ההליך המשפטי. המערערים מבקשים למעשה להעביר את נטל עלות ניהול התובענה המגולם באגרה אל כלל משלמי המיסים שעה שהם נמנעים מתשלום אגרה מלאה על אף שהסעד הסופי המבוקש על ידם הוא סעד כספי. האגרה מכילה בחובה תשלום בגין השירות שהמדינה מעמידה לרשות המתדיינים בבתי המשפט. זאת בדומה לתשלום שכר המערערים בגין שירותיהם. עם כל ההבנה לרצון המערערים להקטין את הוצאות הפירוק למען שימור מסת הנכסים שיחולקו לנושים, אין מקום להשית את הוצאות ההתדיינות על כלל הציבור משלם המיסים בשלב זה. אם בסופו של יום התביעה תתקבל תושת עלות האגרה בחלקה גם על המדינה, אולם עוד חזון למועד. לפיכך, שעה שהמערערים עצמם העריכו כי לחברה תביעות חוב בסך של 600 מיליון ש"ח, ומכל מקום הם אמורים לדעת את היקף החובות של החברה בהתאם לתביעות החוב שהוגשו או יוגשו להם, עליהם לשלם אגרה כדין.
16. בסופו של דבר אפוא, הבקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות התקבלו באופן חלקי, והבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי כימות התביעה ואי תשלום אגרה נדחתה בכפוף לתשלום אגרה.
תמצית טענות הצדדים בערעור
17. לטענת המערערים, החברה שימשה במשך עשרות שנים כזרועה הארוכה של המדינה לשם קידום אינטרסים לאומיים, ובעיקר עידוד החקלאות, עידוד היצוא החקלאי לחו"ל וביצוע מחקר ופיתוח בתחום החקלאות. לשם קידום מטרות אלו, הכתיבו המשיבות לחברה דפוסי פעולה הסותרים כל תכלית עסקית. המשיבות עשו שימוש בקופת החברה כדי לתמוך בחקלאים, חלף העברת אותה תמיכה מתוך תקציב המדינה. המשיבות גם הכניסו את החברה לתוך תחומי פעילות הפסדיים שראו חשיבות לאומית בקידומם. זאת בנוסף לנקיטת פעולות אחרות הנוגדות את הוראות הדין הקובעות שעל חברה לפעול רק משיקולים עסקיים. המשיבות עשו אפוא שימוש מובהק לרעה באישיות הנפרדת של החברה, בניגוד לתכלית החברה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, התנהגות העולה כדי הונאת נושי החברה וקיפוחם.
18. באשר להחלטת בית המשפט, נטען כי נפלה בידו טעות בכך שקבע שמרוץ ההתיישנות החל קודם למתן צו הפירוק. בהסתמכות בית המשפט על עניין מרכז הארגזים, הוא גילה פנים שלא כהלכה. באותו עניין נקבע כי צו פירוק אינו מפיח רוח
--- סוף עמוד 11 ---
חיים בעילת תביעה שהתיישנה קודם לפירוק, אולם הלכה זו אינה רלוונטית לנסיבות בהן עילת התביעה יכולה להתגבש רק עם קריסת החברה ומתן צו לפירוקה. כך הוא המצב בענייננו, בו מדובר בתביעת הרמת מסך לייחוס חובות של חברה לבעלי מניות, אשר מעצם טיבה וטבעה ניתן להגיש רק כאשר החברה נקלעת להליכי חדלות פירעון. זאת, בין היתר בשל כך שכל עוד החברה ממשיכה לפעול ולפרוע את חובותיה השוטפים, אין שום צורך בסעד של הרמת מסך. מרוץ ההתיישנות מתחיל בענייננו ממועד מתן צו הפירוק גם בשים לב לכך שלא סביר היה לצפות כי נושאי המשרה בחברה ייזמו תביעה נגד המשיבות שמינו אותם לתפקידם ובגין התנהלות שיושמה על ידי המשיבות באמצעות אותם נושאי משרה.
