--- סוף עמוד 16 ---
32. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מגדיר את מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות "ביום שבו נולדה עילת התובענה". ככלל, מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה", היינו אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו (ע"א 2008/07 לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו, פסקה 46 [פורסם בנבו] (14.2.2011)). עם זאת, לכלל זה מספר חריגים. בין החריגים המשהים את מרוץ ההתיישנות, מצוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חריג ה"התיישנות שלא מדעת". מדובר במצב שבו הנתבע טוען שהתביעה נגדו התיישנה, ואילו התובע טוען כי העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לו ולכן לא החל מרוץ ההתיישנות. ההנחה היא כי לא ניתן לראות בתובע שלא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, כמי שוויתר על זכויותיו, ולא ניתן לבוא אליו בטרוניה על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע לפיו הוא ויתר על תביעתו. במצב זה, תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד שבו התובע גילה או יכול היה לגלות את העובדות המקימות את עילת התביעה (ע"א 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, פסקה 22 [פורסם בנבו] (30.8.2016)).
33. בענייננו, סוגיית ההתיישנות מצטלבת כאמור עם דיני התאגידים ובכלל זה עם סוגיית דיני הרמת מסך. כבר נפסק בעבר כי מקום בו מדובר בתביעה של חברה, אזי בהתבסס על תורת האורגנים, מרוץ ההתיישנות ייפתח בעת שאורגן של החברה ידע או יכול היה לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364 (1991); טל חבקין התיישנות 280 (מהדורה שניה, 2021)). בהקשר זה, בעניין מרכז הארגזים נבחנה השאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעה נגד אורגן של החברה בטענה שעוול כלפי החברה, וזאת מכוח סעיף 374 לפקודת החברות הקובע כך:
התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפיצוי
--- סוף עמוד 17 ---
על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים. (ההדגשה הוספה).
בפסיקת בית משפט זה נקבע כי סעיף זה הוא סעיף הקובע פיצוי והשבה בלבד. הוא לא בא להוסיף על עילות התביעה העומדות לבעל התפקיד מכוח הדין הכללי, אלא להכשיר מסלול בירור מהיר ויעיל למיצוי עילות תביעה קיימות (ע"א 7516/02 פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 83-82, 105-104 (2006); רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ד"ר שלמה נס, עו"ד רו"ח, פסקה 6 [פורסם בנבו] (19.8.2008); ע"א 4845/04 קליין נ' עובדיה בלס, עו"ד רו"ח, פסקה 6 [פורסם בנבו] (14.12.2006) (להלן: קליין); וראו והשוו: סעיף 289 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 הדן באותו עניין). בעניין מרכז הארגזים נקבע כי ידיעת נושאי המשרה הנתבעים על העובדות המקימות את עילת התביעה נגדם, אינה יכולה להוות "ידיעה" אשר ממועד התגבשותה תחל תקופת ההתיישנות. במקרה מעין זה אין מקום לייחס לתאגיד את ידיעת נושאי המשרה הנתבעים. זאת על מנת למנוע מצב שבו "חוטא יצא נשכר" וליתן מענה מסוים ל"בעיית הנציג" בדיני החברות, היינו למצבים שבהם אין זהות אינטרסים בין החברה לבין מקבלי ההחלטות בה, וקיים חשש שמא החברה באמצעות אורגניה המוסמכים תימנע מלממש את זכות התביעה שהייתה מעוניינת לממש במצב דברים רגיל (שם, עמ' 212; ראו גם: עניין קליין, פסקאות 8-7 (14.12.2006); רע"א 9261/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' Joint Stock Company Commercial Bank PrivatBank, פסקה 14 [פורסם בנבו] (25.3.2021); רע"א 6737/20 הראל נ' ד"ר שלמה נס עו"ד ורו"ח, פסקאות 8-2 לחוות דעתי [פורסם בנבו] (16.8.2021) (להלן: עניין הראל)). על כן, נקבע בעניין מרכז הארגזים כי תקופת ההתיישנות תחל להימנות מעת שאורגן אשר "ידו לא היתה במעל" ידע או היה עליו לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה. ככל שלא ניתן היה לגלות בשקידה ראויה את מעשיהם של נושאי המשרה המעוולים על ידי אורגן תמים, ייחשב מועד הפירוק כמועד המוקדם ביותר שממנו תחל להימנות תקופת ההתיישנות. וכך נאמר באותו עניין:
"כאמור, 'ידיעת' המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה [...] היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ [...]. בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן
--- סוף עמוד 18 ---
היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה" (שם, עמ' 213-212).
