בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 4208/24
לפני: כבוד השופטת רות רונן
המבקשים: 1. יוסף סגמן
2. ענת סגמן
3. יונה ימין ששון
נגד
המשיבים: 1. ANLE YANG
2. LIU JIAAN
3. סינוגה מדיקל בע"מ
4. Go Shangai GEOC Hengtong Invesment imited Partner
5. Fortune China Limited
6. Howard Hohwa Limited
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתנ"ג 54758-03-23 [נבו] מיום 31.3.2024 שניתנה על ידי כב' סגן הנשיא ר' סוקול
בשם המבקשים:
עו"ד רמי קרגולה
בשם המשיבים 6-4: עו"ד כפיר ידגר; עו"ד אלכס פלדשר
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ר' סוקול) בתנ"ג 54758-03-23 [נבו] מיום 31.3.2024, בה נדחו בקשת המבקשים לחייב את המשיבים 6-4 בהליך דנן (להלן: מבקשי האישור) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בהליך; ובקשתם של המבקשים לחייב את מבקשי האישור בהמצאת הבקשה לאישור התביעה הנגזרת למשיבים אחרים בהליך.
עניינו של ההליך בבית משפט קמא הוא בבקשה לאישור תביעה נגזרת (להלן: בקשת האישור) שהוגשה על ידי מבקשי האישור, אשר עתרו שבית המשפט יאפשר להם להגיש תביעה בשם החברה נגד המשיבים האחרים בבקשת האישור (ובכללם המבקשים בהליך שלפניי).
המבקשים 2-1 בהליך שלפניי (להלן יחדיו: הזוג סגמן) הם בעלי מניות במשיבה 3, סינוגה מדיקל בע"מ (להלן: החברה), המחזיקים יחדיו בכ- 42% מהון המניות המונפק של החברה. המבקש 3 מכהן כסמנכ"ל כספים ודירקטור בחברה (להלן: סמנכ"ל הכספים). מבקשי האישור כוללים את המשיבים 5-4 – שהם תאגידים זרים אשר השקיעו כספים בחברה ומחזיקים יחדיו בכ- 12% מהון המניות המונפק של החברה (להלן: המשקיעים), ואת המשיב 6 – בעל השליטה במשיב 5 שכיהן כדירקטור בחברה מטעם המשקיעים (להלן: הדירקטור מטעם המשקיעים). המשיבים 2-1 בהליך דנן הם דירקטורים בחברה מטעם משקיעה נוספת – חברת BOE Optoelectronics Holding Co. LTD (להלן: חברת BOE) – המחזיקה בכ- 23% מהון המניות המונפק של החברה. כאמור, בהליך בבית משפט קמא ביקשו מבקשי האישור כי בית המשפט יאפשר להם לתבוע את כל המשיבים בשמה של החברה.
רקע והשתלשלות העניינים
1. החברה נוסדה בשנת 2004 על ידי המשיב 1 (להלן: ד"ר סגמן) והיא עוסקת בפיתוח מכשור רפואי. בראשית דרכה היו הזוג סגמן בעלי המניות היחידים בחברה, וד"ר סגמן כיהן כיו"ר דירקטוריון וכמנכ"ל החברה. בשנת 2014 התקשרה החברה עם המשקיעים בהסכם השקעה שבהתאם לו הוקצו למשקיעים מניות חדשות בחברה. בשנת 2017 התקשרה החברה עם חברת BOE בהסכם השקעה נוסף, בו הוסכם בין היתר כי חלק מכספי ההשקעה בסבב זה ישמשו לרכישת חלק מהמניות הקיימות מידי המייסדים, הזוג סגמן (להלן: הרכישה העצמית).
בסמוך למימוש הרכישה העצמית, העבירו הזוג סגמן לבנים שלהם, יהונתן ואיתמר סגמן (להלן: הבנים), אופציות לרכישת מניות ללא תמורה. העברה זו נועדה, על פי הנטען, כדי לצמצם את החבות במס של הזוג סגמן. בשל שיעור אחזקתם הוגדרו הזוג סגמן כבעלי מניות מהותיים, ולפיכך היו צפויים לחוב בשיעור מס של 30% על רווחי ההון בגין מכירת המניות לחברה במסגרת הרכישה העצמית. העברת המניות לבנים, שאינם בעלי מניות מהותיים, נועדה על מנת ששיעור המס יעמוד על 25%. יצוין כי הרכישה העצמית אושרה בהליך בבית המשפט המחוזי בחיפה (פר"ק 6707-08-17) [נבו].
2. ואולם, בסופו של דבר קבע פקיד השומה כי יש לייחס את רווחי ההון ממכירת המניות במסגרת הרכישה העצמית לזוג סגמן ולא לבנים, והעמיד את שיעור המס בהתאם. הואיל ועל החברה היה מוטל לנכות במקור את המס שהוטל על מוכרי המניות, הוציא פקיד שומה לחברה שומה בה חויבה החברה בין היתר בתשלום בסך של 530,850 ש"ח – הוא ההפרש בין הסכום שנוכה על ידי החברה לבין הסכום שהיה נדרש לנכותו (להלן: הפרשי המס). למען שלמות התמונה, יצוין כי השומה כללה גם התייחסות לרכיבים נוספים, כגון הוצאות עודפות.
לאחר השגה שהוגשה בנדון הגיעה החברה, באמצעות ד"ר סגמן, ביום 16.9.2019 להסכמות מול רשות המסים – על פיהן החברה תחויב בין היתר בגין הפרש המס עבור המניות שנמכרו, בצירוף ריבית, הצמדה וקנס פיגור בסך כולל של 668,553 ש"ח (כאמור, הואיל והיו רכיבים נוספים במחלוקת שומת הניכויים עמדה על סכום גבוה מזה, אולם אין זה מעניינו של ההליך שלפניי).
ביום 16.12.2019 הוחלט בדירקטוריון החברה על סיום כהונתו של ד"ר סגמן כמנכ"ל וכיו"ר דירקטוריון החברה. יצוין כי הזוג סגמן הגישו בקשה לצווים זמניים במטרה לבטל החלטה זו (תנ"ג 52193-01-20). בית המשפט דחה את הבקשה אולם קבע כי כל החלטה מהותית תתקבל בהסכמתם. ביום 22.1.2020 פנתה החברה באמצעות באי כוחה דאז לזוג סגמן ולבנים בדרישה לתשלום שומת הניכויים, זאת בין היתר משום שסכום זה לא נכלל במסגרת אישור בית המשפט המחוזי לרכישה העצמית. לאחר שהוטל עיקול על חשבונותיה של החברה, היא נאלצה לשלם בעצמה בחודש פברואר 2020 את החוב לרשות המסים.