19. עוד לטענת המערערים, החלטת בית המשפט בכל הנוגע לתקנה 94 הייתה מוטעית. תקנה זו סותרת באופן חזיתי כל תכלית עסקית של חברה באשר היא. הפגם השורשי שנפל בתקנה זו לא בא על תיקונו בשנת 1991, שכן גם לאחר התיקון, נאסר על החברה לצבור רווחים או ליצור כרית בטחון מינימאלית להבטחת יכולת הפירעון שלה, כפי שנדרש מכל חברה עסקית. כן טעה בית המשפט בכך שקבע כי הטענות לעניין מינוי נושאי משרה מטעם המגדלים, להם היה אינטרס כלכלי הפוך מזה של החברה, התיישנו. זאת, שכן מדובר בנושאי משרה שכיהנו פחות משבע שנים עובר להגשת התביעה. אכן, אין מחלוקת כי ההתנהלות הפסולה של העומדים מאחורי החברה החלה שנים רבות לפני קריסתה, אך מדובר ב"עוולה נמשכת" שלא ניתן לטעון לגביה שהיא התיישנה. כך שגה בית המשפט גם בקביעותיו לגבי התיישנות הטענות לעניין עסקת האניות, ההלוואה מהבנק הצרפתי והנפקת האג"ח, וכן לעניין הצעות ההפרטה.
20. באופן דומה טעה בית המשפט בכך שקבע שעל המערערים לשלם אגרה כאילו מדובר בתביעה כספית. אין חולק כי המערערים יכולים להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי של הרמת מסך. על כן אין רלוונטיות להלכה בעניין ברקליס, שכן שיעור האגרה המתבקשת מכך הוא כפי המשולם בעתירה לפסק דין הצהרתי. זאת ללא קשר למשמעות הכספית הנלווית לכך. ביטול החלטת בית המשפט המחוזי גם מתבקש לפי הגיונם של דברים. כאשר חברה נקלעת לחדלות פירעון, כל עוד לא הסתיימו הליכי הפירוק לא ניתן לדעת מה הסכום שיופק ממימוש נכסי החברה. על כן, בלתי אפשרי לעת הזאת לכמת את סכום התביעה.
--- סוף עמוד 12 ---
21. כל אחת מהמשיבות הגישה תשובה משלה. משיבה 1 טענה כי המסד העובדתי עליו מבוססת התביעה התיישן. בעיקר נטען נגד טענת המערערים שעילת התביעה נולדה רק עם פירוק החברה. ראשית, משום שאין בהוראת סעיף 6 לחוק החברות זכר לכך שעילת התביעה בגין הרמת מסך קמה כאשר החברה נקלעה לחדלות פירעון. שנית, תוצאת הטיעון שמרוץ ההתיישנות בגין תביעה המבוססת על סעיף 374 (וגם על סעיף 373) לפקודת החברות מתחיל ביום ביצוע העובדות המקימות את העילה, אך מרוץ ההתיישנות בגין הרמת מסך יחל תמיד במועד מאוחר יותר, אינה הגיונית. שלישית, טענת המערערים לפיה אין הנושים אמורים להגיש תביעה נגד חברה כל אימת שהיא פורעת את חובותיה, אינה מתיישבת עם הוראות הדין, ובכלל זה עם הוראת סעיף 204 לחוק החברות הקובעת כי נושה רשאי להגיש תביעה נגזרת בשם החברה. הביקורת שהעלו המערערים, כי אין לצפות מנושאי משרה להגיש תביעה בשם החברה נגד נושאי משרה אחרים, אינה רלוונטית לתביעה שעניינה הרמת מסך. שכן תביעה מסוג זה משרתת את אינטרס נושי החברה, ולא את החברה עצמה. משכך אבן הבוחן אינה האם נושאי המשרה יכלו להגיש תביעה בשם החברה, אלא האם נושי החברה, אשר לא מונו על ידי המשיבות, יכלו לעשות זאת. רביעית, מבחינה נורמטיבית, הטענה לפיה ניתן לתבוע בגין הרמת מסך רק בעת כניסת החברה לחדלות פירעון מוקשית. לא ניתן להלום כי נושה הנחשף להתנהלות בעייתית של בעלי מניות בחברה יצטרך להמתין עד לגסיסתה של החברה כדי שיוכל לתבוע בגין הרמת מסך. חמישית, אימוץ עמדת המערערים מעניק חסינות מפני העלאת טענת התיישנות נגד תביעות בגין פעולות היסטוריות בחברה שאירעו בעבר הרחוק, דבר הנוגד את דיני ההתיישנות ותכליותיהם. דבר זה נוגד גם את האינטרס הציבורי שמערכת המשפט תקדיש את משאביה לסכסוכי הווה. בנוסף נטען כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח התקיימות תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו "התיישנות שלא מדעת", לגבי גילוי מאוחר של עובדות באופן המשפיע על תקופת ההתיישנות.
