בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"א 4983-12-19 איתן ואח' נ' רז ואח'
לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק
התובעים
1. אביב איתן
3. גיל רידר
4. דפנה לייבנווירט
ע"י ב"כ עוה"ד מושיקו מלכה וליאת כדורי
מלכה ושות'
2. אסי לבון
ע"י ב"כ עו"ד זיו שדה
נגד
הנתבעים 1.שחר רז
2. קבוצת איי.וי.ג'י בע"מ
3. שגיא דורון
ע"י ב"כ עוה"ד תומר בר-נתן, נוהר הדר ומילי סמעון
משרד ארנון, תדמור-לוי
פסק-דין
לפניי תביעה כספית על סך 2,524,068.56 ₪ הנשענת על דיני החוזים, הנזיקין, עשיית עושר ולא במשפט, הנאמנות והשליחות – אך עיקרה טענה לתרמית ולגזל.
על הפרק עסקה לרכישת זכויות בקרקעות שבמקסיקו הרחוקה, שהיו אמורות להימכר לצדדים שלישיים. התובעים השונים השקיעו כספם בתקווה לעשיית רווחים נאים, וזאת לאחר מאמצי השיווק של הנתבעים. הסכמי ההשקעה הכתובים נכרתו בין המשקיעים וחברה מקסיקנית, אך מבחינת התובעים הנתבעים הם שהיו הגורם מולו התקשרו. הם טוענים כי האחרונים הבטיחו להם החזר השקעה מהיר ואף רווחים נאים. להבטחות נטענות אלה אין עיגון בהסכמים, אך לשיטת התובעים הן מחייבות את הנתבעים. והנה, מימוש העסקה נקלע לקשיים. החברה במקסיקו לא רשמה את התובעים כבעלי זכויות בקרקע או כבעלי מניות בחברה.
היש לקבל את טענות התובעים כי הובטחו להם הבטחות מחייבות, למרות שאלה לא באו לידי ביטוי בהסכמים הכתובים?
בנוסף, התובעים טוענים כי הנתבעים הגו, למעשה, תוכנית מרמתית כדי לפתות אותם להשקיע כספם באפיק השקעה חסר התכנות, ושהם נטלו הכספים לעצמם. האם בוססו טענות אלה? האם יש להטיל על הנתבעים אחריות משפטית בגין עילות אחרות? בכל אלה יש להכריע.
רקע
1. הנתבעים 1 ו-3 (להלן: מר רז ומר דורון בהתאמה או הנתבעים) הם הבעלים של הנתבעת 2, קבוצת אי. וי. ג'י. בע"מ (להלן: החברה, הנתבעת או קבוצת IVG). הם שיווקו בישראל פרויקט השקעה של רכישת נדל"ן במקסיקו.
2. לטענת התובעים, בשנת 2011 התחייבו כלפיהם הנתבעים בהסכם שבעל פה, לפיו תמורת השקעתם, בסך כולל של 1,332,598 ₪ (לא כולל מיסים ודמי פיתוח), מובטח להם רווח שיכסה אותה לכל המאוחר תוך שנה, וכן מובטח להם רווח שישלש את סכום השקעתם לכל היותר תוך שלוש שנים.
הם התבקשו לחתום על מסמכים שונים בכתב, לרבות על ייפויי כוח.
יש לציין כי התובע 1 (להלן: מר איתן) השקיע עוד קודם לכן כספים בפרויקט אחר, שגם הוא עתיד היה להתממש במקסיקו, שנקרא בשם El Centenario (להלן: פרויקט סנטנריו), ולאחר השקעה זו הוא התעניין בהשקעה הנוספת, שהיא מושא ההליך הנוכחי. בגין הפרויקט האמור מתנהלת תובענה נפרדת בבית משפט זה, שאינה מתבררת לפני (ת"א 63163-07-21).
למען שלמות התמונה אציין כי גם העסקה שנגעה בפרויקט סנטנריו נקלעה לקשיים ואף הובילה להתדיינות משפטית בתובענה נוספת שהתבררה לפני, ושבעניינה ניתן פסק דין (ראו ת"א (מחוזי ת"א) 55067-05-19 יוסף נ' רז (פורסם במאגרים; 2024)) (להלן: תביעת יוסף).
3. במועדים שונים בשנת 2011 חתמו, לכאורה, כל אחד מהתובעים 2-4 (להלן: מר לבון, מר רידר וגב' לייבנווירט בהתאמה) על הסכם השקעה עם חברה מקסיקנית: LOMAS BY IVG S.A. DE C.V. (להלן חברת לומאס). השתמשתי בביטוי "לכאורה" היות שגם עניין זה שנוי במחלוקת בין הצדדים וילובן בהמשך. מכל מקום, נראה כי:
א) מר לבון, התובע 2, חתם על הסכם ההשקעה עם חברת לומאס ביום 7.11.11 (נספח א' לכתב ההגנה).
ב) מר רידר, התובע 3, חתם על ההסכם עמה ביום 12.1.11 (שם, בנספח ב').
ג) וגב' לייבנווירט, התובעת 4, חתמה על ההסכם עמה ביום 27.10.11 (שם, בנספח ג').
מר איתן הוא בן זוגה של התובעת 4, אולם הוא לא חתם על הסכם ההשקעה, אלא היא בלבד.
4. בהתאם להסכמי ההשקעה, התובעים רכשו זכויות להירשם כבעלי מניות בחברת לומאס, שעתידה הייתה לרכוש קרקע בעיר לה-פז שבמקסיקו, באזור הנקרא לומאס, לשם פיתוחה השבחתה ומכירתה לצדדים שלישיים.
מר רוני סימון, ישראלי לשעבר המתגורר במקסיקו, שעוסק בנדל"ן (להלן: מר סימון); ועו"ד אדוארדו גורגו סליסה, עו"ד מקסיקני שמתמחה בנדל"ן (להלן: עו"ד אדוארדו) הם המנהלים והבעלים של חברת לומאס (לשם הנוחות ייקראו להלן מר סימון ועו"ד אדוארדו ביחד כקבוצת סימון).
5. לטענת התובעים, הנתבעים היו הרוח החיה המנהלת והאחראית על כל הפרויקט, ואילו לטענת הנתבעים הם שמשו כגורם המקשר בין המשקיעים וחברת לומאס.
6. מכל מקום התובעים שילמו לנתבעים סך כולל של 1,332,598 ₪, וכן תשלומי מיסים ופיתוח הקרקע בסך של 22,000 ₪. קבוצת סימון היתה אמורה לרשום את התובעים 4-2 כבעלי מניות בחברת לומאס, אך כזאת לא נעשה.
7. לשיטת התובעים בשנים 2013-2012 הנתבעים מסרו להם שהקרקע רשומה על שם חברת לומאס, והם לא היו מודעים כלל שחברה זו לא הייתה קיימת, ושמכל מקום אין להם בה מניות. מר איתן פנה יותר מפעם אחת למר רז בדרישה לקבל את כספי השקעתו חזרה, אך זה סירב, והשיב שעליו למצוא מישהו אחר שיקנה את חלקו.
מוסיפים התובעים וטוענים כי בשנת 2015 הפסיקו הנתבעים לענות לפניותיהם, בהן ביקשו לקבל עדכון ביחס לכספם. ועוד נטען שלאחר שיצרו קשר עם מר סימון התברר להם כי כספם לא נותב לצורך רכישת הקרקע.
התובענה והדיון בה
8. על רקע זה התובעים הגישו את התביעה שבנדון. בכתב התביעה צוין כי הנתבעים הם חלק מתופעת "מוכרי החלומות" בתחום הנדל"ן. הם הציגו לתובעים מצגי שווא והובילו קונים תמימים להשקיע את מיטב כספם לטובת מה שהתברר בהמשך כתרמית מתוכננת ומתוזמנת. מדובר למעשה בעסקת "עוקץ" פיננסי, שתוכננה מראש, כדי להוציא מהתובעים כספים במרמה, אותם שלשלו הנתבעים לכיסם יחד עם כספם של משקיעים נוספים. כך עולה מהתובענות הנוספות המתבררות בבית משפט זה.
9. לשיטת התובעים, פנו הנתבעים ללקוחות פוטנציאליים, רבים מהם בעלי רקע בטחוני, והציגו הזדמנות להשקיע כספים שיובילו לרווחים ניכרים, וזאת על ידי רכישת קרקעות במקסיקו. הנתבעים הציגו עצמם כאנשי נדל"ן עתירי ניסיון, ומר רז ציין כי גם הוא עצמו השקיע כספים בפרויקט. הם הצביעו על שמות משקיעים אחרים שכבר התקשרו כדי להגדיל את הפיתוי להצטרף לעסקה הכדאית כביכול. מר רז סיפר כי הוא כבר הרוויח מאות אחוזים מהשקעות קודמות שביצע במקסיקו, והבטיח שקרן ההשקעה תוחזר תוך שנה לכל היותר, ולאחר שלוש שנים כבר יתקבלו רווחים עודפים ניכרים. הנתבעים היו אמורים להעביר הכספים למקסיקו.
מוסיפים התובעים וטוענים כי נכרת בינם ובין הנתבעים הסכם בעל פה. במסגרת זו סוכם כי עלות רכישת הקרקע של הפרויקט במלואו הועמדה על כ-1.6 מיליון דולר אמריקאי (כ-6 מיליון ₪ דאז). התובעים העבירו סכומי השקעה בסך של 1,332,598 ₪ ומכאן שהיו זכאים ל-22.21% בפרויקט. ועוד נטען כי הנתבעים הבטיחו שתוך שלוש שנים הם יקבלו רווח של 300% על כספם, שינוהל בינתיים על ידם. התובעים גם שילמו תשלומי מיסים.
ועוד נטען כי בכל אותה עת הם לא היו מודעים לכך שחברת לומאס כלל אינה קיימת, וככל שהיא קיימת שאין להם כל מניות או החזקות אחרות בה, ושהקרקע המדוברת אינה רשומה על שמם.
כשביקשו הנתבעים להתעדכן ביחס למצב ההשקעה, נמסרו להם תשובות מתחמקות, ולאחר כשנתיים כבר לא נמסרו להם תשובות כלל. ועוד נטען כי למעשה כבר במועד ההשקעה היה ידוע לנתבעים שמדובר בתרגיל עוקץ. כל המצגים שהוצגו להם היו מצגי שווא. הנתבעים ידעו כי לא ניתן להתקדם עם העסקאות נוכח קשיים שנקלעו עם החברה המקסיקנית בעסקאות אחרות.
פניית התובעים לנתבעים כי ישיבו את כספי ההשקעה לא נענתה, ומכאן שלא נותרה ברירה אלא להגיש את התובענה שעל הפרק. התובעים הוסיפו וציינו כי אין להם כל מושג מה נעשה בכספיהם, ושלמיטב ידיעתם אלו נגזלו לשימושם האישי.
10. לשיטת התובעים הנתבעים הטעו אותם, ולא היה ביכולתם להבטיח כל רווח לתובעים. הם ביצעו כלפיהם תרמית, ונטלו את כספם. לחילופין הם פעלו ברשלנות עת הציגו להם מצג שווא רשלני, ועל הנתבעים להוכיח למעשה שלא התרשלו, וזאת נוכח הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ועוד נטען לחילופין כי הנתבעים היו נאמנים ושמשו כשלוחים של התובעים בכל הנוגע בכספים שהופקדו אצלם, ויש להטיל עליהם בנוסף אחריות אישית של נושאי משרה.
