בית המשפט העליון צפוי לפסוק האם החוק מעודד ריקון חברות בחוסר תום לב.
אם לשפוט לפי הפסיקה הענפה של השנים האחרונות בבולגריה, קל מאוד לרוקן חברה. די במנהל חמדן או בבעל מניות רוב שמוכן להתקשר בעסקאות לא מוסריות, אך חוקיות מבחינה פורמלית, שבאמצעותן נכסי החברה יסולקו בנזיד עדשים או שהחברה תיקח על עצמה התחייבויות שכלל לא הייתה צריכה להיות צד להן.
קיימות דוגמאות רבות. במסגרת סמכותו המשפטית (סעיף 141 לחוק המסחר – CA), כל מנהל של חברה מסחרית יכול לרוקן את החברה על ידי חתימה, למשל, על חוזה למכירת נכסים בחינם, בין אם מול צד שלישי ובין אם מול צד קשור, או על ידי השכרת נכסי החברה בתנאים גרועים בעליל - דמי שכירות נמוכים, קנסות גבוהים, לתקופת זמן ממושכת, וכו' תנאים לא נוחים; על ידי רכישה או השכרה של נכסים [מיותרים] במחיר גבוה באופן בלתי סביר, לתקופה ממושכת, תוך קביעת קנסות גבוהים באופן בלתי הוגן במקרה של סירוב ו/או אי-ביצוע; לחתום על הסכם הלוואה לכספים שהחברה אינה זקוקה להם, כאשר הכסף נכנס לחשבון שציין המנהל, השונה מזה של החברה, ובהתאם לכך נעלם, והחברה נותרת מחויבת להחזיר את ההלוואה; לחתום על הסכם משכון/משכנתא על נכסי החברה בגין חוב של צד שלישי, שאין לחברה כל קשר אובייקטיבי אליו ו/או בגין חוב אישי של המנהל, ועוד. הרשימה אינה מתיימרת להיות ממצה וישנן השערות רבות אחרות בהן המנהל יכול לרוקן את החברה באופן "חוקי" ואין לה כל סיכוי להשיב את נכסיה, גם כאשר ברור שהם ניתנו בנזיד עדשים לצדדים שלישיים.
מצד שני, גם לבעל מניות הרוב יש מנגנון לרוקן את החברה, שכן הוא יכול "להלביש" את הגניבה בהחלטה של האסיפה הכללית (GA), לרבות מעילה בנכס באמצעות החלטה שכזו. מנקודת המבט של החוק, ישנם כמה הבדלים בסיווג המשפטי של העילות, אך בפועל התוצאה היא שרכוש החברה עובר לידיים שאינן של השותפים תמי הלב.
ובעוד שבחברת מניות (חברה ציבורית) מותרות מגבלות מסוימות, גם אם עקיפות, על יכולתם של הנציגים לשחק בבעלי המניות, במקרה של חברה בעירבון מוגבל (LLC) קיימות הזדמנויות ממשיות רבות למנהל ו/או לשותפים שיכולים להרכיב רוב, להיפטר מהזכויות/נכסים של החברה באופן שהיא ובעלי המניות שאינם משתתפים בכפייה יפסידו.
האחריות האישית של המנהל אינה פותרת את הבעיה
חלק מעורכי הדין מצביעים כתרופת פלא על הוראת סעיף 145 לחוק המסחר (CA), לפיה המנהל אחראי אישית לנזקים שנגרמו לחברה. אין ספק שזה נכון, אך גמול בדיעבד למנהל לא יחזיר את נכסי החברה לרכושה. במקרה הטוב, רק את שוויים לאחר שנות התדיינות רבות, וגם אז אפשרות זו אינה מסוגלת להוביל לפיצוי ממשי לחברה: 1. למנהל אין רכוש שבאמצעותו ניתן לפצות על הנזק; 2. כדי להטיל אחריות על המנהל, נדרשת החלטה של האסיפה הכללית של החברה (סעיף 137, סעיף קטן 1, סעיף 8 לחוק המסחר), וייתכן שרוב להחלטה כזו לא ייאסף אם חלק מבעלי המניות נמצאים בקנוניה עם המנהל שרוקן את החברה ב"ברכתם" מראש.