3. ביום 30.4.2020 הגישה החברה תביעה כספית כנגד הבנים לבית המשפט השלום בחיפה (ת"א 40239-04-20) [נבו]בדרישה לתשלום הפרשי המס בצירוף ריבית, הצמדה וקנסות (להלן: תביעת החברה). הליך זה נוהל כמעט עד תומו, כאשר החברה אף הגישה סיכומים מטעמה ביום 7.2.2022.
על רקע הסכמות אליהן הגיעו הזוג סגמן וחברת BOE, מונה ד"ר סגמן ביום 9.8.2022 פעם נוספת ליו"ר דירקטוריון ומנכ"ל החברה. עוד הוחלט שבאי כוח החברה דאז יוחלפו, וימונה במקומם בא כוח חדש אשר יבחן את ההסדרים המוצעים על ידי ד"ר סגמן וחברת BOE ביחס לתביעות בהן החברה מעורבת.
בהמשך לכך, ביום 3.10.2022 נחתם הסכם פשרה בין החברה לבנים (להלן: הסכם הפשרה). במבוא להסכם הפשרה צוין כי ההסכם נחתם בין היתר על רקע העובדה שתביעת החברה הוגשה על ידי מי שהשתלטו על החברה, ללא אישור דירקטוריון או בעלי מניות. עוד צוין כי הסכם הפשרה נחתם על רקע חוות דעת מומחה שהוגשה מטעמם של הבנים בתביעת החברה, ממנה עולה כי המס החל הוא בין 22% ל- 27%, ולא 30% כנטען בתביעת החברה. בהסכם הפשרה צוין כי החברה מקבלת את חוות הדעת ומוסכם כי התביעה תידחה ללא צו להוצאות. עוד סוכם כי הבנים יפנו לרשות המסים בבקשה להחזר מס על בסיס חוות הדעת, וככל שיוחזרו כספים – הם יועברו לחברה. ביום 6.10.2022 נתן בית המשפט השלום בחיפה תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ודחה את תביעת החברה ללא צו להוצאות.
4. במאמר מוסגר יצוין כי ביני לביני, ביום 7.10.2021 הגישו המשקיעים תביעה כנגד החברה וד"ר סגמן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ת"א 16981-10-21; [נבו] להלן: תביעת המשקיעים), בה הם ביקשו את ביטול הסכם ההשקעה שנחתם בין הצדדים והשבת סכום השקעתם. הליך זה עודנו תלוי ועומד.
ההליך בבית משפט קמא
5. ביום 23.3.2023 הגישו מבקשי האישור את בקשת האישור. הם טענו בה כי מינויו של ד"ר סגמן ליו"ר דירקטוריון ומנכ"ל החברה הוא פסול (לאור השתתפותו של סמנכ"ל הכספים בהצבעה בניגוד לחוות דעת היועץ המשפטי דאז של החברה); כי הסכם הפשרה מנוגד לטובת החברה והוא נחתם ללא שקיפות מול כלל הדירקטורים; וכי הסכם הפשרה נחתם ממניעים אישיים פסולים לאחר שהושקעו משאבים רבים מצד החברה בניהול ההליך. עוד נטען כי לתביעת החברה היה סיכוי גבוה להתקבל, וזאת בין היתר לאור אמירות של בית המשפט במהלך ההליך. מבקשי האישור עתרו כי בית המשפט יורה למשיבים לשלם לחברה את סכום התביעה בתוספת פיצוי בגין ההוצאות בהן נשאה החברה במסגרת התביעה – ובסך הכל סכום של כ- 1.2 מיליון ש"ח.
ביום 23.7.2023 הגישו המבקשים תשובה לבקשה לאישור. בתשובה נטען בין היתר כי הבקשה הוגשה משיקולים זרים ובשיהוי ניכר, וכי החלטת החברה לחתום על הסכם פשרה הייתה עניינית ושקולה. עוד נטען כי יש למחוק את הדירקטור מטעם המשקיעים (המשיב 6 בהליך שלפנינו) ממבקשי בקשת האישור, שכן הוא סיים את כהונתו כדירקטור זה מכבר; כי הבקשה לא הומצאה כדבעי לדירקטורים מטעם חברת BOE (המשיבים 2-1 בהליך דנן); כי יש למחוק את סמנכ"ל הכספים מהמשיבים לבקשת האישור; כי הבקשה מוקדמת מדי, שכן טרם התקבלה הכרעת רשות המסים בפניית הבנים; כי הבקשה לאישור הוגשה בחוסר תום לב לאור תביעת המשקיעים בה התבקש ביטול הסכם ההשקעה; כי ניהול התביעה הנגזרת אינו לטובת החברה בשל מצבה הפיננסי הרעוע, ובפרט לאור העובדה שעלויות ניהול ההליך גדולות יותר מהסכום שעתיד להתקבל אם התביעה תתקבל; וכי הבקשה נעדרת עילה משום שישנו פסק דין חלוט שניתן על ידי בית המשפט השלום בחיפה המאשר את הסכם הפשרה. עוד נטען כי החברה על סף חדלות פירעון ולפיכך אין כל טעם באישור או ניהול תביעה נגזרת.
ביום 7.9.2023 הגישו מבקשי האישור תשובה לתגובת המבקשים לבקשת האישור, בה הם חזרו על עיקרי טענותיהם.
6. ביום 25.7.2023 הגישו המבקשים לבית משפט קמא בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. הם טענו ביחס למבקשי האישור, כי המשקיעים הם אישיויות משפטיות המאוגדות מחוץ לישראל, במדינות שאינן חתומות על האמנות המחייבות תובע זר בתשלום הוצאות משפט. מעבר לכך, נטען שסיכויי בקשת האישור הם נמוכים, והסכום הגבוה שנתבע בה – יחייב את המבקשים להוציא הוצאות משפט גבוהות. לפיכך ביקשו המבקשים כי בית המשפט יחייב את מבקשי האישור בהפקדת ערובה בסך 12.5% מסכום התביעה – היינו 150,000 ש"ח מכל מבקש.