11. על רקע כל אלה עתרו התובעים בכתב התביעה להשבת כלל כספי השקעתם – 1,332,598 ₪, וכן את כספי המיסים והוצאות הפיתוח בסך של 22,000 ₪. עוד נתבע פיצוי בגין אובדן רווחים אלטרנטיביים בסך של 959,470 ₪, שהיו יכולים להיות מופקים על ידם מסכומי השקעתם במהלך כל השנים שחלפו משנת 2011. לבסוף עתרו לפיצוי בגין נזק לא ממוני, לרבות עוגמת נפש, בסך כולל של 210,000 ₪ לכל התובעים.
בסך הכל עתרו התובעים לתשלום פיצוי בסוך כולל של 2,524,068.56 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.
12. הנתבעים דחו בכתב ההגנה את טענות התובעים. נטען כי הם התעלמו מההסכמים הכתובים הקיימים והמחייבים, שנכרתו בינם ובין חברת לומאס. הנתבעים הם אלה ששווקו את אפשרות השקעה זו בישראל, והיו הגורם המקשר שבין המשקיעים ובין קבוצת סימון. גם הנתבעים השקיעו בחברה, והם בעלי אותו מעמד כמו התובעים ויתר המשקיעים. הם האמינו בסיכויי ההצלחה של הפרויקט, אך בשום שלב לא נטלו על עצמם – לא בכתב ולא בעל פה – אחריות על ביצועו. זו מוטלת על חברת לומאס.
בניגוד לנטען על ידי התובעים הם היו מודעים לטיב ההשקעה. כך, למשל, מר לבון אף טס למקסיקו עובר להשקעת הכספים.
למיטב ידיעת הנתבעים החברה המקסיקנית אכן רכשה את הקרקע אלא שבניגוד להתחייבויותיה כלפי כל המשקיעים, ובהם הנתבעים והתובעים, הם לא נרשמו כבעלי מניות בחברה, וזאת למרות שכספיהם הועברו אליה לצורך רכישת הקרקע ופיתוחה.
מכל מקום, בשלהי שנת 2018 פתח מר שחר בהליך משפטי במקסיקו נגד קבוצת סימון, הנוגע בין השאר להפרת הסכם ההשקעה.
והנה כעת, במקום לתבוע את החברה המקסיקנית (אפיק שאינו פשוט בשים לב לתניות דין זר ושיפוט בלעדי במקסיקו), התובעים ניסו להכמין את הסכמי ההשקעה, וחרף זאת לטעון לקיומם של הסכמים בעל פה, שלא נכרתו מעולם. הם מנסים לכונן "כיס חלופי" נוכח התממשות הסיכון שבעסקה וכזאת אין לעשות.
13. בשלב הבירור הראייתי התקיימו שלושה דיוני הוכחות. הגישו תצהירים ונחקרו עליהם העדים הבאים:
מטעם התובעים מר איתן (התובע 1), מר לבון (התובע 2) ומר רידר (התובע 3). עוד העיד מר טל רכטמן, משקיע נוסף, שאף הוא עמד בקשר עם הנתבעים אך לא תבע במסגרת התובענה הנוכחית (להלן: מר רכטמן). גם הנתבעים נחקרו על תצהיריהם.
במהלך בירור התובענה הופרד הייצוג של התובעים 3,1 ו-4 מזה של התובע 2. לעומת זאת הייצוג של הנתבעים אוחד.
14. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. לאחר שהוגשו סיכומי הנתבעים, התובעים עתרו למחיקת טבלה שהוספה כנספח לסיכומיהם, וכן למחיקת ההתייחסות אליה, בין היתר מאחר שמדובר בטיעונים ובנתונים חדשים שהתובעים לא יכלו להתייחס אליהם בשלב החקירות. הנתבעים הגיבו לבקשה זו, ובהחלטתי מיום 30.8.23 קבעתי, כי על הנתבעים להגיש סיכומים מתוקנים שבהם תתוקן הטבלה ויושמטו ממנה נתונים ומסמכים, שלא נמצאים בחומר הראיות שהוגש במסגרת ההליך כדין. הנתבעים הגישו בהתאם להחלטתי סיכומים מתוקנים. מאוחר יותר ניתנה על ידי הרשות להגיב לסיכומים המתוקנים, וכך נעשה.
15. ועתה הגיעה עת ההכרעה.
עיקרי טענות הצדדים
16. הטענות הן רבות. אביא עיקריהן להלן, ואתייחס לנוספות בהמשך הדרך. בשאר לא מצאתי עילה לסטות מהמסקנות אליהן הגעתי.
עיקרי טענות התובעים 1, 3 ו-4
17. לטענת התובעים, הנתבעים חזרו בהם מגרסתם והודו, במהלך דיוני ההוכחות, בכל רכיבי כתב התביעה. הוכח שהנתבעים שמשו הרבה מעבר למתווכים כפי שטענו תחילה. כך מתברר כי הם היו היזמים ואלה שתכננו את העסקה. הם יצרו הונאת פירמידה, כדי להונות את התובעים ומשקיעים נוספים, ולגזול כספם תוך מצגי שווא על אודות השקעה לכאורה במקסיקו.
הנתבעים לא ידעו לתת הסבר ביחס לנעשה בכספים שקיבלו, ודי בכך כדי להוכיח את התביעה. מר רז, הנתבע 1, העלה לראשונה בחקירתו טענות חדשות ביחס לכספי ההשקעה שהופקדו בידו, אך אין לקבלן.
18. הנתבעים הטעו את התובעים. הם גרמו להם לחשוב שמדובר בהשקעה אטרקטיבית. התובעים סמכו עליהם ובמיוחד על מר רז, שהציג עצמו כאחד מהמובילים ומהבולטים בישראל בתחום הנדל"ן. אך התברר כי האמון הופר. הנתבעים ביצעו תרגיל עוקץ כלפי אנשים נוספים, והוגשו נגדם תביעות נוספות. למעשה בוצעו על ידי הנתבעים עבירות פליליות לכאורה. אלה הוציאו בכוונת מכוון ובמרמה כספים מהתובעים, ושלשלו לכיסם מיליוני ₪ בהערכה צנועה.
הנתבעים בנו שיטת "פירמידה" בדמות השקעה במקסיקו כדי לקבל לידיהם את כספי המשקיעים. הנתבעים התקשרו עם "מגייסים" כדי שיפתו משקיעים תמימים להתקשר עמם. הנתבעים עצמם לא השקיעו בפועל כספים בפרויקט. כל אלה מבססים עוקץ מחושב ומתוזמן כשהנדל"ן במקסיקו הוא רק סיפור כיסוי. אנשי "קבוצת סימון" כלל לא נטלו חלק בקבלת ההחלטות השונות.
19. מכל מקום הנתבעים הבטיחו לתובעים רווחים ודאיים. נאמר להם שהם ישיבו את השקעתם תוך שנה לכל היותר, ושלכל המאוחר תוך שלוש שנים תתקבל תשואה של כ-300% על כספי ההשקעה. עוד הוסכם כי ניהול השקעתם יעשה בלעדית על ידי הנתבעים או איש קשר מטעמם במקסיקו בשם רוני סימון, והכל תחת שליטתו של מר רז. הופעל עליהם לחץ כדי להתקשר בעסקה. נאמר להם כי נותרו במקום רק חמישים מגרשים שביחס אליהם ניתן יהיה להשקיע, ושמדובר בהזדמנות שיש לנצלה במהירות. הנתבעים הראו להם מצגות, והציגו להם שמות של משקיעים אחרים כדי לשכנע שמדובר בעסקה טובה שיש להתקדם עמה. עוד הציגו להם את מר סימון כ"מנהל הפרויקט" מטעמם וכך בלבד.
ההסכמות היו על-פה, והנתבעים החתימו אותם על מסמכים והסכמים באנגלית ובספרדית ואף על יפויי כוח. התובעים לא התעמקו בכל אלה, שכן הנתבעים ניצלו את אמונם, וכעת הם נשענים על המסמכים. זהו חלק מהתרמית ומהמזימה. הם לא התחייבו לכפיפות לדין זר ולתנית שיפוט, ועניין זה לא הוברר להם. מכל מקום לתניות אלה אין תוקף בנסיבות העניין. לעומת זאת, ההסכמות שגובשו בעל פה מול הנתבעים הן תקפות ומחייבות.
ביום 5.2.12 הודיעו הנתבעים שהעסקה בלומאס הושלמה, ושהקרקע עוברת רישום על שם חברת הנתבעים. לשיטת התובעים הודעה זו (נספח 9 לכתב התביעה) מסכמת את עיקרי ההסכם בעל פה שנכרת בין הצדדים. הנתבעים שלחו בתקופה זו (2013-2012) עדכונים נוספים אך לא טרחו לעדכן את התובעים כי בכל אותה תקופה החברה אינה קיימת, וככל שהיא קיימת שאין להם מניות בחברה, ושהקרקע המדוברת לא רשומה על שמם.
20. משנת 2015 הפסיקו להגיע העדכונים, ואז התגלה כי מר דורון, הנתבע 3, חדל מלהיות בעל מניות או דירקטור בקבוצת IVG. לאחר שיצרו קשר עם מר סימון התברר כי כספם לא נותב לצורך רכישת הקרקע על שמם, או לצורך רכישת מניות בחברה כלשהי, ושאין להם למעשה כל זיקה לקרקע.
21. למעשה עד למועד הגשת הסיכומים התובעים לא יודעים מה נעשה בכספי השקעתם, ולמיטב ידיעתם כספים אלה נגזלו על ידי הנתבעים לשימושם האישי. גם במסגרת ההליך הנוכחי לא התקבלו אסמכתאות המניחות את הדעת. ובכל הנוגע לאסמכתאות שהוצגו, הרי שמר רז התרשל, לכל הפחות, שעה שהעביר כספים ללא שדאג לבטח את ההעברות. הוא גם לא טרח ליצור מנגנון נאמנות מול עו"ד אדוארדו. הנתבעים לא ביססו את העברת כספי התובעים לחו"ל, וניתן להניח כי זו הסיבה שבגינה לא הגישו הודעת צד שלישי נגד מר סימון או קבוצת סימון.
22. עוד הוכח כי הנתבעים פועלים בשיטה של הצגת מצגים מטעים ושקריים כדי לגרום למשקיעים תמימים להשקיע אצלם כספים. התובעים העלו טענות לגבי פרסומים על אודות פרויקטים אחרים שבהם נעשתה הטעיה ביחס להשקעה בקרקעות חקלאיות. אין לתת אמון בעדותם נוכח ההתחמקויות שניסו לבצע במהלך החקירות הנגדיות, וניסיונם לגלגל את האחריות לקבוצת סימון. ברור שאין לראות בנתבעים כבמתווכים גרידא, אלא הם הרוח החיה מאחורי שיטת הפירמידה. הנתבעים נמנעו גם מלהביא ראיות ביחס לקבוצת סימון ונמנעו מלזמן את מר סימון כעד. מכאן ברור שעדותו לא תיטיב עמם. כל מסמכי הנתבעים שהוגשו הם בגדר אחיזת עיניים.
