"תחולתה הרחבה של הדוקטרינה, והתפשטותה על תחומי משפט רבים, אינן מתבטאות רק במגוון העניינים שלשמם מתבקשת הרמת המסך, אלא גם בריבוי הכיוונים האפשריים להרמת המסך: בדרך כלל, תוגש תביעה להרמת המסך מפיו של נושה של החברה, המבקש להגיע אל כיסיהם הפרטיים של בעליה, אלא שגם בעלי המניות עשויים לטעון להרמת המסך, על מנת לתבוע חייב של החברה. באשכול חברות, יהיו אלה נושי חברת הבת אשר יתבעו בדרך־כלל את הרמת המסך, על מנת להיפרע מנכסי חברת האם; אלא שגם נושי חברת האם יכולים לתבוע זכות לפירעון ישיר מנכסי חברת הבת. לבסוף, אף חברת האם עצמה עשויה להישען על הרמת המסך בבקשתה לנהל תביעה כנגד חייב של חברת הבת." (חביב-סגל, עמ' 283).
מדובר אפוא בכלי רחב היקף, שאופיו ייחודי. במובן מסוים הוא עומד בפני עצמו, שכן ניתן להגיש תובענה להרמת מסך ללא בקשת סעד נוסף (כפי שנעשה בענייננו). אך מן העבר השני, הרמת מסך יונקת משמעות ותוכן רק בהניח קיומן של
--- סוף עמוד 22 ---
עילות אחרות להן היא באה לסייע. כך לשם הדוגמה, בהיעדר חוב מצד החברה, אין כל תוחלת בהרמת מסך כלפי בעלי מניותיה.
40. ממילא, תחולתו של כלי זה יכולה להיווצר זמן ניכר ולהתפרש שנים רבות לפני תחילת תקופת ההתיישנות של עילת התביעה, שכן הכלי האמור, המשמש אמצעי להשגת הסעד, לא מתיישן. זאת, בתנאי כמובן שיוכח שהייתה קיימת לנושים בד בבד עילת תביעה נגד החברה. שאם לא כן, לא יושג הסעד.
41. זאת ועוד, כאמור לעיל, בדיון לפנינו הצהירו המערערים כי תביעות החוב נגד החברה, לגביהן מתבקשת הרמת מסך כלפי המשיבות, לא התיישנו, וכי אין בכוונת המערערים לבקש שהמשיבות תשפינה את הנושים מעבר למגבלות ההתיישנות החלות על תביעות אלו. משכך, אין מקום לומר כי עילות התביעה שלצידן הרמת מסך נגד המשיבות בעלי מניותיה של החברה, התיישנו. עילות התביעה לא נולדו עם פירוק החברה, אלא כל תביעת חוב שהוגשה נגד החברה נולדה בזמן הראוי לה. בהתאם לכך התיישנותה של כל תביעה תימדד לפי המועד שבו נולדה עילת התביעה שבבסיסה. הרמת מסך ההתאגדות מעל פני החברה "מרחפת" מעל התביעות כולן ואין לה מועד ייחודי משלה. בהיותה כאמור רק אמצעי להשגת הסעד, היא "תתיישן" יחד עם כל תביעה שהיא באה לסייע לה. במובן זה אפשר להבין לליבם של המערערים שטענו לקיומה של מעין "עילה נמשכת". כפועל יוצא מכך, ידיעת הנושים על אודות קיומה של אפשרות להרמת מסך אינה מעלה או מורידה.
42. יוצא אפוא שבמקרה דנן לא היה מקום למחיקת כל אותן טענות שנכללו בתביעת המערערים כדי להשתית את קיומה של הרמת מסך נגד המשיבות, על אף היותן מבוססות על "אירועים היסטוריים" כלשון המשיבות.
43. ובשולי הדברים, ולמרות שלאור האמור אין צורך להכריע בדבר, הואיל והצדדים השקיעו לא מעט בפרשנות תקנה 94 והשלכותיה, אעיר מספר מילים על עילת הרמת מסך המבוססת על תקנה זו. התקנה קבעה כך:
"אי הפקת רווחים – החברה לא תפיק רווחים ובמידה ויצרו בחברה עודפים מכל סיבה או מקור, ייווספו אלא לתמורה המגיעה לספקי התוצרת החקלאית עבור תוצרתם, כחלק מן התמורה."
