בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7247/19
וערעור שכנגד
לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל
כבוד השופטת ע' ברון
כבוד השופט ג' קרא
המערערות והמשיבות שכנגד: 1. PFIZER INC
2. PFIZER IRELAND PHARMACEUTICALS
3. פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ
נ ג ד
המשיבות והמערערות שכנגד: 1. אוניפארם בע"מ
2. תרימה מוצרי רפואה ישראליים בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 19.09.2019 בת"א 028676-05-13 [פורסם בנבו]
תאריך הישיבה: י"ג בתמוז התשפ"א (23.06.21)
בשם המערערים: עו"ד ליעד וטשטיין; עו"ד אמירה מנגלוס; עו"ד אורן ויינר
בשם המשיבים: עו"ד עדי לויט; עו"ד דבורה קאזיס
פסק-דין
המשנה לנשיאה נ' הנדל:
1. תיק זה עוסק בשאלה האם ניתן היה לקצר – כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי – את אורך תקופת הפטנט שרשמו המערערות, שלפי הנטען הגן על תרופת הוויאגרה.
הקדמה קצרה: ככלל, פטנט ניתן לעשרים שנה מיום הגשת בקשת הפטנט, אך החוק מונה חריגים לכך, לכאן ולכאן. מן הצד האחד, לדוגמא, במקרה שבו רשם הפטנטים מגלה במהלך תקופת הפטנט כי נמסר פרט מטעה במסגרת בקשת הפטנט, הוא רשאי, בין היתר, לקצר את תקופת הפטנט (סעיף 18ג(1)(ג) לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967). מן הצד השני, הדין מאפשר גם להאריך את תקופת הפטנט בהקשר של תרופות וציוד רפואי. בתחום זה יש הצדקה מיוחדת להאריך את התקופה, היות ששיווק התרופה מותנה בתהליך לא קצר של קבלת רשיון ממשרד הבריאות, כפי שיורחב להלן. לפיכך קבע המחוקק את האפשרות להאריך את תקופת פטנט שמגן על ציוד או תכשיר רפואי בחמש שנים או פחות מכך, לפי נסיבות ומבחנים שונים (סימן ב'1 לפרק ד לחוק הפטנטים).
הערעור שלפנינו עוסק בקביעת בית המשפט המחוזי (ת"א (ת"א) 28676-05-13, [פורסם בנבו] כב' השופטת ת' אברהמי), לפיה יקוצר, למעשה, אורך תקופת פטנט – לא מכוח אחד מסעיפי חוק הפטנטים אלא מטעמים של תום לב, מניעות והשתק.
2. זהו, בתמצית, הרקע הדרוש לליבון השאלה המרכזית שבה עלינו להכריע בערעור זה: לחברת פייזר (כפי שיכונו להלן יחד המערערות) ניתנו שני פטנטים שרלוונטיים לענייננו. הפטנט הראשון (שמספרו 98482, ושיכונה להלן לשם הנוחות: פטנט 1) תבע, בין היתר, שימוש בחומר בשם סילדנאפיל (Sildenafil). הפטנט השני (שמספרו 109873, ולהלן יכונה בקיצור: פטנט 2) התייחס, בתביעה הרלוונטית לענייננו, לשימוש בסילדנאפיל לשם טיפול באין אונות (להלן: ED (Erectile dysfunction)). לטענת פייזר, תרופת הוויאגרה שייצרה ושיווקה הייתה מוגנת באמצעות שני הפטנטים: החומר הפעיל בה הוא סילדנאפיל, בהתאם לתביעת פטנט 1; והיא משמשת לטיפול ב-ED, בהתאם לתביעת פטנט 2.
בשנת 2012 פקע תוקפו של פטנט 1. בשנת 2013 – לאחר פקיעת פטנט 1 ולפני פקיעת פטנט 2, שהיה אמור לפקוע בשנת 2014 – השיקה אוניפארם (כפי שיכונו להלן המשיבות) תכשיר בשם "תרים". החומר הפעיל בתכשיר זה הוא סילדנאפיל, והתכשיר נועד, לפי הרשיון שניתן לו במשרד הבריאות, לטפל ב-ED. פייזר הגישה נגד אוניפארם תובענה בגין הפרת פטנט 2 וביקשה סעדים שונים, ובין היתר פיצויים וצו למתן חשבונות.
במסגרת כתב הגנתה העלתה אוניפארם טענות שונות, ובין היתר כי יש לקבוע שפטנט 2 חסר תוקף, ולחלופין כי היא לא הפרה אותו. במסגרת פסק הדין היה בית משפט קמא נכון להניח – אף כי לא הוכרעו כל טענות הצדדים בעניין זה – כי לא נפל פגם בפטנט כשלעצמו וכי פעולותיה של אוניפארם מפרות אותו. למרות זאת נדחתה התובענה, נוכח קביעת בית המשפט שיש לראות את פטנט 2 כאילו פקע בשנת 2012, במועד שבו פקע פטנט 1. פירושה של קביעה זו הוא שגם בהנחה שלא נפל כל פגם בפטנט 2, יש לקצר את תקופתו, כך שתעמוד על תקופה של פחות מ-18 שנה. קביעה זו עומדת במוקד ערעורה של פייזר. בטרם נציג את התשתית להכרעה קמא, נעיר כי אוניפארם חולקת על חלק מהתיאור לעיל, אולם בשלב זה נצעד בעקבות הכרעת בית המשפט המחוזי. כפי שנראה בהמשך, די בכך לשם הכרעת הערעור הנוכחי.