23. לעומת זאת התובעים העידו באופן מהימן. הם ביססו כיצד נתנו אמון בנתבעים ואלה ניצלו אותו לרעה. הם ביססו את המצגים שהוצגו להם. ההסכם שנכרת עמם אינו כפוף לתנית השיפוט ולתנית הדין הזר. טענותיהם כלפי הנתבעים צריכות להתברר בהתאם לדין הישראלי. אחריות הנתבעים הוכחה. והתובעים, מצדם, הוכיחו את אובדן הרווחים האלטרנטיביים שהיו יכולים להפיק מכספי השקעתם, אם לא היו משקיעים אותם בפרויקט האמור.
24. לבסוף, עתרו התובעים לפסיקת הוצאות ריאליות לטובתם, בהתחשב בעלויות ההליך ובהיקפו.
עיקרי טענות מר לבון (התובע 2)
25. מר לבון העלה טענות הדומות במהותן לאלה שהעלו התובעים האחרים. גם הוא טען כי על הפרק תרמית כספית מתוכננת היטב, שנערכה על ידי ישראלים נגד ישראלים אחרים. היא תוכננה בישראל, בוצעה בישראל ובאמצעותה גזלו הנתבעים את כספי התובעים. כספים אלה לא נותבו למקסיקו, ולכן נגרמה הפגיעה ביחסים עם קבוצת סימון, שהובילה למצב הדברים היום.
הוא הוסיף וטען כי לא חתם על הסכם ההשקעה. איש מהנתבעים לא טען כי נכח עמו בפגישת חתימה. עוד טען כי אין יסוד לניסיון הנתבעים להראות כי עשה בירורים ביחס לקבוצת סימון. הוא אכן טס למקסיקו אך היה זה כדי לבדוק השקעה בפרויקט אחר (עסקת סנטנריו), בה לא השקיע בסופו של יום. בין הצדדים היו פערי כוחות ניכרים. למר לבון לא היה ניסיון עסקי ולעומת זאת הנתבעים היו מנוסים בעסקאות מסוג זה.
26. היות שמר לבון לא חתם על הסכם ההשקעה, כי אז ההסכם המחייב בינו ובין הנתבעים הוא ההסכם שבעל פה. גרסתו ביחס להסכמות בעל פה נותרה עקבית. הנתבעים התחייבו לרווחים שיופקו. מר סימון הוצג כאיש הביצוע במקסיקו. מהות ההתקשרות עם קבוצת סימון לא הוצגה לתובעים המשקיעים.
ולעומת זאת גרסאות הנתבעים לא היו עקביות. מר לבון הצביע על סתירות שנמצאו בין עדותו של מר דורון ובין זו של מר רז. כך למשל ביחס למחיר רכישת הקרקע בפרויקט לומאס; לפירוט חשבונות הבנק של הנתבעים ולטיב פעילותה של קבוצת IVG. עוד התברר, במהלך חקירתו הנגדית של מר רז, כי לא נכרת הסכם כתוב בינו ובין מר סימון או חברת לומאס ביחס לפרויקט. אין מקום לקבל את עמדת הנתבעים כי שמשו כמתווכים בלבד. הם חברו יחדיו לארגן את ההשקעה ויזמו אותה, תוך נטילת כספי התובעים. כך למשל התברר כי הנתבעים הסכימו "להוציא" משקיע בשם ניר שליי מעסקת ההשקעה לאחר שנתיים, ושלמו לו לשם כך (עמ' 143 לפרוטוקול ש.1). מכאן שהם פעלו באופן אקטיבי, והיה להם אינטרס ברור להכניס עוד משקיעים לפרויקט. עוד בוסס שהם היו זכאים לדמי ניהול בגינו. מר רז אף הודה כי האדיר את ניסיונו וזאת כדי למשוך את המשקיעים.
27. כמו כן הוכח שחברת לומאס עצמה נרשמה לאחר מועד כריתת הסכמי ההשקעה, ודי בכך כדי להראות שאפילו לשיטת הנתבעים חוזי ההשקעה הם חסרי תוקף. מדובר בחוזים למראית עין שדינם להתבטל.
28. הנתבעים מעלים טענות רבות נגד קבוצת סימון, אך עובדה היא כי לא הגישו הודעת צד שלישי נגד חברת לומאס או נגד מר סימון. בנוסף, מר רז טען כי הוגשה תביעה נגד מר סימון במקסיקו, אך מתברר כי מהותה היא הליך הדומה לקובלנה פלילית, ובכלל אין המדובר בתובענה הנוגעת לעסקת לומאס.
29. הנתבעים העבירו למקסיקו סכום כולל, הנמוך מסכומי השקעתם של התובעים, ומכאן עולה שהם שלשלו לכיסם את כספם. הנתבעים חויבו להעביר, בשלב ההליכים המקדמיים, כרטסת הנהלת חשבונות אך זו לא הועברה מעולם.
מר לבון התייחס בהרחבה בסיכומיו להעברות הכספים שהנתבעים טוענים להן. כך למשל, ביחס להעברה הגדולה ביותר שבוצעה בסך 825,000 דולר, מתברר כי הנתבעים טענו בתביעת יוסף (ראו לעיל בפסקה 2), שהיא קשורה לעסקת פרויקט סנטריו. מכאן שהם הציגו אמירות סותרות ביחס אליה, והיא לא קשורה לפרויקט לומאס, מושא התביעה הנוכחית. מכל מקום גם בעניינה לא צורפו תדפיסים של העברות. התברר כי בוצעו גם העברות לחשבון השקלי של קבוצת IVG. הוכח שהנתבעים נטלו לעצמם את כספי התובעים שהועברו אליהם. כספים שונים הועברו לחברון הנאמנות של עו"ד אדוארדו חרף עדותם של הנתבעים כי הם הועברו לטובת פרויקט לומאס ופרויקט סנטנריו.
גם טענת הנתבעים שהם עצמם השקיעו כספים בפרויקט נטענה בכלליות וללא ביסוס. עוד לא בוססה רכישת הקרקע בפרויקט לומאס. מסמך בנושא הוגש רק בשלב החקירה הנגדית, וגם ביחס אליו רב הנסתר על הגלוי.
30. אשר לתנית השיפוט הזר, בית המשפט כבר דחה למעשה את טיעון הנתבעים בכך שהסכים לברר את התובענה עד תום. והיות שמר לבון לא חתם על המסמכים ממילא התניה לא חלה עליו. בנוסף, הנתבעים אינם רשאים להיבנות על תנית השיפוט, היות שזו קבועה בהסכם שהם לא צד לו.
עיקרי טענות הנתבעים
31. הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה. זהו אחד מהמקרים שבהם מנסים התובעים להתבסס על טענות להתחייבויות בעל פה, הסותרות חזיתית הסכמים קיימים בכתב. הטענה העובדתית לקיומן של התחייבויות כאמור היא כוזבת, ועליה מתבססת התביעה כולה.
32. לשיטת הנתבעים, יש לסלק על הסף את התביעה בשל העדר ניקיון כפיים. התובעים לא צרפו לכתב התביעה את הסכמי ההשקעה שנחתמו על ידם. עוד יש לסלקה בשל העדר עילה ויריבות. לא נכרת כל הסכם בין התובעים והנתבעים. התובעים מנסים להעמיד את הנתבעים כמי שמכרו להם קרקע במקסיקו, והתחייבו כלפיהם לתשואות פנטסטיות ללא כל סיכון. כזאת לא היה מעולם.
ההסכמים היחידים שנכרתו היו בין התובעים ובין חברת לומאס (הסכמי ההשקעה). הנתבעים אינם מנהלים את הפרויקט ואינם אחראים לביצועו או להפקת רווחים ממנו. על כל אלה אחראית קבוצת סימון. הנתבעים הם רק הגורם המקשר והמתווך בין התובעים לקבוצה.
ושעה שעל מערכת היחסים שבין הצדדים חולשים הסכמי ההשקעה בחברת לומאס, הרי שאלה כפופים לתניית שיפוט המחילה את הדין המקסיקני, ולתנית שיפוט ייחודית המפנה את הסכסוך לליבון במקסיקו. למרות שהנתבעים אינם צד להסכמי ההשקעה, הרי שהגשת התביעה הנוכחית נגדם כפופה לתניות השיפוט והדין הזר, שכן התובעים אינם יכולים לדרוש השבת כספים ופיצויים בניגוד לדין החל על ההתקשרות. זכויותיהם נגזרות מהסכם ההשקעה ותלויות בו.
33. התובעים מנסים למעשה לעקוף את הסכם ההשקעה. החברה המקסיקנית אכן רכשה את הקרקע שמיועדת לפרויקט; אלא שבניגוד להתחייבות שלה כלפי המשקיעים – לרבות התובעים והנתבעים – הם לא נרשמו כבעלי מניות בחברה, וזאת למרות שכספי ההשקעה הועברו למקסיקו. על רקע זה התבקש שהתובעים יתבעו את חברת לומאס ואת מר סימון, אך הם לא עושים כן לאור תנית הדין הזר ותניית השיפוט. חלף זאת הם הגישו את התביעה הנוכחית נגד הנתבעים בלבד, כדי להתחמק מהמגבלות הדיוניות והמהותיות שהסכמי ההשקעה מטילים עליהם. כזאת לא ניתן לעשות.
34. התובעים וייתר המשקיעים הבינו היטב שמדובר בעסקה עתירת סיכון בפרויקט נדל"ן במקסיקו. הם גם הצהירו על כך בהסכמים עליהם חתמו. משמעות הדבר שקיים סיכוי כי היא תניב רווחים ניכרים, אך לצדו סיכון כי ההשקעה תרד לטמיון. לפי הפסיקה, חזקה על מי שחתם על הסכמים כי הוא מבין את תוכנם, והדבר נכון גם ביחס להסכמים בשפה זרה. בניגוד לתמונה שהתובעים מנסים לצייר הם בחנו בעצמם את הפרויקט, קיבלו לידיהם מסמכים רלוונטיים, ואף ניהלו משא ומתן מול קבוצת סימון ביחס להוראות הסכמי ההשקעה. הם ידעו על אודות תפקידה המרכזי של קבוצת סימון במימוש הפרויקט. בנוסף, ובניגוד לנטען על ידי התובעים, אין שחר לטענה כי חברת לומאס לא הייתה קיימת במועד כריתת הסכם ההשקעה.
התובעים לא הוכיחו קיומו של הסכם בעל פה בינם ובין הנתבעים, ולא היה כזה. ממילא סיכומים בעל פה (שלא התקיימו) אינם יכולים לגבור על הסכמי ההשקעה הכתובים. טענות התובעים עולות לגדר טיעון בעל פה נגד מסמך בכתב, והן לא אפשריות בהתאם לדין ולפסיקה. אין כל יסוד לטענה שהובטח להם רווח מובטח כלשהו. התובעים מלאים טענות כלפי הנתבעים אך למעשה אשם תורם רובץ לפתחם, ככל שהם טוענים כיום כי לא הבינו את מהות ההתקשרות.