אלה הם הסכסוכים אודות מקרים בהם קיימת עסקה המזיקה לחברה, שנחתמה על ידי מנהל, אשר הובילו לפתיחת תיק מס' 4/2025 של האסיפה הכללית של הלשכות האזרחיות והמסחריות (OGTC) של בית המשפט העליון לקסציה. השאלה שעלתה בתיק זה היא: "האם הוראת סעיף 40 לחוק החיובים והחוזים חלה על הייצוג האורגני של חברה מסחרית?". למי שאינו משפטן זה ודאי נשמע כמו חידה. ב"תרגום" לשפה מדוברת, משמעות הדבר היא האם עסקה שנחתמה על ידי המנהל לרעתה הברורה של החברה יכולה להיות מוכרזת כבטלה, כלומר כאילו לא התקיימה מבחינת החברה. או: אם מיופה הכוח מוכר, למשל, מקרקעין, במחיר שמובן מאליו שהוא נמוך מדי, ובהתאם הקונה מודע לכך (דבר שקל לברר כל עוד הוא משתתף במחזור האזרחי), המוכר המיוצג (החברה) יכול לערער על העסקה, ובית המשפט, במוצאו כי המחיר המוסכם אינו תואם את התנאים האובייקטיביים (השוקיים) בעת המכירה, יכריז על המכירה כבטלה.
הוראת סעיף 40 לחוק החיובים והחוזים קובעת: "אם הנציג והאדם עמו הוא נושא ונותן מסכימים לרעת המיוצג, לא תהיה לחוזה השפעה על המיוצג". המחלוקת היא האם סעיף זה ישים על חוזים שנכרתו על ידי מנהל החברה, ככל שקיימת פסיקה סותרת בנקודה זו.
בחלק מהחלטות בית המשפט שניתנו בסכסוכים מסוג זה, מתקבלת התזה שכל מה שמנהל חוקי חותם עליו מחייב את החברה ללא תנאי, ללא קשר לשאלה האם הדבר מזיק לה או לא. לפי הבנה זו, ההגנה על החברה, ובהתאם על בעלי המניות, מפני הפעולות המזיקות של המנהל שנבחר על ידם היא עניין פנימי של החברה. ההבנה ההפוכה היא שעל אף שהעסקה השנויה במחלוקת נחתמה על ידי מנהל חוקי, יש להטיל אחריות על הצד השני אם התנאים המוסכמים מובילים לחוסר שקילות בתמורות, כלומר לנזק גלוי או שקל לזהותו לחברה. האחריות ממומשת על ידי ערעור על העסקה בעילה של "לרעת המיוצג" ו/או "הפרת מוסר טוב" והוכחה בהליך בבית המשפט במקביל לכך שהחברה ניזוקה ושהצד הנגדי ידע או היה עליו לדעת שההסדר הספציפי אינו הוגן.
התשובה ההוגנת לשאלה שהוצגה לפרשנות היא "כן! החברה הניזוקה עשויה להסתמך על סעיף 40 לחוק החיובים והחוזים". ואם יש מספיק ראיות לנזק, ידיעה וכו' מאפיינים של התנהגות בלתי הולמת, יש לחברה עילה להחזיר את הנכס לרכושה. משום שזוהי ההזדמנות האמיתית והמעשית ביותר להגנה. תשובה שלילית אפשרית לשאלה שהוצגה פירושה שבית המשפט מעודד "שוד לאור יום" בטענה שהוא תואם את המגבלות הפורמליות של החוק. ושהמנהל חסר המצפון צריך להיות חופשי לרוקן את החברה ולהעניק הטבות לצדדים שלישיים, לרבות צדדים קשורים (חלק מהשותפים, קרובי משפחתם, הוא עצמו).
אחד המקרים, שבעקבותיו נפתח תיק הפרשנות, עוסק במקרה שבו מנהל של חברה חתם על חוזה עבודה, שבו קבע 12 משכורות פיצויים (111,240 לב) לאמו, עם סיום חוזה העבודה בכל עילה שהיא. ובמקרה זה, לא מדובר על פיצוי בעת פרישה. חוזה העבודה נחתם לאחר שהאישה רכשה ומימשה את זכותה לפנסיה.