--- סוף עמוד 23 ---
על פניו, ומבלי להביע עמדה נחרצת בעניין, התקנה מציבה אתגר לא פשוט לשכנע כי היא עולה בקנה אחד עם מושכלות היסוד בממשל התאגידי על פיהן מטרת התאגיד היא להשיא את רווחי בעלי מניותיה (וראו: ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 14 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (23.2.2010)). יש שאף כינו מטרה זו כ"מטרת-העל" של חברה (וראו: רע"א 8921/20 SKS Holding LLC נ' גיל אורן, עו"ד, פסקה 26 [פורסם בנבו] (13.5.2021)).
44. ואכן סעיף 11(א) לחוק החברות קובע כך:
תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את עניניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור; כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון.
הסעיף יוצר היררכיה מפורשת, כאשר השאת רווחים מוגדרת כתכלית העסקית הראשית, ושיקולים עסקיים הם אלה המנחים את פעילותה של חברה, הגם כי במסגרת השיקולים השונים ניתן אכן "להביא בחשבון" מעגל זיקות נוסף.
45. רוצה לומר, כי על פני הדברים, קביעה בתקנון החברה שהחברה לא תפיק רווחים, ואם תעשה כן הם יחולקו לאלו המספקים לה סחורה, ספק אם היא ממלאת אחר החובות שפורטו לעיל. אכן בשנת 1991 הוסף לתקנה 94 משפט בו נקבע כאמור כי: "כל עודפים שיהיו בידי החברה כתוצאה מגביית עמלה ותעריפים ישמשו לכיסוי גירעונות החברה, כל עוד יהיו כאלה, עד לסילוקם המלא". ברם, תיקון זה היווה על פניו נחמה פורתא, שכן רישא הסעיף אשר קבעה שאין מקום לצבור רווחים, נותרה על כנה עד לפירוק החברה.
46. אמנם, יש גם מקום להסתייג קמעא מהקביעה בדבר ייחוד תכלית החברה להשאת רווחים לבעלי מניותיה. שכן, כפי שגם עולה מהוראת סעיף 11 לחוק החברות, על חברה מוטלת החובה להתחשב לא רק באינטרסים העיסקיים שלה, אלא גם בציפיות לגיטימיות של צדדים שלישיים עמם באה במגע – ובכלל זה גם הציבור הרחב. בית
--- סוף עמוד 24 ---
משפט זה עמד על כך בפסק הדין המכונן בעניין אפרוחי הצפון, באומרו את הדברים הבאים (אם כי בהקשר אחר):
"מכוח עקרונות דיני התאגידים, המושפעים מהקרנתם של עקרונות יסוד מתחום המשפט הפרטי, חלות על תאגיד עיסקי חובות תום לב והגינות, בין היתר, ביחסיו עם ציבור הנושים החיצוניים, המזרימים אליו אשראי, שירותים, או סחורות במסגרת יחסיהם העיסקיים. חדירת מושגי תום הלב וההגינות לתחום דיני החברות מביאה, בין היתר, לכך שעל החברה, והפועלים מטעמה, להתחשב לא רק באינטרסים של החברה ובעלי מניותיה, אלא גם בציפיותיהם הלגיטימיות של גורמים אחרים עימם החברה באה במגע - כגון עובדים, צרכנים, נושים, והציבור הרחב [...]. סעיף 11 לחוק החברות החדש נתן ביטוי לתפיסה זו בסעיף 11(א) לו, בקובעו כי 'תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עיסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה, ואת עניינו של הציבור;...' הוראה זו מגלמת, מצד אחד, את רעיון האוטונומיה של הרצון הפרטי וחופש ההתאגדות; מצד שני, בתפיסת חוק החברות ניתן משקל לצורך בהגנה על צדדים שלישיים מפני פגיעה. המשפט מכיר בחשיבות האוטונומיה האישית של ההתאגדות, ובמשחק החופשי של השוק, אך בה-בעת, פורש הוא הגנה ראויה על גורמים שונים הקשורים בענייניה של החברה, העלולים להיפגע מכשל שוק [...].
