--- סוף עמוד 6 ---
כי המשיבות הכתיבו לחברה הוראות באמצעות מעורבות של שרי החקלאות לדורותיהם ואנשי משרדם בניגוד לתכליתה העסקית והכלכלית, המבוססות על אירועים שאירעו בראשית שנות האלפיים.
4. המשיבות הוסיפו בבקשות הסילוק כי משך הזמן שחלף מקרות האירועים עליהם הצביעו המערערים בתביעתם ועד להגשת התביעה, יצר להן נזק ראייתי שאינו בר תיקון. זאת, שכן כתב התביעה מגולל אירועים בהם היו מעורבים גורמים שכבר אינם מכהנים בשירות המשיבות או הלכו זה מכבר לבית עולמם. גם מסמכים אשר קיים ספק אם היו בחזקת המשיבות בעבר ואשר היו יכולים לשפוך אור על אותם אירועים, בחלקם הגדול אינם עוד ברשותן. לעומת זאת, נושי החברה ידעו או היו צריכים לדעת את העובדות על אודות החברה עוד בטרם פירוקה, אלא שבזמן אמת הם בחרו שלא להגיש תביעה או לטעון את הטענות אותן מעלים המערערים כיום.
5. לדעת המשיבות ניתן ללמוד מהפסיקה העוסקת בסעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), שעניינו בהטלת אחריות אישית על נושאי משרה ובעלי תפקיד בחברה שבפירוק, בגין שימוש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה. על פי ההלכה הפסוקה, סעיף 374 אינו מקנה עילת תביעה חדשה אלא מעמיד דרך דיונית מקוצרת בידי מפרק החברה. בהתאם לכך מרוץ ההתיישנות לא יחל עם מתן צו הפירוק, אלא במועד שבו נולדה עילת התביעה. הכלל הוא כי גם כאשר מוגשת תביעה על ידי מפרקים, עילתה נבחנת בהתאם לכללים הרגילים של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ועל כן צו הפירוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילה, רק אם לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה קודם לכן. אלא שבענייננו, המערערים אינם טוענים כי הייתה הסתרה או הטעיה כלשהי באשר למטרות החברה, הוראות התקנון או חלקן של המשיבות בחברה ובהתנהלותה. ולא בכדי, שהרי נושי החברה ידעו או יכולים היו לדעת על מטרותיה, הוראות התקנון, אופיין של משיבות 2 ו-3, טיב היחסים בינן לבין משיבה 1 והמדיניות של החברה. אם כך, אין מקרה זה נכנס לגדרה של "התיישנות שלא מדעת", והמועד הרלוונטי לבחינת תחילת תקופת ההתיישנות הינו המועד בו קמה עילת התביעה, דהיינו לפני שנים רבות.
6. בנוסף טענו המשיבות, כי הסעד של הרמת מסך המבוקש בתביעה, הוא "רק שלב ביניים מבחינת התובעים בדרך לסעד האמיתי שבו הם חפצים – סעד כספי",