עם המנהל.
.
אלה הם הסכסוכים אודות מקרים בהם קיימת עסקה המזיקה לחברה, שנחתמה על ידי מנהל, אשר הובילו לפתיחת תיק מס' 4/2025 של האסיפה הכללית של הלשכות האזרחיות והמסחריות (OGTC) של בית המשפט העליון לקסציה. השאלה שעלתה בתיק זה היא: " האם ניתן להחיל את סעיף 40 לחוק החוזים על ייצוג אורגני של חברה מסחרית?.?". למי שאינו משפטן זה ודאי נשמע כמו חידה. ב"בשפה פשוטה יותר: האם עסקה שביצע מנהל לרעת החברה ובתיאום עם הצד השני יכולה להתבטל ולהיחשב כאילו לא קרתה,. או: אם מיופה הכוח מוכר, למשל, מקרקעין, במחיר שמובן מאליו שהוא נמוך מדי, ובהתאם הקונה מודע לכך (דבר שקל לברר כל עוד הוא משתתף במחזור האזרחי), המוכר המיוצג (החברה) יכול לערער על העסקה, ובית המשפט, במוצאו כי המחיר המוסכם אינו תואם את התנאים האובייקטיביים (השוקיים) בעת המכירה, יכריז על המכירה כבטלה.
הוראת סעיף 40 לחוק החיובים והחוזים קובעת: "אם הנציג והצד השלישי עמו הוא נושא ונותן מסכימים על תנאים המזיקים למיוצג, לחוזה לא יהיה תוקף עליו". המחלוקת הינה האם סעיף זה ישים על חוזים שנכרתו על ידי מנהל החברה, נוכח פסיקה סותרת בנקודה זו.
בחלק מהחלטות בית המשפט שניתנו בסכסוכים מסוג זה, מתקבלת התזה שכל מה שמנהל חוקי חותם עליו מחייב את החברה ללא תנאי, ללא קשר לשאלת הנזק. לפי הבנה זו, ההגנה על החברה, ובהתאם על בעלי המניות, מפני הפעולות המזיקות של המנהל שנבחר על ידם היא עניין פנימי בלבד. הגישה ההפוכה גורסת כי שעל אף שהעסקה השנויה במחלוקת נחתמה על ידי מנהל חוקי, יש להטיל אחריות על הצד השני אם התנאים המוסכמים מובילים לחוסר שקילות בתמורות, קרי לנזק גלוי. האחריות ממומשת על ידי ערעור על העסקה בעילה של "לרעת המיוצג" ו/או "הפרת מוסר טוב" תוך הוכחה בהליך בבית המשפט שהחברה ניזוקה ושהצד הנגדי ידע או היה עליו לדעת שההסדר אינו הוגן.
התשובה הראויה לשאלה שהוצגה לפרשנות היא "כן! החברה הניזוקה רשאית להסתמך על סעיף 40 לחוק החיובים והחוזים". כאשר יש ראיה לנזק, ולידיעה על התנהגות בלתי הולמת, קיימת לחברה עילה להשיב את הנכס לרשותה. שכן זו ההזדמנות המעשית ביותר להגנה. תשובה שלילית פירושה שבית המשפט מעודד "שוד לאור יום" בחסות החוק. וכי המנהל חסר מצפון חופשי לרוקן את החברה לטובת צדדים שלישיים, או קשורים (חלק מהשותפים, קרובי משפחתם, הוא עצמו).
אחד המקרים, שהובילו לתיק הפרשנות, עוסק במנהל שחתם על חוזה עבודה, שבו נקבעו לאמו פיצויים בגובה 12 משכורות (111,240 לב) לאמו, עם סיום העסקתה מכל עילה שהיא. יודגש כי לא מדובר בפיצוי פרישה. שכן החוזה נחתם לאחר שהאם כברמימשה את זכותה לפנסיה.
