המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"א 28689-06-19 עמית ואח' נ' אלפרסון ואח'
לפני כבוד השופט יעקב שרביט
התובע: סתיו עמית
ע"י ב"כ עוה"ד ג' הרשקוביץ וש' מרום
נגד
הנתבעים:
ובעניין החברה: 1.אלעד אלפרסון
2.אליהו קובי
3.אוהד יחיאב
ע"י ב"כ עוה"ד ע' שפינדל וש' שירן
בונזאי קוי בע"מ
פסק דין
לפני תביעה שהגיש בעל מניות מיעוט (10%) בחברת בונזאי קוי בע"מ (להלן: "החברה") נגד בעלי שאר המניות בחברה (המחזיקים יחד 90%), במסגרתה עתר התובע, בין היתר, לחייב את הנתבעים לרכוש את מניותיו כסעד להסרת קיפוחו של התובע כבעל מניות בחברה לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). במסגרת התביעה אף עתר התובע, בין היתר, להשבת הלוואת הבעלים שהעמיד לחברה, לטענתו בסך של 200,000 ש"ח, וכן לסעד של מתן חשבונות.
I. הרקע הרלוונטי ותמצית טענות הצדדים
א. הרקע הרלוונטי לתביעה ופסק הדין בתביעת העבודה
1. החברה היא חברה פרטית שנוסדה על ידי הנתבעים 1 ו-2 בחודש ספטמבר 2013 והיא בעלת זיכיון להפעלת סניפים של רשת מזון מהיר אסיאתי בשם "אושי". בין הנתבעים 1 ו-2 נחתם ביום 9.9.2013 הסכם מייסדים של החברה (להלן: "הסכם המייסדים"). ביום 1.8.2015 צירפו הנתבעים 1 ו-2 את הנתבע 3 כבעל 10% ממניות החברה.
2. התובע עבד בחברה מיום 1.10.2015 בתפקיד "סושימן" בסניף נס ציונה של החברה, שהיה באותה עת הסניף היחיד שלה.
3. ביום 21.12.2016 נחתם הסכם להקצאת מניות בין התובע, הנתבעים והחברה, לפיו התובע ישקיע בחברה סך של 200,000 ש"ח (מתוכם 100,000 ש"ח כהלוואת בעלים) בתמורה להקצאת מניות בשיעור של 10% מהון המניות של החברה תוך דילול הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הסכם ההשקעה"). בעקבות הסכם ההשקעה הוחזקו שאר מניות החברה כדלקמן: הנתבע 1 - 40%; הנתבע 2 – 40%; והנתבע 3 – 10%.
4. במקביל לחתימת הסכם ההשקעה נחתם בין התובע לבין הנתבעים 1 ו-2 נספח להסכם המייסדים (להלן: "הנספח להסכם המייסדים"), אשר במסגרתו הסכים התובע לאמץ את הסכם המייסדים והתחייב לקיים את החיובים המוטלים עליו כבעל מניות על פי ההסכם (סעיף 2 לנספח). עוד נקבע בנספח להסכם המייסדים כי תפקידו של התובע יהיה "אחראי סושי ומנהל מסעדה" וכי כל ארבעת בעלי המניות יעבדו בהיקף משרה זהה ויקבלו שכר זהה בסך של 6,000 ש"ח נטו (סעיף 3 לנספח, שהוסיף את סעיפים 3.5-3.3 להסכם המייסדים).
5. יצוין כי במועד חתימת הסכם ההשקעה והנספח להסכם המייסדים היה התובע בן 18 שנים בלבד והוא לווה בעניין זה על ידי אימו, אשר עמדה בקשר ישיר עם הנתבעים 1 ו-2.
6. במקביל להשקעת התובע בחברה החליטה החברה לפתוח סניף נוסף בעיר רחובות. סניף זה נפתח בתחילת שנת 2017 והתובע עבר לעבוד בו.
7. במהלך שנת 2018 עלו היחסים בין הצדדים על שרטון ובמחצית חודש יוני 2018 התפטר התובע מעבודתו בחברה, לטענתו בדין מפוטר, לאחר שלא שולם לו שכר בגין חלק מחודשי עבודתו.
8. ביום 14.1.2019 הגיש התובע תביעה נגד החברה והנתבעים 1 ו-2 לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (שמספרה 34811-01-19; להלן: "תביעת העבודה"), אשר המשיכה להתנהל במקביל להליך זה (שהוגש בחודש יוני 2019). ביום 27.11.2022, בטרם החל שלב ההוכחות בהליך, ניתן פסק דין בתביעת העבודה במסגרתו קבע בית הדין כי התובע התפטר בדין מפוטר בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג-1963, וזאת בשל כך ש"עובר להתפטרותו של התובע, התובע לא קיבל שכרו במלואו ובמועדו עבור כל חודשי עבודתו" (פס' 31 לפסק הדין). בית הדין לא התעלם מכך שהתובע היה בעל מניות בחברה, אך קבע כי "התובע לא היה שותף מלא להחלטות אלה שהתקבלו על ידי בעלי המניות בנתבעת 1... וכי הלין על אי תשלום שכרו וזאת למצער מחודש אפריל 2018..." (פס' 37 לפסק הדין). לפיכך נקבע שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים מהחברה בסך 12,125 ש"ח. בית הדין אף קיבל ראשי תביעה נוספים של התובע נגד החברה (בגין הפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה וגמול בגין שעות נוספות) ומנגד דחה את יתר ראשי התביעה, תוך שפסק לתובע פיצוי כולל בסך של כ-65,000 ש"ח. כן דחה בית הדין את התביעה לגבי אחריותם האישית של הנתבעים 1 ו-2 שנתבעו אף הם יחד עם החברה (פס' 143 לפסק הדין).
ב. תמצית טענות הצדדים
ב.1 תמצית טענות התובע בסיכומיו
9. לטענת התובע הנתבעים 1 ו-2 שכנעו אותו להשקיע בחברה תוך ניצול גילו הצעיר וכשהם מבטיחים לו שכר חודשי בסך של 10,000 ש"ח נטו.
10. עוד נטען שהנתבעים קיפחו את זכויותיו של התובע כבעל מניות מיעוט בחברה בפעולות הבאות: סך של 100,000 ש"ח שולם ישירות לנתבעים 1 ו-2 (בשתי המחאות בסך 50,000 ש"ח כל אחת), וזאת בניגוד לאמור בהסכם ההשקעה בו נקבע שהסכום ישולם לחברה; הנתבעים דיווחו על הקצאה המניות לתובע רק ביום 11.9.2017, כתשעה חודשים לאחר החתימה על הסכם ההשקעה; הנתבעים לא מינו את התובע כדירקטור בחברה; הנתבעים הפרו את סעיף 7.4 להסכם המייסדים, הקובע שהחלטות שונות באסיפה הכללית ובדירקטוריון יתקבלו רק בהסכמה פה אחד, ובכלל זה ההחלטה שלא לשלם לתובע את שכרו החודשי במספר מועדים, שבגינה התפטר התובע בדין מפוטר; ובנוסף הנתבעים החליטו ליטול הלוואה, לשעבד את נכסי החברה ולבצע עסקת ליסינג של רכבים לשימוש הנתבעים בלבד. כן נטען כי הנתבעים המשיכו וממשיכים להפר את זכויותיו של התובע גם לאחר שהפסיק לעבוד בחברה, בכך שמאז אותו מועד לא זימנו אותו לאסיפות בעלי המניות, לא דיווחו לו על החלטות שהתקבלו ולא מסרו לו כל מסמך או דיווח לגבי מצבה הפיננסי של החברה.
11. לטענת התובע, לאחר שהוא הוכיח באופן לכאורי (ואף הרבה למעלה מכך) את קיפוח זכויותיו עובר לכתפי הנתבעים נטל ההוכחה לאי-קיפוחו, ואולם הם לא עמדו בנטל זה, ובפרט בשים לב לכך שעדויותיהם של הנתבעים 1 ו-3 היו לא אמינות ורצופות סתירות. כך מתחייב לטענת התובע גם מהעובדה שהנתבעים היו בעלי מניות הרוב והדירקטורים היחידים בחברה.
12. הסעד העיקרי לו עתר התובע בתביעתו הוא רכישת מניותיו בחברה על ידי הנתבעים, שהיא לטענתו הדרך הנכונה והצודקת להסרת הקיפוח.
13. לעניין שווי החברה לצורך הרכישה הכפויה, טוען התובע כי המועד לפיו יש להעריך את השווי הוא מועד המכירה הממשית של המניות, שכן התובע נאלץ לעזוב את החברה בשל קיפוחו דווקא כאשר החברה היתה במגמת עלייה, כך שנמנעה ממנו האפשרות ליהנות מפירות השקעתו בחברה.
