בבית המשפט העליון
רע"א 5926/22
לפני: כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט י' וילנר
כבוד השופט ע' גרוסקופף
המבקשים: 1. רון סלע
2. תמיר פורמג'ו
נ ג ד
המשיב: יוסף שוחט
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.6.2022 בע"א 5556-09-20 שניתן על-ידי כבוד השופטים: י' שבח – סג"נ, י' אטדגי וט' לוי-מיכאלי
תאריך הישיבה: ב' בשבט התשפ"ג (24.1.2023)
בשם המבקשים: עו"ד דורון אפיק; עו"ד יאיר אלוני
בשם המשיב: עו"ד רותם שור
פסק-דין
השופט נ' סולברג:
1. בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 6.6.2022, בע"א 5556-09-20 (השופטת י' שבח – סג"נ, והשופטים י' אטדגי ו-ט' לוי-מיכאלי), שבגדרו התקבל חלקית ערעור המשיב, ונדחה ערעור שכנגד מטעם המבקשים, על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מיום 29.6.2020, בת"א 21303-05-17 ובת"א 19644-05-17 (השופט נ' אשכול).
רקע עובדתי והליכים קודמים
2. המבקשים, רון סלע ותמיר פורמג'ו, והמשיב, יוסף שוחט, ניהלו ביניהם מגעים עסקיים, במסגרת "מיזם בתחום הזהב והיהלומים באפריקה". במהלך חודש פברואר 2010, העביר יוסף למבקשים, או לחברה בבעלותם (קיימת עמימות עובדתית בעניין זה), דרך צד שלישי – דוד חלפון ז"ל, סך של 60,000 דולר לטובת מימון המיזם. בהמשך, ביום 25.5.2010, העבירה חברת J.S.H SECURITY IND LTD (להלן: JSH), שנמצאת בבעלות יוסף, סך של 100,000 דולר, לחברה בבעלות המבקשים, DARGO COMPANY LTD (להלן: דרגו). העברה זו סווגה על-ידי הצדדים כהלוואה לטובת מיזם עסקי שיתבצע בטנזניה.
3. ביום 5.8.2010, נחתם הסכם בין המבקשים לבין יוסף (להלן: ההסכם). מפאת חשיבותו, אביא את עיקריו כלשונם:
"הואיל ו[המבקשים] הקימו מיזם בתחום הזהב והיהלומים בטנזניה להלן: 'המיזם';
והואיל ו[יוסף] השקיע ביום 3.5.10 במיזם סך של 160,000 $ (מאה ושישים אלף דולר של ארה"ב);
והואיל ו[המבקשים] התחייבו להחזיר ל[יוסף] בגין השקעתו במיזם סך של 350,000 $ (שלוש מאות וחמישים אלף דולר של ארה"ב);
והואיל והצדדים מעוניינים לקבוע את תנאי החזר הכספים כמפורט בהסכם זה;
אי לכך הוסכם והותנה בין הצדדים כדלקמן:
1. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד הימנו.
2. רון סלע ותמיר פורמגיו שניהם ביחד וכל אחד לחוד מתחייבים לשלם ל[יוסף] סך של 350,000 $ (שלוש מאות ו[ח]מישים אלף דולר) במועדים ובתנאים כדלקמן:
א. סך של 350,000 $ ישולם בחמ[י]שה תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 70,000 $ כ"א כאשר התשלום הראשון ישולם ביום 1.12.10.
ב. להבטחת התשלומים ימסרו ה[מבקשים] ל[יוסף] חמש שטרי חוב ו/או המחאות ע"ס 70,000 $ כ"א משוכים וחתומים על ידם לפק' יוסף שוחט למועדים הנקובים בסע' א' לעיל.
ג. רון סלע ותמיר פורמגיו רשאים להעביר את התשלום מכל חברה שבבעלותם.
[...]
3. הצדדים מצהירים כי כפוף לפרעון התשלום של 350,000 $ במלואו ובמועדו לא תהיה לצדדים כל תביעה ו/או טענה האחד כלפי רעהו בגין עסקאות שבוצעו ביניהם עד ליום חתימת הסכם זה".
4. ביום 2.3.2017, לאחר מגעים שונים בין הצדדים במשך השנים – הן במטרה להסדיר את החזר החוב, הן בנסיון לפתח אפיקי השקעה נוספים – הגיש יוסף את שטרות החוב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. המבקשים מנגד, הגישו התנגדות לביצוע השטרות. ביום 29.10.2017, לאחר דיון לפני רשם בית משפט השלום – התקבלה הבקשה, ובהתאם לכך, נפתח הליך בבית משפט השלום.
