לסיכום: אמליץ לחבריי לקבל את הערעור על כל רכיביו ולחייב את המשיבות לשאת ביחד ולחוד בהוצאות המערערים, בסך של 30,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופטת י' וילנר:
אני מסכימה לעיקרי חוות דעתו של חברי, השופט ד' מינץ.
לצד זאת, אבקש להותיר ב"צריך עיון" את הדיון המקיף והמעניין של חברי בנוגע לעילת הרמת המסך המבוססת על תקנה 94 לתקנון החברה, וזאת מאחר שההכרעה בנדון אינה דרושה לענייננו.
ש ו פ ט ת
השופט ע' גרוסקופף:
אני מסכים לקבלת הערעור הן בסוגיית ההתיישנות והן בסוגיית האגרה, כמוצע על ידי חברי, השופט דוד מינץ, ומצטרף להערת חברתי, השופטת יעל וילנר. על טיעוני חברי בעניינים אלה, המקובלים עלי בעיקרם, אבקש להוסיף את ההערות הבאות:
1. "מסך ההתאגדות" מהווה, במקרה הרגיל, מחסום המונע מנושיה של חברה בערבון מוגבל (להלן: חברה) לתבוע את בעלי המניות של החברה בגין חובות החברה
--- סוף עמוד 28 ---
כלפיהם, וזאת בין אם מדובר באנשים פרטיים ובין אם מדובר בתאגיד אחר. עניין זה מעוגן בדין הישראלי בסעיף 35(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) הקובע כי: "אחריות בעלי המניות לחובות החברה יכול שתהיה לא מוגבלת, והדבר יצוין בתקנון; היתה אחריות בעלי המניות מוגבלת, יפורט אופן ההגבלה בתקנון". יצוין עוד כי מרבית החברות בישראל הן חברות בערבון מוגבל, בהן חבות בעלי המניות מוגבלת לסכום בו התחייבו לרכוש את מניות החברה (ראו: יוסף גרוס חוק החברות כרך א 105 (מהדורה חמישית, 2016) (להלן: גרוס); אירית חביב-סגל דיני חברות 50, 170 (2007) (להלן: חביב-סגל); ידידיה צ' שטרן "החברה כאישיות משפטית חסרת בעלים: תיאוריה, דין, מציאות" מחקרי משפט כא 245, 283 (2004). ראו גם: ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548, 595 (2009) (להלן: עניין אפרוחי הצפון)). התפיסה המשתקפת בקיומו של מחסום "מסך ההתאגדות" היא שהחברה הינה אישיות משפטית העומדת בפני עצמה (וראו סעיף 4 לחוק החברות), ואישיות משפטית זו – בנבדל מן המחזיקים במניותיה – היא הנושאת בחיובים המשפטיים של החברה, כפי שהיא זו שמחזיקה בזכויות בנכסי החברה (ראו: גרוס, בעמ' 222-220; חביב-סגל, בעמ' 50, 153).
2. יצירתו של "מסך התאגדות", החוצץ מבחינה משפטית בין החברה לבין בעלי מניותיה, היא אחד המאפיינים החשובים ביותר של החברה, באשר היא מאפשרת לה להתנהל כיחידה כלכלית נפרדת ועצמאית, אשר קיומה והתנהלותה אינם תלויים בקיומם ובהתנהלותם של בעלי מניותיה, ולהיפך. כך, למשל, "מסך ההתאגדות" מאפשר לחברה להוסיף ולפעול גם כשאחד מבעלי המניות בה חדל פירעון, ומאפשר לבעלי המניות להוסיף להיות ברי פירעון גם אם החברה הפכה לחדלת פירעון (ראו: גרוס, בעמ' 213, 222-220).
3. חרף חשיבותו של "מסך ההתאגדות" להתנהלותה התקינה של האישיות המשפטית הקרויה חברה, מכיר הדין בכך ש"מסך ההתאגדות" של החברה איננו הרמטי, אלא קיימים מצבים בהם נדרש להתעלם ממנו, באופן שיאפשר להטיל אחריות על בעלי מניות להתחייבויות החברה. מקרים אלה מכונים, תוך המשך השימוש באותה מטפורה ששימשה להגדרת המונח, כ"הרמת מסך" (וראו סעיף 6 לחוק החברות). מנגנון זה, המאפשר לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שיוצר "מסך ההתאגדות" בין אישיותם המשפטית של בעלי המניות לבין אישיותה של החברה, נולד בעיקר כדי לתת מענה למצבים בהם "נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, היינו
--- סוף עמוד 29 ---
הסתתרות מבעד מסך ההתאגדות על מנת לחמוק מאחריות" (גרוס, בעמ' 242. ראו גם: חביב-סגל, בעמ' 281; אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל 46 (1989) (להלן: פרוקצ'יה); ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 362 (1992)). תוצאתה של "הרמת המסך" היא הרחבה בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות – כך, כל עוד נותר "מסך ההתאגדות" בעינו, "יריבותם של נושי החברה מצטמצמת ליריבות עם החברה עצמה בלבד"; ואילו עם הרמתו של "מסך ההתאגדות", נוצרת יריבות ישירה בין הנושים לבין בעלי המניות של החברה, המאפשרת לראשונים לתבוע מן האחרונים את חובותיהם כלפי החברה (חביב-סגל, בעמ' 282. ראו גם: ע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ, פסקה 90 [פורסם בנבו] (4.9.2015); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398, 435 (2010)).