14. בהקשר זה טוען התובע כי אין בסיס לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, רו"ח דניאל מור (להלן: "רו"ח מור"), שהעריך את שווי החברה בשיטת מכפיל 3.5 על ה-EBITDA (Earnings Before Interest, Taxes, Depreciations & Amortizations, קרי הרווח לפני ריבית, מיסים, פחת והפחתות). זאת מאחר שבמסגרת המשא ומתן שקדם להסכם ההשקעה, ובמענה לטענת אימו של התובע שלפי הדוחות הכספיים של החברה אין לחברה רווח, השיב לה הנתבע 1 שהערכת השווי של החברה אינה נגזרת מהרווח שלה וכי בענף המסעדנות השווי נקבע לפי מכפיל 3.5 על מחזור הפעילות החודשי ללא קשר לרווח. לטענת התובע, הנתבע 1 אישר בעדותו כי אמר לאימו של התובע שמחשבים את שווי החברה לפי מכפיל 3.5 על המחזור החודשי ובתוספת מוניטין, פוטנציאל רווח, מיקום גיאוגרפי ובלעדיות, וכן השיב כי אינו יודע מדוע רו"ח מור העריך את שווי החברה לפי שיטה של מכפיל 3.5 על הרווח.
15. עוד טען התובע כי הערכת השווי מטעם הנתבעים אינה משקפת את מצבה הכלכלי האמיתי של החברה, שכן הדוחות הכספיים של החברה, שעליהם הסתמך רו"ח מור, לא שיקפו את הרווח האמיתי מפעילותה. זאת, הן מאחר שהנתבעים "ניפחו" את הוצאות החברה בכך שהעמיסו עליה הוצאות פרטיות שלהם, והן בשל כך שהם לא דיווחו על כל ההכנסות של החברה, בסדר גודל של כ-500,000 ש"ח בשלוש שנים (לטענתו כ-13,000 ש"ח בחודש), כעולה מהתכתבויות WhatsApp עם הנתבע 1 בטרם נחתם הסכם ההשקעה. עוד מלין התובע על כך שרו"ח מור התעלם מתקופת הקורונה בהערכת השווי, אף שמדובר במסעדה שהיה לה שירות משלוחים מפותח שפרח בתקופה זו.
16. לטענת התובע המומחה מטעמו, רו"ח (ומשפטן) אלון פורז (להלן: "רו"ח פורז"), ביסס בחוות דעתו, שהתובע מדגיש כי היא אינה הערכת שווי של החברה, כי נכון למועד עריכת חוות הדעת שווי החברה "לכל הפחות לא פחת" מאז השקעת התובע, שכן מחזורי החברה ורווחיותה עלו במהלך השנים, לרבות לנוכח פתיחת סניף רחובות בשנת 2017. כך, נטען כי המחזור החודשי הממוצע עלה מ-208,000 ש"ח בשנים 2016-2015 (עובר להשקעת התובע בחברה) ל-334,000 ש"ח בשנת 2019. מאחר שהצדדים קבעו שהשווי ייקבע לפי מכפיל 3.5 על המחזור החודשי ולאור העלייה במחזור, הרי שאם מוסיפים למחזור זה את הסכום שנכלל בהערכת שווי החברה בעת השקעת התובע בגין מוניטין/פוטנציאל/בלעדיות גיאוגרפית, מתקבל שווי חברה גבוה יותר משוויה במועד השקעת התובע, העומד על לא פחות מ-2 מיליון ש"ח.
17. התובע טוען אף כי ביסס את זכאותו לסעד של מתן חשבונות. התובע מכיר בכך שלצורך קבלת הסעד של מתן חשבונות עליו להוכיח קיומם של שני תנאים. לעניין התקיימות התנאי הראשון, נטען כי התובע הוכיח שהחברה התנהלה כמעין שותפות, כעולה הן מהסכם המייסדים והן מהתנהלות החברה ומהעובדה שהצדדים היו חברים של ממש, שהתייחסו אחד לשני כשותפים ושהיו ביניהם יחסי אמון הדדיים. כן נטען כי גם התקיימות התנאי השני הוכחה, שכן התובע הוכיח שהנתבעים חייבים לו כספים, קרי את החזר הלוואת הבעלים, שבגינה קיימת לו עילת תביעה. לאור זאת, עותר התובע בסיכומיו לחייב את הנתבעים להמציא לו מסמכים ונתונים שונים בקשר לחברה לשנים 2023-2019.
18. לפיכך, לטענת התובע יש לחייב את הנתבעים ברכישת מניותיו בחברה בסך של לכל הפחות 200,000 ש"ח, במתן חשבונות וכן בהשבת הלוואה הבעלים שנתן התובע לחברה בסך של 200,000 ש"ח. יצוין כי בכתב התביעה הגביל התובע את סכום התובענה "לצרכי אגרה" לסך של 200,000 ש"ח, אף כי "שמר על זכותו" לתקן את סכום התביעה לאחר קבלת החשבונות.
19. עוד יצוין כי בכתב התביעה הועלו על ידי התובע טענות נוספות ונתבעו סעדים שונים שנזנחו בסיכומיו של התובע. כך למשל, נטען בכתב התביעה כי נפלו פגמים ברצון בכריתת הסכם ההשקעה, ובכלל זה הטעייה של התובע (ולמצער טעות שלו) וכן עושק, אשר מקנים לתובע זכות לביטול הסכם ההשקעה ולהשבת כספי השקעתו; נטען לקיומה של עילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, ועוד. כאמור, טענות אלה לא נכללו בסיכומיו של התובע וממילא יש לראות בהן כטענות שנזנחו (ר' למשל: ע"א 8168/03 ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ, פס' 28 והאסמכתאות שם (8.11.2009)), ואין צורך שאדרש להן בפסק דין זה.
ב.2 תמצית טענות הנתבעים בסיכומיהם
20. הנתבעים דוחים את טענות התובע לעניין המצגים וההתחייבויות שניתנו כביכול לתובע ולאימו. לטענתם, בסעיפים 5.2 ו-5.3 להסכם ההשקעה אישר התובע כי בדק בעצמו ובאמצעות יועצים מטעמו את מצבה של החברה וכי הוא רוכש את המניות במצב החברה "As Is", ללא מצגים כלשהם של בעלי המניות פרט לאלו הקבועים במפורש בסעיף 4 להסכם. לפיכך, נטען כי אין כל נפקות לכל אותם מצגים נטענים שלא מצאו ביטוי בהסכם.
21. עוד טוענים הנתבעים כי התובע כלל לא קופח, וכי כפי שהוא הודה בחקירתו הנגדית מעמדו אינו זהה לבעלי מניות עם אחוזי אחזקה גדולים יותר ואף לא היתה לו זכות וטו על קבלת החלטות. בהקשר זה טוענים הנתבעים שהתובע לא היה דירקטור בחברה וקיבל את כל המידע והמסמכים הרלוונטיים, הן בתקופה שקדמה להפיכתו לבעל מניות בחברה והן בתקופה שלאחריה. כן נטען שהתובע הודה בעדותו שבהסכמת הנתבעים הוא עמד בקשר ישיר עם רואה החשבון של החברה.
22. הנתבעים טענו כי מהתכתבות מחודש מאי 2018 בין אימו של התובע לבין הנתבע 1 עולה כי כאשר הנתבע 1 ביקש מבעלי המניות לסייע כלכלית לחברה לבל תקרוס, דרשה אימו של התובע לגלגל את ההפסדים על החברה והודתה שבעוד שהנתבע 1 דואג לחברה היא דואגת לתובע.
23. עוד טענו הנתבעים כי החברה לא התנהלה באופן פורמלי באמצעות ישיבות דירקטוריון או אסיפות בעלי מניות אלא בישיבות שבועיות בין "השותפים" אליהן הוזמן התובע (אף שלא היה דירקטור). לחלק מהישיבות התובע לא הגיע או שהגיע באיחור, ובאותן ישיבות שאליהן הגיע רוב ההחלטות התקבלו בהסכמה מה גם שלא היתה לתובע זכות וטו. לטענת הנתבעים התובע התנהל בצורה רשלנית, כשהוא מאחר לישיבות (ממשיך לישון עד שעות הצהרים המאוחרות) ומאחר בתשלום המשכורות לעובדים.
24. הנתבעים מציינים כי בסמוך לאחר עזיבת העבודה בחברה חבר התובע למסעדה מתחרה, תוך שהוא משדל עובדים של החברה לעזוב עימו.
25. אשר לקביעות בפסק הדין בתביעת העבודה, טוענים הנתבעים כי עניינן במישור יחסי העבודה שבין התובע לבין החברה ולא במישור היותו בעל מניות.
26. אף שהנתבעים כופרים בקיפוח התובע ובזכאותו לסעד של רכישה כפויה, עוד בכתב ההגנה הם ציינו כי לאור "היעדר האמון של הנתבעים בתובע, הנתבעים מוכנים לסעד המבוקש בתביעה בדבר 'היפרדות'..." (סעיף 73 לכתב ההגנה; ר' גם: סעיף 72 לתצהירו של הנתבע 1; סעיף 71 לסיכומים מטעם הנתבעים).