ראוי לציין כאן כי המצבים בהם חברה מסחרית עלולה למצוא את עצמה עקב חוסר תום הלב של מנהלה נוצרים באופן אובייקטיבי וללא קשר לשאלה עד כמה בקפידה שקלו השותפים את מי למנות כמנהל ו/או כיצד הם מחלקים את המניות ביניהם וסעיפי הגנה אחרים הקבועים בתקנון. אחד הטיעונים נגד החלת סעיף 40 לחוק החיובים והחוזים לגבי עסקאות בלתי הוגנות שבוצעו בשם חברה מסחרית הוא שהדבר קורה עקב הערכה ראשונית לקויה של בעלי המניות לגבי אישיותו של המנהל. אך כל אדם סביר יודע שלא משנה כמה קפדנית הייתה הבחירה, אנשים והנסיבות סביבם משתנים.
במקביל, חשוב להדגיש כי לגבי עסקאות שנחתמו בתנאים התואמים את תנאי השוק במועד החתימה, ההשערה של סעיף 40 לחוק החיובים והחוזים לא תהיה ישימה, גם אם הכספים שהתקבלו במסגרת עסקאות אלו הופנו על ידי המנהל ואינם זמינים בחברה. עסקאות אשר, למרות שהן בתנאים לא נוחים לחברה, נמצאות מועילות לחברה ו/או נועדו להשגת מטרות לגיטימיות אחרות.
אחרת, יימצאו טיעונים פורמליים של "ביטחון המחזור המסחרי" וקלישאות דומות אחרות, מבלי לקחת בחשבון את מה שקורה בחיים האמיתיים, אך החיים הם מה שקורה בזמן שמישהו מכניס אותם לתבנית מבוססת מדעית.
על אף ההבנה שביטחון/חיזוי במחזור המסחרי גוברים על הגבלת האפשרות להתעשרות שלא כדין של הצד המנצל את ההתנהגות הבלתי הוגנת של הנציג, אזי, במקביל, מוסדות המשפט המסחרי אינם צריכים לסתור עקרונות יסוד של הסדר המשפטי הקשורים לתוקפם של חוזים והאיסור שיפרו את המוסר הטוב. צדק אינו קטגוריה סובייקטיבית, יש לו היקף שניתן לקבוע והוא זה שמבטיח את הוודאות המשפטית של המחזור האזרחי ו/או המסחרי. חילופי הסחורות בין סוחרים אינם צריכים להיות שונים מהכללים התרבותיים לשקילות של שירותים, כלומר, עסקאות מסחריות מצופות לעמוד בכללי המוסר הטוב. זוהי ההבנה של הדוקטרינה המשפטית והפסיקה של מדינות אירופאיות רבות, לרבות קיומם של חוקים מיוחדים במשפט של האיחוד האירופי להגנה מפורשת על האינטרסים של המשתתפים בחברה מסחרית שחלקם בהון הוא מיעוט.
החוק הבולגרי מכיר ב"מוסר טוב" כמרכיב משמעותי לתוקפה של עסקה, וכאשר אלו אינם נשמרים, המחוקק קבע שעסקה כזו תוגדר כ"בטלה ומבוטלת", כלומר כאילו לא התקיימה. על פי החוק הבולגרי, מאז ימי קדם, חוסר הפרופורציה של השירותים נחשב לפגם חמור במיוחד של העסקה. כאשר חוסר השקילות, אם לא מובן מאליו, לפחות ניתן לזיהוי בקלות. המושג 'laesio enormis' [פגיעה חמורה] הוא מנגנון משפטי עדכני להתנגדות להסכמים בהם ההוגנות נפגעת אך קיומם מוצדק על ידי "חופש החוזים".
ובהכרה בהבנה שמוסר אינו בגדר חובה במשא ומתן, בית המשפט לא רק שיתנער מתפקידו העיקרי, אלא גרוע מכך - הוא יעודד הפקרות וחוסר אחריות, במסווה של "חופש החוזים". האוטונומיה של רצון הצדדים לקבוע בחופשיות את תוכן החוזה מוגבלת על ידי הוראת סעיף 9 לחוק החיובים והחוזים. לפיו תוכן החוזה לא יסתור את הנורמות הקוגנטיות של החוק ואת המוסר הטוב. משפטנו המסחרי אינו מכיל חריגה מעיקרון זה, ואף לאור הוראת סעיף 288 לחוק המסחר אשר מעודד את החלתו גם על עסקאות מסחריות.
