בבית המשפט העליון
רעת"ח 17035-09-24
לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
המבקש:
ניר בניטה
נגד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. יניב בניטה
בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.8.2024 בע"ח 48312-04-24 שניתנה על-ידי כבוד השופטת א' פינק
בשם המבקש:
עו"ד שאול כהן, עו"ד אורי קורב
בשם המשיבה 1:
עו"ד טל פרג'ון
החלטה
1. בפני בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.8.2024 (ע"ח 48312-04-24, השופטת א' פינק). בית המשפט המחוזי דחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 20.3.2024 (ה"ת 15285-07-23, סגנית הנשיא ד' סבן נוי).
2. מקורה של הבקשה דנן בפעולות שנעשו אגב חקירה המתנהלת נגד המשיב 2, שהוא מנכ"ל עיריית פתח תקוה ואחיו של המבקש (להלן: האח), כמו גם נגד גורמים נוספים, ובהם המבקש עצמו. החקירה נסבה על חשדות לביצוע עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירות מס הכנסה והלבנת הון. בתוך כך, ביום 3.8.2022 הוציא בית משפט השלום צו מניעה שאסר על ביצוע דיספוזיציה או העברה של הזכויות בנוגע לנכסים שונים של האח, לשם מניעת הברחת הנכסים ושימור האפשרות לחילוט עתידי. בין נכסים אלה נמנה גם נכס המקרקעין העומד ביסוד ההליך שבפני – משק עזר בגוש 4049, חלקה 43, בכפר סירקין (להלן: משק העזר). נכס זה, המצוי בבעלות רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), כולל שני מגרשים הידועים כמגרש 487 ומגרש 488. ענייננו מתמקד באופן ספציפי במגרש 488 (להלן: המגרש), אשר המבקש טוען לזכות בו.
3. התשתית העובדתית במקרה זה היא מסועפת למדי, ולהלן יובאו רק אותם היבטים שיש להם רלוונטיות לענייננו. בתמצית, ביום 9.12.2014 האח ואשתו רכשו את זכויות החכירה במשק העזר. יום קודם לכן, ביום 8.12.2014, ערכו המבקש והאח הסכם נאמנות, שבו נקבע כי מתוך שטחו הכולל של הנכס שעתיד להירכש, האח יחזיק בנאמנות עבור המבקש במגרש ששטחו 500 מטרים רבועים, בתמורה לסך של 1,000,000 שקלים. לטענת המבקש, הוראה זו התייחסה למגרש מושא ההליך דנן. עוד יצוין כי ביום 3.10.2021 נרשמה הערת אזהרה על משק העזר לזכותו של המבקש, ולצדה צוין "התחייבות מיום 8.12.2014 מגרש 488". בהמשך לכך, המבקש דיווח לאגף מיסוי מקרקעין כי ביום 30.9.2021 רכש את זכויות החכירה במגרש, וביום 15.2.2022 התקבל אישור על תשלום מס רכישה.
4. חרף האמור, ביום 10.4.2022 נחתם חוזה חכירה מעודכן בין האח ואשתו מצד אחד לבין רמ"י מצד שני, במסגרתו הוצהר כי השניים הם החוכרים והמחזיקים במשק העזר. בחוזה לא נכתב דבר לגבי זכויותיו של המבקש בנכס, או ביחס להערת האזהרה שנרשמה על שמו.
5. כאמור, ביום 3.8.2022 נתן בית משפט השלום צו מניעה שבו נכללו גם נכסי נדל"ן של האח, ובהם משק העזר (צ"א 6885-08-22, השופט ט' ענר). זאת, מכוח חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ופקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. יצוין כי ביום 22.12.2022 בית משפט השלום הורה על החרגה של צו המניעה ביחס למגרש 487, בהסכמת כלל הצדדים (סגנית הנשיא סבן נוי). זאת, בשים לב לכך שביום 23.7.2021 האח חתם על הסכם מכר עם צדדים שלישיים אחרים ביחס למגרש זה.
6. ביום 5.9.2023 המבקש הגיש בקשה להחרגה של צו המניעה כך שלא יחול אף ביחס למגרש. זאת, מכוח היותו של המבקש טוען לזכות בנוגע למגרש. לטענת המבקש, נוכח הפעולות שנעשו על-ידו – ובכלל זה חתימה על הסכם הנאמנות, תשלום התמורה ורישום הערת האזהרה – ברי כי הזכויות במגרש שייכות לו ויש להחריגו מצו המניעה. האח מצדו הסכים לבקשה ואילו המדינה התנגדה לה.
7. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 15.11.2023 עודכן חוזה החכירה של האח ואשתו עם רמ"י, כך שלא יכלול את מגרש 487. אף במסגרת חוזה זה שבו והצהירו השניים כי הם המחזיקים במשק העזר, למעט במגרש הנזכר.
8. בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים דחה בית משפט השלום את הבקשה להחריג את המגרש מצו המניעה. בית משפט השלום בחן את המערכת החוזית בין המבקש לאח ובין האח ואשתו לרמ"י, וקבע כי ככל שיש למבקש זכויות במגרש, הרי שאלה הן זכויות אובליגטוריות במישור היחסים בינו לבין האח בלבד. על כך הוסיף בית משפט השלום כי המבקש לא הוכיח שהעביר את התמורה בהתאם להסכם הנאמנות, וכי לכאורה הסכם זה אף סותר את סעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לפיו לא יהיה תוקף לעסקה בחלק ממקרקעין. עוד צוין כי בהתאם לנהלי רמ"י כל העברת זכויות בנכס מחייבת לקבל את הסכמתה, אולם בנסיבות העניין לכאורה היא כלל לא הייתה מודעת לקיומו של הסכם הנאמנות. כן הודגש כי אף הערת האזהרה נרשמה ללא ידיעת רמ"י, בחלוף שבע שנים ממועד החתימה על הסכם הנאמנות, ומבלי שהסכמי החכירה המאוחרים יותר הזכירו זאת. בית משפט השלום אף דחה את ההשוואה לעניינו של מגרש 487, מאחר שביחס למגרש זה לא התעוררו כל ספקות באשר לזהות בעלי הזכויות בו וכלל הצדדים הסכימו על החרגתו. בנסיבות אלו, נקבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שעומדת לו זכות קניינית או מעין קניינית המצדיקה את החרגתו של המגרש מצו המניעה.
9. המבקש הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. במסגרת זו המבקש הלין על שגיאות שנפלו, לשיטתו, בהחלטה שלא להחריג את המגרש מצו המניעה. המבקש חזר וטען כי יש לו במגרש זכות מעין קניינית וזכות שביושר, ולכן לא יהיה ניתן לחלטו בהמשך. עוד טען המבקש כי במקרה דנן לא מתעורר חשש אמיתי להברחת נכסים. המבקש הוסיף וטען כי רמ"י אכן ידעה על זכויותיו, וכי הערת האזהרה נרשמה לטובתו רק לאחר שקודמו הליכים של היוון זכויות ופרצלציה במגרש, לרבות תשלומי מסים. כמו כן המבקש טען כי מכיוון שמדובר במגרשים עצמאיים שעתידים להירשם כחלקות נפרדות הקושי הנוגע להעברת זכויות בחלק מסוים אינו ממשי. ביחס להסכמי החכירה מול רמ"י טען המבקש כי אלו הסכמים סטנדרטיים, ומכיוון שלא ניתן היה באותו שלב לרשום אותו כבעלים לא היה מקום להזכיר גם את הסכם הנאמנות. כן נטען כי אין כל ספק לגבי העברת התמורה. לבסוף טען המבקש ביחס למידתיות המניעה, והוסיף כי הופלה ביחס לרוכשי הזכויות במגרש 487 אף שאין מקום להבחנה מהותית בינו לבינם. המדינה מצדה חזרה על עמדתה לפיה אין להורות על החרגה של המגרש מצו המניעה.
10. ביום 4.8.2024 דחה בית המשפט המחוזי את הערר, אך עשה כן על סמך נימוקים שונים מאלו שעליהם התבסס בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי הקדים וציין שאף המבקש הוא חשוד בפרשה, וכבר מטעם זה המדינה הייתה יכולה לבקש לתפוס את המגרש. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי אכן להיבט זה לא ניתן כל משקל בהחלטתו של בית משפט השלום, אך הבהיר כי אף ללא נתון זה היה בסיס לדחיית הערר.
11. במישור העקרוני הוסבר כי אמנם מי שטוען לזכות ברכוש המיועד לחילוט רשאי לפנות לבית המשפט בכל שלב כדי לבקש שהרכוש יושב לו, אלא שישנה הבחנה בעניין זה בין שלביו השונים של ההליך. כך, בשלב התפיסה הזמנית על בית המשפט להתמקד בבחינה מוגבלת יחסית – לבחון את דיות הראיות, את סבירות החשד ואת עילת התפיסה והיקפה. בהתאם לכך, רק עם סיום ההליך הפלילי ייבחנו כלל השיקולים והטענות בהליך מתאים לביצוע החילוט. בית המשפט המחוזי הוסיף והסביר כי הדיון בטענות שכאלו יכול שייעשה בהליך הפלילי רק אם מדובר בבירור פשוט, ואם לא כן מקומו במסגרת הליך אזרחי מתאים. בהקשר זה הובהר כי הליך שעוסק בתפיסה זמנית אינו ההליך המתאים לבירור מכלול הזכויות הקנייניות בתפוסים. בהתאם לכך נקבע כי מכיוון שלצורך בירור טענותיו של המבקש יש להכריע בשאלות עובדתיות ומשפטיות הנוגעות לזכויות במגרש הרי שהמקום הראוי לכך הוא בהליך אזרחי.
