בית משפט השלום ברמלה
ת"א 61964-03-22 שני נ' זיגדון
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופטת אביגיל פריי
תובעת
פזית שני, עו"ד
נגד
נתבעת ליאת זיגדון
פסק דין
1. לפני תביעה שעניינה טענות התובעת כי הנתבעת הוציאה דיבתה רעה וזאת הן בשיחה שניהלה עם עורכות דין במשרדה והן בעקבות תלונה שקרית שהגישה כנגדה בוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד.
על העובדות נשוא התביעה אין מחלוקת בין הצדדים, שכן הנתבעת תיעדה בהקלטה את השיחה שהתקיימה בינה לבין עורכות הדין ממשרד התובעת, והקלטה זו הועברה לעיון התובעת וביהמ"ש. לפיכך הסכימו הצדדים כי יסכמו בע"פ טענותיהם וביהמ"ש ייתן פסק דינו על בסיס העובדות המוסכמות וסיכומי הצדדים.
2. בקליפת אגוז יפורט: התובעת ייצגה את בעלה של הנתבעת במסגרת הליכים שנוהלו בינו לבין גרושתו. לצורך הליכים אלה נמסר לידי התובעת שיק שהיה חתום ע"י הנתבעת אולם תוכנו ותאריכו לא מולאו על ידה. הצדדים נחלקו ביחס לסיבת מסירת השיק לידי התובעת כאשר התובעת טענה כי היה מדובר בשיק בטחון לצורך הבטחת תשלום שכר טרחתה ואילו הנתבעת טענה כי המדובר היה בשיק שנמסר לצורך כיסוי הוצאות האגרות לניהול ההליך. כך או כך התובעת ניהלה ההליכים מטעמו של בעלה של הנתבעת אולם הוא לא נשא בשכר טרחתה.
התובעת פעלה להפקדת השטר ביום 29.4.21 וביום 5.5.21 התייצבה הנתבעת במשרדה שכן לא הצליחה ליצור עימה קשר טלפוני. בשיחה שנוהלה בין הנתבעת למי שנכחו באותו מועד במשרד (ואשר בכתב התביעה עולה כי המדובר בעורכות דין העובדות באותו משרד) טענה בפניהן הנתבעת כי התובעת זייפה את השיק שנמסר לידיה וביקשה כי התובעת תחזור אליה טלפונית. בנוסף, ביום 9.5.21 וביום 26.7.21 הגישה הנתבעת תלונה כנגד התובעת בלשכת עוה"ד שהתבררה במסגרת ועדת האתיקה של הלשכה. בסופו של יום, לאחר קבלת הבהרות התובעת והנתבעת, נגנזה התלונה שכן הוברר כי הנתבעת היא שחתמה על השיק ולפיכך לא זייפה התובעת את השיק כפי שנטען כנגדה.
3. לטענת התובעת מעת שאין מחלוקת על עובדות התביעה הרי שעל ביהמ"ש לחייב את הנתבעת לשאת בנזקי התובעת כפי שכומתו בכתב התביעה. דברי הנתבעת כוננו לפגוע בתובעת, אשר אכן נפגעה כלכלית עקב הגשת תלונת השווא כנגדה בלשכת עוה"ד. התנהלות הנתבעת מצביעה על כך שלא קמה לה הגנה כלשהיא ביחס להתבטאויותיה המהוות הוצאת דיבת התובעת, כי הדברים סותרים את חזקת תום הלב וכי ייחוס ביצוע עבירה פלילית למאן דהוא, ובמיוחד לעו"ד, מהווה לשון הרע כהגדרתה בחוק.
4. לטענת הנתבעת הדברים המיוחסים לנתבעת אינם לשון הרע, ואף אם ניתן לראות בהם לשון הרע כהגדרתו בחוק הרי שעומדת לנתבעת ההגנות הקבועות בדין בהיות הדברים הבעת דעה, וכן טענה הנתבעת כי הדברים והתלונה נכתבו מדם ליבה, בתום לב מוחלט ולא מתוך רצון לפגוע בתובעת. כן טענה הנתבעת כי משמיעת ההקלטה של השיחה שנוהלה במשרד התובעת עולה בבירור כי התנהלה בטונים רגועים ולא בצעקות כפי שנטען ע"י התובעת וזאת במטרה להעצים טענותיה כנגד הנתבעת. לדידה של הנתבעת יש מקום לאור כל האמור להורות על דחיית התביעה על הסף.