מבקשי האישור השיבו לבקשה וטענו כי יש לדחותה. לגישתם, בקשה לאישור תביעה נגזרת היא בקשה מקדמית בה מתבקש בית המשפט רק לאשר ניהול של התביעה בשם החברה. חיוב בערובה להוצאות בשלב זה עלול להיות גורם מצנן מפני הגשת בקשות דומות. עוד נטען כי יש לגזור גזירה שווה מבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שם הדין קובע כי בית המשפט יורה על הפקדת ערובה להוצאות רק מטעמים מיוחדים שיירשמו. לצד זאת, נטען כי מבקשי האישור הם תאגידים בעלי חוסן כלכלי המשקיעים בחברות הזנק ישראליות ומחזיקים בנכסים בישראל ששווים מוערך במאות מיליוני שקלים. מבקשי האישור תמכו טענות אלה בחוות דעת המתייחסת ליכולת הכלכלית של אחד המשקיעים – המשיבה 4 בהליך שלפנינו. כמו כן, נטען כי סיכויי בקשת האישור גבוהים, לאור העובדה שתביעת החברה נוהלה כמעט עד תום ולאור אמירותיו של בית המשפט בהליך זה. לכן ברי כי הסכם הפשרה נחתם בניגוד לטובת החברה תוך ניגוד עניינים אישי. מבקשי האישור הוסיפו וטענו כי הסכום הנדרש להפקדת הערובה מופרז ומגיע לכ- 40% מסכום התביעה הכולל.
7. ביום 6.9.2023 הגישו המבקשים בקשה לדחייה על הסף של בקשת האישור (להלן: הבקשה לסילוק) על רקע אישורה של החברה את המאזן השנתי לשנת 2020, הכולל ביאור לפיו היא הגיעה להסכם פשרה בדבר דחיית התביעה שהוגשה כנגד הבנים.
8. ביום 12.9.2023 התקיימה ישיבת קדם משפט בה הפנה בא כוח המבקשים לשתי בקשות מקדמיות: הבקשה להפקדת ערובה והבקשה הנוגעת להמצאה לדירקטורים מטעם חברת BOE, ועתר כי תינתן בהן החלטה. בתום הדיון הבהיר בית משפט קמא כי "בטרם מתן החלטה בבקשות המקדמיות בעניין הפקדת הערובה והמצאה למשיבים 5-4", הוא סבור כי הדרך הטובה ביותר תהא לנסות ולסיים את ההליכים מול רשות המסים. בהתאם לכך הורה למבקשים לעדכן בדבר התקדמות הליכים אלו.
החלטת בית משפט קמא
9. לאחר מספר הודעות עדכון מצד המבקשים ולאחר שלא עלה בידיהם לסיים את ההליכים מול רשות המסים, ניתנה ביום 31.3.2024 החלטתו של בית משפט קמא בה הוא דחה את שתי הבקשות.
10. בעניין הבקשה להמצאה לדירקטורים מטעם חברת BOE – קבע בית משפט קמא כי למבקשים אין זכות לטעון בעניין זה. עוד נקבע כי מבקשי האישור המציאו את כתבי הטענות לחברה, שהדירקטורים מטעם חברת BOE מכהנים בה כדירקטורים. בית משפט הבהיר כי על מנת לברר האם המצאה לחברה היא המצאה כדין לדירקטורים שלה המתגוררים מחוץ לישראל מכוח תקנה 163(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) – יש צורך בבירור עובדתי ביחס לקשר בין החברה לדירקטורים; ובהמשך לכך, בהכרעה בשאלה האם החברה בישראל מהווה "נציג" לצורך המצאה כאמור. בית משפט קמא סבר כי טענות בעניין זה ראוי להישמע מפי הדירקטורים בחברת BOE ולא מפי המבקשים.
11. בעניין הבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של המבקשים – בית משפט קמא עמד על כך שבקשה לאישור תביעה נגזרת היא שלב מקדמי בו נדרש בית המשפט לבחון האם ראוי להפעיל את כוח התביעה של החברה. בהמשך לכך, הבהיר בית המשפט כי אכן בשלב זה "בעלת ריבו" של מבקש האישור היא החברה. אף על פי כן, ההלכה היא שכבר בשלב זה ראוי לצרף להליך צדדים שעלולים להיפגע מההחלטה לאשר את התביעה, לרבות נושאי המשרה הצפויים להיתבע אם בקשת האישור תתקבל. יחד עם זאת בית משפט קמא סבר כי לעובדה שמדובר בנתבעים פוטנציאליים בלבד עשויה להיות השפעה על סוגיית הפקדת הערובה להוצאות.
בית משפט קמא הדגיש כי השיקולים ביחס לבקשה לערובה להוצאות עשויים להשתנות כשמדובר בבקשה לאישור תביעה נגזרת, בשל האינטרס הציבורי בכך שבעלי מניות יגישו בקשות כאלה. הצבת מכשולים בפני זכותו של בעל מניות לגשת לערכאות משפטיות חותרת תחת אינטרס זה.
בעניין זה, מפנה בית משפט קמא לתקנה 2(ח) לטיוטת תקנות החברות, התשפ"ג-2023 (להלן: טיוטת תקנות החברות), בה נקבע כי בית משפט לא יתנה הגשת בקשה לאישור בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה של החברה בהליך, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. עוד הוזכר כי המחוקק קבע שכאשר מתקבלת בקשה לאישור, על החברה להשיב לתובע הנגזר את האגרה ואת הוצאותיו או להפקיד ערובה לתשלומן. בכך יש כדי לתמוך במסקנה לפיה בבקשה לאישור תביעה נגזרת – בניגוד לתביעה רגילה – אין מקום לקבוע חזקה של הפקדת ערובה גם כשמבקש האישור הוא תאגיד או תושב חוץ. זאת, מבלי לפגוע בשיקול דעתו של בית המשפט לשקול את השיקולים הרגילים בבואו לבחון בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות.