התובעים יודעים כי אין יסוד לטענות התרמית שהם מעלים, ובכלל זה לטיעון "הפירמידה". הנטל הראייתי בעניין זה הוא מוגבר והם רחוקים מלעמוד בו. לא בוססה טענתו של מר לבון כי חתימתו של הסכם ההשקעה היא מזויפת, ואין שחר לטענות בעניין זה. כספי המשקיעים הועברו לחברת לומאס, שרכשה את הקרקע, והקרקע מוחזקת בפועל על ידי מר סימון ועו"ד אדוארדו. לא הוכחה טענת התובעים כי רק חלק מהכספים הועבר והשאר נותר בידי הנתבעים. התובעים יכולים היו להעביר את כספי השקעתם ישירות לחשבון הנאמנות שבמקסיקו, אך הם בחרו להעבירם באמצעות קבוצת IVG. כעת מועלות טענות חשבונאיות שונות בעניין העברות הכספים, אך אין הן שוללות את התשתית הראייתית שבוססה, ולפיה הכספים אכן הועברו למקסיקו. קבוצת IVG אינה מחזיקה עוד בכספי התובעים. ב"כ הנתבעים הציע בדיון ההוכחות כי כלל תדפיסי חשבון הבנק הרלוונטיים, כמו גם כלל האסמכתאות שגולו בהליכי גילוי המסמכים, יוגשו לתיק, אלא שב"כ התובעים התנגדו לכך.
35. אין יסוד לטענה כי היה על הנתבעים לזמן את מר סימון לעדות או להגיש נגדו הודעת צד שלישי. התובעים הודו כי הם נפגשו עם מר סימון, ולעומת זאת הקשר בין הנתבעים ובינו נותק בשנת 2017. מכאן שהיה מצופה דווקא מהתובעים כי יזמנו אותו לעדות והעובדה כי לא עשו כן פועלת לחובתם.
36. הנתבעים מצביעים על כך כי כתב התביעה המקורי כולל עילות תביעה רבות שנזנחו למעשה בסיכומי התובעים. זהו מצב הדברים ביחס לעילות עשיית העושר ולא במשפט, הרשלנות, הפרת חובת נאמנות והאחריות אישית של נושאי משרה. מכאן שהתובעים הבינו כי לא הצליחו לבססן בשלב הבירור הראייתי.
37. גם טענת התובעים לרווח חלופי לא בוססה. בהתאם לפסיקה היה עליהם להוכיח כי אלמלא מצג השווא הנטען (והמוכחש) הם היו נוקטים באפיקי השקעה אחרים רווחיים יותר. אולם הם לא הוכיחו זאת. ואשר לנזק הלא ממוני, לרבות עוגמת נפש בסך כולל של 210,000 ₪, לא זה המקרה המצדיק פסיקה שכזו. ממילא אם קבוצת סימון תקיים את התחייבותה הרי שגם התובעים יודו שלא נותרה להם כל עילת תביעה.
38. לבסוף עתרו הנתבעים לפסיקת הוצאות ריאליות לטובתם לרבות בגין שכר טרחת עורכי-דינם.
דיון והכרעה
39. על הפרק עסקאות השקעה במקרקעין שבמקסיקו. המשקיעים אמורים היו להירשם כבעלי מניות בחברת לומאס, חברה מקסיקנית. בעקבות זאת היו אמורים להפוך לבעלי זכויות במקרקעין, ולמכור אותם תוך הפקת רווחים נאים. אך לצד סיכויי ההצלחה עמדו גם הסיכונים. הכספים אמורים היו לעבור אל מחוץ לארץ. ההשקעה אמורה הייתה להתבצע במדינה זרה ורחוקה. הרבה יכול להשתבש.
ואכן הדברים השתבשו. המשקיעים נפרדו מכספם אך פירות ההשקעה לא התקבלו. ולא נראה כי יתקבלו בעתיד הקרוב וזאת למרות שחלפו כבר שנים רבות.
התובעים, משקיעים מן היישוב, מתוסכלים ממצב דברים זה. ניתן להבין לתחושותיהם, שבאו לידי ביטוי ברור וחד במהלך הדיונים. ועדיין כדי להצליח בתביעה שעל הפרק עליהם לבסס את טענותיהם מבחינה משפטית. הם בחרו למקד את מאמציהם בנתבעים ולא בקבוצת סימון, ובחירה זו מציבה לפניהם משוכות גבוהות. כך, התברר כי קיים פער בין המסמכים הכתובים והחתומים ובין ההבטחות שנטען שניתנו בעל פה. ההסכמים הם בין המשקיעים ובין חברת לומאס. אין בהם זכר לתשואה מובטחת. החותמים על מסמכים צריכים לנהוג באחריות. עליהם להבין אילו מחויבויות הם נוטלים על עצמם. קשה יהיה לקבל לאחר מכן טענות לאי הבנה ביחס למהות ההתקשרות. קשה יהיה לבסס טענות להתחייבויות נוספות שניתנו בעל פה.
ועל כך מוסיפים התובעים טענות למרמה. לשיטתם, הנתבעים גמרו אומר להונות אותם, ולגזול את כספיהם. הם הגו תוכנית עוקץ, ובנו פירמידה שתוביל לכך שכספי ההשקעה יצאו מידי התובעים אך פירותיהם לא יתקבלו על ידם. טענות אלה קשה לבסס, נוכח נטל השכנוע הכבד הנלווה להן.
בסופו של יום מצאתי כי התובעים לא הצליחו להתגבר על המשוכות הנצבות לפניהם. לא בוססו ההבטחות שניתנו בעל פה, ולא בוססה הצדקה לסטות מההסכמות החוזיות הכתובות והמחייבות. לא בוססה מרמה ולא בוססה גזילת כספים. ושעה שבכך מוקדה התביעה, לא בוססו גם עילות אחרות שנטענו. משכך דין התביעה להידחות.
40. באופן ממוקד יותר, כמה סוגיות מהותיות עומדות לבחינה ולהכרעה. ראשית, יש לבחון האם התובעים חתמו על הסכמי ההשקעה והתקשרו בהם. שנית, יש לבחון האם הנתבעים הבטיחו לתובעים להחזיר את השקעתם תוך שנה לכל היותר, ולשלש את השקעתם תוך שלוש שנים לכל היותר. כלומר, יש לבדוק האם בוססו אותן הבטחות בעל פה, שאין להן ביטוי בהסכמות הכתובות. שלישית, עולה השאלה האם הנתבעים שלשלו לכיסם את כספי ההשקעה במקום להעבירם לקבוצת סימון; קרי האם בוססו גזל ותרמית. ולבסוף, עולה השאלה האם התובעים ביססו עילות תביעה אחרות נגד הנתבעים?
אפנה לבחון המחלוקות כסדרן.
התובעים חתמו על הסכמי ההשקעה
41. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שלפני ניתן לקבוע ממצא כי התובעים חתמו על הסכמי ההשקעה:
א) התובע 3, מר רידר, הודה בחקירתו כי חתם על הסכם כאמור (ראו: 92, ש. 4-2, ש.14). עוד הודה כי הוא חתם על ייפוי הכוח הנוטריוני לטובת מר סימון (93, ש. 13-10).
ב) התובעת 4, גב' לייבנווירט, לא העידה ולא הגישה תצהיר, למרות שהיא זו שחתומה על הסכם ההשקעה (נספח 3 לתצהיר מר רז) ולא בן זוגה, התובע 1, מר איתן.
הימנעות התובעים מלהגיש תצהיר מטעמה ומלהביאה לעדות מקימה את החזקה הראייתית כי עדותה הייתה פועלת לרעתם. מכל מקום, בן זוגה, מר איתן, הודה בחקירתו כי היא חתמה על הסכם ההשקעה (29, ש. 25-24).
עוד יש לציין כי גב' לייבנווירט חתמה על ייפוי כוח נוטריוני למר רוני סימון לשם מימוש הפרויקט ביום 3.11.11 (נספח 6 לתצהיר מר רז), ימים ספורים לאחר שחתמה על הסכם ההשקעה ביום 27.10.11.
ג) כמו כן, בסיכומי התובעים 1, 3 ו-4 (בפסקאות 139 ו-146) הם מודים שחתמו על הסכמי ההשקעה.
42. נותר עניינו של מר לבון (התובע 2). הוא טען מספר פעמים לאורך סיכומיו וגם בכתבי הטענות כי הוא לא חתם על הסכם ההשקעה. אין בידי לקבל את גרסתו:
א) נקודת המוצא היא שהסכם ההשקעה של מר לבון נחזה להיות חתום על ידו (נספח 2 לתצהיר מר רז). מר לבון טען בכתב התשובה (בפסקה 24) כי הוא לא חתום על הסכם ההשקעה. מכאן מתחייבת המסקנה כי לשיטתו חתימתו זויפה. אולם טענה בדבר זיוף לא מופיעה בכתב התביעה, בתצהירו או בסיכומיו המתייחסים לחתימה (ראו למשל: פסקאות 9.2, 9.13.1, 9.13.6, 10.7, 10.8). יתר על כן, בחקירתו כשנשאל האם הוא טוען לזיוף, הוא השיב "לא יודע" "אין לי מושג" (66, ש. 16-11).
עניין זה לובן במסגרת חקירתו הנגדית. הוא הוסיף שהחתימה שמופיעה בהסכם דומה לשלו ועדיין היא מטושטשת (עמ' 66, ש. 21). ועוד העיד כי קיים הבדל בינה ובין חתימתו על ייפוי הכוח הנוטריוני למר סימון מיום 29.8.13 (נספח 5 לתצהיר מר רז), שבה הוא מודה (67, ש. 6-1). לשיטתו החתימות דומות אך לא זהות.
כאן המקום לציין כי גם אם מר לבון היה טוען לזיוף, הרי שהנטל לבסס זאת הוא מוגבר (ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט 414, 416 (1965) (להלן: עניין כהן)), ולא נעשה כל ניסיון לעמוד בו.
ב) בנוסף, מכלול הראיות שעל הפרק מעלה כי האפשרות, שמר לבון חתם על ההסכם, היא המסתברת יותר.
מר לבון הודה ואף הצהיר מפורשות בתצהירו שהוא כן חתם על מספר מסמכים שקשורים להשקעתו בפרויקט במעמד כריתת ההסכם שבעל פה. אלא שלשיטתו הוא לא קרא אותם לפני החתימה (פסקאות 47-46 לתצהירו), מה גם שמדובר במסמכים באנגלית ובספרדית. מכל מקום, הוא ציין כי בין המסמכים עליהם חתם היה יפוי כוח הנוטריוני המסמיך את מר סימון לפעול בשמו בקשר לפרויקט (66, ש. 27 - 67, ש. 2), והוא אף הודה, כאמור, שחתימתו על ייפוי הכוח דומה לחתימתו על הסכם ההשקעה (67, 4-3).