27. בהקשר זה טוענים הנתבעים שהמועד הקובע לרכישת מניותיו של התובע הוא מועד עזיבתו את החברה ביום 16.6.2018, שכן בנסיבות המקרה דנן הערכת שווי החברה לכל מועד מאוחר יותר תוביל לעיוות. זאת, שכן לאחר מועד זה השקיעו שאר בעלי המניות כספים רבים בחברה, לרבות בתקופת הקורונה שהביאה כמעט להתמוטטות המסעדה, ולא ניתן להתעלם מהשקעות אלה ומהעובדה שהתובע לא נטל חלק בסיכון הנובע מהן, מה גם שאם היה נעשה תחשיב עדכני בהתאם להשקעות בעלי המניות יש להניח שמניותיו של התובע היו מדוללות ל-0%. בנוסף, התובע ניהל את ההליך בעצלתיים וביקש מספר פעמים לדחות את בירור התובענה (כולל בשל טיול ממושך בחו"ל), ועל כן אין לאפשר לו ליהנות מכל עליה בשווי החברה כתוצאה מהתמשכות ההליך. לבסוף, עם עזיבת החברה החל התובע לעבוד במסעדה מתחרה, דבר המלמד על רצון ברור להתנתק מהחברה.
28. לטענת הנתבעים, חוות דעת רו"ח מור מטעמם התבססה על דוחות כספיים מבוקרים לשנים 2018-2016 ועל גישת המכפיל על ה- EBITDAהנפוצה בענף השירותים והמסעדנות. כפי שציין רו"ח מור, בצד הגידול העקבי במחזור קיים הפסד תפעולי. לטענת הנתבעים אין "תעודת ביטוח" על השקעה במניות, אשר שוויין עשוי לעלות או לרדת ותנאי השקעתו של התובע אינם מלמדים בהכרח על שווי החברה באותו מועד, בפרט כאשר רק הנתבעים 1 ו-2 חתומים על הסכם הזיכיון מול הרשת, על האחריות הכרוכה בכך, וכאשר התובע בניגוד לשאר בעלי המניות אינו ערב לחובות החברה. עוד טענו הנתבעים שאין בהסכם ההשקעה, שהוא המחייב, כל קביעה לפיה שווי החברה הוא 2 מיליון ש"ח וכי אין נפקות למצגים שקדמו להסכם ההשקעה, ובכלל זה ביחס להכרעה לגבי שווי החברה.
29. עוד נטען כי אין לייחס כל משקל לחוות הדעת מטעם התובע, שכן רו"ח פורז כלל לא ביצע הערכת שווי למניות החברה אלא התבסס על ההנחה השגויה שיש כביכול הסכמה בין הצדדים כיצד יש להעריך את שווי החברה. כן נטען שגם אם מעריכים את החברה לפי השיטה הנטענת של מכפיל 3.5 על המחזור החודשי (כפי שהעריך רו"ח פורז), שווי החברה עומד על 1.2 מיליון ש"ח בלבד נכון ליום 31.12.2019, בעוד שרו"ח פורז לא ביסס את טענתו לפיה לשווי זה יש להוסיף סכום בגין המוניטין או הבלעדיות של החברה שבעטיו ניתן לקבוע כי שוויה הוא לכל הפחות 2 מיליון ש"ח.
30. לטענת הנתבעים, כפי שנקבע בחוות דעת רו"ח מור מטעמם, שלא נסתרה, שווי החברה ליום 31.12.2018 הוא 221,369 ש"ח, ובהתאם שווי מניותיו של התובע הוא 22,137 ש"ח בלבד.
31. הנתבעים מוסיפים כי הוכח מהסכם ההשקעה (בסעיף 7.1 הימנו), מהנטען בכתב התביעה (בסעיף 23) וכן מהעדויות שנשמעו, שהלוואת הבעלים לזכות התובע היא בסך של 100,000 ש"ח ולא 200,000 ש"ח כפי שנרשם בטעות בדוחות הכספיים. עדות התובע והמומחה מטעמו מלמדים שאין למעשה מחלוקת בסוגיה זו.
32. הנתבעים דוחים את התביעה לסעד של מתן חשבונות. ראשית, לטענתם במסגרת ההליך הם סיפקו לתובע גילוי מסמכים רחב ביותר שכלל את כל המסמכים שהתובע עתר לקבלתם בכתב התביעה, בעיקר לגבי שנת 2018, שנמסרו לתובע לאחר הליך ממושך של גילוי מסמכים (כמפורט בסעיף 68 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים טוענים שהם היו יכולים להימנע מגילוי מסמכים שהתובע עתר לקבלם במסגרת הסעד העיקרי של מתן חשבונות, אך הם פעלו בהגינות ונמנעו מלעשות כן. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי במסגרת תצהיר העדות הראשית של התובע, שהוגש לאחר שהושלם הליך גילוי המסמכים, לא טרח התובע לפרט אלו מסמכים שעתר לקבל במסגרת תביעתו עדיין חסרים לו, וגם בעדותו לא ידע להסביר אילו מסמכים טרם קיבל. די בכך לטענתם כדי לקבוע שהסעד האמור התייתר. שנית, נטען כי לאור הסעד של ההיפרדות ורכישת מניות התובע, אין מקום ליתן לתובע גם סעד של מתן חשבונות, שאינו מתיישב עם סעד ההיפרדות.
33. לסיום מציינים הנתבעים כי נוכח סכום התביעה ועלויות ניהול ההליך הם ביקשו לייעל את בירור התובענה. כך, כבר בדיון קדם המשפט הראשון מיום 16.1.2020 הציעו הנתבעים למנות מומחה מטעם בית המשפט להעריך את שווי המניות, ובדיון מיום 4.1.2021 אף הציעו סכום של למעלה מ-100,000 ש"ח עבור מניות התובע, ואולם התובע סירב להצעות אלה. משכך, ובשים לב לשווי מניות התובע על פי חוות הדעת מטעמם, סבורים הנתבעים שיש לפסוק לתובע סך של 22,139 ש"ח בלבד, תוך שמניות התובע יוחזרו לחברה או יחולקו באופן יחסי בין יתר בעלי המניות, לפי שיקול דעת החברה (סעיף 71 לסיכומי הנתבעים).
II. דיון והכרעה
ג. בנסיבות העניין יש מקום להורות על רכישת מניותיו של התובע
34. כאמור, הסעד העיקרי לו עותר התובע הוא חיוב הנתבעים ברכישה כפויה של מניותיו כסעד להסרת קיפוחו כבעל מניות בחברה לפי סעיף 191 לחוק החברות.
35. אף שהנתבעים כופרים בטענות התובע בדבר קיפוחו, וממילא כופרים בזכאותו לסעד של רכישה כפויה בגין קיפוח נטען זה, הם מסכימים כי היפרדות על דרך רכישת מניותיו של התובע היא הפתרון הראוי במקרה דנן לאור אובדן האמון בין הצדדים. כאמור, עוד בכתב ההגנה ציינו הנתבעים כי "נוכח כל המפורט לעיל, ובפרט היעדר האמון של הנתבעים בתובע, הנתבעים מוכנים לסעד המבוקש בתביעה בדבר 'היפרדות'..." (סעיף 73 לכתב ההגנה ופרק ה' הימנו). גם בסעיף 72 לתצהירו של הנתבע 1 הוצהר כי "נוכח כל המפורט לעיל, ובפרט היעדר האמון שלנו בתובע, הננו מוכנים ל'היפרדות' וזאת בהתאם לאמור בכתב ההגנה ובחוות הדעת מטעמנו". דברים דומים צוינו בסעיף 71 לסיכומי הנתבעים, בו התבקש בית המשפט לקבוע כי "מניות התובע יוחזרו לחברה או יחולקו 'פרו ראטה' בין יתר בעלי המניות בחברה", וזאת לפי שווי של 22,127 ש"ח.
36. לנוכח סעד הרכישה הכפויה לו עתר התובע, ובשים לב לעמדת הנתבעים כאמור לעיל בדבר הצורך בהפרדת כוחות על רקע אובדן האמון בין הצדדים, אני נעתר לסעד המבוקש וקובע כי הנתבעים ירכשו את מניות התובע בחברה.
37. למעלה מן הצורך, יצוין כי אף במנותק מעמדת הנתבעים אני סבור כי בנסיבות המקרה ניכר כי עסקינן במקרה של אובדן אמון בין בעלי מניות בחברה המהווה "מעין שותפות", באופן שמצדיק סעד של הפרדת כוחות גם ללא הוכחה של קיפוח (ר' למשל: ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, פס' 72 (1.9.2015; להלן: "עניין אדלר"); ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי, פס' 16 (11.12.2018; להלן: "עניין מגנזי"); ע"א 5804/19 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ, פס' 46 (3.10.2021; להלן: "עניין ס.ב. ניהול"); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי, פס' 54 (30.12.2021; להלן: "עניין בכר נ' קופרלי"); צפורה כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות, כרך ב', 194-192 (מהדורה שנייה, 2008; להלן: "צ' כהן")).
38. ראשית, אין חולק כי עסקינן בחברה המהווה "מעין שותפות", וזאת בין היתר בשים לב למספר בעלי המניות המועט בחברה; לניהול המשותף של החברה על ידי בעלי המניות; לאופן הבלתי פורמלי בו נוהלה החברה, לרבות זאת שלשיטת הנתבעים עצמם חלף ישיבות דירקטוריון ואסיפות כלליות נוהלו ישיבות "שותפים", כלשונם (סעיף 34 לסיכומי הנתבעים); וליחס האישי ולאמון הנדרשים בחברה מסוג זה המפעילה שתי מסעדות לשם קידום הצלחת החברה.