לעמדת בית משפט קמא, דברים אלה יפים מכוח קל וחומר כשמדובר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של נתבעים פוטנציאליים (בניגוד להוצאות החברה עצמה). זאת שכן נתבעים כאלה יכולים להימנע מהגשת תגובה לבקשת אישור, תוך שמירת טענות ההגנה שלהם לתביעה שתוגש אם תאושר הגשתה. לדידו, קביעת חזקה בדבר הפקדת ערובה להוצאות לטובת הנתבע הפוטנציאלי כשהמבקש הוא תושב חו"ל או תאגיד, תקל על צדדים שלישיים כאלה במניעת מימוש כוח התביעה של החברה, ותרתיע בעלי מניות מהגשת בקשה באופן שיפגע באינטרס החברה ובאינטרס הציבורי.
לגופם של דברים, בית המשפט קבע כי בקשת האישור אינה בקשת סרק אלא בקשה בעלת סיכוי להתקבל. זאת, על רקע ניגוד העניינים של ד"ר סגמן ואולי אף של סמנכ"ל הכספים בקבלת ההחלטות. עוד צוין בהקשר זה כי המבקשים לא הציגו הסבר מניח את הדעת לכך שהיה צורך בהשגת הסדר הפשרה. זאת, בפרט לאור העובדה שהסכמת החברה מול רשות המסים ניתנה באמצעות ד"ר סגמן. עוד קבע בית המשפט כי היה מצופה שעובר לקבלת החלטה בדבר ויתור על תביעת החברה בשלב כה מתקדם, יתקיים בירור מעמיק של סיכויי ההליך וטובת החברה, וחרף זאת לא הוצגה תשתית ראייתית בעניין זה. באשר לטענת המבקשים בעניין תביעת המשקיעים שקבלתה בוודאי תייתר את בקשת האישור, הובהר כי אין אפשרות בשלב זה לשקול את סיכויי הצלחתה של תביעה זו ועניין זה עשוי להתברר בהמשך ההליך.
בכל הנוגע למצבם הכלכלי של מבקשי האישור, בית המשפט קבע כי הוא אינו מצדיק חיוב בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, משום שמבקשי האישור הם בעלי מניות בחברה ודי בכך כדי להעיד כי יש להם נכסים בישראל. גם אם התביעה לביטול ההשקעה תתקבל, הם יהיו זכאים להחזר כספי ההשקעה. אכן, נטען שהחברה במצב כלכלי קשה וייתכן שתיקלע לחדלות פירעון, אולם בשלב זה אין לומר שמניותיהם של המשקיעים הן חסרות ערך כלכלי. תמיכה נוספת למסקנה בדבר מצבם הכלכלי של מבקשי האישור, מצא בית משפט קמא בכך שבתביעת המשקיעים הופקדה ערובה בסך 400,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעים. כן הוא נסמך על חוות הדעת שצורפה לתגובה ממנה עולה כי המשיבה 4 היא בעלת יכולת כלכלית מוכחת, לרבות השקעות בישראל. נוכח האמור, דחה בית משפט קמא את הבקשה להפקדת ערובה.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.
טענות הצדדים
12. לטענת המבקשים בית משפט קמא טעה בניתוח העובדתי שעמד בבסיס מסקנתו כי לבקשה סיכוי להתקבל. לגישתם, ד"ר סגמן הוחזר לתפקידיו במטרה להציל את החברה, ובין סמכויותיו נכללה גם הסמכות לבטל את תביעת החברה, כאשר כל ההחלטות אושרו כדין במוסדות החברה. עוד נטען כי המאזן לשנת 2020 אושר ללא הסתייגויות המשיבים. לפיכך החברה הביעה את דעתה כי אינה יוצאת כנגד הסכם הפשרה ואין לה כל עניין בתביעה הנגזרת.
המבקשים מצביעים על מספר טעויות שנפלו לדידם בהכרעתו של בית משפט קמא. בכלל זה צוינה ההתייחסות לחוות הדעת המשפטית של באי כוח החברה דאז שהתנגדה להסכם פשרה – על אף שלא הייתה חוות דעת כזו; התייחסות לסמנכ"ל הכספים כחלק מקבוצת בעלי המניות; סכומים שגויים שצוינו בהחלטה ועוד. עוד נטען כי היה מקום להמתין עד למימושו המלא של הסכם הפשרה בטרם התקבלה הכרעה לכאורית כלשהי. המבקשים אף העלו טענות אישיות נגד המותב שנתן את ההחלטה (טענות שלא הוגשה בגינן בקשת פסלות ולכן אין מקום להידרש אליהן). המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש מקום להחיל את החזקה שנקבעה לגבי בעל דין שהוא תושב חו"ל או תאגיד אף בבקשות לאישור תביעה נגזרת.
לגישת המבקשים, בית משפט קמא אף טעה במסקנתו בדבר מצבם הכלכלי של מבקשי האישור. ביחס לדירקטור מטעם המשקיעים, הובהר כי אינו בעל נכסים ואין לו כתובת בישראל. ביחס למשקיעים, נטען כי מאחר שמוסכם כי החברה מצויה על סף חדלות פירעון, לא ברור כיצד מניותיהם או פסק דין להשבת סכום ההשקעה יכולים להיות מוגדרים כ"נכס". עוד טוענים המבקשים כי החיוב בערובה להוצאות בסך 400,000 ₪ בתביעת המשקיעים אינו עדות לאיתנותם הכלכלית, אלא להיפך. בהקשר זה נטען כי חוות הדעת הכלכלית שהוגשה עוסקת רק במשיבה 4, ולא ביתר מבקשי האישור; וכי ממילא אינה רלוונטית. זאת הן משום שבית המשפט המחוזי שדן בתביעת המשקיעים בחר שלא לאמצה, הן משום שלא ניתן ללמוד ממנה על נזילותם של נכסי המשקיעים בישראל.
בכל הנוגע לסוגיית ההמצאה, טוענים המבקשים כי הואיל וחלק מבקשת האישור מתייחס לחלקם של הדירקטורים מטעם חברת BOE, אין מקום להתקדם בהליך ללא המצאה כדין. לטענתם, הדירקטורים מטעם חברת BOE נחוצים לבירור ההליך ואם לא תבוצע להם המצאה כדין, המבקשים יגישו נגדם הודעה לצד שלישי.