5. ביום 29.6.2020, דחה בית משפט השלום את תביעתו של יוסף למימוש השטרות. לגבי הכספים שהעביר יוסף לדרגו טרם כריתת ההסכם, בסך של 160,000 דולר (להלן: ההשקעה הראשונית), נקבע, כי המבקשים כלל לא היו צד ישיר להעברות אלה; משכך, מאחר ש"לא הוצג כל מסמך ממנו עולה התחייבות שלהם להשיב סכום זה ו/או חלק ממנו", הרי ש"עובר לחתימה על ההסכם והחתימה על השטרות, מי מה[מבקשים] לא היה ערב ו/או חייב באופן אישי להחזיר סכום כלשהו לא ל[יוסף] ולא לחברה בבעלותו". אשר להסכם נקבע, כי אינו עומד בזכות עצמו, אלא שהוא חלק ממערכת הסכמית רחבה בין הצדדים, שכללה הסכם נוסף – שזכרו לא בא בכתובים. לפי ההסכם הנוסף בעל-פה, כך קבע בית משפט השלום, יוסף יתחייב להשקיע סך של מיליון דולר במיזם המשותף, ובתמורה יקבל 33% ממניות החברה שהוקמה לטובת המיזם, כאשר החזרת השקעותיו של יוסף, באמצעות מימוש השטרות המוזכרים בהסכם, תבוצע מרווחי המיזם. בתוך כך נקבע, כי "הגרסה של ה[מבקשים] לחתימתם על ההסכם כנגד התחייבות [יוסף] להשקיע במיזם עדיפה על גרסת [יוסף], לפיה ההסכם עומד בפני עצמו ונכתב בעקבות בקשת ה[המבקשים] להסדיר חובם ל[יוסף]"; וכי אין היגיון בגרסתו של יוסף, שכן "אדם סביר שהינו איש עסקים ופועל למטרת רווח, לא יתקשר בעסקה בה יצטרך להחזיר כפל ההלוואה שכלל לא לקח וכלל לא היה חייב בפירעונה, ובתוספת ריבית שנתית בשיעור 24%". לבסוף נקבע, כי ממכלול הראיות עולה, כי "בעת שחתמו [המבקשים] על ההסכם ועל השטרות, סברו, על סמך מצג של [יוסף] והתחייבות שנתן בעל פה, כי חתימתם מותנית בהתחייבותו של [יוסף], להשקעת מיליון דולר ארה"ב בחברה שבבעלותם, לטובת המיזם הנוסף שהחלו לקדם, וראו בהשקעתו העתידית תמורה. [יוסף] לא השקיע, לאחר החתימה על השטרות, במיזם של [המבקשים] ולא נתן התמורה המובטחת"; משכך, חל "כישלון תמורה בגין השטרות", ואין מקום להורות על מימושם.
6. ביום 2.9.2020, הגיש יוסף לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין. ביום 4.11.2020, הגישו המבקשים ערעור שכנגד, בגין אי פסיקת הוצאות ושכר טרחה. הערעור שהגיש יוסף – התקבל חלקית. נקבע, כי קביעת בית משפט השלום, שלפיה התביעה בגין החוב בסך של 160,000 דולר, צריכה היתה להיות מופנית כלפי דרגו, ולא כלפי המבקשים – "עומדת בסתירה מובהקת לאמור בהסכם". זאת, שכן בהסכם נכתב במפורש, כי "ה[מבקשים] התחייבו להחזיר ל[יוסף] בגין השקעות במיזם סך של 350,000 דולר", וכי "רון סלע ותמיר פורמגיו שניהם ביחד וכל אחד לחוד מתחייבים לשלם לשוחט סך של 350,000 דולר"; מה גם, שהמבקשים חתומים באופן אישי על ההסכם ועל שטרי החוב, והתנהלותם לאחר ההסכם מעידה כי "ראו בחוב [...] כחוב אישי". בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, בהקשר זה, כי "גם אם – טכנית – הסכום הועבר על ידי [יוסף] לדרגו, אין כל מניעה לראות בכך כהעברה ל[מבקשים] אישית, כשמדובר בחברה שבשליטתם, וכשהדבר נעשה כך לבקשתם (ודאי ש[יוסף] לא עשה כך על דעת עצמו)".
7. בהתייחס להסכם, קיבל בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום, שלפיה ההסכם הוא חלק ממערכת הסכמות בין הצדדים, אשר כללה גם התחייבות בעל פה מצד יוסף – שלא מומשה – להשקיע מיליון דולר במיזם. יחד עם זאת, נקבע כי ההשקעה הנוספת מצד יוסף, באה בגדר תנאי מתלה בחוזה, ומשתנאי זה לא התקיים – החוזה בטל, וקמה חובת השבה הדדית. משמעות הדבר, כך נפסק, היא כי על המבקשים להשיב ליוסף סך של 160,000 דולר, בגין ההשקעה הראשונית. אשר לערעור שכנגד שהגישו המבקשים, לגבי פסיקת ההוצאות, נקבע, כי דינו להידחות, וכי גם בערעור, אין מקום להשית הוצאות על הצדדים.