39. שנית, מן הראיות שהוצגו בפניי עולה בבירור כי התגלע קרע של ממש בין התובע לבין הנתבעים, שהוביל בחודש יוני 2018 להתפטרות התובע בדין מפוטר ולעבודה במסעדה מתחרה, באופן שהופך את התוצאה לפיה התובע יישאר בעל מניות מיעוט בחברה פרטית שהוא מסוכסך עם שאר בעלי מניותיה, המחזיקים ברוב המוחלט של המניות, לתוצאה לא רצויה ולא צודקת עבור כלל הצדדים. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בעניין אדלר (בפס' 75), אשר הבהיר כי כאשר קיים "אובדן אמון היורד לשורש מרקם היחסים שבגינו אופיינה החברה כמעין-שותפות מלכתחילה... אין זה ראוי להכריח את הצדדים להמשיך בשיתוף פעולה עסקי במתכונת הנוגדת את ההסכמה שניתנה על ידם מבעוד מועד".
40. שלישית, כידוע לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בבואו לקבוע את הסעד המתאים להפרדת כוחות בין הצדדים (ר' למשל: עניין אדלר, בפס' 90-83; עניין מגנזי, בפס' 17-15; עניין בכר נ' קופרלי, בפס' 54; עניין ס.ב. ניהול, בפס' 48-43). אני סבור כי בנסיבות העניין, בשים לב לעובדה שהתובע מחזיק ב-10% ממניות החברה בלבד ואינו מעורב עוד בענייניה מזה שנים רבות, ולנוכח קיומם של פערי כוחות בין הצדדים, הדרך הראויה להפרדת הכוחות בין הצדדים היא רכישה של מניות התובע, כפי שאף הסכימו הנתבעים.
41. לאור כל האמור לעיל, אין צורך שאדון ואכריע בטענות הקיפוח של התובע, כמו גם בשאלה האם אלו הצדיקו את הסעד של רכישה כפויה.
42. אני קובע שרכישת מניותיו של התובע בידי הנתבעים תהייה בקירוב בהתאם לשיעור אחזקותיהם בחברה על בסיס "פרו ראטה" (כמבוקש, בין היתר, בסעיף 71 לסיכומים מטעם הנתבעים). כך מתבקש גם מהעובדה שכל הנתבעים נהנו מהשקעתו של התובע בחברה (כששיעור אחזקותיו של הנתבע 3 אף לא דולל). לפיכך, מניותיו של התובע בשיעור של 10% יירכשו בהתאם לשיעורים הבאים: 4.5% בידי כל אחד מהנתבעים 1 ו-2 ו-1% בידי הנתבע 3.
43. לאור האמור לעיל נותרו להכרעה הסוגיות הבאות: (א) מהו המועד שאליו יש להעריך את שווי מניותיו של התובע בחברה לצורך רכישתן בידי הנתבעים; (ב) מהו שווי המניות של התובע במועד הרלוונטי, לרבות הלוואת הבעלים שהעמיד התובע לחברה; וכן (ג) האם התובע זכאי גם לסעד של מתן חשבונות.
44. כפי שיפורט להלן בהרחבה הגעתי למסקנות הבאות:
44.1. ראשית, לצורך רכישת מניותיו של התובע בחברה והערכת שווין המועד הקובע הוא 31.12.2018, המצוי בתווך בין מועד הקרע בין הצדדים בחודש יוני 2018 לבין מועד הגשת התביעה בחודש יוני 2019 (כמפורט בפרק ד' להלן);
44.2. שנית, שווי המניות של התובע בחברה ביום 31.12.2018, לרבות בגין הזכות להחזר הלוואת הבעלים שהעמיד התובע לחברה, הוא 211,850 ש"ח, אך יש להגביל את סכום הרכישה לסך של 200,000 ש"ח בהתאם לסכום אליו הוגבלה התביעה לצרכי אגרה (כמפורט בפרק ה' להלן).
44.3. שלישית, התובע אינו זכאי גם לסעד של מתן חשבונות (כמפורט בפרק ו' להלן).
ד. המועד על פיו יש לקבוע את שווי החברה לצורך הרכישה של מניות התובע
45. כפי שהזדמן לי לציין לאחרונה בת"א (כלכלית ת"א) 11439-05-19 טל נ' גיא, פס' 158-150 (21.1.2024; להלן: "עניין טל"), מפסיקת בית המשפט העליון ומפסיקת בתי המשפט המחוזיים עולה כי אין כלל מוחלט לגבי המועד בו יש להעריך את השווי של חברה לצורך הסעד של רכישה כפויה, כאשר לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בעניין זה, בעיקר משיקולי צדק בהתאם לנסיבות המקרה הפרטני הבא בפניו. במרבית המקרים מועד ההערכה יהיה מועד הגשת התביעה, מועד הקיפוח או מועד כלשהו ביניהם (ר' למשל: צ' כהן, בעמ' 196-195; ת"א (מחוזי ת"א) 1520/08 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ (20.3.2013; להלן: "עניין סימן טוב במחוזי"); ת"א (כלכלית ת"א) 46449-03-13 רגב נ' אליקים, פס' 130 (10.12.2015; להלן: "עניין רגב"); ה"פ (כלכלית ת"א) 66750-06-16 בן-ארי נ' שכטר, פס' 78 (20.7.2017; להלן: "עניין בן-ארי"); עניין בכר נ' קופרלי, בפס' 61; ת"א (כלכלית ת"א) 7774-10-16 מרגלית נ' מור, פס' 72 (22.2.2022; להלן: "עניין מרגלית")).
46. כאמור, התובע טען שיש להעריך את שווי החברה לצורך סעד הרכישה הכפויה נכון למועד פסק הדין המורה על רכישה כפויה. הנתבעים מצידם טענו כי יש להעריך את שווי הרכישה נכון למועד עזיבתו של התובע את החברה ביום 16.6.2018, ואולם אף על פי כן בחוות הדעת מטעמם הוערך שווי החברה נכון ליום 31.12.2018.
47. בנסיבות העניין מצאתי לנכון לקבוע שיש להעריך את שווי החברה לצורך רכישת מניות התובע ליום 31.12.2018. כך מתחייב לטעמי הן מהפסיקה והספרות הרלוונטיים והן מנסיבות המקרה הספציפי. ואבאר.
48. ראשית, בכל מקרה אין לטעמי הצדקה במקרה דנן לקבוע, כעמדת התובע, כי מועד הערכת השווי יהיה במועד מתן פסק הדין. כאמור, התובע עזב את עבודתו בחברה עוד במחצית שנת 2018 והגיש תביעה בה עתר לסעד לפיו הנתבעים ירכשו את מניותיו בחודש יוני 2019. התובע אף החל לעבוד במסעדה מתחרה כחצי שנה לאחר עזיבת החברה (כפי שהעיד התובע - פרוטוקול הדיון מיום 20.4.2023, עמ' 77 ש' 10-9). התובע לא השקיע כספים בחברה לאחר שעזב את עבודתו בה (בניגוד, למשל, לנתבע 1 – ר' את פירוט העברת הכספים שצורף כנספח 16 לתצהירו), ובשונה מהנתבעים 1 ו-2 הוא אינו חתום על הסכם הזיכיון להפעלת שתי המסעדות (נספח 3 לתצהיר הנתבע 1), ואינו ערב לחובות החברה לבנקים ולספקים (פרוטוקול הדיון מיום 20.4.2023, עמ' 49 ש' 23 – עמ' 51 ש' 3). בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהביצועים העסקיים של החברה, שמנהלת שתי מסעדות, מבוססים במידה רבה על העבודה והמאמץ האישי של הנתבעים, בעלי רוב מניותיה, וכן על סיכונים שהתובע לא נטל בהם חלק, אינני סבור שיש הצדקה שהתובע ייהנה מעליית שוויה של החברה לאחר מועד הגשת התביעה, אם וככל ששוויה עלה.
49. אדרבא, לא קשה להניח שאם החברה היתה חלילה קורסת לאחר הגשת התביעה או ששוויה היה יורד, לא היה התובע מסכים שמניותיו יירכשו לפי השווי העדכני של החברה, אלא הוא עצמו היה מבקש, במידה רבה של צדק, ששווי החברה ייקבע נכון למועד הקרע בחודש יוני 2018 או נכון למועד הגשת התביעה (כך היה למשל בעניין מרגלית, בפס' 72; ובעניין טל, בפס' 172-159). אין מקום לקבוע שהמועד להערכת השווי יהיה מועד מתן פסק הדין רק משום שלדעת התובע שוויה של החברה עלה לאחר מועד הגשת התביעה, ובפרט כשקביעה זו סותרת את הנהוג ככלל על ידי בתי המשפט בבואם לקבוע את המועד לרכישה כפויה.