המבקשים הבהירו כי החברה אינה הכתובת הרשומה של הדירקטורים או של בעלי המניות, ועל כן אין מקום לראות בה כנציג שלהם. אין מדובר בבעלת המניות – חברת BOE – אלא בדירקטורים מטעמה המתגוררים דרך קבע בחו"ל, ושלטענתם אינם מכהנים עוד כיום בתפקידם. הראיה לכך שלא בוצעה המצאה כדין היא שלא הוגשה כל תשובה מטעמם של הדירקטורים ואף לא הוגשה בקשה לקבלת פסק דין נגדם בהיעדר תשובה. עוד נטען כי בא כוח החברה אינו מוגדר כמייצג של הדירקטורים מטעם חברת BOE, והוא אינו מוסמך לייצגם ומשכך אין להטיל עליו את האחריות להמצאה. זאת, בפרט כאשר מדובר בחברה שהאורגנים שלה מצויים בסכסוך.
נוסף על כך, מלינים המבקשים על כך שבית משפט קמא לא הכריע בטענות המקדמיות שלהם שהופיעו בתשובה לבקשה לאישור, ובכלל זה בטענת חוסר תום הלב של המשיבים; בטענה לפיה הבקשה לאישור הוגשה טרם זמנה; בטענה לפיה לחברה אין עניין בתביעה הנגזרת משום שאישרה בדו"חות הכספיים את הסדר הפשרה; ובטענה לפיה ניהול התביעה הנגזרת יטיל על החברה הוצאות משפטיות ומשאבים רבים שאין לה, בהיותה על סף חדלות פירעון.
13. מבקשי האישור טוענים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף הן משום שלא צורפו אליה כל כתבי הטענות בהליך דלמטה; הן בשל הצגה שגויה של עובדות או הסתרתן מבית המשפט. כך, לטענתם המבקשים לא ציינו בבקשת רשות הערעור כי בדיון מיום 12.9.2023, ביקשו המבקשים מבית משפט קמא הכרעה רק בשתי הבקשות. באשר לבקשות שלטענת המבקשים בית המשפט לא הכריע בהן – לא צוין כי הן לא הוגשו בנפרד, אלא נטענו כטענות מקדמיות בתשובה לבקשה לאישור. כמו כן, נטען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף משום שהיא מתמקדת בסעדים הצהרתיים ביחס לשגיאות של בית המשפט, בלא פירוט של סעדים אופרטיביים.
לגופם של דברים, מבקשי האישור סומכים את ידיהם על החלטת בית משפט קמא. לגישתם, יש לנקוט משנה זהירות בחיובו של מי שמבקש אישור להגשת תביעה נגזרת בהפקדת ערובה. מבקשי האישור מבקשים ללמוד על דרך ההיקש מהדין ביחס לתובענות ייצוגיות, בו החיוב בהפקדת ערובה נעשה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו. מבקשי האישור מדגישים כי כך או כך, בית משפט קמא בחן את השיקולים הנדרשים בבקשה להפקדת ערובה, והגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להפקדת ערובה להידחות.
מבקשי האישור סומכים את ידיהם גם על קביעתו של בית משפט קמא ביחס לסיכויי ההצלחה של בקשת האישור. זאת בפרט משום שאין בבקשת רשות הערעור כל הסבר מניח את הדעת ביחס לתהיות שהועלו על ידי בית המשפט בעניין החתימה על הסכם הפשרה. בהקשר זה נטען כי העובדה שד"ר סגמן מיהר לפעול לחתימת הסכם הפשרה מכוחו נדחתה התביעה כנגד בניו, מעידה כי הבין שתביעת החברה עתידה להתקבל וכי כלל ההחלטות בעניין זה התקבלו תוך ניגוד עניינים חמור וממניעים אישיים.
באשר למצב הכלכלי של מבקשי האישור, הודגש כי סכום התביעה עומד על סך של פחות מ- 1.2 מיליון ש"ח. לפיכך, גם לו היה מקום לחייב בערובה – מדובר היה לכל היותר בסכום של כמה עשרות אלפי שקלים. לכן ולאור הסכום שהתבקש בפועל בבקשה להפקדת ערובה, נטען כי מדובר בבקשת סרק חסרת תום לב אשר נועדה לחסום בפני מבקשי האישור את שערי בית המשפט. מבקשי האישור חזרו והבהירו כי הם בעלי חוסן כלכלי כפי שעולה גם מהתצהירים וחוות הדעת שהוגשו בהליך קמא. עוד טוענים מבקשי האישור כי בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 4.6.2024, טען ד"ר סגמן כי אישר עסקה מכוחה ישולמו לחברה 4 מיליון דולר. לטענתם הם זכאים ל- 12% מסכום זה, היינו לסכום של 480 אלף דולר.
עוד טענו מבקשי האישור כי האינטרס הציבורי מחייב להימנע מחיוב בהפקדת ערובה כשמדובר במי שמבקש לאשר תביעה נגזרת, אלא מטעמים מיוחדים – שקיומם לא הוכח במקרה דנן. באשר לדירקטור מטעם המשקיעים שהוא אחד ממבקשי האישור, נטען כי חיובו של תובע בשר ודם בהפקדת ערובה ייעשה במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, רק כאשר סיכויי התביעה נמוכים או מדובר בתביעת סרק. זה אינו המקרה בענייננו.
בכל הנוגע לסוגיית ההמצאה סומכים מבקשי האישור את ידיהם על החלטת בית משפט שלא לקבוע בשלב זה מסמרות בעניין זה. לטענתם, אין זה מתפקידם של המבקשים להעלות טענות בשאלת ההמצאה למשיבים אחרים. מטרת המבקשים בהקשר זה היא רק לסרבל את ההליך. עוד נטען כי סמנכ"ל הכספים יידע בעצמו בכתובים את הדירקטורים מטעם חברת BOE על אודות בקשת האישור. מבקשי האישור אף הבהירו פעם נוספת כי אם יהיה בכך צורך – הם יהיו מוכנים למחוק את הדירקטורים מטעם חברת BOE מההליך על מנת שלא לעכבו.
14. בשולי הדברים, יצוין כי ביום 4.6.2024 התקיים דיון בהליך קמא, בסיומו הורה בית המשפט למבקשי האישור להשיב לבקשה לסילוק שהגישו המבקשים ביום 6.9.2023, שעסקה כזכור בטענה לפיה לאור אישור המאזן לשנת 2020 אין לחברה עניין בתביעה הנגזרת. עוד נקבע כי אם לא תסולק הבקשה לאישור על הסף, יודיעו מבקשי האישור לבית המשפט האם הם עומדים על ההליכים נגד הדירקטורים מטעם חברת BOE ומבקשים שיינתן כנגדם פסק דין בהיעדר תגובה. לצד זאת, קבע בית משפט קמא בין היתר כי בא כוח המבקשים יעדכן את בית המשפט בדבר התקדמות ההליכים מול רשות המסים, וככל שימצא לנכון לקדם את ההליך על ידי זימון נציג מס הכנסה – יודיע עד למועד זה.