אין הגדרה משפטית ספציפית ל"מוסר טוב". התוכן של מושג זה נוצר מכלול הנורמות המוסריות והכללים האתיים שהתבססו בחברה, המבטאים את ההשקפות המקובלות על צדק, תום לב ויושרה במחזור האזרחי. כמובן, ההערכה של סתירה עם "מוסר טוב" מצופה להיעשות על בסיס העובדות הרלוונטיות לכל מקרה ספציפי, לרבות בחינת הסיבות/העילות האפשריות שבגינן, אף באמצעות חילופי שירותים שאינם שקולים, העסקה הנדונה הייתה אפשרית בלבד ולטובת החברה.
דהיינו, בגלל ההגבלות על חופש החוזים, המפורטות בסעיף 9 לחוק החיובים והחוזים, ההתעקשות שעסקה שנחתמה על ידי המנהל, על אף שהיא נראית בעליל לרעת החברה, אינה יכולה להיות בטלה בגלל החזקה שלייצוג האורגני (לרוב המנהל) לא יכולות להיות מגבלות פרט לאלו המפורטות בחוק במפורש, היא ביטוי לפורמליזם לשמו ועידוד גלוי שלא לכבד, ובהתאם, להפר מוסר ללא עונש.
אין ספק שרק המוסר של הנציג החוקי של ישות משפטית ימנע ממנו לחתום על עסקה שהיא לרעת החברה ושאין סיבה הגיונית/אובייקטיבית לחתימתה. המחלוקת היא האם, לאחר שנחתמה, עסקה כזו נתונה לערעור על ידי הצדדים הנפגעים (כל בעלי המניות ו/או רק חלקם ו/או צדדים שלישיים היכולים לבסס את האינטרס המשפטי שלהם, למשל נושים של החברה שמנהלה סילק את הרכוש, כך שלנושה אין ממה להיפרע וכו'). ארצות הברית, כמו גם אנגליה, מאפשרות ללא תנאי לבדוק עסקאות כאלה על ידי בתי המשפט.
בהקשר זה, יש לזנוח את התזה לפיה "ייצוג אורגני" אינו צריך להיות כפוף לכללים התקפים הכלליים של תום לב והגינות. היקף "הייצוג האורגני" של חברות מסחריות אינו בלתי מוגבל ואין טיעונים משפטיים אובייקטיביים ומהותיים המצדיקים שעסקאות שנחתמו על ידי המנהל רשאיות שלא לעמוד בצורך של שקילות תמורות, של אתיקה במשא ומתן, של כבוד לאינטרס של החברה, ובהתאם של בעלי המניות היחידים. הייצוג ה"אורגני", כמו כל ייצוג, יכול להתבצע באופן שמוביל לנזק מכוון (קנוניה עם צד שלישי) או במקרה של ניצול לרעה ברור כאשר התנאים נוחים כל כך עד שהרוכש, אם היה בתום לב, היה צריך להטיל ספק ברווחיות המופרזת של העסקה.
לסיכום, ככל שהוראת סעיף 141, פסקה 2, משפט 3 לחוק המסחר (CA) מעניקה שקט נפשי לצד הנגדי תם הלב, ככל שאינה מאפשרת לחברה להסתמך על מגבלות פנימיות בפני כוח הייצוג של המנהל או שונות מאלו הקבועות בחוק, ובהתאמה הדבר מגן על המחזור המסחרי כאשר הוא מבוסס על הדדיות ושקילות השירותים, אזי כנגד שימוש בלתי הוגן בסמכות בקנוניה עם הצד השלישי הכרחי שיהיה מותר להעמיד את הסנקציה של סעיף 40 לחוק החיובים והחוזים. אם בית המשפט יאמץ עמדה נגדית בהחלטה הפרשנית, אזי הוא, גם אם בנימוק לכאורי של שיווי משקל תיאורטי מורכב אודות מהות הייצוג האורגני והאוטונומיה שלו, ישים למעשה בפחד ובחוסר ודאות כל ישות משפטית שבה יש יותר ממשתתף אחד. כי גניבת נכסים וחוב לא מוצדק יכולים לקרות לא רק לחברות מסחריות, אלא גם לישויות משפטיות ללא כוונת רווח.