המבקשים סירבו להשלים עם הכרעת בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה שלפנַי.
עיקרי טענות הצדדים
8. המבקשים טוענים, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי ניתן היה להפנות את התביעה כלפיהם, חרף העובדה שהכספים הועברו מיוסף לדרגו, ולא אליהם באופן אישי. לטענתם, ההעברה הראשונה, על סך של 60,000 דולר, "נעשתה עבור עסקה של [יוסף] ושותפיו כשחברה בשליטת המבקשים היא קבלן ביצוע בלבד", מבלי שנוצר כל קשר חוזי בינם לבין יוסף. משכך, גם לא נוצרה כל יריבות בינם לבין יוסף עקב ההעברה, וככל שיש ליוסף טענות ביחס להעברה זו – עליו להפנות אותן כלפי עיזבונו של מר חלפון ז"ל, שאליו העביר את הכספים. לגבי ההעברה השניה, על סך של 100,000 דולר, טוענים המבקשים, כי זו נעשתה בין שתי חברות בעירבון מוגבל – JSH ודרגו; משכך, המבקשים אינם חבים באופן אישי בגין העברה זו; ממילא, יוסף אינו זכאי לסעד באופן אישי, בגין הלוואה שנתנה חברה בבעלותו. בנוסף טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי "הסתמך על ציטוטים חלקיים, מנותקי הקשר, תוך שהוא מייחס לתכתובות שנוסחו בגוף ראשון ככאלה היוצרות בדיעבד חוב אישי למבקשים", ומהם הסיק, בשגגה, כי המבקשים בעצמם ראו את החוב כחוב אישי. לטענתם, "תכתובות אלה נשלחו בגוף ראשון רק בשל היותם [של המבקשים] שלוחי החברה"; מה גם, שבית המשפט המחוזי התעלם מקיומם של ציטוטים אחרים, אשר מבהירים את הקשר הדברים, שלפיו המבקשים ראו את החוב כחובה של החברה.
9. בנוסף טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי, בכך שקבע כי אף אם סכומי הכסף הועברו מיוסף לדרגו, הרי שאין מניעה לראות בכך העברה אישית למבקשים, משמדובר בחברה הנמצאת בשליטתם, ומשהדבר נעשה כך לבקשתם-שלהם. לטענת המבקשים, קביעה זו מנוגדת לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, בפרט מש"לא הוכח או נקבע כי התקיימו במקרה דנן [...] נסיבות מיוחדות", שיש בהן כדי להצדיק הרמת מסך, וחיוב אישי של המבקשים. עוד טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי גם בהגדרת מצב הדברים שאליו יש להשיב את הצדדים, בעקבות ביטול ההסכם. לשיטתם, טרם כריתת ההסכם, לא היתה יריבוּת בין יוסף לבינם, והם לא חבו כל חיוב אישי כלפיו, שכן ההשקעה הראשונית לא נעשתה "על בסיס ציפייה או התחייבות לקבלת הכספים מהמבקשים באופן אישי". חיובם האישי נוצר, אם בכלל, רק עם חתימת ההסכם; משכך, מצב הדברים שאליו יש להשיב את הצדדים, הוא זה שבו "מחד, [יוסף] לא נדרש להשקיע מיליון דולר במיזם, ומנגד, המבקשים אינם ערבים באופן אישי לחובות החברה, ככל שישנם". לשון אחר, התנאי להשתכללות חיובם האישי, כחלק ממערכת ההסכמות שבין הצדדים, היה השקעה של יוסף במיזם, בסך של מיליון דולר; משתנאי זה לא קוים, חיובם האישי לא השתכלל, ומכאן, שלא ניתן היה לחייבם באופן אישי בהשבת הכספים. לבסוף טוענים המבקשים, כי סעד ההשבה כלל לא התבקש על-ידי יוסף, ובהתאם לכך, הם לא נדרשו לטעון נגדו. מכאן, שבית המשפט המחוזי הורה על השבה, מבלי שניתנה להם כל הזדמנות להעלות טענות לפטור מחובת השבה.