דיון והכרעה
15. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה אותה הגישו המשיבים, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.
16. כידוע, ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות בעלות אופי דיוני ובכלל זה בהחלטות על הפקדת ערובה, אלא במקרים חריגים בהם החיוב עשוי לפגוע באופן בלתי מידתי בזכות הגישה לערכאות של התובע או בזכות הקניין של הנתבע (רע"א 3255/18 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, פסקה 9 [נבו] (10.9.2019); רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 8 [נבו] (13.11.2014); רע"א 3943/14 טוגו – הלבשה והנעלה בע"מ נ' River Light V L P, פסקה 3 [נבו] (21.7.2014)). כפי שיפורט להלן, אינני סבורה כי המקרה דנן מצדיק התערבות כזו.
17. כזכור, מבקשי האישור כוללים את המשקיעים שהם חברות חוץ (ואת הדירקטור מטעם המשקיעים). סעיף 353א לחוק החברות, התשע"ט-1999 קובע כדלקמן:
הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
18. סעיף זה פורש בפסיקה כקובע ברירת מחדל לפיה חברה בערבון מוגבל תידרש להפקיד ערובה להבטחת הוצאות בהליך בו היא התובעת, כאשר מתן פטור מערובה הוא בגדר חריג (רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 13 [נבו] (11.2.2009) (להלן: עניין ל.נ הנדסה)). הטעם העומד בבסיס כלל זה הוא החשש מפני שימוש פסול באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי להימנע מתשלום הוצאות לנתבע (רע"א 537/19 ניסקו חשמל ואלקטרוניקה בע"מ נ' אלקטרולייט שיווק (1994) בע"מ, פסקה 9 [נבו] (14.2.2019); רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פסקה 6 [נבו] (13.7.2008) (להלן: עניין נאות אואזיס)).
19. בהתאם לפסיקה, כאשר נבחנת שאלת חיובה של חברה בערובה בית משפט נדרש לבחינה תלת שלבית:
ראשית, יש לבחון את מסוגלותה הכלכלית של החברה. בכלל זה, על בית המשפט להביא בחשבון את מצבה הכלכלי של החברה, את סכום התביעה, את מורכבות ההליך הצפוי ואורכו, האם נדרשים מומחים או גילויים חריגים וכדומה (רע"א 4128/17 LAUDERBAIE YACHTS LTD נ' טאוב, פסקה 14 [נבו] (29.6.2017) (להלן: עניין טאוב); רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ, פסקה 4 [נבו] (14.2.2016) (להלן: עניין אור בנמל)). בהקשר זה, נקבע כי הנטל המוטל על החברה להוכיח כי היא בעלת מסוגלות כלכלית כנדרש הוא נטל גבוה (רע"א 882/24 רם אדרת מגורים בע"מ נ' פרוספריטי נ.ש. בע"מ, פסקה 8 [נבו] (2.4.2024); רע"א 237/19 כוכב היובל בע"מ נ' אל-הר הנדסה ובנין בע"מ, פסקה 5 [נבו] (16.1.2019) (להלן: עניין כוכב היובל)).
שנית, יש לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מחיוב בהפקדת ערובה. בשלב זה נבחנת בין היתר הזכות של החברה לגישה לערכאות לעומת זכות הנתבע לקניין ותום לבם של הצדדים (עניין ל.נ הנדסה, בפסקה 13; עניין נאות אואזיס, בפסקה 6). שיקול נוסף אשר נשקל הוא סיכויי ההליך (עניין כוכב היובל, בפסקה 5; עניין ל.נ הנדסה, בפסקה 13; עניין נאות אואזיס, בפסקה 6; רע"א 686/21 קונדור תעשיות תעופה בע"מ נ' Origin Medical Devices, Inc, פסקה 13 [נבו] (16.6.2021)). יצוין כי ישנן גישות הגורסות כי מדובר בשלב נפרד (רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, פסקה 5 [נבו] (23.5.2011) (להלן: עניין מועצה אזורית באר טוביה); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1618-1617 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)), וישנן גישות לפיהן יש לבחון את סיכויי התביעה במסגרת בחינת המסוגלות הכלכלית (עניין אור בנמל, בפסקה 4). כך או כך, על בית המשפט להידרש גם לסיכויי ההליך, ובפרט כאשר מדובר בסיכויים גבוהים או קלושים במיוחד.
שלישית, אם מגיע בית המשפט למסקנה כי יש לחייב את החברה בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים (רע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות מדינת ישראל, פסקה 5 [נבו] (18.1.2015); עניין ל.נ הנדסה, בפסקה 13; עניין מועצה אזורית באר טוביה, בפסקה 5).
20. אני סבורה כי כללים אלה חלים – בשינויים המחויבים – גם כאשר מדובר בהליך שנושאו בקשה לאישור תביעה נגזרת. החשיבות הציבורית של ההליך (אם קיימת), תובא לידי ביטוי במסגרת השיקולים שצוינו לעיל – הן בהתייחס לעצם החיוב להפקיד ערובה, הן בקביעת גובה הערובה ככל שנקבע שיש להפקידה.
21. כידוע, מוסד התביעה הנגזרת בא לעולם על מנת להתגבר על "בעיית הנציג" באכיפת זכויות החברה. תכליתו היא להבטיח כי ניגודי עניינים פוטנציאליים של קברניטי החברה לא ימנעו ממנה לממש עילות תביעה העומדות לרשותה (אסף חמדני ורות רונן "מי שולט בתביעה הנגזרת?" ספר יורם דנציגר 211, 218 (לימור זר-גוטמן ועידו באום עורכים, 2019)). הואיל ומדובר בהליך חריג המאפשר למי שאינו האורגן המוסמך בחברה להיכנס בנעליה ולהגיש בשמה תביעה, תנאי להגשת תביעה נגזרת הוא קבלת אישור מבית המשפט לעשות כן (ראו סעיף 198 לחוק החברות).