הערה: ייתכנו גם מקרים הפוכים, בהם נושיו של בעל מניות בחברה יבקשו להרים את "מסך ההתאגדות" בכיוון הפוך, תוך ראיית נכסי החברה כנכסיו של בעל המניות, או תוך ראיית החברה כמי שנושאת בהתחייבויותיו של בעל המניות (וראו סעיף 6(ב) לחוק החברות, המתייחס גם למצב דברים זה. כן ראו: שרון חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי" עיוני משפט כח 5 (2005); ע"א 9147/16 עו"ד כהן, בנאמנות עבור רוכשי קבוצת הרכישה בנווה יעקב נ' עו"ד קרויזר, פסקות 23-16 [פורסם בנבו] (24.7.2018)). מצבים אלה, המכונים לעיתים "הרמת מסך הפוכה", חורגים ממסגרת הדיון הנוכחי.
4. הנה כי כן, המקרה הטיפוסי בו מועלית טענת "הרמת מסך" הוא כאשר נושה של חברה מבקש לתבוע את העומדים מאחורי החברה, קרי את בעלי מניותיה, בטענה שיש להטיל עליהם חיוב בו נושאת החברה. הוראת הדין המסדירה מצב דברים זה היא סעיף 6(א) לחוק החברות. על פי הוראת סעיף זה, ניתן לבצע "הרמת מסך" לטובת נושה של החברה נגד בעל מניות בה (להלן: הרמת מסך לטובת נושה), רק כאשר מוכח כי בעל המניות היה מודע לכך שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". להלן תובאנה שתי דוגמאות אופייניות למצבים אלו:
(א) פיצול פעילות עסקית אחת בין מספר חברות: ככלל, מכיר הדין הישראלי בשמירה על עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, גם כאשר מדובר
--- סוף עמוד 30 ---
באשכול חברות אחד, הכולל בתוכו מספר חברות קשורות (ובמבנה הקלאסי – חברת "אם" וחברות "בנות"). בהתאם, מוקם "מסך ההתאגדות" בין החברות השונות באשכול, באופן שאינו מאפשר לנושיה של חברה אחת "לרדת" לנכסיה של חברה אחרת באשכול לצורך פירעון חובם. ואולם, ייתכנו מצבים בהם פיצולה של הפעילות העסקית למספר חברות שונות נעדרת כל הצדקה כלכלית לגיטימית, וכל מטרתה התחמקות מפירעון חובות לנושים והברחת נכסים. במצב זה, בו מנוצל "מסך ההתאגדות" אך על מנת ליצור חיץ בין נכסיהן של החברות השונות ולהרחיקם מהישג ידם של הנושים, קמה הצדקה להרים את מסך ההתאגדות בין החברות באשכול ולראותן כאישיות משפטית אחת (ראו: חביב-סגל, בעמ' 341-326). אחת הדוגמאות המוכרות המוזכרות בהקשר זה, הממחישה היטב מצבים מן הסוג שתואר לעיל, היא דוגמת המוניות (ראו חביב סגל, שם). דוגמה זו, אשר התעוררה במספר פרשות בארצות הברית, נוגעת לחברת מוניות אשר בעליה רשמו כל אחת מן המוניות שבבעלותם תחת חברת בת נפרדת אשר המונית מהווה את כל רכושה. זאת, במטרה להגביל את מסת הנכסים ממנה ניתן יהיה להיפרע במקרה של הטלת אחריות משפטית בגין תאונת דרכים. הואיל ובמקרה זה הרציונל הכלכלי היחיד העומד מאחורי הפיצול האמור הוא הרצון להגביל נושים פוטנציאליים מלהיפרע את חובותיהם באמצעות מקורות הכיסוי שמספקות המוניות האחרות, הרי שמדובר בשימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אשר מצדיק הרמת מסך (יוער כי בתי המשפט בארצות הברית הגיעו בפרשות אלו דווקא למסקנה ההפוכה, וזאת בשל תפיסה לפיה יש לכבד את רצון הבעלים לגדר את אחריותו כלפי הנושים) (וראו לעניין זה גם: פרוקצ'יה, בעמ' 53, 74-71 (הרואה בדוגמת המוניות מקרה פרטי של מימון דק); גרוס, בעמ' 260-252; רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712, 717-716 (2000). לביקורת ביחס לשימוש במנגנון של "הרמת מסך" באשכול חברות, ראו: עדו לחובסקי דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות 91-65 (2014)).