50. שנית, שאלה קשה יותר היא האם מועד הערכת השווי לצורך הרכישה של מניות התובע במקרה דנן צריך להיות מועד "הקרע" במחצית חודש יוני 2018, מועד הגשת התביעה במחצית חודש יוני 2019 או מועד אחר בתווך שביניהם. אני בדעה שבנסיבות המקרה דנן המועד הקובע לצורך רכישת מניותיו של התובע צריך להיות 31.12.2018. זאת מכל אחד מהטעמים הבאים, ובוודאי בשל משקלם המצטבר:
50.1. המועד של 31.12.2018 נמצא באמצע ממש בין מועד הקרע לבין מועד הגשת התביעה והוא מהווה "פשרה" ראויה, שמאזנת כדבעי בין שני מועדים אלה ששניהם אפשריים במקרה דנן. אדרבא, כאמור, אף שהנתבעים טענו שהמועד הנכון לצורך ההיפרדות הוא המועד שבו סיים התובע את עבודתו בחברה, בפועל חוות דעת המומחה מטעמם העריכה את שווי החברה לצורך רכישת מניות התובע נכון ליום 31.12.2018, כשמנגד אף אחד מהצדדים לא טען שיש להעריך את השווי בהתאם למועד הגשת התביעה (וממילא לא הגיש חוות דעת ביחס למועד זה).
50.2. המועד האמור (31.12.2018) הוא בסמוך למועד בו הגיש התובע את תביעתו לבית הדין לעבודה (ביום 14.1.2019), אשר כבר במסגרתו העלה התובע נגד הנתבעים 1 ו-2 טענות בגין פעולותיהם כנושאי משרה בחברה, אשר חופפות במידה מסוימת לטענותיו בהליך דנן, לרבות לטענה לקיפוחו בשל אי-תשלום שכר והתפטרותו בדין מפוטר (ר' למשל: פס' 6, 10, 24, 66 ו-137 לפסק דינו של בית הדין לעבודה).
50.3. כאמור, על פי עדותו של התובע עצמו הוא החל לעבוד במסעדה מתחרה כחצי שנה לאחר עזיבת החברה, קרי בסמוך ליום 31.12.2018.
50.4. לכל האמור לעיל מתווסף טעם פרקטי לפיו יש לחברה דוחות כספיים מבוקרים ליום 31.12.2018, ומנגד אין דוחות כספיים למועד הקרע (16.6.2018) או למועד הגשת התביעה (13.6.2019).
51. כל האמור לעיל נכון גם אם הייתי מקבל את טענות הקיפוח שהעלה התובע ומורה על רכישה כפויה של מניותיו לנוכח קיפוחו, ולא על רכישתן במסגרת היפרדות בשל אובדן האמון בין הצדדים. גם במקרה של רכישה כפויה בשל קיפוח אני סבור שבנסיבות המתוארות לעיל המועד הנכון להערכת השווי היה 31.12.2018 ולא מועד מתן פסק הדין.
ה. שווי מניות התובע בחברה ביום 31.12.2018, לרבות הזכאות להחזר הלוואת הבעלים
ה.1 שווי מניות התובע בחברה ביום 31.12.2018 בהתעלם מהלוואת הבעלים
52. כאמור, התובע לא הגיש חוות דעת מומחה לצורך הערכת שווי החברה, אלא הסתמך על חוות דעתו של רו"ח פורז לפיה שווי החברה עלה ממועד השקעת התובע (בסוף שנת 2016) ועד לסוף שנת 2019 והוא גבוה מהסך של 2 מיליון ש"ח שהוערך במועד ההשקעה. זאת, שכן יש להעריך את שווי החברה לפי שיטת מכפיל 3.5 על המחזור החודשי, ובשים לב לכך שמחזורי החברה גדלו באופן עקבי בכל שנה, הרווחיות הגולמית נותרה יציבה והחברה צברה מוניטין נוסף. מנגד, בחוות דעתו של רו"ח מור מטעם הנתבעים נטען כי האופן בו יש לבצע הערכת שווי של מסעדה הוא מכפיל 3.5 על ה-EBITDA. על פי שיטה זו, בנסיבות העניין שווי פעילות החברה הוא אפס, ועל כן בתוספת מוניטין בסך 460,000 ש"ח ובהפחתה של הגירעון הפיננסי נטו בסך של כ-238,500 ש"ח, שווי החברה עומד על כ-221,500 ש"ח נכון ליום 31.12.2018.
53. קיימות שיטות שונות לצורך הערכת שווי של חברות (ובפרט שיטת היוון תזרים המזומנים (DCF) ושיטת השווי הנכסי (NAV)) אשר השימוש בהן, במיוחד לצורך סעד הרכישה הכפויה בחברות פרטיות, נעשה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה (ר' למשל: ע"א 3303/13 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ, פס' 15 (29.12.2015; להלן: "עניין סימן טוב בעליון"); ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' רובין, פס' 62(6.12.2018); עניין ס.ב. ניהול, בפס' 60, שם הוערך שווי החברה לפי שיטת השווי הנכסי). במקרה דנן, שני הצדדים סברו שיש להעריך את שווי החברה לפי "שיטת המכפיל" ולא ראיתי לנכון לבחור שיטה שונה (ר': ת"א (כלכלית ת"א) 33772-03-21 רובן נ' אשר, פס' 58 (3.9.2023; להלן: "עניין רובן")).
54. אני סבור כי יש להעדיף את עמדת התובע לפיה יש להעריך את שווי החברה לפי מכפיל 3.5 על המחזור החודשי, ולא לפי מכפיל 3.5 על ה-EBITDA כפי שטענו הנתבעים. זאת, בהתאם לאופן שבו הוערך שווי החברה בעת ביצוע השקעת התובע שנתיים בלבד קודם למועד ההיפרדות, כפי שעולה בבירור מהמצגים של הנתבע 1 לאימו של התובע לפני חתימת הסכם ההשקעה.
55. הוכח בפניי כי במסגרת המשא ומתן שקדם לחתימת הסכם ההשקעה, הציג הנתבע 1 לאימו של התובע מצג ברור לפיו הערכת השווי לצורך השקעת התובע בחברה צריכה להיעשות כך ש"המודל הינו מכפיל שלוש וחצי פלוס מוניטין, פוטנציאל צמיחה ובלעדיות על אזור גאוגרפי" (הודעת דוא"ל של הנתבע 1 לאימו של התובע מיום 24.11.2016 - נספח ב' לתצהירי התובע, בעמ' 35 לנומרטור). כמו כן, בהתכתבות WhatsApp ביום שלמחרת הבהיר הנתבע 1 לאימו של התובע, במענה לשאלותיה, כי "הערכת השווי לא נגזרת של הרווח" וכי "בענף מכפיל 3 וחצי מתבסס על מחזור הפעילות ללא קשר לרווח" (ר' את ההודעות מיום 25.11.2016, בשעות 9:42 ו-10:09 – שם, בעמ' 36 לנומרטור).
56. זאת ועוד, כאשר הנתבע 1 נשאל בחקירתו הנגדית האם "נכון שחישבתם בעצם את שווי החברה בעת הפגישות והשיחות עם אירית וסתיו [התובע ואימו], מכפיל 3.5 כפול מחזור?" הוא השיב "נכון" (פרוטוקול הדיון מיום 20.4.2023, עמ' 87 ש' 5-1). הנתבע 1 אף אישר בחקירתו הנגדית את דבריו הן בהודעת הדוא"ל האמורה מיום 24.11.2016 והן בהודעות ה-WhatsApp האמורות מיום 25.11.2016 (שם, בעמ' 87 ש' 15 – עמ' 88 ש' 2). יתר על כן, כאשר נשאל הנתבע 1 האם הוא מודע לכך שהמומחה מטעמו "חישב את שווי החברה לפי מכפיל 3.5 כפול רווח ולא לפי מחזור נכון?" הוא השיב "לא כל כך" ולא סיפק לכך כל הסבר (שם, בעמ' 88 ש' 5-3). זאת, חרף העובדה שהנתבע 1 הוא בעל תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בחשבונאות (שם, בעמ' 81 ש' 13 ו-17).
57. אני בדעה כי יש לראות באמור לעיל משום מצג ברור של הנתבעים לפיו הדרך הראויה להערכת שווי החברה בנסיבות העניין היא על פי שיטת המכפיל על המחזור ולא על ה-EBITDA. בנסיבות העניין, ובין היתר מכח חובת תום הלב החלה עליהם (בהתאם לסעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), הנתבעים מנועים ומושתקים כעת מלכפור בעמדה ברורה זו אותה הציגו בפני התובע, אשר הסתמך עליה בעת שהחליט להשקיע בחברה ובכך שינה את מצבו לרעה (ר' למשל: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94, 101-100 (1993); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 685 (2002); ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות, פס' 32, 40-38 (14.7.2016), שם יושם עקרון המניעות בהקשר של סכסוך לגבי אגודה שיתופית; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 625, 633-630 ו-754 (מהדורה שניה, 2018)). החלת מניעות והשתק על הנתבעים במקרה דנן מתחייבת ביתר שאת בשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד חתימת הסכם ההשקעה ולחוסר ניסיונו העסקי, בוודאי בהשוואה לנתבעים, שכבר הפעילו עסק, ובפרט לנתבע 1 שהוא כאמור בעל תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בחשבונאות.