לשם כך, מתנהל הליך מקדמי בבקשה לאישור הגשת התביעה הנגזרת, בו על בית המשפט לבחון האם קיימת עילת תביעה לחברה; האם ניהול התביעה הנגזרת הוא לטובת החברה; והאם המבקש פועל בתום לב (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן, פסקה 16 [נבו] (26.4.2015); רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי, פסקה 16 [נבו] (24.12.2013)).
הליך של בקשה לאישור תביעה נגזרת הוא הליך משמעותי ומעמיק, שלא אחת מחייב השקעת משאבים כספיים לא מבוטלים מצד המשיבים לבקשה. משיבים אלה כוללים הן את החברה עצמה, הן את הנתבעים הפוטנציאליים בתביעה – אם היא תאושר. החשש מפני היעדר יכולת של המשיבים לגבות את הוצאותיהם ככל שבקשת האישור תידחה והמבקשים יחויבו בהוצאות, שריר וקיים גם בבקשות לאישור תובענה נגזרת.
22. מנגד, וכפי שציין בצדק בית משפט קמא, ישנו אינטרס ציבורי במתן זכות לבעלי מניות לפעול בשם החברה במקרים המתאימים ולתבוע בשמה צדדים שלישיים. זאת כדי לייצר הרתעה המתמרצת את נושאי משרה להקפיד על שמירת הנורמות הקבועות בחוק (צפורה כהן בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות כרך ג 457-456 (מהדורה שנייה, 2010)). אינטרס זה עשוי להיות בעל משמעות רבה יותר כאשר מדובר בבקשה לאישור תביעה נגזרת בחברה ציבורית (והוא עשוי להיות בעל משמעות פחותה כאשר מדובר בתביעה פרטית שהיא מעין שותפות בה יכולים בעלי המניות ככלל גם להגיש תביעות אישיות זה כנגד זה).
23. כאמור, יש לתת ביטוי לחשיבות הציבורית של הליך בקשה לאישור תביעה נגזרת במסגרת השיקולים שבית המשפט שוקל בבחינתה של בקשה להפקדת ערובה להוצאות. גם בקביעת גובה הערובה ניתן להביא בחשבון את האינטרס הציבורי בהגשת בקשת האישור (ראו והשוו עניין אור בנמל, בפסקה 4).
מאחר שמדובר בשיקול אחד מבין שיקולים רבים, העובדה שמדובר בבקשה לאישור תביעה נגזרת אין פירושה כי חברה המבקשת אישור לא תחויב לעולם בהפקדת ערובה להוצאות. כל שניתן לומר הוא כי במקרה כזה – הבחינה ביחס לחיוב האפשרי בערובה תהיה בחינה מרוככת.
24. בית משפט קמא התייחס כזכור בין היתר לסעיף 2(ח) לטיוטת תקנות החברות. אף שניתן לשאוב השראה מטיוטה זו – משמעותה היא מוגבלת. זאת שכן הליך החקיקה טרם הסתיים והוא אינו משקף בהכרח את הדין הקיים (ואולי אף להיפך). משכך אין גם מקום לבחון את ההשלכה של סעיף 353א לחוק החברות על התקנות הללו ולקבוע מסמרות בנושא.
25. סיכומה של נקודה זו – הכללים הרגילים בדבר חובתה של חברה להפקיד ערובה מוסיפים לחול אף בבקשה לאישור תביעה נגזרת, כאשר מאפייניו הייחודיים של ההליך נשקלים במסגרת הבחינה התלת שלבית.
מן הכלל אל הפרט
26. נקודת המוצא היא אם כן שיש לחייב את המשקיעים בערובה להבטחת הוצאותיהם של המבקשים, בשל היותן חברות חוץ. יש לבחון אפוא האם יש לפטור אותם מחיוב בהפקדת ערובה, לאור מכלול השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה העובדה שמדובר בבקשה לאישור תביעה נגזרת והערכתו של בית משפט קמא בעניין סיכוייה הלא מבוטלים של הבקשה להתקבל – הערכה שאין מקום להתערב בה במסגרת ההליך הנוכחי.
27. ראשית יצוין כי בית משפט קמא התייחס לעובדה שהמבקשים בבקשה דנן רק נתבעים פוטנציאליים בשלב של הבקשה לאישור. הוא ציין כי במקרה כזה, יכולים המבקשים שלא להשיב לבקשת האישור ולהגיש את עמדתם רק בשלב הבא, כאשר תוגש נגדם תביעה.
אינני סבורה כי נימוק זה הוא בעל משקל רב. אכן, במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת, מבקש האישור מפנה לכאורה את טענותיו כלפי החברה ומבקש כי יתאפשר לו לייצגה. יחד עם זאת, החברה לא אמורה להיפגע אם בקשת האישור תתקבל (להיפך – כידוע, אם התביעה תתקבל הסכום הפסוק יגיע לכיסה של החברה). הגורם העיקרי שעלול להיפגע אם הבקשה תתקבל הם הצדדים השלישיים – הנתבעים הפוטנציאליים בתביעה – שהם אלה אשר עלולים להידרש לשלם לחברה אם התביעה הנגזרת תתקבל. לכן, מקובל לכלול את הצדדים השלישיים כמשיבים בבקשת האישור, ויש להם אינטרס כבד משקל להשיב לבקשה זו ולטעון כי יש לדחות אותה.
28. בית המשפט התייחס למצבם הכלכלי של המשקיעים, וציין כי מצבם הכלכלי הוא טוב. זאת מאחר שהם בעלי מניות בחברה נושא ההליך; שהפקידו ערובה בגובה של 400,000 ש"ח בתביעה שהם הגישו לביטול ההשקעה; ולאור חוות הדעת של המומחה הכלכלי אותה צירפו לתגובתם.
בהקשר זה יוער כי כאשר מבקש האישור הוא חברת חוץ, הקושי העיקרי אינו נובע מהמצב הכלכלי שלה, אלא מההכבדה הכרוכה בצורך לגבות את ההוצאות – אם ייפסקו – מחברה שאינה בישראל. לכן הדגש צריך להיות על האפשרות לגבות מהחברה את ההוצאות אם ייפסקו כאלה לחובתה, מנכסים שיש לה בישראל.