מצבים כאלו נוצרים באופן אובייקטיבי וללא קשר למידת הקפידה בבחירת המנהל או בניסוח התקנון. בעוד שיש הטוענים נגד החלת סעיף 40 בטענה של הערכה לקויה של בעלי המניות, הרי שכל אדם סביר יודע שאנשים ונסיבות משתנים עם הזמן.
במקביל, חשוב להדגיש כי לגבי עסקאות שנחתמו בתנאים התואמים את תנאי השוק במועד החתימה, סעיף 40 לא יהיה ישים, גם אם המנהל עשה שימוש לרעה בכספים שהתקבלו. הסעיף לא יחול על עסקאות אשר, למרות שהן בתנאים לא נוחים, נמצאות מועילות לחברה או נועדו להשגת מטרות לגיטימיות אחרות.
ניסיונות להשתמש בטיעונים פורמליים של "ביטחון המחזור המסחרי" כדי להצדיק שוד כזה, מתעלמים מהמציאות , אך החיים הם מה שקורה בזמן שמישהו מכניס אותם לתבנית מבוססת מדעית.על אף ההבנה שביטחון/חיזוי במחזור המסחרי גוברים על הגבלת האפשרות להתעשרות שלא כדין של הצד המנצל את ההתנהגות הבלתי הוגנת של הנציג, אזי, במקביל, מוסדות המשפט המסחרי אינם צריכים לסתור עקרונות יסוד של הסדר המשפטי הקשורים לתוקפם של חוזים והאיסור שיפרו את המוסר הטוב. צדק אינו קטגוריה סובייקטיבית, יש לו היקף שניתן לקבוע והוא זה שמבטיח את הוודאות המשפטית של המחזור האזרחי ו/או המסחרי. עסקאות מסחריות מצופות לעמוד בכללי המוסר הטוב. זוהי כפי שמקובל בדוקטרינה המשפטית והפסיקה של מדינות אירופאיות רבות, לרבות קיומם של חוקים מיוחדים במשפט של האיחוד האירופי להגנה מפורשת על האינטרסים של המשתתפים בחברה מסחרית שחלקם בהון הוא מיעוט.
החוק הבולגרי מכיר ב"מוסר טוב" כמרכיב משמעותי לתוקף עסקה, הפרתו מובילה להגדרת העסקה כ"בטלה ומבוטלת". על פי החוק הבולגרי, , חוסר הפרופורציה של השירותים נחשב מימי קדם לפגם חמור במיוחד של העסקה. כאשר חוסר השקילות, אם לא מובן מאליו, לפחות ניתן לזיהוי בקלות. המושג 'laesio enormis' [קיפוח עצום] הוא מנגנון משפטי עדכני להתנגדות להסכמים בהם ההוגנות נפגעת אך קיומם מוצדק על ידי "חופש החוזים".אם בית משפט יכיר בכך שמוסר אינו בגדר חובה במשא ומתן, בית המשפט לא רק שיתנער מתפקידו העיקרי, אלא גרוע מכך - הוא יעודד הפקרות וחוסר אחריות, במסווה של "חופש החוזים". האוטונומיה לקבוע בחופשיות את תוכן החוזה מוגבלת על ידי הוראת סעיף 9 לחוק החיובים והחוזים. ואינה סותרת את הנורמות הקוגנטיות ואת המוסר הטוב. משפטנו המסחרי אינו מכיל חריגה מעיקרון זההחל גם על עסקאות מסחריות מכוח הוראת סעיף 288 לחוק המסחר אשר מעודד את החלתו גם על עסקאות מסחריות.
אין הגדרה משפטית ספציפית ל"מוסר טוב". תוכנו נוצר מכלול הנורמות המוסריות והכללים האתיים שהתבססו בחברה, המבטאים את ההשקפות המקובלות על צדק, תום לב ויושרה במחזור האזרחי. כמובן, ההערכה של סתירה עם "מוסר טוב" צריכה להיעשות על בסיס העובדות הרלוונטיות לכל מקרה ספציפי, לרבות בחינת הסיבות/העילות האפשריות שבגינן, אף באמצעות חילופי שירותים שאינם שקולים, העסקה הנדונה הייתה אפשרית בלבד ולטובת החברה.