22. משיבה 1 התייחסה גם לטענות קונקרטיות שהעלו המערערים אשר נקבע כי הן התיישנו. כך לעניין הוראות תקנה 94, הבהירה המשיבה כי מדובר בתקנה שהותקנה בשנת 1956, כאשר אף אם לטענת המערערים התיקון משנת 1991 שנעשה בה לא העלים את הפגם שהיה בה, הרי שגם טענות אלו התיישנו זה מכבר. מה גם, תקנון החברה היה גלוי והמערערים כלל לא טענו כי הנושים לא היו מודעים להוראותיו ולאופן חלוקת הרווחים על ידי החברה. נושי החברה יכלו להגיש תביעה להרמת מסך
--- סוף עמוד 13 ---
בגין הוראות תקנה 94 הקובעות כי רווחי החברה יחולקו לחקלאים, אולם הם לא עשו כן לאורך עשרות שנים.
23. יש גם לדחות את הטענה בדבר מינוי נציגים מקרב המגדלים לדירקטוריון החברה, לגביה העלו המערערים מעין טענת "עוולה נמשכת", היינו כי כהונת הדירקטורים לא הופסקה. בכתב התביעה הועלתה רק טענה לפיה לא היה על המשיבות למנות דירקטורים בחברה מקרב המגדלים, וכלל לא הועלתה טענה הנוגעת להפסקת כהונתם בדיעבד, לאחר שמונו. כך גם לגבי טענות שהעלו המערערים כי נציגי המשיבות "הנחיתו" על החברה הוראות המנוגדות לתכליתה העסקית. המערערים עצמם טענו בכתב התביעה כי מדובר באירועים שהתרחשו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה ואין להם להלין על כך היום.
24. ביחס לקביעת בית המשפט שעל המערערים לשלם אגרה כאילו מדובר בתביעה כספית, הבהירה משיבה 1 כי בהתאם להלכה שנקבעה בעניין ברקליס, אין להעניק לתובע סעד הצהרתי מקום בו הוא יכול לתבוע "סעד מלא ממשי", וכך הוא בענייננו. גם את טענת המערערים לפיה כל עוד לא הסתיימו הליכי הפירוק לא ניתן לדעת מהו היקף חובות החברה, יש לדחות. אי ידיעת סכום ההתחייבויות אינה משנה ממהותה של תביעה כתביעה כספית. בנוסף, מבחינה עובדתית היקף ההתחייבויות ידוע למערערים. מכל מקום אין מדובר בתביעה שונה מכל תביעה כספית אחרת שבה תובע נושה את הסכום הכספי לו הוא זכאי לטענתו.
25. משיבה 2 הצטרפה לעמדת משיבה 1 בנימוקים דומים. היא הדגישה כי אין לקבל את טענת המערערים כי תביעות הרמת מסך מעצם טיבן ניתן להגיש רק כאשר חברה נקלעת להליכי חדלות פירעון. מדובר בטענה אשר אינה מתיישבת עם לשון החוק ואינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון העומד מאחוריו. גם משיבה 2 עמדה על הטעמים בגינם ההלכה שנקבעה בעניין מרכז הארגזים רלוונטית לענייננו, ולהיעדר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. באשר לקביעת בית המשפט המחוזי ביחס לחובת תשלום אגרה, ציינה משיבה 2 כי המערערים לא הראו כל אינטרס לגיטימי ונימוק רלוונטי מדוע הגישו תביעה לסעד חלקי בלבד. המערערים לא מימשו עדיין את כל נכסי החברה ולא הכריעו בכל תביעות החוב, ותחת זאת בחרו להגיש את התביעה נגד המשיבות ולהמתין לתוצאותיה. אין מקום לאפשר למערערים להיבנות ממחדלם.
--- סוף עמוד 14 ---
26. גם לעמדת משיבה 3 בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי חלקים מתביעת המערערים התיישנו. המערערים בחרו לנסח את תביעתם באופן כללי, עמום ובלתי מפורט כלפי המשיבות בכלל, וכלפי משיבה 3 בפרט, כאשר כל האירועים אליהם הם מתייחסים אירעו מחוץ לתקופת ההתיישנות. משיבה 3 הדגישה כי המערערים לא הצביעו בתביעתם על כל מעשה או אירוע ספציפי החל בתוך תקופת ההתיישנות המהווה עילה להרמת מסך ההתאגדות. כמו כן, גם לעמדתה אין מקום לטענת המערערים כי תביעת הרמת מסך ניתן להגיש רק כאשר חברה נקלעת להליכי חדלות פירעון.