58. איני מקבל את טענת הנתבעים באשר להיעדר כל תוקף למצגים שקדמו להסכם ההשקעה ולא באו לידי ביטוי בהסכם. במקרה דנן המצג הטרום חוזי אינו עומד בסתירה להסכמה חוזית בדבר אופן הערכת שווי מניות התובע במקרה של היפרדות, שכן ההסכמים בין הצדדים אינם מסדירים את אופן הערכת השווי, והיזקקות אל המצג לא נועדה להפוך אותו לחלק מההסכמים האמורים. תחת זאת, המצג האמור משמש לצורך קביעת הדרך הנכונה וההוגנת, בנסיבות העניין, להערכת שוויה של החברה שהיא "מעין שותפות" בקשר עם היפרדות בעלי המניות במקרה של אובדן אמון, לפי סעיף 191 לחוק החברות. משעה שהנתבעים הביעו את עמדתם הברורה בשאלת אופן הערכת שווי החברה בעת השקעתו של התובע, הם אינם יכולים להתנער ממנה כעת רק משום שעמדה זו אינה נוחה להם בקשר עם ההיפרדות מהתובע (השוו: עניין רובן, בפס' 58).
59. התוצאה האמורה מתחייבת לדעתי גם מפסק הדין בעניין מגנזי, שם נקבע כי "בית המשפט רשאי לפעול בדרכים יצירתיות ולעצב מנגנון התמחרות או תמחור במסגרת מרחב התמרון הרחב שסעיף 191 מעניק לו, על מנת להביא לפתרון יעיל וצודק של המחלוקת ... לשם כך, נדרש בית המשפט ל'תפירה ידנית' של כל מקרה על פי נסיבותיו ובהתאם 'לקשת הרחבה של האמצעים העומדים לרשותו של בית המשפט' ... אל תוך סל השיקולים הצריכים לקביעת המנגנון להסרת הקיפוח או להפרדת הכוחות בחברה, ניתן להשליך, בין היתר, את השיקולים הבאים: שיקולי צדק; תום הלב וניקיון הכפיים של כל צד..." (שם, בפס' 15). במקרה דנן שיקולי צדק ותום לב מחייבים לטעמי ששווי הפעילות של החברה לצורך ההיפרדות יוערך באותו שיטה בה הוערך שווי הפעילות לצורך ההשקעה של התובע בחברה.
60. אמנם, לצורך הערכת שווי של מניות נדרש, ככלל, מעריך שווי אובייקטיבי (עניין סימן טוב בעליון, בפס' 13; עניין מגנזי, בפס' 20). ואולם במקרה דנן לצורך הערכת שווי הפעילות של החברה בשיטה שבה נקטו הצדדים במסגרת הסכם השקעה לא נדרשת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, שכן הערכת שווי הפעילות כרוכה בחישוב אריתמטי פשוט על בסיס המחזור החודשי של החברה (מה גם שבמקרים המתאימים רשאי בית המשפט לפסוק גם על דרך האומדן - ר' עניין מגנזי, בפס' 25). לעניין שווי המוניטין והגירעון הפיננסי נטו של החברה, הסתמכתי על חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, כמפורט להלן.
61. יישום שיטת מכפיל 3.5 על המחזור במקרה דנן מביאה לתוצאה לפיה שווי הפעילות של החברה (לפני התוספת בגין "מוניטין, פוטנציאל צמיחה ובלעדיות על אזור גאוגרפי") ביום 31.12.2018 הוא 1,146,000 ש"ח (=3.5 X 3.93/12 מיליון). יצוין במאמר מוסגר שגם אם הייתי סבור שהמועד הקובע להערכת השווי הוא 31.12.2019 (אליו התייחס המומחה מטעם התובע), לא היתה לכך נפקות משמעותית לגבי שווי הפעילות, שהיה עולה ל-1,204,000 ש"ח (=3.5 X 4.13/12 מיליון), קרי גבוה ב-58,000 ש"ח בלבד, ולאור שיעור אחזקותיו של התובע (10%) בעל נפקות בסך של 5,800 ש"ח בלבד על שווי מניותיו.
62. לעניין שווי המוניטין, פוטנציאל צמיחה ובלעדיות על אזור גאוגרפי (להלן ביחד לצורך הנוחות: "המוניטין"), טען המומחה מטעם התובע כי מאחר שהשקעתו של התובע בוצעה לפי שווי חברה של 2 מיליון ש"ח והיות ששווי הפעילות עובר לעסקת ההשקעה היה 875,000 ש"ח (מכפיל 3.5 על מחזור חודשי של 250,000 ש"ח שהציג הנתבע 1), אזי שווי המוניטין שהוערך על ידי הצדדים בעת קביעת שווי החברה לצורך ההשקעה של התובע עמד על 1,125,000 ש"ח (2 מיליון פחות 875,000). המומחה מטעם התובע מוסיף וטוען כי לאור הביצועים העסקיים של החברה שווי המוניטין שלה לא פחת החל ממועד השקעתו של התובע, וכאשר מוסיפים אותו לשווי הפעילות בסך 1,146,000 ש"ח נכון ליום 31.12.2018, התוצאה היא ששווי החברה "לכל הפחות לא פחת" מהשווי בסך של 2 מיליון ש"ח שלפיו בוצעה השקעת התובע בחברה.
63. אני מסכים כי לצורך הערכת שווי החברה לפי שיטת המכפיל יש להוסיף לשווי הפעילות שלה את שווי המוניטין שלה, ולמעשה אף המומחה מטעם הנתבעים אינו חולק על כך כמפורט בחוות דעתו. עם זאת, אינני מקבל את טענת המומחה מטעם התובע, שהיא יותר בגדר הנחה, לפיה שווי המוניטין נכון ליום 31.12.2018 זהה לשווי המוניטין במועד השקעתו של התובע וכי שווי זה לא ירד. אני בדעה כי לא עלה בידי המומחה מטעם התובע לבסס טענה זו:
63.1. ראשית, בניגוד למצג המפורש בדבר שיטת המכפיל 3.5 על המחזור החודשי, הנתבע 1 לא הציג לתובע או לאימו כל מצג מפורש לגבי שווי המוניטין של החברה. רו"ח פורז "גזר" את שווי המוניטין של החברה במועד הסכם ההשקעה על דרך של הפחתת שווי הפעילות (875,000 ש"ח) משווי החברה לפי סכום ההשקעה (2 מיליון ש"ח), ואולם לא היה כל מצג קונקרטי של הנתבעים בדבר שווי המוניטין וטענת התובע ורו"ח פורז נשענת כל כולה על ניתוח עקיף של שווי ההשקעה שנקבע במסגרת משא ומתן מסחרי.
63.2. שנית, גם אם אקבל את טענת רו"ח פורז לפיה שווי המוניטין של החברה במועד בו נחתם הסכם ההשקעה, בסמוך לסוף שנת 2016, היה 1,125,000 ש"ח, אין יסוד להנחה של רו"ח פורז, הטעונה הוכחה, לפיה שווי המוניטין לא השתנה עד לסוף שנת 2018 או לסוף שנת 2019. העובדה שמחזורי החברה גדלו בשנים 2019-2017 בהשוואה לשנת 2016, בעיקר כתוצאה מפתיחת סניף החברה ברחובות בשנת 2017, אינה מלמדת ששווי המוניטין של החברה (לרבות פוטנציאל הצמיחה שלה והבלעדיות הגאוגרפית), לא ירד. הנטל להוכיח את שווי המוניטין במועד הרכישה הכפויה, ולו לכאורה, מוטל על התובע ובנטל זה הוא לא עמד. למותר לציין שלא היתה כל התחייבות של הנתבעים כלפי התובע ששווי המוניטין של החברה לא יפחת (התחייבות המשולה לפוליסת ביטוח), כשם שלא היתה כל התחייבות שביצועי החברה יעמדו ברף מסוים.
64. עם זאת, המומחה מטעם הנתבעים אישר בחוות דעתו שהשווי ההוגן של המוניטין והבלעדיות נכון ליום 31.12.2018 עמד על 460,000 ש"ח, וזאת כפליים מעלות המוניטין (הלא מופחתת) כפי שהיא מופיעה בדוחות הכספיים של החברה (בסך 230,000 ש"ח), ויש בכך משום הודאת בעל דין של הנתבעים. על כן, לצורך קביעת שווי החברה יש להוסיף לשווי הפעילות את שווי המוניטין, ומהם יש להפחית את הגירעון הפיננסי נטו של החברה, אשר לפי חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים עומד נכון ליום 31.12.2018 (ללא הלוואות הבעלים לבעלי המניות) על סך של כ-238,500 ש"ח.
65. לאור האמור לעיל, שווי החברה נכון ליום 31.12.2018 הוא 1,367,500 ש"ח [=1,146,000+460,000-238,500]. בהתאם, שווי אחזקותיו של התובע במועד זה עומד על 136,750 ש"ח.