שעה שמר לבון כבר חתם על המסמכים הנלווים, ועניין זה אינו שנוי במחלוקת, מסתברת המסקנה כי חתם גם על הסכם ההשקעה. יותר מכך ממכתב הפנייה של מר לבון אל החברה עולה שהוא ידע שהוא הולך לחתום על הסכם השיתוף, והוא ביקש מהחברה את נוסחו לקראת חתימתו עליו. בנספח 10 לתצהיר מר רז מצוי מסמך ששלח מר לבון הנושא את הכותרת "מסמכים נדרשים (מקוריים) לקראת חתימה על הסכם השיתוף", ובפסקה 5 למסמך מופיע שנדרש "נוסח הסכם השיתוף". כמו כן תחת פסקה 1 תחת הכותרת "נקוד[ו]ת לבדיקה " מצוין שיש לבדוק "מהו אופן ביצוע הרכישה לאחר החתימה על הסכם השיתוף". כל אלה מראים כי היה ברור למר לבון בזמן אמת כי עליו לחתום על מסמכי היסוד שיבססו את ההשקעה.
ג) מר לבון טען בסיכומיו שחתימתו הלכאורית נמצאת רק בעמוד אחד בהסכם ההשקעה, וללא מספר זיהוי. על כך יש להשיב שגם חתימה אחת על ההסכם מחייבת. שנית, אומנם בקו הריק שבתחילת ההסכם לא מולא בכתב יד מספר הדרכון של מר לבון, אולם צורף להסכם צילום תעודת הדרכון שלו (ראו: נספח 1 לתצהיר מר רז).
עוד טוען מר לבון כי איש מהנתבעים לא זכר את המעמד בו הוא חתם, לכאורה, על המסמכים. ועדיין אין בכך כדי לשלול את העובדה כי חתימתו מתנוססת על ההסכם, ושלא בוססה טענה לזיוף.
המכלול הראייתי תומך אפוא בממצא כי מר לבון חתם גם על הסכם ההשקעה וכך אני קובע.
אין לקבל את טענות התובעים כי לא קראו, התעמקו או הבינו את ההסכמים
43. שעה שנקבע שהתובעים כולם חתמו על הסכמי ההשקעה יש לבחון את הטענה הבאה, והיא שהם לא קראו, התעמקו או הבינו את ההסכמים, ואת מהות ההתקשרות. לשיטתם, הם ראו את הנתבעים כמי שהתחייבו כלפיהם בעוד שבהסכמים נקבע כי הם מתקשרים עם חברת לומאס לשם ביצוע ההשקעה במקסיקו. התובעים 3,1 ו-4 טענו שהמסמכים שעליהם הוחתמו לא הוסברו להם ולא הוקראו להם; והנתבע 2, שטוען כי כלל לא חתם עליהם, ודאי שלא התעמק בהם.
44. דין טענה זו להידחות.
אדם שחותם על מסמך, חזקה עליו כי קרא אותו והבינו והסכים לתוכנו. ואם לא עשה כן, הרי שאין בכך כדי לפטור אותו מהמחויבות שנטל על עצמו. מדובר בהלכה ותיקה ומושרשת. היא חלה אף ביחס למי שמתקשים בקריאה.
כך קבע, למשל, כב' השופט, כתוארו אז, פוגלמן בע"א 4138/09 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' קובסי (פורסם במאגרים, 2011):
אין לקבל את גישת המשיבים שלפיה חתימתו של אדם שאינו יודע קרוא וכתוב (או שהבנתו לקויה בצורה אחרת), היא פגומה ואינה מעידה על גמירת דעת אמיתית להתקשר בעסקה מחייבת. אדם החותם על מסמך משפטי, גם אם אינו יודע קרוא וכתוב, צריך לבקש שיקריאו לו את תוכן המסמך ויסבירו לו את פשרו [...].
הלכה זו רלוונטית גם ביחס למי שחותם על הסכם בשפה זרה (ע"א 1333/14 סעדה גואטה מיטרי נ' עו"ד עלס דוברונסקי (פורסם במאגרים, 2015; בפסקאות 29-28, ו-30 ואילך); שם נדחתה טענת "לא נעשה דבר" ביחס למסמכים שנכתבו באנגלית).
45. בענייננו, הסכמי ההשקעה כתובים באנגלית, ונלווים להם נספחים בספרדית.
אינני סבור שהתובעים יכולים לפטור עצמם מהחובה להבין את מהות העסקה שבה הם מתקשרים. לא מדובר בעסקאות שוטפות שכולנו מתקשרים בהן תדיר, ושאין אנו נותנים עליהן את הדעת. אין המדובר בהתקשרות זניחה. על הפרק השקעה במקרקעין מרחק אלפים רבים של קילומטרים מכאן. מדובר בעסקה שבה מועברים סכומי כסף נכבדים לשם ביצוע השקעה במדינה זרה. על המתקשרים בעסקאות שכאלה מוטלות אחריות וחובה בסיסית להבין את טיב העסקה שהם מתקשרים בה. עליהם להתעמק בהסכם המנוסח באנגלית. מהי מהות ההשקעה? האם המשקיעים מקבלים זכויות בקרקע באופן ישיר? האם הם הופכים לבעלי זכויות נוכח השקעתם בחברה זרה? מהן הזכויות העומדות לימינם ומהן החובות? עוד עליהם להבין כי תידרש עבודה משפטית שתתנהל בספרדית. על המשקיעים לברר את כל אלה, וניתנה להם ההזדמנות לעשות כן. ככל שלא עשו כן, לא יוכלו להאשים אחרים בכך שלא ממשו את אחריותם.
46. מר לבון טען בתצהירו (בפסקה 47) כי הנתבעים לא נתנו להם לקרוא את המסמכים לפני חתימתם. מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן התובעים לא ציינו זאת בכתב תביעתם וגם לא בכתב תשובתם. לא אוכל לקבל את הגרסה הזו שהיא עדות יחידה של בעל דין. בתצהירי התובעים האחרים הטענה לא נטענה, ואין להניח כי מר לבון קיבל יחס שונה מיתר המשקיעים. התובעים כולם טוענים כי הנתבעים הציגו להם הבטחות ומצגי שווא, ולכך אתייחס בהמשך. אך לא בוססה הטענה כי לא ניתנה להם ההזדמנות להבין ולברר את מהות הסכם ההשקעה שעל הפרק.
47. זאת ועוד; על היכולת של התובעים לבצע את הבירורים הנדרשים עובר לחתימה על ההסכם ניתן ללמוד מהתנהלותו של מר לבון. זה הודה בעדותו שהוא עמד בקשר עם מר סימון ועם עו"ד אדוארדו והתארח בביתם במקסיקו (ראו: 69, ש. 30 – 70, ש. 4). היה זה ביחס לעסקת סנטנריו שבסופו של דבר הוא לא השקיע בה. יחד עם זאת הוא שאל וקיבל תשובות בעניין פרויקט לומאס ממר סימון בדוא"ל ביום 14.9.11, שהועברו אליו באמצעות גב' נועה כהן מהחברה של הנתבעים. בדוא"ל זה שכותרתו "מסמכים נדרשים – עסקת לומאס", ציין מר סימון במפורש (בפסקה 5), שהם עובדים על התיקונים בהסכם שמר לבון ביקש, ושהתיקונים יהיו מוכנים למחרת מכתב זה (ראו: פסקה 48 לתצהיר מר לבון, נספח 54 לתצהיר מר לבון, נספח 10 לתצהיר מר רז). יש לזכור את סמיכות הזמנים בעניין זה. ההתכתבות האמורה הייתה בסמוך לחתימת הסכם ההשקעה של מר לבון, שנחתם ביום 7.11.11 (נספח 1 לתצהיר מר רז), וכספי ההשקעה הועברו על ידי מר לבון לנתבעים ביום 8.11.11 (נספח 20 לתצהירי התובעים).
כפי שניתן להתרשם פתוחה הייתה לתובעים האפשרות להבין את טיבה של ההתקשרות שעל הפרק, והדבר נכון לתובעים כולם.
48. אני דוחה אפוא את טענות התובעים כי אין תוקף להתחייבויות החוזיות שלהם שעה שלא התעמקו במסמכים עליהם חתמו.
לא בוססה התחייבות של הנתבעים כלפי התובעים להפקת רווחים גבוהים או נטילת אחריות מצדם על ההשקעה
49. נמצא שהתובעים מחויבים במערכת ההסכמית בה התקשרו. אלא שהם מנסים לשכנע כי אין המדובר בהסכמות ממצות. לשיטתם, הנתבעים התחייבו כלפיהם לרווחים חריגים ואף דמיוניים. הם מסרו להם שתוך שנה יחזירו את השקעתם ושתוך שלוש שנים ישלשו אותה ברווחים.
הבטחות אלה אינן מעוגנות במערכת ההסכמית שעל הפרק, או במסמכים אחרים עליהם נשענים התובעים (ראו את נספח 4 לתביעה הכולל חומרי שיווק ביחס להשקעה; ואת נספח 6 לתביעה הכולל התכתבות ביחס להשקעה). גם מר לבון ומר איתן הודו בחקירתם הנגדית שאין להם ראיות בכתב למצגים שלטענתם הוצגו להם (ראו: חקירת מר לבון – 65, ש. 29-26; חקירת מר איתן – 29, ש. 18-16).
יותר מכך. המסמכים עליהם חתמו אינם עולים בקנה אחד עם הבטחות כאמור. התובעים הצהירו בפסקה הראשונה להסכמי ההשקעה (לאחר חלק ההצהרות), שהם קיבלו את כל המידע הנחוץ, כי יש להם הידע והניסיון בעסקאות נדל"ן, ושהם יודעים להעריך את היתרונות, החסרונות והסיכונים שבעסקה. הצהרות אלה מראות, למעשה, כי המשקיעים נוטלים על עצמם סיכון בהשקעה, ושמדובר בסיכון מחושב מבחינתם. אין הן עולות בקנה אחד עם הבטחות לתשואה מובטחת.
50. התובעים טוענים אפוא להתחייבויות בעל פה מצד הנתבעים שאינם מצויות בהסכמים הכתובים. כבר כאן הם ניצבים בפני מכשול. כידוע, נקבעה בפסיקה חזקה שהחוזה הכתוב, ככל שהוא נחזה להיות ממצה, מגלם בתוכו את שהוסכם, אלא אם כן יוכח באמצעות ראיות שבכתב על אודות הסכמות נוספות.
כך למשל נפסק בע"א 738/80 נתן נ' זגורי, פ"ד לז(4) 387, 392 (1983)) כי "ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבר שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב, כידוע, לפי דיני הראיות, להתבסס על ראיה שבכתב [...]. הטעם לכך נעוץ בהנחה החלוטה, שהחוזה מגלם בתוכו כל מה שהוסכם" (וראו עוד הדיון בע"א 3381/17 אשכנזי נ' בן שלמה (פורסם במאגרים, 2018 בפסקה 37 לחוות דעתו של כב' השופט מינץ).
אכן לכלל זה יש חריגים. כך, למשל, יכול צד לחוזה, הנראה כממצה, להעלות טענות לפגמים בכריתה, כגון הטעיה וכיו"ב (ראו הסקירה בפסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 28145-10-21 אלוני נ' פוראטיאן (פורסם במאגרים; 2024)).
אלא שהתובעים לא ביססו את אחד מהם בענייננו. הם טוענים להבטחות לתשואה שלא בא זכרן בהסכם הכתוב. הם טוענים כי הוטעו, אלא שהטעיה זו אינה נוגעת לשאלה עובדתית כזו או אחרת היכולה להצדיק את ביטול העסקה. אפילו אם נלך לשיטתם, "כאשר ההטעיה אינה לגבי עצם העסקה ונתוניה אלא אך ורק לגבי תשואתה של העסקה, תועלתה או טובת ההנאה שתופק מביצועה – זוהי הטעיה לגבי כדאיות העסקה; אין בכוחו של המוטעה, שהעסקה התבררה כבלתי מוצלחת מנקודת מבטו, לבטל את החוזה מחמת הטעיה" (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 383 (2019)).