יצוין כי העובדה שהמשקיעים הם בעלי מניות בחברה – היא בעלת משמעות מצומצמת במקרה דנן, מאחר שמדובר בחברה ששני הצדדים מסכימים כי היא על סף חדלות פירעון. כן אין משמעות רבה לדיווחו של ד"ר סגמן על עסקה שהניבה לחברה סכום כסף – מדובר בסכום שהגיע לחברה ואין כל ביטחון שיגיע בסופו של דבר לידי בעלי מניותיה לאור התחייבויות שיש לה אולי כלפי נושיה. גם בעובדה שהמשקיעים הפקידו ערובה בסך 400,000 ש"ח בתביעת המשקיעים אין כדי להעיד בהכרח על יכולת כלכלית (ראו והשוו רע"א 87/18 אדרי נ' סאייג, פסקאות 1 ו- 4 [נבו] (25.4.2018)); והעובדה שהמשקיעים חויבו בהפקדה האמורה – עשויה להעיד דווקא על ההיפך.
29. הראיה המשמעותית העיקרית שהוגשה בתמיכה לטענה לפיה המשקיעים בעלי מסוגלות כלכלית היא חוות הדעת של המומחה הכלכלי ביחס למשיבה 4 להליך דנן. מחוות הדעת עולה כי למשיבה 4 יש נכסים בישראל – החזקות בחברות הזנק ישראליות בשווי של כ- 115 מיליון ₪. לגישת עורך חוות הדעת, המשיבה 4 מחזיקה בין היתר גם בחברה בעלת שוק פעיל ונזיל, ולפיכך ישנו סכום של 97 מיליון ש"ח מנכסי המשיבה 4 שניתן למימוש מהיר.
אכן, חוות דעת זו אינה נעדרת פגמים (כך למשל לא צורפו אליה הדו"חות הכספיים עצמם; מדובר בדו"חות זרים, שערוכים בהתאם לכללי החשבונאות בסין שלא נטען כי לעורך חוות הדעת יש השכלה בעניינם; וחוות הדעת נוגעת למצבה של המשיבה 4 בשנים 2020-2018). אולם לאור הסכומים המצוינים בה – נכסים בשווי של כ-115 מיליון ש"ח; ומנגד לאור סכומי ההוצאות שעשויים להיפסק נגד מבקשי האישור אם בקשתם תידחה; כמו גם לאור ההערכה של בית משפט קמא על אודות סיכוייה של הבקשה להתקבל – אני סבורה כי די בחוות הדעת הזאת כדי להימנע מהתערבות במסקנתו של בית משפט קמא ביחס לחיוב מבקשי האישור בערובה להוצאות. זאת כאשר מובא בחשבון גם השיקול של האינטרס הציבורי בהגשתן של בקשות לאישור תביעות נגזרות כמו הבקשה דנן.
30. מכאן נפנה לטענותיהם הנוספות של המשיבים בדבר היעדר המצאה כדין לדירקטורים מטעם חברת BOE ובדבר אי הכרעה בטענות מקדמיות. אקדים ואומר כבר עתה, כי אני סבורה שדינן להידחות.
31. באשר לסוגיית ההמצאה – פרט לאמירות כלליות, המבקשים לא הבהירו או פירטו מדוע לא ניתן לברר את הליך הבקשה לאישור ללא הדירקטורים מטעם חברת BOE כצד להליך. מבקשי האישור טוענים אמנם כי גם דירקטורים אלה הפרו את חובות הזהירות כלפי החברה, אולם אין זה ברור מדוע חסרונם כצד להליך עשוי להשפיע לרעה על זכויותיהם הדיוניות של המבקשים. כך או כך, המבקשים יהיו רשאים לבקש להגיש הודעת צד שלישי נגדם אם ימצאו לנכון – ואין בעובדה שהבקשה לא הומצאה להם (אם אלה הם פני הדברים) כדי להשליך על בירור הבקשה נגד המבקשים.
לכן, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה אין למבקשים זכות עמידה בסוגיית ההמצאה כדין לדירקטורים מטעם חברת BOE, וטענה בעניין זה תוכל לעלות על ידי הדירקטורים עצמם. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 4.6.2024 הבהיר למבקשי האישור שככל שההליך יימשך לאחר שתינתן ההכרעה בבקשה לסילוק, הם יידרשו להודיע לבית המשפט באיזה אופן הם מבקשים לפעול ביחס לדירקטורים מטעם חברת BOE; כך, שממילא עתידה להיות התפתחות נוספת במישור זה.
32. באשר לטענה בדבר אי הכרעה בטענות מקדמיות – אינני סבורה כי יש לקבלה. ראשית, נזכיר כי הלכה היא לפנינו שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לאופן ניהול ההליך, והלכה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות המורות על המשך בירור של ההליך לגופו. עוד יש להזכיר כי כאשר מדובר בבקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה נגזרת – דיון בבקשה זו בנפרד הוא החריג (רע"א 1365/17 בנק הפועלים בע"מ נ' נשר, פסקאות 19-18 [נבו] (9.3.2017)).
על כל פנים, בהליך קמא הוגשה בקשה אחת בלבד לדחייה על הסף של הבקשה לאישור תביעה נגזרת. מהחלטתו של בית משפט קמא מיום 4.6.2024 עולה כי בכוונתו להכריע בבקשה זו בטרם תתברר הבקשה לאישור.
יתר על כן, מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 12.9.2023 עולה כי אף בא כוח המבקשים ראה בשתי הסוגיות נושא החלטת בית משפט קמא – הפקדת הערובה וסוגיית ההמצאה – כטענות המקדמיות המצריכות בירור מוקדם; וכך גם בית משפט קמא התייחס אליהן בהחלטתו בתום הדיון. גם ביחס לטענה הנוספת שהוגדרה על ידי המבקשים בדיון כטענה מקדמית – הטענה לפיה הבקשה הוגשה טרם זמנה – בית המשפט לא התעלם ממנה אלא ביקש לקדם את ההכרעה בה בדרך יעילה על ידי קבלת החלטה סופית מרשות המסים. הוא אף הבהיר כיצד יש לפעול בעניין זה במסגרת החלטתו מיום 4.6.2024.
33. לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות מבקשי האישור בסכום של 5,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ב אב תשפ"ד (26 אוגוסט 2024).
רות רונן
שופטת