(ב) חברה הממומנת ב"מימון דק": דוגמה נוספת שזכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה ובספרות עניינה במצבים של "מימון דק" בהם "ההון העצמי שהושקע בחברה, או סך כל נכסי החברה, אינם מספיקים לכסות את התחייבויותיה בשים לב לחיובים העלולים לצמוח בדרך העסקים הרגילה מניהולו של העסק. מימון דק יתרחש כאשר אין לחברה נכסים מספיקים לכיסוי הפסדים הצפויים מסיכונים עיסקיים שהיא מעורבת בהם, או כאשר נכסיה של החברה בנויים במידה רבה
--- סוף עמוד 31 ---
מהלוואות בעלי מניות, אשר יחסם לחברה בכובעם כמלווים הוא כיחס הנושים החיצוניים לתאגיד" (עניין אפרוחי הצפון, בעמ' 599, פסקה 30 לחוות דעתה של השופטת אילה פרוקצ'יה. כן ראו: אוריאל פרוקצ'יה "'מימון דק', הרמת המסך והגבלת האחריות בדיני חברות" עיוני משפט ו 526, 527 (1979) (להלן: פרוקצ'יה, מימון דק); ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד אבוקרט – מפרק, פסקה 39 [פורסם בנבו] (18.11.2010) (להלן: עניין ברק)). מצבים אלו מתאפיינים בהיעדרה של "כרית ביטחון" מספקת להבטחת פירעון חובם של הנושים החיצוניים של החברה, באופן שמביא, הלכה למעשה, להחצנת הסיכונים שנטלו על עצמם החברה ובעלי מניותיה בקשר עם הפעילות העסקית של החברה, והטלתם באופן בלעדי על כתפי הנושים החיצוניים. מצבים מסוג זה נתפסים כחוסר הגינות עסקית וניצול לרעה של האישיות המשפטית הנפרדת והאחריות המוגבלת של החברה, ועשויים להצדיק את הרמת "מסך ההתאגדות" בין בעלי המניות לחברה (ראו: עניין אפרוחי הצפון, בעמ' 602-600, 615-610; עניין ברק, בפסקה 40. יוער כי במצבים של "מימון דק" הכירה הפסיקה גם באפשרות של "הדחיית חוב" בעל המניות (המוסדרת בסעיף 6(ג) לחוק החברות), המהווה אמצעי מתון יותר מ"הרמת מסך". ראו: עניין אפרוחי הצפון, בעמ' 613-612. לסקירה רחבה על אודות הסוגיה של "מימון דק" בהקשרים של "הרמת מסך" ו"הדחיית חוב", ראו: פרוקצ'יה, מימון דק; פרוקצ'יה, בעמ' 75-52; חביב-סגל, בעמ' 306-301; גרוס, 250-247).
5. אם כן, בנסיבות בהן מוכח שימוש לרעה ב"מסך ההתאגדות", רשאי הנושה לבקש הרמת מסך נגד בעלי המניות שהיו מודעים לשימוש זה, תוך חיובם בחיובי החברה כלפיו. ודוק, ככל שיקבע כי קיימת הצדקה בנסיבות העניין לביצוע "הרמת מסך" לטובת נושה, הרי שאין בכך כדי ליצור חבות חדשה לזכות הנושה, אלא להביא לכך שהחבות הקיימת של החברה כלפי הנושה תוטל גם על בעל המניות כלפיו מבוצעת "הרמת המסך" (וזאת בנוסף להיותה מוטלת על החברה).
6. די במושכלות היסוד האמורים כדי ללמדנו את ארבע המסקנות הרלוונטיות לצורך הכרעה בסוגיית ההתיישנות שמתעוררת בענייננו, אילו היה מדובר במקרה שגרתי של "הרמת מסך" לטובת נושה:
(א) "הרמת מסך" לטובת נושה נגד בעל מניות אינה מחייבת כי החברה תימצא בהליכי חדלות פירעון, אלא היא אפשרית כאשר מתקיימים התנאים
--- סוף עמוד 32 ---
הקבועים בסעיף 6(א) לחוק החברות, וזאת בין אם החברה מצויה בהליכי חדלות פירעון ובין אם לאו. אם תאמר אחרת, הרי שככל שהחברה אינה מצויה בהליכי חדלות פירעון, תנאי מקדים להעלאת טענה ל"הרמת מסך" היה שהנושה ייזום הליכי חדלות פירעון נגדה. ואולם, דרישה מכבידה שכזו לא רק שאינה קבועה בסעיף 6(א) לחוק החברות, אלא שגם מבחינה עניינית אין בה כל טעם, במיוחד כאשר מדובר בחברה שברור לכל כי היא ריקה מתוכן.