על רקע זה התובעים לא ביססו כי זה המקרה שבו בכוחם להעלות טענות שאינן מתיישבות עם ההסכמות הכתובות במערכת ההסכמית הממצה שהתקשרו בה.
51. למגבלה הראייתית יש תכלית מהותית. חוזים באים להבהיר לצדדים את גבולות המותר והאסור במערכת היחסים ביניהם. לזקק את ההתחייבויות שנטלו על עצמם. להרבות ודאות. לעודד הסתמכות שלהם ולעיתים גם של צדדים אחרים הלומדים את ההסכם ונשענים עליו. כל אלה מקבלים את משקלם כאשר הצדדים כרתו הסכם כתוב, הנחזה לשקף באופן ממצה את ההסכמות שעל הפרק. כל אלה ירדו לטמיון אם יפתח פתח לא ראוי, שיאפשר לצדדים להעלות טענות, לאחר הכריתה, שבעצם קיימות הסכמות בעל פה הגוברות על ההסכם הכתוב ומשנות אותו. אם ניתן יהיה לעשות כך כעניין שבשגרה, איזה ערך יהיה עוד להסכמות הכתובות? לוודאות ולהסתמכות?
זו הסיבה שהפתח להעלאת טענות מהסוג שמעלים התובעים הוא צר. הפתח הוא צר וטענותיהם רחבות, ואין ביכולתן לעבור בו.
52. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח הסכמות כאמור.¬
53. התובעים טענו בכתב תביעתם (בפסקה 56.2) ובסיכומיהם כי הדואר האלקטרוני של הנתבעים שנשלח אליהם ביום 5.2.12 (נספח 9 לתביעה) מסכם את עיקרי ההסכם שבעל פה, שלטענתם נכרת בין הצדדים. אולם מעיון במסמך זה עולה, כי אין בו זכר לכך שהנתבעים הבטיחו לתובעים להחזיר השקעתם, באמצעות התשואה, תוך שנה, ולשלש את השקעתם לכל היותר תוך שלוש שנים. אין בו עיגון לכך כי הנתבעים ערבים לתשואה כזו או אחרת, או כי הוצג מצג שכזה. כל שנמצא שם הוא דיווח ביחס להתקדמות מימוש העסקה.
54. בניגוד לטענת התובעים בסיכומיהם, מר רז לא הודה בחקירתו כי הוא הבטיח לתובעים רווח ודאי. עיון בקטע הפרוטוקול אליו מפנים התובעים מעלה כי מר רז העיד שהוא לא הבטיח לנתבעים רווח וודאי אלא ציין בפניהם רק ציפייה לרווחים (ראו: 236, ש. 25-16). כלומר מר רז הודה כי ציין לפני הנתבעים את הערכתו ואת ציפייתו כי תוך שנתיים יתקבלו רווחים, אך קיים הבדל גדול בין הערכה לגבי שווי העסקה לבין התחייבות משפטית בעניינה.
יותר מכך, ניתן ללמוד רבות בעניין זה מעדותו של מר רכטמן שגם הוא השקיע בעסקה במקסיקו, אך לא הצטרף כתובע לתביעה הנוכחית. מר רכטמן לא טען להתחייבות של הנתבעים לתשואה מובטחת כאמור לעיל, אלא עמד על קיום הערכה לרווחים (פסקאות 7 ו-11 לתצהירו). הוא גם אישר בעדותו כי כבר הרוויח בעבר סכומים ניכרים כתוצאה מהשקעות אחרות עם מר רז (עמ' 17, ש. 33-17; 27, ש. 14-7).
הצהרות התובעים בעניין זה כי נתנו להם הבטחות ישירות מהוות עדות של בעלי דין מעוניינים, ולא מצאתי כי מקרה זה מצדיק הישענות על הצהרות כלליות שאינן מגובות בראיות נוספות. נראה כי קיימת הסתברות ממשית כי התובעים בתובענה הנוכחית החליפו בין הערכות כלליות בדבר כדאיות העסקה ובין מצגים מחייבים.
55. התובעים התקשרו בעסקה שכרוך בה אלמנט של סיכון. נראה שהיו באים על סיפוקם ככל שהיו מקבלים את הנכסים המובטחים במקסיקו. כך למשל העיד מר איתן בחקירתו הנגדית כי אם היה נרשם כבעלים של הקרקע (באמצעות רישומו כבעל מניות בחברת לומאס) הוא לא היה מגיש את התביעה (61, ש. 12-10). אלא שלמרבה הצער הסיכון התממש. לא ניתן לעקוף אותו באמצעות העלאת טענות לרווחים מובטחים.
הבטחות כאמור לא בוססו בנסיבות המקרה. ובכלל ניסיון החיים מראים כי כאשר מבטיחים לכם תשואה ודאית והחזרי השקעה נדיבים, כשעל הפרק סחר באדמות בחו"ל, הרי שמדובר לרוב באמירות חסרות בסיס מציאותי.
56. בנוסף, לא בוססה נטילת אחריות כלשהי מצד הנתבעים למימוש העסקה או לנטרול הסיכונים הנלווים לה.
נראה כי כאשר הנתבעים התחייבו לעמוד מאחורי מצגים או התחייבויות הם עשו כן בכתב. כך למשל ארע בתביעה המקבילה – תביעת יוסף – שעסקה בעסקת סנטנריו (ראו לעיל בפסקה 2). באותו המקרה עמד התובע, מר יוסף, על כך שהנתבעים יתחייבו אישית להשיב את כספי השקעתו ככל שיתברר כי הקרקע לא תהיה בבעלות החברה המקסיקנית. הנתבעים טענו כי אין לחייבם בגין כך, אך טענתם נדחתה והתביעה התקבלה בחלקה. מאותה הפרשה ניתן ללמוד כי התחייבות של הנתבעים ביחס לעסקאות מהסוג הנדון היא אינה עניין של מה בכך. קדם לה משא ומתן עיקש שבסופו היא ניתנה. כזאת לא קרה בענייננו, ואין סיבה לסבור שהנתבעים ייטלו על עצמם את הסיכון הנלווה לעסקה שעל הפרק כך סתם.
57. אני דוחה אפוא את טענת התובעים כי הנתבעים הבטיחו להם הבטחות מחייבות בדבר שיעורי רווחיות צפויים, או כי נטלו על עצמם את הסיכון הכרוך בעסקה.
התובעים לא ביססו גזילת כספים מצד הנתבעים, פעולה מרמתית או "עוקץ"
58. טענתם הבאה של התובעים היא כי גם אם המערכת ההסכמית תקפה, הרי שהנתבעים גזלו את הכספים שהפקידו בידיהם. לשיטתם הם שלשלו את כל כספי השקעתם לכיסם, ולא העבירו את הכספים שקיבלו למקסיקו (ראו בפסקאות 70-69 ו-99 לתצהיר מר איתן ובפסקאות 59-58 ו-86 לתצהיר מר רידר).
זוהי טענה חמורה, שקשה לבססה. נטל השכנוע המוטל על התובעים הוא גבוה. ולא למותר יהיה להזכיר את הפסיקה הוותיקה לגבי מתכונת הוכחת טענות תרמית. כפי שפסק כב' השופט ברנזון (בעניין כהן, בעמ' 416) "את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי". והנה, התובעים לא עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם.
59. נקודת המוצא של הדיון מצויה בכתב התביעה.
כתב התביעה מבסס חוסר ידיעה מצד התובעים. הם ציינו (בפסקה 53) כי נכון ליום הגשת תביעתם "אין להם שום מושג מה נעשה על ידי הנתבעים בכספי ההשקעה", ומייד לאחר מכן טענו כי "[ ]למיטב ידיעתם, אלו נגזלו על ידם לשימושם האישי". כמובן שקיים כבר כאן קושי לוגי. שהרי אם אין לאדם "שום מושג" מה קרה לכספים שהעביר, עולה השאלה כיצד זה ל"מיטב ידיעתו" הם נגזלו?
אין לבוא חשבון עם התובעים נוכח הניסוח האמור, שכן שעה שהגישו את כתב התביעה אכן לא הייתה ידועה להם התמונה הראייתית המלאה. אולם הם חזרו על ניסוח זה גם בסיכומיהם (בפסקה 28), ולאחר שכבר נפרשה התשתית הראייתית. ניסוח שכזה, המופיע בסוף הדרך, מפחית, כמובן, מעוצמת הטענה.
60. נפנה לבחון את התשתית הראייתית הקיימת בעניין זה. זו אינה מבססת הימנעות של העברת כספים מצד הנתבעים למקסיקו:
א) בכל הנוגע להעברות הכספים, מר לבון הציג בסיכומיו טבלה (בפסקה 18.66), וטען כי עולה ממנה שהנתבעים העבירו למקסיקו סכומים פחותים מאלה שהתקבלו מהתובעים.
כבר כאן יש לעמוד על עידון מסוים בטענותיו של מר לבון. בכתב התביעה הועלתה הטענה כי כל כספי ההשקעה נגזלו, והנה ביחס לטבלה ציין מר לבון (בפסקה 19 לסיכומיו) כי הנתבעים גזלו את כל הכספים "או את רובם". כפי שנראה מיד לא יהיה בכך כדי לשנות.
עיון באותה הטבלה מגלה כי התובעים לא התחשבו בסכום של 825,000$ היות שלא הוכחה, לטעמם, העברתו. לשיטתם מדובר ב"סכום ללא אישורי העברה של הנתבעים או שלא מופיע בעו"ש מקסיקני או שאין תדפיס עוש מקסיקני לגביו". והנה, מעיון בנספח 37 לתצהירי התובעים, עמוד 5 לנספח – תדפיס חשבון הבנק של חברת הנתבעים - עולה כי הסכום הועבר באותו התאריך שבו ביקשו הנתבעים מהבנק שלהם להעבירו לחשבון הפרויקט במקסיקו (ראו נספח 17 לתצהיר מר רז, עמודים 328-327, כשבעמוד 328 צוין מספר החשבון המקסיקני. מכתב זה צורף גם כנספח 50 לתצהירי התובעים, וגם כנספח 38 לתצהיריהם).
קיימות אפוא ראיות כי הסכום של 825,000$ הועבר למקסיקו ביום 30.1.12. סכום זה לבדו גבוה מסך כל כספי השקעת התובעים, העומד על 368,000 $, בהתאם לגרסתם (ראו: ת/4).
אומנם לפי גרסת הנתבעים שלפני בתביעת יוסף, שעניינה בעסקת סנטנריו, סכום זה כולל גם את כספי השקעתו של התובע שם, מר ניר יוסף, בפרויקט סנטנריו (ראו: תצהיר מר רז שצורף כנספח א' לסיכומי מר לבון, בפסקה 16 לתצהירו, ותדפיס הבנק שצורף, עמוד 16 לנספח א'). סכום השקעתו של מר יוסף בפרויקט סנטנריו הוא – 447,700 $ (ראו: נספח 33 לתצהירי התובעים, עמוד 5 לנספח). מכאן שגם אם נפחית סכום זה מתוך ה- 825,000 $, יוצא שעדיין הסכום שהועבר הוא גבוה יותר, כך שיכול שיכלול את השקעת התובעים בתובענה שלפני.