דיון ומסקנות-
5. ביהמ"ש עסקו לא אחת בשאלה האם הגשת תלונה כנגד עו"ד מהווה עבירה על הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965 (להלן: החוק, חוק איסור לשון הרע). כבר כעת ראוי להבהיר כי יש מקום להגן על האפשרות להגיש כנגד מאן דהוא תלונה לגורם המקצועי הרלוונטי גם אם בסופו של יום תידחה התלונה. זאת ע"מ לוודא אי ניצול לרעה של סמכויות וכוח ע"י גורם מקצועי וכן כדי להקטין את האפשרות להגשת תביעות השתקה כנגד מי שהגורם המקצועי חפץ ברעתו. לא בכדי קבע המחוקק בס' 15(8) לחוק אישור לשון הרע כי תלונה בפני גורם מוסמך תהווה הגנה טובה כנגד טענת לשון הרע כל עוד הוגשה בתום לב.
בשים לב לאמור, יש ראשית לבחון האם דברי הנתבעת מהווים לשון הרע כהגדרתן בחוק איסור לשון הרע, וככל והתשובה לכך חיובית- האם הנתבעת נהנית מן ההגנות הקבועות בחוק ביחס לאמרותיה.
ודוק, אין בעובדה כי לא קיימת מחלוקת עובדתית כדי להביא באופן מיידי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי התנהלות הנתבעת מהווה פרסום לשון הרע האסור בדין.
6. כידוע, הכלל בדבר נטל ההוכחה במשפט האזרחי הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" ומשמעות הדברים הינה כי בעל דין, ובענייננו התובעת, המבקשת לזכות בפיצוי מכוחה של זכות הקבועה בדין, להוכיח במאזן ההסתברויות כי מתקיימות העובדות המבססות את קיומה של אותה זכות. בהתאמה, על התובעת להרים את נטל הראיה כי הפרסומים אשר הנתבעת אישרה כי בוצעו על ידה, מהווים פרסום לשון הרע כהגדרתם בדין. במידה והמסקנה, לאחר בחינת הראיות תהיה חיובית, יש לבחון האם לנתבעת עומדות אחת או יותר מן ההגנות המפורטות בחוק. הנטל להוכיח קיום ההגנות מוטל על כתפי הנתבעת כמי שטוענת לקיומן. (וראו דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, תק-על 98(2)).
7. ראשית יש לבחון, האם הפרסומים עליהם מצביעה התובעת מהווים פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.
החוק מגדיר לשון הרע בס' 1 כ-
"דבר שפרסומו עלול –
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
לעניין פרסום קובע החוק בס' 2-
"פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."
יודגש כי ע"פ הוראות הדין אין צורך להוכיח קיומה של פגיעה בפועל בשמו הטוב של האדם אלא די בכך שהפרסום "עלול" להביא למצבים המנויים בחלופות בס' 1 לחוק (ע"א 8345/08 נתן נ' מכרי (27.7.11)). בנוסף קבעה פסיקת ביהמ"ש כי המבחן לבחינת השאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע הינו המבחן האובייקטיבי לפיו פרסום ייחשב לשון הרע רק אם ייתפס ככזה ע"י האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פד"י לא(2) 281).
אשר למסגרת הנורמטיבית אותה על ביהמ"ש לבחון, ההכרעה בשאלת חיובו של הנתבע כלפי התובע בעילה של לשון הרע נבחנת בהליך הכולל ארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק; השלב האחרון, אשר נבחן ככל ששלושת השלבים הקודמים מתקיימים הוא שלב הפיצויים (ראה עניין שוקן, ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.08).
8. כעולה מתמליל השיחה שצורף ע"י הנתבעת ומהאזנה לו, הנתבעת טענה בפני שתי עורכות דין ממשרדה של התובעת כי "היא זייפה את השיק הזה" (עמ' 2 שורות 9-10 ושוב בשורה 12 ובשורה 18). גם בתלונות שהגישה הנתבעת כנגד התובעת ביום 9.5.21 וביום 26.7.21 טענה הנתבעת כי התובעת זייפה את השיק שנמסר לידיה.
אין מחלוקת כיום כי התובעת לא זייפה את השיק כפי שנטען כנגדה.