בעידן האחרון, מתאפיין התאגיד העיסקי בדואליות, שהפן האחד שלה הוא - שיקולים עיסקיים המודרכים על-ידי שיקולי יעילות ותועלת, והפן האחר הוא - קיום חובות הגינות ותום לב ביחסים עם קבוצות שונות עימן בא התאגיד במגע במסגרת פעילותו העיסקית [...]. התאגיד חב, אפוא, חובות הגינות ותום לב, בין היתר, לציבור הנושים החיצוניים עמו הוא בא במגע בפעילותו העיסקית." (שם, עמ' 593).
אם כן, בצד שיקולי היעילות והתועלת הכלכלית המכוונים את פעולתו של התאגיד, חלות עליו חובות הגינות ותום לב ביחסיו עם הקבוצות השונות עמן הוא בא במגע במסגרת פעילותו העסקית (עניין ברק, פסקה 39). השאלה עד כמה ובאיזו מידה נדרש ואף ניתן להביא בחשבון את האינטרסים של קבוצות נוספות, מעבר לאינטרס של בעלי המניות להביא להשאת רווחיהם, היא שאלה מורכבת שאין לגביה תשובה חד-משמעית (ראו בהקשר זה: זוהר גושן "מבט ביקורתי על חוק החברות החדש: תכלית החברה, הצעות רכש והתובענה הייצוגית" משפטים לב(ב) 381, 384-383 (2002);
--- סוף עמוד 25 ---
עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173 (2004); עלי בוקשפן "על חברה וחברה ועל מעמדו של סעיף 11 לחוק החברות במשפט הישראלי" משפט ועסקים א 229 (2004) (להלן: בוקשפן)). כך היו שפירשו את סעיף 11 באופן שבו ניתן לשקול את עניינם של הקהלים השונים הנמנים בו, רק כאשר הוא אינו מתנגש עם המטרה של השאת רווחי החברה (גרוס, עמ' 128; חביב סגל כרך ב, עמ' 71). ומנגד היו שמצאו בו הנחיה כי במקרים המתאימים ניתן ואף צריך להתחשב בשיקולים חברתיים רחבים יותר, אשר עשויים לגבור על השיקול של השאת רווחים (בוקשפן, עמ' 262). הסוגיה מתעוררת לא מעט סביב המתח שבין אינטרס בעלי המניות לבין גורמים פנים-תאגידיים כגון עובדים ונושים, אך היא עשויה להתעורר גם בהקשר חוץ-תאגידי, בהתייחס לציבור בכללותו (ראו גם: ידידיה שטרן "תכלית החברה העיסקית – פרשנות והשפעות מעשיות" משפטים לב 327 (2002)).
47. לא למותר לציין כי מורכבות זו איננה בגדר חידוש שהביא עמו נוסחו של סעיף 11 לחוק החברות. אמנם, בנוסחה של פקודת החברות שקדמה לחקיקת חוק החברות, ושהייתה בתוקף בעת הקמת החברה ובעריכת תקנונהּ, כלל לא הוגדרה תכלית החברה בצורה מפורשת. אולם, ניכר כי בפסיקה שקדמה לחקיקת חוק החברות ניתנה הדעת לטובתם של גורמים נוספים שצריכים לעמוד על הפרק. כך למשל הובהר עוד לפני חקיקת חוק החברות: "דומה שהמגמה המודרנית המתפתחת היא, כי על החברה ועל מנהליה הפועלים עבורה לקחת בחשבון לא רק את טובתם של בעלי המניות" (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 695 (1983)). בית משפט זה חזר והדגיש, גם כן טרם חקיקת חוק החברות, כי טובתם של בעלי המניות איננה היחידה שצריכה להילקח בחשבון "אלא גם טובתם של עובדי החברה, צרכניה והציבור הרחב בכללותו" (ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(2) 818, 839 (1992)). לדברים אלה עשויה להיות רלוונטיות משמעותית ביותר לענייננו, שכן זהו הלך הרוח ששרר בתקופה שקדמה להיווצרות תקנה 94. ניתן גם לשער כי מדובר בעת שהאקלים התאגידי היה שונה מהיום ו"טובת הציבור" נמדדה באופן שונה מהאופן שבו היא נמדדת כיום.