דהיינו, בגלל ההגבלות על חופש החוזים, המפורטות בסעיף 9 לחוק החיובים והחוזים, ההתעקשות שעסקה שנחתמה על ידי המנהל, לרעת החברה, אינה יכולה להיות בטלה בשל חזקת הייצוג האורגני (לרוב המנהל) ולא יכולות להיות מגבלות פרט לאלו המפורטות בחוק במפורש, היא ביטוי לפורמליזם ריק ועידוד גלוי שלא לכבד, ובהתאם, להפר מוסר ללא עונש.אין חולק שהמחסום היחיד בפני חתימה על עסקה הפוגעת בטובת החברה הוא מצפונו ורמתו המוסרית של נציגה החוקי וימנע ממנו לחתום על עסקה שהיא לרעת החברה ושאין סיבה הגיונית/אובייקטיבית לחתימתה. גדר המחלוקת נעוצה בשאלה היא האם, לאחר השתכללותה של עסקה כזו, עומדת לצדדים הנפגעים הזכות לערער עליה בערכאות ? נפגעים אלו עשויים להיות כלל בעלי המניות ,חלקם או צדדים שלישיים בעלי עניין משפטי מובהק, (למשל נושים של החברה שמנהלה הבריח את נכסי החברה, כך שלנושה אין ממה להיפרע וכו'). ראוי לציין כי שיטות המשפט בארצות הבריתובאנגליה, מאפשרות לבתי המשפט לבחון עסקאות מעין אלה ללא תנאים מוקדמים...
בהקשר זה, יש לדחות את התזה הגורסת כי "ייצוג אורגני" אינו צריך להיות כפוף לכללים הכלליים של תום לב והגינות. היקף סמכות “הייצוג האורגני" של חברות מסחריות אינו בלתי מוגבל אין כל צידוק משפטי מהותילכך שעסקאות שנחתמו על ידי מנהל תהיינה פטורות מהדרישה לשקילות תמורות, מ אתיקה בניהול משא ומתן, או מחובת הנאמנות כבוד לאינטרס החברה, ובעלי מניותיה הייצוג ה"אורגני", בדומה לכל סוג של שליחות, עלול להיות מתועל למטרות פסולות (קנוניה עם צד שלישי) או במקרה של ניצול לרעה ברור אשר עסקה שתנאיה כה חריגים עד שכל רוכש סביר, הפועל בתום לב, היה צריך להטיל ספק ברווחיות המופרזת והבלתי מוסברת של העסקה.
לסיכום, ככל שהוראת סעיף 141, פסקה 2, משפט 3 לחוק המסחר (CA) נועדה להקנות ביטחון משפטי לצד שלישי תם הלב, על ידי מניעת היכולת של החברה להסתמך על מגבלות פנימיות בתקנון כנגד כוח הייצוג של המנהל או שונות מאלו הקבועות בחוק, ובהתאמה הדבר מגן על המחזור המסחרי כאשר הוא מבוסס על הדדיות ושקילות השירותים, עם זאת אל מול שימוש לרעה בסמכות המבוצע בדרך של קנוניה בין המנהל לצד השלישי הכרחי לאפשר את החלת הסנקציה הקבועה בסעיף 40 לחוק החיובים והחוזים. אם בית המשפט יאמץ עמדה פרשנית הפוכה, אזי הוא, גם אם תחת כסות של נימוקים תיאורטים מורכבים בדבר מהות הייצוג האורגני והאוטונומיה שלו, עלול להוביל לתוצאות קשות:יצירת מצב של חוסר אונים וחשש מתמיד עבור כל ישות משפטית מרובת משתתפים. . גניבת נכסים ויצירת חובות פיקטיביים אינם נחלתן של חברות מסחריות בלבד, אלא גם מהווים איום גם על ישויות משפטיות ללא כוונת רווח.