בהקשר זה יש להעיר, שמר לבון טען בסיכומיו (בפסקה 18.61), שכל הכסף שנכנס לחשבון המקסיקני הוא של פרויקט סנטריו בלבד. טענה זו לא בוססה. ראשית, הטענה נשענת על מכתב שהוגש בתיק אחר שנדון לפניי, ולא הוגש כראיה בתיק זה. הוא צורף לראשונה לסיכומיו של מר לבון, ואין הוא יכול לשמש בסיס לממצא. שנית, באותו מכתב של מר סימון שמיום 30.3.12 (נספח א' לסיכומי מר לבון, עמוד 14), לא צוין שכל הכסף שנכנס לחשבון הנאמנות המקסיקני הוא של פרויקט סנטנריו בלבד. שלישית, מר לבון עצמו הודה מעט לפני כן בסיכומיו (בפסקה 18.59), שלפי מכתב זה של מר סימון, החשבון המקסיקני מכיל כספים עבור שני פרויקטים - סנטריו ולומאס גם יחד.
על רקע זה החשבונות שהוגשו לעיון אינם מבססים את טענת התובעים כי הנתבעים נמנעו מלהעביר את הכספים למקסיקו אלא שלשלו אותם לכיסם.
ב) יותר מכך. ראיה נסיבתית נוספת העומדת בעוכרי התובעים נוגעת ביחסה של חברת לומאס לזכויותיהם. כאמור, התובעים היו אמורים להירשם כבעלי מניות בחברה, וכתוצאה מכך להפוך לבעלי זכויות בקרקע במקסיקו. ככל שהנתבעים לא היו מעבירים את כספי התובעים לחברה ברור שזו לא הייתה מוכנה – באופן עקרוני – לרשום את זכויותיהם.
והנה, מהתכתבות דוא"ל בין גב' ג'ואנה כהן, לבין קבוצת סימון, מחודש יולי 2013 (מוצג נ/6) עולה, כי האחרונה לא התכחשה בזמן אמת למחויבותה לרשום את התובעים כבעלי מניות בחברת לומאס. היא ציינה כי טרם קיבלה הוראה לעשות כן ושניתן לעשות כן.
סביר להניח כי אם הכספים לא היו מעוברים הדבר היה עולה במסגרת ההתכתבות האמורה. זוהי תמיכה לכך שלא היה קושי ברישום מחמת אי העברת הכספים.
ג) על כך יש להוסיף את העדויות של חלק מהתובעים על אודות שיחותיהם עם מר סימון. מעדויות אלה עולה כי יתכן שהסיבה לאי רישום הזכויות של התובעים בחברת לומאס נובעת מחילוקי דעות בין מר רז ובין מר סימון בעניינים אחרים. סיבה זו לא לובנה באופן ממצה בשיחות שהתקיימו. על רקע זה התובעים אינם יכולים לטעון כי אי הרישום נבע מאי העברת כספי השקעתם ומגזילתם על ידי הנתבעים.
כך, מר רידר התייחס בחקירתו הנגדית לפגישה שקיים עם מר סימון ועם מר איתן לפני הגשת התביעה (103, ש. 15-12; 104, ש. 27-24). הוא העיד שלא שאל את מר סימון מדוע הוא לא מעביר את הקרקע על שם התובעים. הסברו לכך היה שמבחינתו הכתובת לפרויקט היא מר רז והוא בלבד (104, ש. 16-14). לאחר מכן נשאל האם מר סימון לא אמר להם באותה פגישה מיוזמתו, מדוע הוא לא רושם הקרקע על שמם? על כך השיב מר רידר כי מר סימון אמר להם באותה הפגישה כי הוא "שבוי" (105, ש. 14-11). ואז נשאל "גם הוא שבוי של שחר [רז]?" והשיב – "לא יש לו את אדוארדו שם הוא לא לבד. אז גם אם רוני בא לו עכשיו לצרף אותי לקרקע או לא, זה לא משנה" (ראו: 105, ש. 18-16). ניתן להבין מכך כי המניעות נובעת כתוצאה מעמדתו של עו"ד אדוארדו. ובסמוך לאחר מכן המשיך וטען מר רידר בחקירתו כי – "אז אני אסיים בסיפור שרוני לא יכול היום לקום ולעשות משהו עם הקרקע, יכול להיות בגלל אדוארדו, יכול להיות בגלל התביעה הזו שאתם מספרים" (105, ש. 27-26), כשהכוונה היא להליכים שנפתחו במקסיקו נגד קבוצת סימון.
לא זו אף זו, בחקירתו החוזרת, השיב מר רידר במענה לשאלת בא כוחו – "לגבי רוני דיברת על הפגישה שלו, הוצגו לכם איזשהם מסמכים בפגישה? אתה יכול להסביר מה?"; והוא השיב "אני לא זוכר מסמכים ספציפיים בפגישה עצמה אכלנו שווארמה ובעיקר שמענו את הסיפור של רוני ואת הצד שלו, אני זוכר את החששות שלו, אני זוכר את הפנים שלו, אני לא זוכר מסמכים, זה בעיקר היה לשמוע את הסיפור שלו. זה, זה לא שיצאתי משם ואמרתי וואלה נפלתי בפח עכשיו שחר הוא הזה, אלא יש פה דברים שצריכים לבדוק עוד יותר [ההדגשה הוספה]" (107, ש. 20-16). כלומר, הדבר מוכיח ומלמד שלפי גרסת מר רידר, אין המדובר במקרה הפשוט והאלמנטרי שלפיו כספי התובעים לא הועברו, ולכן לא הועברה הבעלות בקרקע. נראה כי התרשם שקיימת מורכבות במערכת היחסים המצריכה בדיקה.
עדות זו לא מתיישבת אם האמור בתצהירו של מר רידר (בפסקאות 59-58), שם טען כי בפגישה עם מר סימון לפני הגשת התביעה, נודע לו שהנתבעים לא העבירו למר סימון את כספי השקעתו אלא גזלום. על רקע זה אינני נותן אמון בגרסה שבתצהיר.
גם מר איתן בחקירתו לא ידע להשיב במפורש בצורה ברורה וחד משמעית כי מר סימון אמר להם באותה הפגישה שהסיבה שהוא לא רושם אותם כבעלי מניות חברה היא מאחר שהנתבעים לא העבירו להם שקל אחד מכספי התובעים. במקום זאת בחקירתו הנגדית השיב שמר סימון אמר להם שמר רז לא שילם למר סימון בעבור העבודה שלו (61, ש.13 ואילך):
ש: אז אני חוזר לשאלה שלי, שאלת את רוני שאלה פשוטה? למה אתה לא רושם אותנו כבעלי מניות?
ת: והוא ענה לי.
ש: מה הוא ענה לך? כי שחר רימה אתכם?
ת: לא רק רימה, לא לא, אתה עכשיו זה, אני אמרתי לך, הוא איים עליו. איים עליו הוא לא העביר לו כספים לטענתו, הוא לא שילם לו על השירות, הוא לא שילם לו על העבודה שלו אז הוא אמר הפסקתי את העבודה באמצע, זה מה שהוא אמר לי, אתה יכול לצחוק אבל זה מה שהוא אמר לי, אתה רוצה תאמין לי או לא.
כל אלה מראים כי קיימת ככל הנראה מחלוקת בין מר שחר ובין מר סימון הנוגעת למערכת היחסים הפנימית ביניהם, אך זו לא נובעת מכך שלא הועברו כספי ההשקעה. בהקשר זה ראוי לציין את התכתבות הווטסאפ בין מר דורון ומר סימון (נספח 41 לתצהירי התובעים, לא נושא תאריך), שבה מר דורון כותב במפורש ובמודגש למר סימון בזמן אמת – "אם אתה חושב שיש מחלוקת על משהו, זה לא קשור למשקיעים שהשקיעו את מיטב כספם. זה לפחות ישדר הגינות מינימלית [ההדגשה במקור]".
61. נמצא שלא די במכלול ראייתי זה כדי לבסס טענה לגזל על-ידי הנתבעים של כספי ההשקעה. ניתן אולי להתרשם כי לא תמיד נוהלו הכספים בהפרדה בין פרויקט לומאס ובין פרויקט סנטנריו. ועדיין, לא בוססה מניעות להשלמת הרישום בשל אי העברת הכספים או בשל גזלתם המיומרת על ידי הנתבעים. טיב המחלוקות בין מר רז ובין מר סימון לא לובן באופן ממצה במסגרת ההליך שלפני, וגם לא נדרש ליבונו בשים לב לכך, שהתובעים מיקדו את חיציהם בטענת התרמית והגזל.
62. על רקע זה לא נראה לי היה מוטל על הנתבעים הנטל לזמן את מר סימון לעדות. זאת משום שהמכלול הראייתי שהוצג לפני אינו מבסס את הגזל שהתובעים טוענים לו. נראה כי הכספים הועברו למקסיקו. כי קיים סכסוך בין מר סימון ובין הנתבעים ובראשם מר רז. אך בין אלה ובין ביסוס גניבה ותרמית רחוקה הדרך. ושעה שהתשתית הראייתית הכוללת אינה תומכת בגניבה אין לבוא חשבון עם הנתבעים על כך שלא הביאו את מר סימון לעדות, על כל הקשיים הנלווים לכך שעה שהוא שוהה מחוץ לארץ.
התובעים לא ביססו אחריות בגין רשלנות מצד הנתבעים
63. שעה שנדחתה טענת התובעים לתרמית ולגזל, הרי שיש לבחון את טיעונם החלופי והוא טיעון הרשלנות. כאן קיים הבדל בין הטיעון שהעלו התובעים 3,1 ו-4 ובין זה של התובע 2. אבחן את הטענות כסדרן.
טיעונם של התובעים 3,1 ו-4
64. בסיכומיהם לא פיתחו התובעים את טיעונם בעילת הרשלנות אלא התמקדו בעילות הגזל, התרמית והפרת ההתחייבות לתשואה גבוהה מובטחת. ובמה שיש אין די כדי לבסס חבות כאמור.
65. נקודת המוצא גם כאן מצויה בכתב התביעה. אלא ששם התובעים טענו כי ההתרשלות שהם מייחסים לנתבעים נעוצה במצגי שווא (ראו פסקאות 116-114). טיעון זה לא בוסס, וכפי שראינו דין טענותיהם בעניין להידחות.
66. בסיכומיהם של התובעים חל שינוי מסוים. בפסקה 92.2 הם טענו כי הנתבעים התרשלו בכך שהעבירו כספים לצד השלישי מבלי לבטחם.
אין בידי לקבל את הטענה.
ראשית, המדובר בהרחבת חזית בהשוואה לכתב התביעה. שנית, מדובר בטיעון עובדתי סותר. התובעים הרי טענו כי הכספים כלל לא הועברו אלא נגזלו. והנה כעת הם טוענים כי הכספים הועברו אך לא בוטחו. טענות עובדתיות חלופיות נאסרו לפי תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, החלות על ענייננו בשים לב למועד פתיחת ההליך. שלישית, הכספים שקיבלה קבוצת סימון מהתובעים היו אמורים להיות מובטחים בהתאם להסכם, אך הנתבעים אינם צד לו, והוא לא מטיל עליהם חובת ביטוח.
