17. אם כן, גם בענייננו יש מקום לבחון, קודם כל, האם הותרת הצו על כנו תקדם את ביצוע החלטות בית המשפט על ידי זילכה. בהקשר זה, כזכור, זילכה טוען כי הוא אינו יכול להפקיד את כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט. זאת הן משום שכספים אלה מעולם לא היו בידיו, והן משום שכיום אין ברשותו סכום כסף נזיל, ודאי שלא בשיעור הנדרש להפקדה. לפיכך, אין לו אפשרות למנוע את מאסרו באמצעות הפקדת הכספים, והצו לפי פקודת בזיון בית המשפט לא יקדם הפקדה כזו. כתוצאה מכך, אם בקשתו לעיכוב ביצוע תידחה, ייגרם לו נזק כבד לחינם, שכן הוא ייאלץ לשהות במאסר שאין לו כל תוחלת.
--- סוף עמוד 15 ---
אכן, לזילכה ייגרם נזק משמעותי אם ייכנס למאסר רק מאחר שאין ביכולתו הכלכלית לפעול בהתאם להחלטת בית המשפט ולהפקיד את כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט. כאמור, אילו הוא היה מוכיח כי זה אכן המצב, היה מקום אולי לשוב ולבחון האם יש טעם להותיר את הצו – כולו או חלקו – על כנו.
כאשר בעל דין מפר הוראה של בית המשפט וטוען כי אין ביכולתו הכלכלית להפקיד סכום שבית המשפט הורה לו להפקידו, הנטל להוכיח טענה זו מוטל עליו. בכלל זה, עליו לפרוס תשתית עובדתית מלאה שתתמוך בטענותיו ותצדיק אותן (למשל באמצעות תדפיסי חשבון בנק, פירוט של הנכסים בהם הוא מחזיק, פירוט חיובי אשראי ועוד) (ראו רע"א 8252/19 לחי נ' זהבי, פסקה 6 [פורסם בנבו] (5.1.2020)). כפי שיובהר להלן, זילכה לא עמד בנטל הזה.
18. הטעם העיקרי בשלו אין לקבל את טענתו של זילכה בנוגע להיעדר יכולת כלכלית לעמוד בהחלטת בית המשפט ולפעול בהתאם לה, היא מאחר שטענה זו כבר נטענה על ידיו ונדחתה. זילכה העלה את הטענה הן בפני בית המשפט המחוזי – במסגרת בקשתו לעיון חוזר; והן בפני בית משפט זה – במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש על ההחלטה על הפקדת כספי הדיבידנד ועל ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. כאמור, הטענה נדחתה על ידי שתי הערכאות. בהחלטת השופט סולברג מיום 25.9.2020 נקבע בהקשר זה כי זילכה לא הצביע על "נזק של ממש שייגרם לו כתוצאה מהפקדת כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט" וכן כי זילכה לא טען, וממילא לא הוכיח בראיות "כי הוא זקוק לכספים אלה לשימוש מיידי, וכי הפקדתם תכביד עליו באופן ממשי, או תגרום לו לנזק קונקרטי".
בהחלטה זו הניח אם כן בית משפט זה כי לא זו בלבד שהסכום נושא ההפקדה אכן מצוי בידיו של זילכה, אלא ש"כספים אלה" אינם דרושים לזילכה לשום צורך מיידי (היינו כי יש בידיו כספים נוספים מעבר לסכום האמור, בהם הוא יכול לעשות שימוש לצורכי מחייה וליתר הצרכים השוטפים שלו). לאור קביעה זו, זילכה אינו יכול לשוב ולטעון כי לא הייתה לו אפשרות להפקיד את הסכום האמור בשל העדר יכולת כלכלית.
19. הטענה היחידה שראויה אם כן לדיון בהקשר זה היא טענה אפשרית של זילכה לפיה חל שינוי לרעה במצבו הכלכלי מאז ניתנה החלטת השופט סולברג מיום
--- סוף עמוד 16 ---
25.9.2020 ועד היום; וכי מדובר בשינוי כזה שבשלו הוא אינו יכול עוד (אף שיכול היה בעבר) להפקיד את כספי הדיבידנד. מובן כי כדי להוכיח טענה כזו, נדרש זילכה להציג לבית המשפט תשתית עובדתית מספקת התומכת בה.
