בבית המשפט העליון
דנ"א 3116/23
לפני: כבוד הנשיאה א' חיות
המבקש: יוסף שוחט
נ ג ד
המשיבים: 1. רון סלע
2. תמיר פורמג'ו
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 5926/22 מיום 29.3.2023 אשר ניתן על ידי השופטים נ' סולברג, י' וילנר וע' גרוסקופף;
תגובת המשיבים מיום 24.7.2023
בשם המבקש: עו"ד רותם שור
בשם המשיבים: עו"ד דורון אפיק; עו"ד יאיר אלוני
החלטה
זוהי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, י' וילנר וע' גרוסקופף) ברע"א 5926/22 מיום 29.3.2023 (להלן: פסק הדין), בו התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים, ונקבע כי אין לחייבם בסעד חוזי של השבה לאחר שהתקבלה התנגדותם לביצוע שטרות שמסרו למבקש.
1. כעולה מפסק הדין, במסגרת קשר עסקי שהתקיים בין המבקש למשיבים, העביר המבקש במהלך שנת 2010 שני סכומי כסף, בסכום כולל של 160,000 דולר, למשיבים או לגורמים הקשורים עמם (להלן: ההשקעה הראשונית). בהמשך אותה השנה נחתם הסכם בין הצדדים, הנוגע למיזם בתחום הזהב והיהלומים שהקימו המשיבים (להלן: ההסכם והמיזם). בהסכם נאמר כי המשיבים "התחייבו להחזיר ל[מבקש] בגין השקעתו במיזם סך של 350,000$" בחמישה תשלומים חודשיים ושווים, וכי להבטחת תשלומים אלו ימסרו המשיבים למבקש חמישה שטרי חוב (להלן: השטרות).
2. ביום 2.3.2017 הגיש המבקש את השטרות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. המשיבים התנגדו לביצוע השטרות, וההליך הועבר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו – אשר דחה ביום 29.6.2020 את תביעת המבקש למימוש השטרות (השופט נ' אשכול). בין היתר, נקבע כי המבקש אינו אוחז כשורה בשטרות, שכן המבקש הינו צד קרוב לשטרות וכן משום "השטר אינו תקין לפי מראהו". בית המשפט הוסיף כי אף שמדובר בתביעה שטרית, ניתן לבחון במסגרתה גם טענות חוזיות בהיות הצדדים צדדים הקרובים לשטר.
בית המשפט קבע כי הסך של 160,000 דולר לא הועבר למשיבים עצמם אלא "למיזם משותף", כך שהמשיבים לא היו צד להשקעה הראשונית, וכי עד לחתימה על ההסכם והשטרות המשיבים לא היו ערבים או חייבים להשיב סכום כלשהו למבקש. לאחר שבחן את ראיות הצדדים, פסק בית משפט השלום כי בין הצדדים נכרת הסכם נוסף, בעל-פה, במסגרתו התחייב המבקש להשקיע סך של מיליון דולר במיזם אחר, תמורת 33% ממניות החברה שהוקמה לטובתו, והוסכם כי התשלום למבקש ייעשה מרווחי אותו מיזם. בית המשפט הוסיף וקבע:
"בעת שחתמו [המשיבים] על ההסכם ועל השטרות, סברו, על סמך מצג של [המבקש] והתחייבות שנתן בעל פה, כי חתימתם מותנית בהתחייבותו של [המבקש], להשקעת מיליון דולר ארה"ב בחברה שבבעלותם, לטובת המיזם הנוסף שהחלו לקדם, וראו בהשקעתו העתידית התמורה. ה[מבקש] לא השקיע, לאחר החתימה על השטרות, במיזם של ה[משיבים] ולא נתן התמורה המובטחת."
בהתאם, דחה בית המשפט את התובענה לביצוע שטר. המבקש ערער על דחיית התובענה, והמשיבים הגישו ערעור שכנגד על אי-פסיקת הוצאות לטובתם.