66. אינני מקבל את טענות התובע לפיהן לא ניתן להסתמך על הדוחות הכספיים של החברה לצורך הערכת שוויה, מאחר שהדוחות לא משקפים את מלוא ההכנסות של החברה (שכן הנתבעים מעלימים הכנסות המתקבלות ב"שחור") ואף לא משקפים את הרווחיות הנכונה שלה (שכן הנתבעים העמיסו על החברה הוצאות פרטיות שלהם). על טענות אלה חלה ההלכה לפיה בעל דין המעלה טענות המטילות "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 599-598 (1986); ר' גם: ע״פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ גרינוולד, פ״ד יב 2017, 2063 (1958); ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, 216 (1976); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 49 (2006)). דא עקא, טענות התובע מבוססות כל כולן על התכתבויות WhatsApp של הנתבע 1 עם התובע ואימו לפני השקעתו של התובע בחברה. אף שהתובע היה בעל מניות בחברה מאז חודש דצמבר 2016 ונטל חלק בישיבות השוטפות שהתקיימו בין בעלי המניות, לא עלה בידו להציג כל ראיה לכך שבמהלך היותו בעל מניות בחברה העלימה החברה הכנסות כלשהן או ניפחה הוצאות, ודי בכך כדי לדחות את טענותיו, המבוססות כל כולן על דברים שנאמרו ביחס לתקופה שקדמה להשקעת התובע בחברה. זאת ועוד, גם אם החברה העלימה הכנסות בסך של כחצי מיליון ש"ח בשנים 2016-2014, שלטענת התובע משקפים כ-13,000 ש"ח בחודש (סעיף 61 לסיכומיו), התובע לא הביא כל ראיה לכך שהיקף ההעלמות הנטענות (שכאמור כלל לא הוכחו) בשנים 2018-2017 היה דומה (יצוין במאמר מוסגר כי גם אם הייתי מקבל את עמדתו של התובע, המשמעות הכספית היתה ששווי החברה היה עולה בכ-45,500 ש"ח [=3.5X13,000] וכי שווי אחזקותיו של התובע היה עולה בכ-4,550 ש"ח בלבד). גם לעניין הטענה לניפוח הוצאות החברה, התובע כלל לא הוכיח מה היה היקפן של ההוצאות ש"נופחו" וכיצד הדבר השפיע על תוצאותיה העסקיות של החברה (בפרט כשהערכת שווי הפעילות נעשית על בסיס מכפיל על המחזור ולא על הרווח).
67. לאור המועד הקובע לצורך רכישת מניותיו של התובע (31.12.2018), ממילא אין כל נפקות לטענות של התובע והמומחה מטעמו כנגד כך שהמומחה מטעם הנתבעים לא הכליל את תקופת הקורונה (ממחצית חודש מרץ 2020 ואילך) בהערכת השווי.
ה.2 הלוואת הבעלים של התובע ונפקותה לעניין הערכת שווי מניותיו בחברה
68. בסיכומיו עותר התובע לקבל במסגרת הרכישה כפויה של מניותיו גם את השבת הלוואת הבעלים שנתן לחברה, שעומדת לטענתו על סך של 200,000 ש"ח, וזאת על בסיס היתרה הרשומה לזכותו של התובע בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה. הנתבעים אינם כופרים בעצם זכאותו של התובע לקבלת החזר הלוואת הבעלים שנתן, אך טוענים כי זו עומדת על סך של 100,000 ש"ח (כאמור בסעיפים 17-14 לסיכומיהם).
69. אני סבור שהדין עם הנתבעים בעניין גובה הלוואת הבעלים. בסעיף 7.1 להסכם ההשקעה נכתב במפורש כי מתוך התמורה בסך 200,000 ש"ח סך של 100,000 ש"ח בלבד יהיו בגדר הלוואת בעלים. אדרבא, זו גם היתה גרסתו של התובע עצמו בכתב התביעה (בסעיף 23 הימנו), וגם בחקירתו הנגדית אישר התובע שהלוואת הבעלים היתה בסך של 100,000 ש"ח (פרוטוקול הדיון מיום 20.4.2023, עמ' 57 ש' 25-10).
70. אמנם, בחוות דעתו של רו"ח פורז מטעם התובע צוין שמנתוני הנהלת החשבונות והדוחות הכספיים של החברה לשנים 2018-2017 עולה כי עומדים לזכותו של התובע סך של 200,000 ש"ח שמהווים הלוואת בעלים (בסעיף 5). ואולם, רו"ח מור מטעם הנתבעים הסביר בחוות דעתו כי מדובר בטעות (סעיף 1 לחלק ב' לחוות דעתו), וגם רו"ח פורז אישר בחקירתו הנגדית כי הלוואת הבעלים היא בסך של 100,000 ש"ח (פרוטוקול הדיון מיום 20.4.2023, עמ' 19 ש' 19-14).
71. בנסיבות העניין לא מצאתי שיש בהימנעות הנתבעים מלהגיש תצהיר של רואה החשבון של החברה כדי לגרוע מהעובדה שהוכח על ידם שהלוואת הבעלים היתה בסך של 100,000 ש"ח, ומכל מקום התובע, שעליו הנטל להוכיח את תביעתו, כשל מלהוכיח שסכום הלוואת הבעלים הוא 200,000 ש"ח.
72. לאור העובדה שהנתבעים לא כפרו בזכותו של התובע לפירעון הלוואת הבעלים כחלק מתביעתו (אלא הסתפקו בטענה באשר לגובה ההלוואה), אני קובע כי התובע זכאי לקבל את החזר הלוואת הבעלים במסגרת ההיפרדות (השוו: עניין מגנזי, בפס' 25; ת"א (כלכלית ת"א) 41875-01-20 קמינסקי נ' תומר בן רביד, פס' 112 (7.4.2023; להלן: "עניין קמינסקי")). למעלה מן הצורך, יצוין כי מסקנה זו מתחייב מהגיונם של דברים, שכן הלוואת הבעלים ניתנה כחלק מהצטרפות התובע כבעל המניות בחברה, ועל רקע הצורך בסעד להיפרדות אין כל הצדקה להותיר את התובע כממן של החברה באמצעות הלוואת הבעלים. הצדדים אף נתנו בעצמם ביטוי להיגיון זה, עת קבעו בסעיף 10.3.7 להסכם המייסדים, כחלק מזכות הסירוב הראשונה שניתנה לבעלי המניות, כי בעת מימוש הזכות ומכירת המניות תוחזר הלוואת הבעלים לבעל המניות המוכר. כך מתחייב גם מהעובדה שהלוואת הבעלים שהעמיד התובע לחברה (בסך 100,000 ש"ח) שימשה להחזר חלקי של הלוואות הבעלים שהעמידו הנתבעים 1 ו-2 לחברה (בסך של 50,000 ש"ח כל אחד) וכי הלוואת הבעלים שהעמיד התובע לחברה היתה בשיעור גבוה מחלקו היחסי בחברה.
73. משעה שלוקחים בחשבון את זכאותו של התובע להחזר הלוואת הבעלים, אזי לצורך קביעת שווי מניות התובע בחברה יש להפחית את סכומי הלוואת הבעלים משווי החברה (שכן המומחה מטעם הנתבעים לא כלל את הלוואות הבעלים במסגרת חישוב הגירעון הפיננסי נטו; ר': עניין קמינסקי, שם). בהתאם לדוחות הכספיים של החברה לשנת 2018 (שצורפו כחלק מנספח יח' לתצהירי התובע) סכומי הלוואות הבעלים נכון ליום 31.12.2018 עמדו על סך של כ-349,000 ש"ח. כאמור, סכום זה כולל רישום שגוי של הלוואת הבעלים לתובע בסך 200,000 ש"ח במקום 100,000 ש"ח, ולכן סכומי הלוואת הבעלים האמיתיים נכון ליום 31.12.2018 עמדו על סך של 249,000 ש"ח. כאשר מפחיתים סכום זה משווי החברה עומד שווי החברה נכון ליום 31.12.2018 על סך של 1,118,500 ש"ח [=1,367,500-249,000]. בהתאם, שווי אחזקותיו של התובע במועד האמור הוא 111,850 ש"ח.
74. כאשר מוסיפים את הזכאות להחזר הלוואת הבעלים בסך 100,000 ש"ח לשווי מניותיו של התובע בסך של 111,850 ש"ח, התמורה הכוללת לה זכאי התובע עבור רכישת מניותיו, לרבות הזכאות להחזר הלוואת הבעלים, היא 211,850 ש"ח.
75. יצוין כי הנתבעים לא טענו כי יש להפחית משווי מניותיו של התובע את פרמיית השליטה (בבחינת "ניכיון מיעוט") וממילא לא עמדו בנטל המוטל עליהם לבסס טענה זו (ר' למשל: עניין אדלר, בפס' 100-99; עניין סימן טוב במחוזי, בפס' 44; השוו: עניין רגב, בפס' 154-152). גם התובע מצידו לא טען כי יש לשלם לו פרמיה עודפת על מניותיו בשל ה"רכישה הכפויה" וממילא לא עמד בנטל לבסס טענה זו (השוו: עניין מגנזי, בפס' 16; ור' גם: עניין ס.ב. ניהול, בפס' 61-60, שם קבע בית המשפט כי ניכיון המיעוט מתקזז עם הפרמיה בגין הרכישה הכפויה; עניין קמינסקי, בפס' 110; עניין טל, בפס' 234).