(ב) "הרמת מסך" נגד בעל מניות לטובת נושה איננה עילת תביעה העומדת בפני עצמה, אלא מנגנון משפטי באמצעותו מורחבת עילת תביעה קיימת מכוח הדין, כך שהחייב בה איננו רק החייב המקורי (החברה), אלא גם חייב נוסף (בעל המניות שנמצאה הצדקה להטיל עליו את חבויות החברה). ודוק, הרחבה זו עשויה להיות מוצדקת בשל נסיבות שהיו קיימות כבר במועד היווצרות עילת התביעה (כמו במקרה של פיצול פעילות עסקית אחת בין מספר חברות), או בגין נסיבות שנוצרו לאחר מכן, בסמוך למועד בו היה על החברה לפרוע את החוב, ואולי גם לאחר מכן (כמו במקרה של "מימון דק").
(ג) בהיות "הרמת המסך" מנגנון להרחבת חבות קיימת (באמצעות הטלתה על בעל מניות ולא רק על החברה), ולא עילת תביעה העומדת בפני עצמה, מבחינה אנליטית דין ההתיישנות החל על התביעה צריך להיבחן ביחס לעילה אשר בגינה נדרשת "הרמת המסך" (קרי, החוב אותו תובע הנושה), ולא ביחס לנסיבות שבגינן קמה הצדקה ל"הרמת המסך" (קרי, עצם השימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה). במובן זה, דומה מנגנון "הרמת המסך" למנגנונים אחרים של הרחבת או העברת זכויות או חבויות, כדוגמת "המחאת זכות", "המחאת חבות" או "תחלוף" (ראו, למשל: ע"א 8299/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' חרושת מתכת בית השיטה (בהח) בע"מ, פסקה 24 [פורסם בנבו] (15.3.2015). לעניין "תחלוף", ראו: ע"א 206/20 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' טי.אנד.אם גושן – שירותי ביטחון בע"מ, פסקאות 59-58 [פורסם בנבו] (13.12.2021)). בכל המצבים הללו, שאלת ההתיישנות נבחנת ביחס לזכות שהמנגנון המשפטי מאפשר את העברתה או את הרחבתה, ואין טעם של ממש לבחון אותה ביחס לנסיבות שהובילו להפעלת המנגנון עצמו. זאת ועוד, גם מבחינה מעשית, מאחר שהמנגנון של "הרמת מסך" מופעל בשל נסיבות המתקיימות, לכל המוקדם, במועד היווצרות הזכות בה מדובר (שכן ככל
--- סוף עמוד 33 ---
שבמועד היווצרות הזכות כבר לא מתקיימות הנסיבות האמורות, הרי שממילא לא קמה הצדקה להפעלת המנגנון של "הרמת מסך" ביחס לאותה זכות), די בבחינת השאלה אם הזכות עצמה התיישנה, ואין צורך בבחינה נפרדת של התיישנות הנסיבות שהובילו להפעלתו של מנגנון זה.
הערה: מבחינה עיונית ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם יתקיים חריג המאריך את תקופת ההתיישנות ביחס לעילת התביעה, אשר איננו רלוונטי לכאורה לנסיבות המצדיקות "הרמת מסך". תלו למשל מקרה בו הנושה מודע לנסיבות היוצרות את הבסיס ל"הרמת מסך", אך אינו מודע לנסיבות היוצרות את החוב (כגון שהוא יודע שהחברה מתנהלת ב"מימון דק", אך אינו יודע כי היא חייבת לו כספים). במצב דברים זה, אפשר מבחינה מעשית להגיע למסקנה כי החוב לא התיישן, ואילו טענת "הרמת המסך" התיישנה. ואולם, לשיטתי, עדיין אין מקום לעשות כן, וזאת מן הטעם האנליטי, בהיות "הרמת המסך" מנגנון להרחבת חבות. כפי שהדוגמה לעיל מדגימה, התוצאה האנליטית גם רצויה מבחינת שיקולי המדיניות (שכן נושה שאינו ידע על החוב, ממילא אינו נדרש לטעון ל"הרמת מסך").