3. ביום 6.6.2022 קיבל בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי וט' לוי-מיכאלי) את ערעור המבקש באופן חלקי בקבעו, בין היתר, כי סכום ההשקעה הראשונית הועבר למשיבים באופן אישי. בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנת בית משפט השלום ביחס לקיומו של ההסכם הנוסף בין הצדדים, וקבע כי ההשקעה בסך מיליון דולר לה התחייב המבקש היוותה תנאי מתלה, ומשהתנאי לא התקיים – החוזה מבוטל. נוכח התבטלות החוזה, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, קמה חובת השבה הדדית, ועל המשיבים להשיב למבקש את סכום ההשקעה הראשונית – 160,000 דולר. בשים לב לתוצאה זו, נדחה הערעור שכנגד באשר לאי-פסיקת הוצאות.
4. המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. לאחר דיון שהתקיים ביום 24.1.2023 בפני השופט סולברג, ביום 29.3.2023 ניתן פסק הדין (השופט סולברג, בהסכמת השופטים וילנר וגרוסקופף) שבו החליט בית המשפט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. השופט סולברג הדגיש כי התביעה נושא הערעור היא תביעה שטרית – ולא תביעה חוזית מכוח עסקת היסוד שבעטיה נוצר השטר, או תביעת השבה בעקבות כישלון העסקה – וכי הבחנה זו באה לידי ביטוי בשני היבטים עיקריים. כך, הודגש כי "התוצאה הטבעית" של דחיית תביעה שטרית היא קביעה שנותן השטר אינו חייב בביצועו, ולהבדיל:
"השאלה אם ניתן לאפשר לתובע בתביעה שטרית, להעלות טענות לגבי סעד חוזי מכוח עסקת היסוד, או לסעד השבה בשל כשלון עסקת היסוד, ואם ניתן לְזַכּוֹתו בסעדים אלה, מכוח עסקת היסוד או כשלונה בלבד – היא שאלה שהתשובה לה אינה פשוטה כלל ועיקר" (בפסקה 14).
הבדל נוסף בין תביעה שטרית לתביעה חוזית ותביעת השבה, כך ציין השופט סולברג, נוגע לזהוּת הנושא בנטל להוכחת מתן התמורה או היעדרה.
5. בענייננו, הטעים השופט סולברג כי טענות המבקש ביחס לחיוב המשיבים בהשבה לא הועלו ולא נדונו בערכאות קמא, "הן במישור העובדתי, והן במישור המשפטי", ולצדדים אף לא ניתנה אפשרות ממשית לטעון ביחס לסעד זה בבית המשפט המחוזי. בהתאם, פסק בית המשפט כי המבקש לא הוכיח זכות להשבת ההשקעה הראשונית. עם זאת, השופט סולברג ציין כי אין מחלוקת ביחס לקיומו של חוב בגין ההשקעה הראשונית, ומשכך "יש להניח כי למרבה הצער, הכרעה זו אינה מסיימת את הסכסוך ארוך השנים בין הצדדים". לבסוף פסק בית המשפט הוצאות בסך 15,000 ש"ח לטובת המשיבים.
6. המבקש לא השלים עם פסק הדין והגיש את הבקשה שלפניי, בה הוא טוען כי פסק הדין מהווה "חידוש הלכתי" אשר "מנתק את השטר מדיני החוזים", במיוחד בכל הנוגע לצדדים הקרובים לשטר. זאת, באופן המנוגד להלכות קודמות של בית משפט זה אשר שאפו לאחידות בין דיני השטרות לדיני החוזים, ובניגוד לדעת הרוב בדנ"א 8447/15 בנק לאומי לישראל נ' טל טריידינג קורפ (12.9.2017) (להלן: עניין טל טריידינג). לדברי המבקש, פסק הדין לא בחן את השלכות הרוחב הנובעות מהכרעה זו, והוא "סוגר את הדלת בפני נקיטת הליכים לביצוע שטר במסגרת ההוצאה לפועל". המבקש סבור אפוא כי יש לקבוע שבענייננו חלים דיני החוזים לצד דיני השטרות, ומשכך חלה על הצדדים חובת השבה הדדית עם ביטול החוזה. הוא מוסיף כי המשיבים עצמם העלו טענות הגנה חוזיות שמקימות חובת השבה, ועל כן הם נשאו בנטל להוכחת חריג לחובת ההשבה. עוד חולק המבקש על הקביעה כי לא ניתנה למשיבים הזדמנות לטעון לעניין ההשבה, ועל הקביעה בעניין קיומו של הסכם בעל-פה בין הצדדים. לבסוף טוען המבקש כי בבקשת רשות הערעור "לא התקיים דיון לגופו של עניין", שכן בדיון שהתנהל בפני השופט סולברג לא נשמעו טענות לגוף הבקשה.