20. אינני סבורה כי הוא הצליח לעמוד בנטל זה. ראשית, לאחר שבית משפט זה קבע שיש לזילכה יכולת להפקיד את כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט (בהחלטת השופט סולברג מיום 25.9.2020), היה עליו למלא אחר הוראות בית המשפט ולהפקיד את הכספים מיד לאחר מתן ההחלטה. כאמור, בשעה שההחלטה האמורה ניתנה, לא הייתה מניעה כלכלית מבחינת זילכה לבצעה, וכפי שנקבע באותה החלטה, ביצועה אף לא היה גורם לו לכל נזק.
אולם חרף האמור, זילכה התמהמה. הוא לא הפקיד את כספי הדיבידנד ובכך הפר את ההוראה השיפוטית הברורה שניתנה בעניינו. לפיכך, גם לו הוא היה מצליח כעת להראות שכיום אין עוד ביכולתו להעביר את כספי הדיבידנד לקופת בית המשפט, אין פירוש הדבר שמחדלו הקודם "יימחק". זאת מאחר שבתקופה שבסמוך לאחר החלטת השופט סולברג מיום 25.9.2020 היה בידיו הסכום הנדרש, והיה עליו להבהיר הבהר היטב מדוע לא פעל בהתאם להחלטה, ומה עלה בגורלם של הכספים שהיה עליו לפעול להפקדתם.
21. שנית, זילכה אכן טוען כי חל שינוי לרעה במצבו הכלכלי מאז החלטתו של השופט סולברג. בהקשר זה הוא טוען כי שוויין של המניות שנמצאות בבעלותו ירד, וכי הוטלו עיקולים על חשבון הבנק שלו, על דירת המגורים שלו ועל מניותיו בחברת קווינקו. ביחס לטענה זו יצוין כי לא ברור כיצד היא מסייעת לביסוס טענתו לשינוי לרעה במצבו הכלכלי, וזאת משום שאף לדבריו של זילכה העיקולים על נכסיו הוטלו בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ע' רביד) מיום 25.5.2016 (במסגרת ת"א 38156-05-16), [פורסם בנבו] כלומר מספר חודשים לפני החלטת השופט סולברג מיום 25.9.2020. משכך, מדובר בנתונים שהיו לפני השופט סולברג במועד מתן החלטתו, ואף על פי כן הוא קבע כי לזילכה יש יכולת להפקיד את כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט.
22. כדי לתמוך בטענתו לפיה אין לו היום סכומי כסף נזילים, צירף זילכה לבקשה דנן תדפיסי חשבונות בנק מחו"ל (יוער כי לא ברור באיזו מדינה נמצא הבנק שאליו
--- סוף עמוד 17 ---
התדפיסים מתייחסים ומה שער המטבע שבו מופיעים הסכומים). כן צירף זילכה אישורים לבקשותיו לדחיית לוח תשלומים בהלוואה מחודשים פברואר, אפריל ויולי 2020, מחודש ינואר 2021 ומחודש ינואר 2023; דוח כספי לשנת 2020; ומצב חשבון המשכנתא בדירה שבבעלותו משנת 2021, כשלטענתו דמי השכירות משמשים לפירעונה.
עיון במסמכים שצירף זילכה מעלה כי אין די בהם כדי לבסס ברמה הנדרשת בשלב זה את הטענה לפיה אין לו היום כל אפשרות לפעול בהתאם להוראת בית המשפט, וזאת אף שיכול היה לעשות כן בעבר בעת שניתנה החלטתו של השופט סולברג מיום 25.9.2020. אני סבורה, כפי שטענו המשיבים, כי האסמכתאות שצירף זילכה לבקשתו משקפות לכל היותר תמונה חלקית ובלתי ממצה בלבד של מצבו הכלכלי של זילכה. כך, זילכה לא צירף תדפיסים של חשבונות הבנק שלו בישראל; הוא לא צירף דו"ח כספי לשנה הנוכחית; וצירף את מצב חשבון הלוואותיו לשנת 2021 בלבד (כאשר לא ברור כלל מדוע צורף רק הדו"ח לשנת 2021 למרות שהבקשה הוגשה בשנת 2023).
כזכור, המשיבים טענו כי היה על זילכה להוכיח כי עשה ניסיון לפנות לצדדים שלישיים בבקשה שיסייעו לו לגייס את סכום הכסף הנדרש. מבלי לקבוע מסמרות בנושא זה, אציין כי לא בכל מקרה בו מדובר בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ביחס להחלטה שיפוטית שנטען שהופרה על ידי מאן דהוא, חייב אותו בעל דין בהכרח להוכיח גם כי פנה לאחרים בבקשה לסייע לו כתנאי להוכחה שאינו יכול לעמוד בקיום החלטת בית המשפט.