48. אם כן, את תקנה 94 יש לפרש בהתחשב במכלול גורמים, ביניהם המשטר המשפטי התאגידי שהיה קיים טרם חקיקת חוק החברות והאינטרס הציבורי וטובתו כפי שנתפשו באותה עת. בתוך כך יהיה מקום לבחון את טענת המערערים שהמשיבות לא פעלו להשיא את רווחי החברה ובעלי מניותיה. ממילא ברור כי לא ניתן לומר שנערך
--- סוף עמוד 26 ---
דיון כלשהו, וודאי לא ממצה בסוגיה. עניין זה כשלעצמו מצביע אפוא כי טענות המערערים אינן טענות סרק, לא מההיבט הדיוני ודיני ההתיישנות ולא מההיבט המהותי. יש אכן אפוא רגליים לסברה, כי יש לדון בטענות לגופו של עניין לשבט או לחסד, ולא לסלקן על הסף.
אגרת בית המשפט
49. ובאשר לעניין אגרת בית המשפט. הצדדים נחלקו כאמור בשאלה האם בבקשה לסעד הצהרתי של הרמת מסך שווי האגרה יהא כצו הצהרתי, או כפי המתחייב בתביעה כספית.
50. על פי הוראת תקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, אגרה המחויבת בבקשה ל"צו הצהרתי" תהא לפי פרט 5 לתוספת לתקנות האמורות, היינו סכום קבוע (מינימאלי וזניח בנסיבות העניין). אחד המבחנים לבדיקת התאמת ההליך לסעד הצהרתי ולא לתובענה כספית היא האם מרבית הנזקים כבר התגבשו בעת הגשת התביעה והם ניתנים להערכה (רע"א 818/08 חצרוני נ' סביוני טופז בע"מ [פורסם בנבו] (15.1.2009); עניין ברקליס). כמו כן קיימת חשיבות רבה לשאלה האם ניתן לכמת את הסעד המבוקש בכסף (וראו: רע"א 6350/14 דסאו נ' ויזל [פורסם בנבו] (14.1.2015); רע"א 4312/10 חבס – ח.צ השקעות (1960) בע"מ נ' אהובי [פורסם בנבו] (1.8.2010)). אין המדובר בהכרעה אוטומטית, ונפסק זה מכבר כי גם תובענות שניתן להעריך לגביהן את שווי הסעד הנתבע נכנסות לגדרה של התקנה (ראו: רע"א 9451/11 אלדן נ' מימון, פסקה 4 [פורסם בנבו] (11.4.2012); ע"א 7019/14 שזור – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פרג'י, פסקאות 45-44 [פורסם בנבו] (16.5.2018); רע"א 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים, פסקה 8 [פורסם בנבו] (9.8.2009); רע"א 783/05 ענבי נ' קורן [פורסם בנבו] (18.6.2006)). המבחן הוא מהותי ויש לבדוק אם קיימת הצדקה עניינית לפצל את ההתדיינות לשניים. במסגרת זו, אם אכן מתברר כי מדובר במצב שבו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי אשר מטרתה המרכזית היא לשמש שלב ראשון של מערכה, כאשר בהמשך צפוי כי תוגש תובענה נוספת לסעד כספי אופרטיבי הידוע והניתן לכימות מראש, על התובע להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות.
51. אכן, הגשת תביעה למתן סעד הצהרתי כאשר בידי התובע קיימת אפשרות לתבוע סעד כספי עשויה להיתפס כבלתי מוצדקת (עניין ברקליס). ברם, שעה שבענייננו
--- סוף עמוד 27 ---
מדובר בתביעה לסעד הצהרתי שלא ניתן לכמת אותו כלל לעת הזאת, יש לסווג את התביעה כהליך שאינו ניתן לביטוי כספי. גם אם ניתן להעריך בקווים כלליים במקרה זה את שווי הסעד (מבלי להתייחס לעמדת המערערים החלוקים על מידת ההיתכנות שבכך), אין די בכך כדי לסווג את התובענה כמחויבת באגרה כתובענה כספית. משמעות הרמת המסך במקרה זה הינה הלכה למעשה יצירת יריבות בין המערערים המייצגים את החברה ונושיה לבין המשיבות – על כל הכרוך בכך, והפיכתן לבעלות דין לכל דבר ועניין בהליך חדלות הפירעון בעניינה של החברה. אכן יריבות זו תשתרע על מכלול עניינים שבבוא היום יינתן לרובם ביטוי כספי, אך לא בהכרח. בכל מקרה, עוד חזון למועד.