זיוף שטר הינו עבירת פלילית בהתאם להוראות ס' 418 לחוק העונשין. משכך, הנתבעת ייחסה לתובעת ביצוע עבירה פלילית בפני אותן עורכות דין, אשר הנתבעת לא הייתה מודעת לזהותן ותפקידן והיו מבחינתה עובדות במשרדה של התובעת. כך גם בתלונה שהוגשה על ידה ללשכת עורכי הדין.
פסיקת ביהמ"ש כבר קבעה לא אחת כי האשמה בביצוע עבירה פלילית הינה לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע (וראו ת"א (ת"א) 38726-06-20 מרכז משען בע"מ נ' דוד מנע (9.1.23)). יפים הדברים במיוחד לאור משלח ידה של מהתובעת, החשיבות הנודעת לאמינות ולשמירה על הוראות החוק דווקא ע"י מי שעוסק למחייתו בחוק ובמשפט.
דברי הנתבעת ביחס לתובעת מייחסים לה פעולת מרמה. הדברים נאמרו בפני שתי נשים שאינן התובעת וכן בפניה בכתב בתלונה ללשכת עוה"ד. משכך, הדברים מהווים פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה יש לדחות את התביעה על הסף.
9. עם זאת, כאמור לעיל, אין די בקביעה כי המדובר בלשון הרע ויש לבחון כעת האם עומדת לנתבעת הגנה מן ההגנות הנתונות במסגרת הוראות חוק איסור לשון הרע.
הנתבעת טענה כי הדברים שנאמרו ע"י הנתבעת היו בגדר הבעת דעה ולפיכך הינם חוסים תחת ההגנה הקבועה בס' 15 (4) לחוק איסור לשון הרע הקובע-
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(4)
הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"
עיון בתמליל השיחה שנוהלה מעלה כי טענה זו אינה מתיישבת עם דבריה של הנתבעת, אשר ציינה בפני בנות שיחה כי התנהלות התובעת אינה מוטלת בספק וכי היא זייפה את השיק. הדברים נוסחו כעובדה ולא כאפשרות ולפיכך קשה להלום הגדרתם כהבעת דעה על התנהגותה.
משכך, לא עומדת לנתבעת הגנת הבעת הדעה הקבועה בחוק איסור לשון הרע.
10. הנתבעת טוענת בנוסף לקיומה של הגנה מכוחו של ס"ק (8) הקובע-
")8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"
פסיקת ביהמ"ש דנה לא אחת בהגנה זו ביחס להגשת תלונה לפני לשכת עוה"ד וקבעה כי עצם הגשת תלונה ללשכת עוה"ד הינה הגשת תלונה לרשות מוסמכת (וראו רע"פ 3742/18 פלוני נ' פלוני, פסקה 8, 25.7.18). על מנת ליהנות מן ההגנה הקבועה בס' 15, על הנתבעת להראות כי פעלה בתום לב בנסיבות המנויות בס' 16 לחוק איסור לשון הרע –
"16.
(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
הס' קובע שתי חזקות, כאשר מקום בו הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בס' 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות- תעמוד לו חזקת תום הלב. מקום בו הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו, או שלא היה אמת והמפרסם לא נקט באמצעים סבירים טרם הפרסום לוודא אמיתותו או שהתכוון לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה לשמירה על הערכים המוגנים בס' 15, הרי שכל אלה מקימים חזקה לפיה הפרסום בוצע בחוסר תום לב.
השופט עמית הגדיר במסגרת ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16) את המבחנים בהם על ביהמ"ש להתמקד בבחינת חובת תום הלב הקבוע בס' 16 וסיכם-
" כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד".
בנוסף, מצופה כי התלונה תהיה בהלימה לנשוא התלונה כאשר תלונה שתשתמש בלשון בוטה ומתלהמת עשויה להביא למסקנה כי לא שמורה למתלונן חזקת תום הלב בשים לב לאמור.
עיון בתלונה שהוגשה ע"י הנתבעת מביא למסקנה כי היא חוסה תחת ההגנה הקבועה בחוק שכן הפרסום נעשה לרשות מוסמכת ולא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות ומשכך עומדת לה חזקת תום הלב הקבוע בחוק איסור לשון הרע. עיון בתלונה לא מעלה כי מתקיימת החזקה ביחס לחוסר תום ליבה של הנתבעת.