34. הצדדים, כל אחד מטעמיו, ביקשו להקיש מעניין מרכז הארגזים לענייננו. אולם, חרף העובדה שיש בחלק מהשיקולים העומדים בבסיס קביעותיו של בית המשפט בעניין מרכז הארגזים רלוונטיות מסוימת לענייננו, לא ניתן להחיל את ההכרעה לעניין סעיף 374 לפקודת החברות, כפי שהיא, לענייננו. הטעם לכך נעוץ בשונוּת המשמעותית הקיימת בין הוראת סעיף 6 לחוק החברות לבין הוראת סעיף 374 לפקודת החברות. ואסביר.
35. סעיף 6(א) לחוק החברות קובע כך:
(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
על פניו, המעיין בסעיף זה יתקשה להגיע למסקנה אליה הגיעו המערערים לפיה תביעות להרמת מסך לשם ייחוס חובות של חברה לבעלי מניות ניתן להגיש רק כאשר החברה נקלעה להליכי חדלות פירעון. הסעיף אינו אומר זאת ולוּ ברמז (בשונה מסעיף 6(ג) לחוק החברות, העוסק כולו בהדחיית חוב לאחר פירוק החברה). למעשה, ניתן להעלות על הדעת מגוון שיקולים לעתור להרמת מסך התאגדות חברה וחשיפת בעלי המניות המסתתרים מאחורי מסך ההתאגדות אף מבלי שהחברה נקלעה לחדלות פירעון (וראו: ע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין [פורסם בנבו] (12.4.2011); ע"א 4403/06
--- סוף עמוד 19 ---
שפירא נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו] (23.3.2011); עדו לחובסקי דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות 65 (2014); יוסף גרוס חוק החברות 241 (מהדורה חמישית מורחבת, 2016) (להלן: גרוס). וראו לעניין הרמת מסך ב"אזור הדמדומים" שבין כושר פירעון של חברה לבין חדלות פירעונה: ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693 (2004); יהודית קורן עקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית 99 (2017) (להלן: קורן)). הרמת מסך מהווה אפוא נדבך חשוב בדיני חברות ואינה מוגבלת לנסיבות של חדלות פירעון (וראו: דוד האן דיני חדלות פירעון חלק א 182 (מהדורה שניה, 2018)). וכפי שהיטיבה לתאר המלומדת א' חביב-סגל בספרה:
"בדרך כלל, נקשרה הרמת המסך בביטול עקרון האישיות הנפרדת ובהטלת אחריות אישית על בעלי המניות לחובותיה של החברה. אלא שהטלת האחריות האישית על בעלי המניות לחובותיה של החברה מעולם לא היתה השימוש היחיד בדוקטרינה של הרמת המסך. הרמת מסך ההתאגדות אפשרה לבתי-המשפט לסטות מכללי העדיפות החלים בפשיטת־רגל ובפירוקים; להרחיב את חובות הגילוי החלות על חברות מכוח דיני ניירות ערך; להשפיע על תחולתו של חוק הגנת־הדייר; ולעיתים, שימשה הרמת המסך על מנת להתאים את ההכרעה השיפוטית ל'מהות הכלכלית האמיתית' של העסקות הנדונות." (אירית חביב-סגל דיני חברות כרך א' 283-282 (2007) (להלן: חביב-סגל)).
העובדה שבמרבית הפעמים השימוש בדוקטרינת הרמת מסך נעשה כאשר תאגיד נמצא בקשיים כלכליים אכן מתבקשת, אך אינה הכרחית. השיקול המעשי בנקיטת הליך הרמת מסך, רק כאשר תאגיד מתקשה לשאת בחובותיו, אינו מכתיב פרשנות מצמצמת של הנורמה החקיקתית. הוא ודאי אינו מגביל אותו. אדרבה, בחלק נכבד של המקרים, כאשר שיעור החובות נמוך מכדי להצדיק הליכי פירוק של חברה, תיבחר הרמת מסך כצעד חלופי מעשי יותר (חביב-סגל, עמ' 308).