10. יוסף מנגד, סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, על נימוקיו. בנוסף טוען יוסף, כי הטענות שמעלים המבקשים, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', שכן מדובר בניסיון להשיג, בעיקרו של דבר, על קביעות עובדתיות. יוסף ממקד את טענותיו בסוגיית החבות האישית של המבקשים, ומציג ראיות שונות המוכיחות, לשיטתו, שבתקופה שלאחר החתימה על ההסכם, ראו עצמם המבקשים כחבים באופן אישי להחזר החוב. עוד טוען יוסף, כי גם ההשקעה הראשונית, בסך של 160,000 דולר, הועברה ישירות למבקשים: 60,000 דולר הועברו, לטענתו, במזומן למבקש 1; ו-100,000 דולר הועברו לחשבון בנק שהמבקשים הגדירו אותו כ'שלהם'. לבסוף טוען יוסף, כי בניגוד לטענת המבקשים, ניתנה להם זכות טיעון בסוגיית ההשבה; וכי ממילא, ברירת המחדל היא השבה, ומשכך, הנטל היה על המבקשים לטעון לפטור מהשבה כטענת הגנה.
11. ביום 24.1.2023, קיימתי דיון בבקשה. נסיונותַי להביא את הצדדים לפשרה – לא צלחו; משכך, נדרשת הכרעה.
דיון והכרעה
12. בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל.
13. כמפורט לעיל, בבית משפט השלום נקבע, כי ההסכם מושא התביעה, היה רק חלק ממערכת הסכמית, אשר כללה גם התחייבות של יוסף להשקיע מיליון דולר במיזם, בתמורה למניות, וכי השקעה זו של יוסף – לא התבצעה בפועל. בהתאם לכך נקבע, כי משלא ניתנה התמורה המובטחת, המבקשים אינם חבים בביצוע השטרות. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את הכרעת בית משפט השלום, אולם הוסיף וקבע, כי במצב הדברים שנוצר, על הצדדים להשיב את אשר ניתן להם לפי ההסכם, ועל כן, נדרשים המבקשים להשיב ליוסף סך של 160,000 דולר, בגין ההשקעה הראשונית. לגבי דידי, קביעה זו – אינה יכולה להיוותר על מכונה. אסביר.
14. עסקינן בתביעה שהוגשה כתביעה למימוש שטרות החוב, תביעה שטרית, להבדיל מתביעה מכוח 'עסקת היסוד', קרי – החוזה שמכוחו נוצר השטר, או מתביעת השבה מכוח 'כשלון עסקת היסוד' (להרחבה על הבחנה זו, ראו למשל: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 152-151 (מהדורה שביעית, 1995); אהרן ברק "מהותו של שטר" מבחר כתבים כרך ב 1253, 1276-1274 (תש"ס); ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647, 659-657 (1991) (להלן: עניין בן אריה)). להבחנה זו, שתי נפקויות עיקריות לענייננו. הראשונה היא שבתביעה שטרית, "השטר עצמו הוא עילת התביעה" (עניין בן אריה, עמוד 657), להבדיל מתביעה המבוססת על עסקת היסוד, שבה עילת התביעה היא חוזית, או תביעת השבה המבוססת על כשלון עסקת היסוד, שבה עילת התביעה היא חלק מדיני עשיית עושר ולא במשפט. על כן, התוצאה הטבעית של דחיית תביעה שטרית, היא קביעה כי נותן השטר אינו חייב בביצוע השטר; הא ותו לא. השאלה אם ניתן לאפשר לתובע בתביעה שטרית, להעלות טענות לגבי סעד חוזי מכוח עסקת היסוד, או לסעד השבה בשל כשלון עסקת היסוד, ואם ניתן לְזַכּוֹתו בסעדים אלה, מכוח עסקת היסוד או כשלונה בלבד – היא שאלה שהתשובה לה אינה פשוטה כלל ועיקר (ראו למשל: ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, 695 (1989); ע"א 2374/97 ווזאנה נ' רשות הדואר, פ"ד נה(1) 843 (1998); אציין כי בהקשר של קיזוז, נקבע כי ניתן להעלות טענת קיזוז אל מול חבות על-פי השטר. ראו: רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ, פ"ד נג(2) 274 (1999)).
15. הנפקות השנייה היא שקיים הבדל מהותי בין תביעה שטרית לבין תביעה חוזית מכוח עסקת היסוד ותביעת השבה מכוח כשלון עסקת היסוד, גם בכל הנוגע לנטל ההוכחה. בתביעה שטרית, קיימת חזקה כי ניתנה תמורה בגין השטר; על כן, הנטל להוכיח העדר תמורה, או כשלון תמורה, מוטל על הנתבע (סעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]; בע"מ 2126/09 פלוני נ' פלונית, פסקאות 23-22 (3.9.2009)). לעומת זאת, בתביעה חוזית מכוח עסקת היסוד ובתביעת השבה מכוח כשלונה, נטל ההוכחה, ביחס למתן התמורה או טובת ההנאה, מוטל על התובע המבקש לזכות בסעד (ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין, פסקה 5 (28.12.1994)).