המשיבים הפנו בהקשר לפסיקה הנוגעת לבקשה לפטור מהפקדת עירבון בהגשת ערעור. בבקשות כאלה אכן נקבע כי כדי שהן יתקבלו, על המבקש להוכיח כי הוא מיצה את כל הניסיונות הכנים לגייס את הסכום מסביבתו הקרובה (ראו למשל 9998/09 ונדר נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פסקה 3 [פורסם בנבו] (17.12.2009)). ואולם, צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט הוא שונה. בבקשה לפטור מחובת עירבון, מדובר בהליך שהיוזמה להגשתו היא של מבקש הפטור, בעוד שצו לפי פקודת ביזיון בית המשפט ניתן ביוזמת הצד שכנגד להליך. לכן, אף אם קיימות נסיבות בהן יידרש מי שמפר החלטה של בית המשפט לפנות לאחרים בבקשה לסיוע, לא ניתן לקבוע כי חובה כזו קיימת תמיד בהקשר זה.
--- סוף עמוד 18 ---
23. כך או כך, וחרף האמור לעיל, אני סבורה שדינה של טענתו של זילכה לפיה אין לו יכולת כלכלית להפקיד את כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט – להידחות. זאת לאור כל האמור לעיל ממנו נובע כי זילכה לא הוכיח כי אינו יכול לעמוד בביצוע הצו ממקורותיו שלו. משכך, מאזן הנוחות אינו נוטה עוד לצדו, שכן "המפתחות" להיחלצותו משהות במאסר הם בידיו, וכל שעליו לעשות כדי למנוע את מאסרו הוא למלא אחר הוראת בית המשפט ולהפקיד את כספי הדיבידנד כנדרש ממקורותיו שלו, וכפי שבית המשפט הורה לו.
24. אבהיר בשולי הדברים כי לו אכן היה זילכה נכנס בפועל למאסר בשל אי עמידה בתשלום כפי שנקבע בהחלטת הביזיון, ואם גם לאחר מכן הוא לא היה מעמיד לאורך זמן את הסכום הנדרש באופן שיביא לשחרורו, ייתכן שהיה בכך כדי לשנות את מאזן השיקולים האמור. בית המשפט רשאי יהיה כמובן לשוב ולשקול את עמדתו אם אכן אלה יהיו פני הדברים בעתיד (כפי שבתי המשפט נוהגים לשקול שלא להותיר אדם במעצר רק מהטעם שאין ביכולתו לשלם את סכום הערובה שהוטלה עליו כתנאי לשחרורו – ראו למשל בש"פ 9694/02 רביזדה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 [פורסם בנבו] (26.11.2002); בש"פ 8713/07 פרנקל נ' מדינת ישראל, פסקה 12 [פורסם בנבו] (25.10.2007); בש"פ 5140/20 ווסטרלונד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 [פורסם בנבו] (30.7.2020)).
יחד עם זאת, אינני קובעת מסמרות בנושא זה. זילכה לא נכנס עד היום למאסר, והוא אף לא הפקיד ולו חלק כלשהו מהסכום שבית המשפט הורה לו להפקיד. ככל שיהיה בכך צורך, ואם אכן זילכה ייאסר או אם הוא יפקיד חלק משמעותי מהסכום שהיה עליו להפקידו (או אם הנסיבות ישתנו בצורה משמעותית אחרת), יוכל בית המשפט המחוזי לשקול בעתיד שוב את עמדתו אם תוגש אליו בקשה מתאימה.
25. למעלה מן הצורך, ולפני סיום, יוער כי מטענות הצדדים עולה שזילכה אינו מתגורר כיום בישראל אלא בדובאי. משום כך, ספק אם עונש המאסר שהוטל עליו יהיה בר ביצוע כל עוד הוא לא ישהה בתחומי מדינת ישראל. גם לשיקול זה יש משקל במכלול השיקולים שצוינו לעיל, וגם הוא מביא למסקנה שמאזן הנוחות אינו נוטה במובהק לטובתו של זילכה.
--- סוף עמוד 19 ---
26. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את בקשתו של זילכה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו בהחלטת הביזיון. זילכה יישא בהוצאות המשיבים בגין הבקשה הנוכחית בסך 3,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ו בניסן התשפ"ג (17.4.2023).
ש ו פ ט ת