לא כך פני הדברים ביחס לשיחה שניהלה הנתבעת במשרדה של התובעת. שיחה זו אינה תלונה בפני רשות מוסמכת והנתבעת לא הצביעה על כל הגנה אחרת העומדת לה ביחס להאשמתה של התובעת בעבירה פלילית בפני עורכות דין העובדות במשרדה.
הגשת התלונה ללשכת עורכי הדין מחזקת, מאידך, את טענת התובעת כי כוונת הנתבעת הייתה לגרום לה לנזק כלכלי וזאת גם אם לא הוכח קיומו של נזק כאמור. לו הייתה הנתבעת מסתפקת בשיחה ובבירור המחלוקת מול התובעת- דיינו, אולם הנתבעת מצאה גם לפעול ולהתלונן ביחס להתנהלות התובעת וזאת מתוך מטרה להקשות עליה ע"י הגשת התלונה. הנתבעת ציינה, ספק איימה, כי בכוונתה לעשות כן בשיחה שניהלה במשרדה של התובעת תוך שהיא מבהירה את כוונותיה לפעול כנגד התובעת (וראו עמ' 3 שורות 23-24). משכך, לא יכול להיות ספק כי בכוונת הנתבעת היה לבזותה בשל ייחוס פעולה פלילית של זיוף לתובעת ואף היא מובילה לקביעה כי דבריה של הנתבעת במשרד התובע מהווים פרסום לשון הרע שאינו חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק.
11. לעניין היקף הפיצוי אבהיר כי האזנה להקלטת השיחה מעלה שאין המדובר בשיחה שהתנהלה בצעקות מצידה של הנתבעת. בחירתה של התובעת לטעון בכתב התביעה כי התנהלותה של הנתבעת הייתה "בצעקות רמות" כוונה כדי להשחיר פניה של הנתבעת ומשכאמור לעיל, משמיעת הקלטת ברור כי אין אלה פני הדברים, נזקפת אמירה זו לחובתה של התובעת בבואי לשקול את הפיצוי הראוי ביחס להפרת הוראות חוק איסור לשון הרע ע"י הנתבעת. כך גם יש לקחת בחשבון כי המדובר בפרסום יחיד שנקבע כי אינו חוסה תחת הגנות חוק איסור לשון הרע, היקפו המצומצם ותוך שימת לב למקום התרחשותו.
הנתבעת טענה כי התובעת לא הוכיחה פגיעה בפועל בהכנסותיה חרף טענותיה כי הייתה להתנהלות הנתבעת השפעה ממשית על הכנסותיה, אולם בשים לב להוראות החוק אין צורך בהוכחת נזק כלשהוא ע"מ להיות זכאי לקבלת פיצוי בהתאם להוראות החוק. משכך, לא הייתה חובה על התובעת להוכיח פגיעה ממשית בהכנסותיה.
כך גם העובדה כי מעיון בתלונה ומהאזנה לשיחה נראה כי הנתבעת האמינה שהתנהלות התובעת מהווה זיוף השיק, גם אם לא זייפה התובעת את השיק ועשתה בו שימוש, לטענתה, בהתאם להרשאה שניתנה לה. במאמר מוסגר אציין כי איני מוצאת להכריע בשאלת התנהלות הצדדים עובר למסירת השיק ומימושו שכן אין הדברים נצרכים לצורך ההכרעה בתובענה שלפני. כן אני לוקחת בחשבון את היעילות הדיונית בה התנהלו הצדדים והעובדה כי התיק הגיע להכרעה ללא צורך בשמיעת ראיות.
12. לאור העובדה כי קבעתי כי הנתבעת התכוונה לגרום לתובעת לפגיעה, אני מעמידה את סכום הפיצוי על סך 5000 ₪ ואת כפל הפיצוי בהתאם לס' 7א (ג) לחוק ע"ס 10,000 ₪.
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 10,000 ש"ח וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 2,600 ₪.
הנתבעת תישא גם באגרה בה נשאה התובעת כפי ששולמה ותשולם.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה עד למועד תשלומם בפועל.
התובעת תישא בתשלום מחצית שניה של אגרה.
זכות ערעור כדין.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.
ככל ולא תעתור הנתבעת לקבלת ההתקן שמסרה לידיה בתוך 7 ימים, תהא המזכירות רשאית להשמיד ההתקן.
ניתן היום, ט' אדר תשפ"ג, 02 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.