7. המשיבים סבורים שדין הבקשה להידחות, בשים לב לכך שפסק הדין אינו עומד בתנאים שנקבעו לקיום דיון נוסף, ולשיטתם רבות מטענות המבקש הן "ערעוריות" באופיין. הם טוענים כי בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה וכי הוא נוגע אך לעניינם הפרטני של הצדדים, ובפרט למחדלו של המבקש מלתקן את תביעתו השטרית כך שתכלול את כל הסעדים המבוקשים על ידו. המשיבים מוסיפים כי קבלת טענות המבקש תקנה לו יתרון דיוני בלתי מוצדק עליהם ותפגע בזכותם להליך הוגן. עוד הם טוענים כי בבית משפט השלום והמחוזי לא נערך בירור עובדתי ביחס לסעד ההשבה, ולא התבררו סוגיות רלוונטיות כגון טיב היחסים המשפטיים בין הצדדים טרם חתימת ההסכם.
8. לאחר שעיינתי בפסק הדין ובעמדות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך חריג ונדיר, שיש לייחדו למקרים שבהם נפסקה הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 4897/22 בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ נ' יפאורה-תבורי בע"מ, פסקה 13 (1.1.2023)).
9. המבקש טוען כי פסק הדין קבע הלכה חדשה, המנתקת את דיני השטרות מדיני החוזים ושוללת את האפשרות לתבוע סעד השבה חוזי במסגרת תביעה שטרית – אלא שפסק הדין אינו כולל הכרעה גורפת מסוג זה. כל שצוין בפסק הדין באשר לאפשרות לפסוק סעד חוזי או סעד של השבה בתביעה שטרית, הוא כי מדובר בשאלה "שהתשובה לה אינה פשוטה כלל ועיקר" (בפסקה 14). הכרעת בית המשפט נטועה לחלוטין בנסיבות המקרה הקונקרטיות, תוך שהודגש כי הטענות הנוגעות לסעד ההשבה לא הועלו ולא נדונו בערכאות קמא (בפסקה 16). מסיבה זו אף לא מצאתי ממש בטענה כי פסק הדין סותר את האמור בעניין טל טריידינג, אשר עסק באפשרות של מי שאינו אוחז כשורה להתגבר על טענת כישלון תמורה.
10. משתוצאת פסק הדין סומכת עצמה על הנסיבות הקונקרטיות של ההליכים בין הצדדים, ואין בה כדי לקבוע הלכה חדשה ועקרונית, אין פסק הדין מגלה עילה לקיום דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"א 8656/21 דאו נ' גרינברג, פסקה 17 (17.7.2023); דנ"א 5653/22 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקה 15 (15.2.2023); דנ"א 1515/22 מרכז רפואי שערי צדק נ' מטרי, פסקה 10 (17.4.2022)). לכך אוסיף, כפי שהדגיש השופט סולברג (בפסקה 19), כי נראה שהחוב בגין ההשקעה הראשונית "עודנו שריר וקיים", ועל כן פסק הדין כשלעצמו אינו מונע מהמבקש לפעול באפיקים אחרים בהקשר זה. טענותיו הנוספות של המבקש, ובפרט השגותיו על אופן הדיון בבקשה לרשות ערעור, הן "ערעוריות" במהותן ומשכך אינן מצדיקות על פניהן קיום דיון נוסף (ראו: דנ"א 2140/23 פלונית נ' אלמונית, פסקה 20 (8.5.2023); דנ"א 8266/22 שמול נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 25 (2.4.2023)).
11. מן הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח.
ניתנה היום, ל' באב התשפ"ג (17.8.2023).
ה נ ש י א ה