27. בתגובתם לתשובות המשיבות הבהירו המערערים כי עניינה של התביעה במחדלי המשיבות אשר נמשכו במשך שנים כמעט עד יומה האחרון של החברה ולמעשה הובילו לקריסתה. כך באשר לתקנה 94 אשר כפתה על החברה התנהלות אסורה שלא לתכלית עסקית גם במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, באופן שבסופו של דבר הביא לקריסתה; וכך גם באשר למינוי נציגים של מגדלים לדירקטוריון החברה שכיהנו עד קריסתה ופירוקה למרות ניגוד העניינים המובנה שהיו נתונים בו. בנוסף, ברי כי לא ניתן למנוע מהמערערים להוכיח את טענתם כי המשיבות, ובעיקר משיבה 1, התייחסו לחברה ככלי לקידום המדיניות שלהן, גם אם מדובר באירועים שהתרחשו לפני יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה. בנוסף נטען כי הניסיון לחייב את קופת הפירוק באגרה בסכומים משמעותיים כבר בשלב זה של ההליך וכתנאי לניהולו הוא מהלך סרק שנועד להביא להעמקת הנזק שנגרם לחברה ולנושיה במסגרת קריסת החברה.
28. לבסוף יצוין כי בדיון שלפנינו הבהירו המערערים כי הרמת המסך כלפי המשיבות מתייחסת אך ורק לתביעות חוב כנגד החברה שלא התיישנו, היינו שעילת התביעה העומדת ביסודן לא נולדה יותר משבע שנים עובר להגשת התביעה נגד החברה.
דיון והכרעה
29. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה כי לדעתי דין הערעור על שני חלקיו להתקבל, וכך אציע לחבריי שייעשה.
--- סוף עמוד 15 ---
30. בבסיס ההליך עומדת תביעת המערערים להרמת מסך ההתאגדות שבין החברה לבין המשיבות, אשר החזיקו במניותיה סמוך לפירוקה. סעיף 6 לחוק החברות מסדיר את האפשרות להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה ולייחס חוב של החברה לבעל מניות שלה, זאת כחריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה. על הטוען להרמת מסך להראות כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, על בסיס תשתית עובדתית מקיפה (ע"א 3773/16 עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר נ' סופר, פסקה 60 [פורסם בנבו] (3.10.2018); רע"א 3925/12 רונן נ' עו"ד יובל כהן, פסקה 16 [פורסם בנבו] (17.6.2013)). תכליתה של הרמת המסך היא למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ולהגן על נושים חיצוניים מפני התנהגות בלתי נאותה של החברה ובעלי מניותיה (ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 75 (2005); ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 366-362 (1992); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] (16.10.2005); ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט – מפרק, פסקה 40 [פורסם בנבו] (18.11.2010) (להלן: עניין ברק)).
31. במוקד הערעור עומדת סוגיית ההתיישנות ביחס לתביעת הרמת המסך. מספר תכליות עומדות בבסיס מוסד ההתיישנות: (1) מניעת הכבדה יתרה על הנתבע בשל שמירת ראיותיו לאורך זמן; (2) הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו באופן שיאפשר לו לכלכל את צעדיו מבלי שיהיה עליו להקצות משאבים לשם ניהול תביעות עתידיות הנוגעות לאירועים נושנים; (3) מתן הגנה על אינטרס הציפייה וההסתמכות של הנתבע, אשר נשען על ההנחה כי תובע ש"ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו; (4) מימוש האינטרס הציבורי הבא לידי ביטוי בכך שהמערכת המשפטית תקדיש את זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור סכסוכי עבר נושנים (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554-553 (2000); ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 104-103 (2010); רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד, פסקה 9 [פורסם בנבו] (7.11.2012)). מן העבר השני, ניצב אינטרס התובע למיצוי זכויותיו המהותיות. דיני ההתיישנות מאזנים אפוא בין השיקולים והאינטרסים הנוגדים (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, 246 (2010)).