65. עוד טענו התובעים (בפסקה 117 לכתב תביעתם) כי על הנתבעים הנטל להוכיח כי לא התרשלו בשל התקיימות המצב של "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). אולם הם לא פירטו דבר מעבר לכך. בהינתן התשתית הקיימת, לא די בהעלאת טענות באופן שכזה.
טיעונו של מר לבון
66. לטענת מר לבון בסיכומיו, רשלנות הנתבעים הסתכמה במצגים שהציגו לתובעים בטרם השקעתם (ראו: פסקה 23.6 לסיכומים). ועוד נטען כי בהתאם לתיאורו של מר רז, כסף שנכנס ממכירות במקסיקו נכנס לחשבון מקסיקני ולא הגיע לארץ (שם בפסקאות 12.5-12.4).
לאור המוסבר עד כה, יש לדחות את שתי הטענות.
אשר לטענת מצגי השווא שגרמו לתובעים להיכנס להשקעה, הרי שטיעון זה לא בוסס. ואשר לטענה שכספים ממכירות הועברו לחשבון מקסיקני ולא הגיעו לארץ, הרי שהמדובר בשינוי חזית, שכן אין זכר לטענה זאת בכתב התביעה.
לא בוססה טענת התובעים כי הסכמי ההשקעה בטלים מעיקרם משום שחברת לומאס לא הייתה קיימת בעת כריתתם
67. לטענת התובעים, חברת לומאס לא הייתה קיימת בעת חתימת הסכמי ההשקעה, ולכן הם בטלים מעיקרם. אין בידי לקבל טיעון זה. הטיעון לא בוסס ברמה הראייתית וגם לא ברמה המהותית.
68. ברמה הראייתית תמונת הדברים אינה ברורה, והתובעים נמנעו מלתרגם מסמכים מהותיים היכולים להאיר על הסוגיה.
כך, לפי הפתיח להסכמי ההשקעה, חברת לומאס נרשמה במקסיקו עוד ביום 14.10.11 (ראו: עמוד 1, פסקה 1 לחלק ההצהרות בכל הסכם השקעה). כמו כן, לפי דף מידע מהאינטרנט על חברת לומאס שצירפו התובעים לתצהיריהם (כנספח 1) תאריך התאגדותה הוא 14.10.11.
הסכם ההשקעה של התובעת 4 נחתם ביום 27.10.11, והסכם ההשקעה של מר לבון נחתם ביום 7.11.11. מכאן שעל פניו לא ניתן לומר כי ההסכמים האמורים נחתמו כשחברת לומאס לא הייתה קיימת.
הנתבעים טענו כי השם של חברת לומאס ותקנונה אושרו על ידי הרשויות במקסיקו עוד ביום 3.8.11. ואכן קיים מסמך בספרדית הנושא את התאריך האמור אך הוא לא תורגם. מכל מקום על התובעים מוטל הנטל להוכיח שהסכמי ההשקעה נחתמו לפני שחברת לומאס הוקמה, וכזאת הם לא עשו.
אשר להסכם ההשקעה של מר רידר אכן הוא נחתם, כך נראה, לפני הקמת חברת לומאס, שכן הוא נכרת ביום 12.1.11. אלא שכאן מגיע המכשול של הדין המהותי הניצב בעוכרי טענת התובעים.
69. ברמת הדין המהותי אין זה ברור כלל ועיקר שהסכמים שנחתמו עם חברה עובר להתאגדותה הרשמית הם בטלים. כך, לפי הדין הישראלי, בסעיפים 13-12 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), ניתן לכרות הסכם עם יזם בשמה או במקומה של חברה לפני התאגדותה, בתנאים המפורטים בסעיפים אלה.
על רקע זה עולה השאלה מהו הדין במקסיקו החולש על החברות האמורות? האם גם שם יכולה חברה לאשר פעולות של יזם שנעשו בשמה? סוגיה זו לא נדונה ולא בוססה על ידי התובעים.
יותר מכך, התובעים חתמו על ייפוי כוח נוטריוני למר רוני סימון: מר לבון ביום 29.8.13 (נספח 5 לתצהיר מר רז), גב' לייבנווירט ביום 3.11.11 (נספח 6 לתצהיר מר רז) ומר רידר הודה שחתם על ייפוי הכוח למר סימון אך לא ציין את התאריך (93, ש. 13-10, ש. 24). יפויי כוח אלה באו לאפשר את ביצוע הפעולות הדרושות לקידום הפרויקט. לפיכך ייפויי הכוח הנוטריונים נועדו לממש את הסכמי ההשקעה, ולא הוכח שהם נחתמו לפני הקמתה של חברת לומאס. וככל שנחתמו לאחר הקמתה, הרי שניתן לראות בהם משום אשרור לתקפות ההתחייבות עם החברה.
70. אינני בא לקבוע מסמרות בכל אלה, משום שיתכן שיש לתובעים עילת תביעה טובה נגד חברת לומאס בעניין זה. די לי בכך שבתובענה שלפני לא בוסס טיעונם.
טענות נוספות
71. בטענות הנוספות שהעלו הצדדים לא מצאתי צידוק לסטות מהמסקנות אליהן הגעתי עד כה.
72. עשיית עושר ולא במשפט – היות שלא הוכחה נטילת הכספים לכיסם של הנתבעים, לא בוססה התעשרות פסולה על חשבונם מצדם.
73. בכתב התביעה (בפסקאות 128-118) התובעים טענו לעילת הפרת חובת הנאמנות-שליחות. ובאיזה מובן זו הופרה? כתב התביעה מסביר כי הנתבעים "הפיקו טובת הנאה מנכסי הנאמנות לעצמם וזאת באיסור על פי דין" (שם, בפסקה 128). אלא שגם עניין זה לא בוסס, שהרי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי הנתבעים נטלו כספיהם לכיסם.
74. אחריות אישית של נושאי משרה – בפסקאות 135-129 לכתב התביעה עתרו התובעים להטלת אחריות אישית של הנתבעים 2-1 לכל מעשיה ומחדליה של הנתבעת 3 בהיותה חברת יחידים (ומשנת 2013 חברת יחיד בבעלותו של הנתבע 1). אלא שעה שנדחתה טענת הגזל והתרמית אין מקום לשקול הטלת אחריות אישית כאמור.
75. תנית שיפוט זר ותנית דין זר – הסכמי ההשקעה קובעים במפורש תנית שיפוט זר לבתי המשפט במקסיקו, וכן תנית ברירת דין לפיה הדין שיחול הוא הדין המקסיקני (ראו: פסקה ראשונה בעמוד השני בהסכמי ההשקעה, וכן פסקה 14 להסכמי ההשקעה). לפיכך טענו הנתבעים כי יש לסלק את התביעה שבנדון על הסף.
טענת הסילוק על הסף דינה להידחות, שעה שהתובעים ייחסו לנתבעים גזל של כספים, והצגת הבטחות שונות, ואף כריתת הסכם נפרד. עניין זה הצריך בחינה לגופם של דברים, ולא ניתן היה לוותר עליה גם בשים לב לתניות הדין והשיפוט.
לצורך פסק דין זה לא נזקקתי למערכת היחסים שבין התובעים ובין חברת לומאס או בינם ובין מר סימון, ועל כן לא אקבע עמדה בשאלה איזו משמעות יש לתניות אלה במערכת היחסים האמורה.
76. הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבעים שמשו רק כמתווכים וכמקשרים בין התובעים ובין קבוצת סימון, או שמא היו הגורם העיקרי בניהול הפרויקט. במחלוקת זו אין צורך להכריע. מוכן אני להניח כי חלקם בקידום הפרויקט היה מהותי, ואף שהם ראו עצמם כשותפים של מר סימון. ועדיין אין בכך כדי לבסס מערכת הסכמית נפרדת עם התובעים, את גזילת כספם או רשלנות.
77. שעה שלא בוססה אחריות של הנתבעים כלפי התובעים ביחס להשקעה שהשקיעו, אין מקום לגלגל לעברם אחריות בגין אובדן רווחים או בגין נזקים לא ממוניים.
78. מר רידר הודה בחקירתו כי הוא לא ראה בעיה בלהעביר את כספי השקעתו למקסיקו דרך מר רז (107, ש. 10). התובעים לא הוכיחו כי אסרו עליהם להעביר כספם ישירות למקסיקו כפי שקובעים הסכמי ההשקעה.
79. התובעים הלינו על כך שהנתבעים לא המציאו להם את כרטסת הנהלת החשבונות של החברה בניגוד להחלטת בית המשפט המורה לעשות כן. בהחלטת בית המשפט מיום 6.5.21 נקבע (בפסקה 22), כי כרטסת הנהלת החשבונות של החברה תימסר לתובעים על ידי הנתבעים תוך השחרת פרטים שקשורים לצדדי ג'. כלומר הכוונה היא רק לחלקים שנוגעים לתובעים, ולא לחלקים שנוגעים להעברת כספים של החברה לצדדים שלישיים. התובעים טוענים כי לא קיבלו את הכרטסת, אולם ממילא אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לכספים שהתובעים שילמו לחברה, והחברה אף הנפיקה להם קבלות על כך, שהוגשו לתיק בית המשפט. לא בוססה הטענה, כאמור, כי כספי הנתבעים נגזלו. ומכל מקום עניין דיוני זה צריך היה להיות מלובן לפני שלב ההוכחות. לפיכך איני רואה בטענה זאת כדי לשנות ממסקנתי.
תוצאה
79. התביעה נדחית.
הנתבעים עתרו לתשלום הוצאות ריאליות לרבות שכר טרחת עורכי דינם, אולם לא צירפו אסמכתאות להוצאותיהם.
בבואי לפסוק את ההוצאות יש לקחת בחשבון כמה שיקולים. כך, נראה כי הנתבעים אכן לא נתנו מענה ממצה לפניות רבות שקיבלו בתקופה שלפני הגשת התביעה, דבר שהגביר את תסכולם של הנתבעים. יתכן כי גילוי מקיף של הדברים, כפי שנעשה במסגרת ההתדיינות כאן, היה חוסך את הגשת התובענה. עניין זה יש לזקוף לחובת הנתבעים ולהפחית מההוצאות שיש לפסוק לטובתם. עוד יש לקחת בחשבון שהתובעים הם משקיעים פרטיים, לעומת הנתבעים המעורבים בעסקאות רבות. מנגד, התובעים העלו טענות חמורות נגד הנתבעים. טענות אלה לא בוססו, ובירורן הצריך התדיינות מורכבת שנמשכה תקופה ארוכה. מה גם שנראה שהיקף המחלוקת האמיתי צריך היה להתברר בבית משפט השלום. על רקע זה עליהם לשאת בהוצאות הנתבעים באופן מהותי.
אני קובע כי התובעים יישאו בהוצאות שכ"ט ב"כ הנתבעים בסך 140,000 ₪ בתוספת מע"מ.
80. זכות ערעור כדין.
81. המזכירות מתבקשת לסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ד אב תשפ"ד, 28 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.