12. לגופו של עניין ציין בית המשפט המחוזי כי "אין מחלוקת של ממש בדבר קיומם של חשד סביר ועילת תפיסה". עוד נקבע כי גם שיקולי המידתיות תומכים בדחיית הערר, משום שבשלב זה הפגיעה לכאורה בזכויותיו הנטענות של המבקש אינה מונעת ממנו את השימוש במגרש, אלא מתמצית רק בכך שאינו יכול להעביר את זכויותיו לאחר. ביחס לטענות האפליה קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת בכל זאת הבחנה בין הנסיבות הנוגעות לשני המגרשים.
13. בקשת רשות הערר שבפני מכוונת כנגד החלטתו זו. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתייחס אליו כאל "חשוד", בעוד שלמעשה הוא צד שלישי הטוען לזכות. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי בלבל בין הסטנדרט המשפטי החל בהליך של סעד זמני לטובת חילוט עתידי (כבענייננו) לבין זה שחל בבקשת חילוט סופית. לגישתו, היה מקום לדון בטענותיו הקנייניות כבר בשלב זה ולקבוע לגביהן ממצאים לכאוריים, כפי שאכן עשה בית משפט השלום (הגם שטעה לשיטתו במסקנותיו). המבקש טוען כי התנהלותו זו של בית המשפט המחוזי הביאה לפגיעה קשה בזכויותיו הדיוניות הקנייניות וגרמה לו לעיוות דין חמור.
14. ביום 26.9.2024 הגישה המדינה תגובה לבקשה, ובה נטען כי זו אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערר. המדינה הטעימה כי המקרה דנן אינו מעורר כל שאלה עקרונית וכי לא נגרם למבקש כל עיוות דין. אף לגופם של דברים המדינה סמכה את ידה על האמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
15. לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערר ואת התגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. זאת, מאחר שהיא אינה עומדת באמת המידה המצמצמת למתן רשות ערר ב"גלגול שלישי" בהליכים מסוג זה (ראו למשל: בש"פ 7277/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (9.11.2020); בש"פ 3869/23 מוסטפא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (11.6.2023)). המבקש משליך את יהבו על הטענה שנגרם לו עיוות דין חמור, אך לא התרשמתי כי אלה הם פני הדברים. בקשתו אף אינה מעוררת כל סוגיה עקרונית החורגת מנסיבות עניינו הפרטני.
16. בניגוד לטענתו של המבקש, בית המשפט המחוזי כלל לא דן בעניינו כאילו היה חשוד בפרשה. ההתייחסות הקצרה לכך שהמבקש נחקר באזהרה בפרשה צוינה אך כ"הערה מקדמית" שלאחריה הובהר במפורש כי "גם אם מעמדו של [המבקש] הוא כשל טוען לזכות בלתי מעורב... יש לדחות את הערר ולהורות על המשך התפיסה" (פסקה 10). כמו כן, אין בסיס לטענתו של המבקש כי נשלל ממנו יומו בבית המשפט המחוזי. לאמיתו של דבר, עמדתו של המבקש נדונה ונבחנה לגופה בהתאם לסטנדרטים המשפטיים הרלוונטיים בשלב הנוכחי, טרם הגשת כתב אישום (ראו והשוו: ע"פ 3390/19 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינו של השופט ג' קרא (21.11.2019); בש"פ 7992/22 נורי נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-14 (1.3.2023)). אכן, בעת הזו אין מקום להעמיק חקר בשאלות שמתעוררות בכל הנוגע לזכויותיו של המבקש לכאורה, ובפרט לא כחלק מההליך הפלילי. טענותיו של המבקש בהקשר זה שמורות לו, ככל שיתעורר צורך לברר אותן בהמשך. הדברים אמורים בין השאר בהתחשב בכך שבנסיבות העניין עסקינן בצו איסור דיספוזיציה, ולא בתפיסה בפועל – כך שהפגיעה בזכויותיו הנטענות של המבקש היא מצומצמת למדי. מכל מקום, על רקע העובדה שבמישור האופרטיבי שתי הערכאות הקודמות הגיעו לתוצאה זהה, שהיא גם התוצאה הנכונה לכאורה, ומבלי לנקוט עמדה ביחס להנמקה בעניינו הקונקרטי של המבקש – לא התרשמתי כי קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי".
17. סוף דבר: בקשת רשות הערר נדחית.
ניתנה היום, כ"ח כסלו תשפ"ה (29 דצמבר 2024).
דפנה ברק-ארז
שופטת