36. שונים הם הדברים בכל הנוגע לסעיף 374 לפקודת החברות, אשר כפי שנקבע בו מפורשות, כוח התביעה שבו קם לתחייה "תוך פירוקה של חברה" (ראו למשל: עניין הראל, פסקה 2 והאסמכתאות שם). בנוסף, בעוד שתביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות מוגשת בשם החברה נגד נושאי משרה בה, ומכאן ברי כי אין לצפות מנושאי משרה שיגישו תביעה נגד נושאי משרה אחרים בחברה וודאי לא נגד עצמם, הרי שתביעה לפי סעיף 6 לחוק החברות היא תביעה של נושי החברה נגד בעלי מניות בה.
--- סוף עמוד 20 ---
במסגרת זו השיקולים לדחיית מרוץ ההתיישנות בהתייחס לפעילותם של נושי החברה – אף בדמות מפרקיה – להבדיל מנושאי משרה בה, פחות מובנים מאליהם (וראו בעניין הרמת מסך על ידי מפרק חברה: ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548, 640 (2009) (להלן: עניין אפרוחי הצפון); ולסקירה בעניין: קורן, עמ' 93 ואילך). על כן, די ברור כי לא ניתן להקיש בין שתי ההוראות ולהחיל את הקביעות לעניין המועד שבו ניתן לייחס לתובע ידיעה על עילת התביעה בהליכים המתנהלים לפי סעיף 374 לפקודת החברות, על תביעות להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות.
37. חרף האמור, עדיין אין מקום להורות על דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה. הנחת היסוד היא כי סילוק על הסף של תביעה תוך חסימת דרכו של תובע לבירור תביעתו הוא סעד חריג השמור למקרים קיצוניים ויוצאי דופן, בהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא הטענות בכתב התביעה, לא יוכל התובע לקבל את הסעד המבוקש (רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סאלמן פרג', פסקה 3 [פורסם בנבו] (26.4.2006); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, פסקה י"ב [פורסם בנבו] (4.6.2007)). לא למותר לציין כי אם בסופו של יום מתברר כי אכן היה מקום לסילוק התובענה על הסף, ניתן לפצות על כך בהשתת הוצאות. בענייננו, לא שוכנעתי כי התקיימה באופן חד-משמעי ההצדקה לסלק את התובענה על הסף מחמת התיישנות. אבהיר.
38. כאמור, נקודת המוצא היא כי מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות הוא ביום שבו נולדה עילת התביעה. המונח "עילת תביעה" הוא מונח משתנה אשר ניתנות לו משמעויות שונות לפי ההקשר שבו הוא נדון (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635, 649-648 (2012); ע"א 2262/17 פז חברת נפט בע"מ נ' דיעי, פסקה 48 [פורסם בנבו] (2.7.2019); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 393 (2015)). המבחן המקובל לקיומה של עילת תביעה לצורך התיישנות, הוא כי בידי התובע "קצה חוט" המקים חשד לקיומן של העובדות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש (עניין הראל, פסקה 36; ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 552-551 (2008); ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פסקה 17 [פורסם בנבו] (24.5.2010)). לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של עילת תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית מכוחה
--- סוף עמוד 21 ---
יכול תובע הלכה למעשה לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 176-175 (2003); ע"א 7589/13 Establishment Adoka נ' מכון ויצמן למדע, פסקאות 10-9 [פורסם בנבו] (8.6.2015)).
39. בעניין זה יש להבחין בין עילות התביעה העומדות בבסיס תביעות החוב המוגשות נגד החברה ושיעמדו בבסיס תביעת המערערים נגד המשיבות, לבין המבוקש בהליך זה להורות על הרמת מסך ביחס למשיבות. בהקשר זה יש גם להבחין בין סעד לבין עילה לבין עובדות המקימות את העילה (רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים, פסקה 2 לפסק דינו של השופט י' עמית [פורסם בנבו] (7.11.2011)). בפסיקת בית משפט זה אף נדונה בעבר האפשרות (וזאת בהקשר אחר של שימוש במילה "עילה", בהתייחס להיעדר החובה לפרט בכתב תביעה "עילה משפטית") כי הרמת מסך אינה עילה משפטית העומדת בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת סעד מסוים (ע"א 8845/12 רום נ' זאבי, פסקה 2 לפסק דינו של השופט י' עמית [פורסם בנבו] (25.11.2014)). הרמת מסך משמשת אפוא ככלי להרחבת מעגל היריבות, וליצירת יריבות ישירה בין הנושים לבין בעלי המניות. תחולתה של הרמת מסך הינה רחבה וחולשת על תחומי משפט רבים, ושוב כפי שהיטיבה להגדיר זאת המלומדת א' חביב-סגל: