14. באשר לעניין אגרת המשפט, בית המשפט נסמך בהחלטתו על פסק הדין בעניין ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85 (1978) (להלן: עניין ברקליס). באותו עניין נקבע כי בית המשפט אינו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת. אין גם לפתוח פתח להליכים למתן פסק דין הצהרתי אשר כל תכליתם היא בירור ההלכה בחלקן של העילות, תוך שמירת הזכות לפרוש בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. על יסוד האמור נקבע כי יש להניח שתביעתם של המערערים לקבוע כי המשיבות אחראיות לכל חובותיה של החברה מהווה רק שלב ביניים שלאחריו תוגש תביעה כספית אם וככל שתביעת המערערים תתקבל, ולכך אין לתת יד.
15. עוד נקבע כי מהאמור בתשובת המערערים, נראה כי הגשת התביעה בדרך של סעד הצהרתי נועדה לחסוך "סכומי עתק נוספים כאגרה". תשלום האגרה הוא אינטרס ציבורי שמטרתו לסנן תביעות סרק ולכסות את ההוצאה הציבורית הכרוכה בניהול
--- סוף עמוד 10 ---
ההליך המשפטי. המערערים מבקשים למעשה להעביר את נטל עלות ניהול התובענה המגולם באגרה אל כלל משלמי המיסים שעה שהם נמנעים מתשלום אגרה מלאה על אף שהסעד הסופי המבוקש על ידם הוא סעד כספי. האגרה מכילה בחובה תשלום בגין השירות שהמדינה מעמידה לרשות המתדיינים בבתי המשפט. זאת בדומה לתשלום שכר המערערים בגין שירותיהם. עם כל ההבנה לרצון המערערים להקטין את הוצאות הפירוק למען שימור מסת הנכסים שיחולקו לנושים, אין מקום להשית את הוצאות ההתדיינות על כלל הציבור משלם המיסים בשלב זה. אם בסופו של יום התביעה תתקבל תושת עלות האגרה בחלקה גם על המדינה, אולם עוד חזון למועד. לפיכך, שעה שהמערערים עצמם העריכו כי לחברה תביעות חוב בסך של 600 מיליון ש"ח, ומכל מקום הם אמורים לדעת את היקף החובות של החברה בהתאם לתביעות החוב שהוגשו או יוגשו להם, עליהם לשלם אגרה כדין.
16. בסופו של דבר אפוא, הבקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות התקבלו באופן חלקי, והבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי כימות התביעה ואי תשלום אגרה נדחתה בכפוף לתשלום אגרה.
תמצית טענות הצדדים בערעור
17. לטענת המערערים, החברה שימשה במשך עשרות שנים כזרועה הארוכה של המדינה לשם קידום אינטרסים לאומיים, ובעיקר עידוד החקלאות, עידוד היצוא החקלאי לחו"ל וביצוע מחקר ופיתוח בתחום החקלאות. לשם קידום מטרות אלו, הכתיבו המשיבות לחברה דפוסי פעולה הסותרים כל תכלית עסקית. המשיבות עשו שימוש בקופת החברה כדי לתמוך בחקלאים, חלף העברת אותה תמיכה מתוך תקציב המדינה. המשיבות גם הכניסו את החברה לתוך תחומי פעילות הפסדיים שראו חשיבות לאומית בקידומם. זאת בנוסף לנקיטת פעולות אחרות הנוגדות את הוראות הדין הקובעות שעל חברה לפעול רק משיקולים עסקיים. המשיבות עשו אפוא שימוש מובהק לרעה באישיות הנפרדת של החברה, בניגוד לתכלית החברה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, התנהגות העולה כדי הונאת נושי החברה וקיפוחם.