76. לבסוף, מאחר שהתובע הגביל את תביעתו לצרכי אגרה לסך של 200,000 ש"ח אין מקום לפסוק לו סכום גבוה יותר, אף שכאמור אילולא הגבלה זו הוא היה זכאי לסך של 211,850 ש"ח (ר' למשל: רע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ, פס' 6 ו-11-10 (12.7.2012); רע"א 2460/19 פישר נ' חברת החשמל לישראל, פס' 2 (28.4.2019)). בהקשר זה יצוין כי לאור העובדה שהתובע זכה לסעד המירבי שניתן לפסוק לו בהתאם להגבלת סכום התביעה, למעשה לא היתה נפקות מעשית להכרעה בטענות התובע בדבר העלמת הכנסות וניפוח הוצאות של החברה, כמו גם להכרעה בכל טענת קיפוח אחרת בעלת השלכות כספיות, שכן גם אם אלו היו מתקבלות לא היה בכך כדי להגדיל את הסכום שהיה נפסק לטובת התובע. הוא הדין אם היתה מתקבלת טענתו של התובע לפיה יש להעריך את שווי החברה לצורך רכישת מניותיו במועד מאוחר ליום 31.12.2018, שבו שווי החברה היה לטענתו גבוה יותר.
77. לאור העובדה שההיפרדות ושווי מניות התובע נקבעו ליום 31.12.2018, מתחייב לטעמי שיש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין סכום הרכישה בסך 200,000 ש"ח החל מאותו מועד ועד למועד התשלום בפועל (ר' למשל: עניין ס.ב. ניהול, בפס' 61; עניין מרגלית, בפס' 75; עניין קמינסקי, בפס' 107; עניין טל, בפס' 233).
78. כאמור, קבעתי שהנתבעים ירכשו את מניותיו של התובע בחברה, לרבות זכאותו להחזר הלוואת הבעלים, לפי חלקם היחסי (בקירוב) במניות החברה, קרי 4.5% כל אחד מהנתבעים 1 ו-2 ו-1% הנתבע 3. כל אחד מהנתבעים יהיה אחראי לשלם לתובע את חלקו היחסי בתמורה, קרי הנתבע 1 – 90,000 ש"ח; הנתבע 2 – 90,000 ש"ח; והנתבע 3 – 20,000 ש"ח, כאשר כל אחד מהם ירכוש גם חלק יחסי מהלוואת הבעלים של התובע לחברה בסך של 100,000 ש"ח, קרי הנתבע 1 – 45,000 ש"ח; הנתבע 2 – 45,000 ש"ח; והנתבע 3 – 10,000 ש"ח. האחריות של כל אחד מהנתבעים היא לחוד לגבי חלקו (ר למשל: עניין קמינסקי, בפס' 113).
79. ודוק: רכישת הזכאות להלוואת הבעלים של התובע בידי הנתבעים שקולה מבחינה כלכלית לפירעונה בידי החברה, שכן ביכולתם של הנתבעים להשתמש בכספי החברה לצורך רכישת ההלוואה מהתובע ומיד לאחר מכן לקזז את הלוואת הבעלים שרכשו כנגד הכספים שקיבלו מהחברה לרכישתה.
ו. יש לדחות את התביעה למתן חשבונות
80. כאמור, בתביעתו עתר התובע גם לסעד של מתן חשבונות. בסיכומיו טוען התובע כי הוכיח את זכאותו למתן חשבונות ובסעיפים 87-86 לסיכומיו מפרט התובע את החשבונות המבוקשים על ידו, המתייחסים לשנים 2023-2019 בלבד.
81. כידוע, תביעה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים (כל ההדגשות הוספו): "בשלב הראשון מחליט בית המשפט, אם חייב הנתבע להמציא את החשבונות. חייב – בא השלב השני, וכופין את הנתבע ליתן את החשבונות" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי פס' 456 (מהדורה שביעית, 1995)). עוד נפסק כי "כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות... שנית עליו להוכיח – ולו לכאורה – כי קמה לו 'זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות...'..." (ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337, 345-344 (1997); ר' גם: רע"א 1296/14 צוקר נ' דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ, פס' 12 (7.5.2014)).
82. אני בדעה כי יש לדחות את התביעה למתן חשבונות (יצוין כי בהחלטה מיום 3.10.2022 דחיתי את בקשת התובע, שהוגשה בטרם התקיימו דיוני ההוכחות, ליתן לו סעד של מתן חשבונות, בהיותה בקשה מוקדמת מדי).
83. ראשית, מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה הוכח שבמסגרת גילוי המסמכים בהליך (נספח 17 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 1) קיבל התובע את כל החשבונות שביקש במסגרת כתב התביעה (בסעיף 105 הימנו) לשנים 2018-2017 וכי תביעתו לגבי שנים אלה מוצתה. לא עלה בידי התובע לסתור טענה זו. התובע לא ציין בתצהירו אילו מסמכים שעתר לקבל בתביעתו לא נמסרו לו, וגם בחקירתו הנגדית לא ידע להצביע על מסמכים שכאלה (פרוטוקול הדיון מיום 20.4.2024, עמ' 65 ש' 19 – עמ' 69 ש' 5). כך גם עולה ברורות מהעובדה שכל המסמכים שהתובע עותר בסיכומיו לקבל במסגרת הסעד של מתן החשבונות מתייחסים לשנת 2019 ואילך ולא לשנת 2018 או לשנים שקדמו לה (סעיף 87 לסיכומים). מסקנה זו מתחזקת על רקע חוות דעת המומחה מטעם התובע, במסגרתה ציין רו"ח פורז כי הוא הסתמך על המסמכים הבאים: דוחות כספיים מבוקרים של החברה לשנים 2018-2014; מאזן בוחן לשנת 2019; דיווחי 102 לשנים 2018-2016; כרטיסי יתרות בעלים לשנים 2018-2016; דיווחי מע"מ לשנים 2019-2015; וכרטסות שונות מהנהלת החשבונות של החברה (סעיף 4 לחוות הדעת).
84. שנית, משעה שקבעתי כי המועד הקובע לצורך ההיפרדות והרכישה של מניות התובע בחברה הוא 31.12.2018, ברי כי לעניין הסעד למתן חשבונות אין לראות את התובע כבעל מניות לאחר מועד זה, ומשכך אין לתובע כל זכות למתן חשבונות לגבי התקופה משנת 2019 ואילך (השוו: ת"א (מחוזי ת"א) 1239/06 טננבוים נ' עו"ד ליבוביץ, פס' 16 (27.4.2010)).
85. לאור האמור לעיל, אין צורך שאכריע בשאלה האם התובע היה זכאי מלכתחילה לסעד של מתן חשבונות. די אם אציין שבעוד שאני נוטה לומר שהתובע הוכיח את התנאי הראשון למתן חשבונות והראה קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבעים המצדיקה מתן חשבונות; אני בספק רב אם התובע הוכיח, ולו לכאורה, קיומה של עילת תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא ביקש לקבל חשבונות. יצוין בהקשר זה כי התובע הסתמך על הלוואת הבעלים כעילת התביעה המצדיקה כביכול מתן החשבונות, אך ברי שלצורך החזר הלוואת הבעלים לא נדרשים כל חשבונות.
ז. סוף דבר
86. לאור כל האמור, אני מורה לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובע סך של 90,000 ש"ח ולנתבע 3 לשלם לתובע סך של 20,000 ש"ח (200,000 ש"ח בסך הכל) עבור מניות התובע בחברה, לרבות זכאותו להחזר הלוואת הבעלים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.2018 ועד התשלום בפועל. כמו כן ולמען הזהירות, ככל שהתובע ערב לחוב כלשהו מחובות החברה (בניגוד לעדויות שנשמעו), הנתבעים אחראים לשחרר אותו מכל ערבות שכזו.
87. לאחר התשלום על ידי כל אחד מהנתבעים יועברו לנתבע ששילם חלק יחסי ממניות התובע כמפורט לעיל, קרי 4.5% ממניות התובע לידי כל אחד מהנתבעים 1 ו-2 ו-1% ממניות התובע יעברו לידי הנתבע 3, והלוואת הבעלים שרשומה על שמו של התובע תעבור לזכותם של הנתבעים באופן יחסי כדלקמן: כל אחד מהנתבעים 1 ו-2 - 45,000 ש"ח; והנתבע 3 – 10,000 ש"ח. האחריות של כל אחד מהנתבעים היא לחוד לגבי חלקו.
88. לצורך ביצוע האמור לעיל, הנתבעים ימסרו לב"כ התובע בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה שיק בנקאי לפקודת התובע בסכום התשלום כאמור לעיל, וזאת כנגד קבלת שטרי העברת מניות חתומים על ידי התובע. לאחר התשלום כאמור לעיל, יהיו הנתבעים רשאים לתקן בהתאם את מרשם בעלי המניות המתנהל בחברה וכן את המרשם שמתנהל ברשם החברות.
89. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, איני רואה צורך להידרש לשאר טענות הצדדים, אף שאלו לא נעלמו מעיני, שכן אין בהכרעה בהן כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין.
90. בנסיבות העניין, ולאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנות 153-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני סבור כי משעה שהתביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה; בשים לב למורכבות ההליך; ולאור ההוצאות בהן נשא התובע; יש מקום לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות בסך כולל של 30,000 ש"ח (ביחסים בין הנתבעים לבין עצמם החבות בהוצאות היא לפי החלוקה היחסית דלעיל, קרי 45%, 45% ו-10%). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
91. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט העליון, כחוק.
ניתן היום, ו' תשרי תשפ"ה, 08 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.