סוף דבר
- על רקע כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות, למעט הטענות שעניינן בהפחתת העמלות בגין מכירת רכבים חדשים בשנים 2009 ו-2010 על בסיס סקרי שביעות הרצון (בסכום כולל של 86,316 ₪) והטענה בעניין נסיעות המבחן ללקוחות הליסינג (שערכה הכספי הוא בסכום של כ- 135,000 ₪). התובעת זכאית איפוא לכך שהנתבעת תשלם לה סכומים אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופות הרלוונטיות.
- כפי שהובהר לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה שכנגד להידחות.
- אשר להוצאות המשפט: סכומם הכולל של הסעדים הכספיים בהם נקבה התובעת במסגרת התובענה ואותם דרשה בסיכומיה (בכפוף להפחתה שעשתה בשל שיקולי אגרה) עלה על 52,000,000 ₪ (לצרכי אגרה הועמד הסכום על 20,000,000 ₪). התובענה התנהלה כמתבקש מתובענות בסדר גודל זה, תוך השקעה של זמן רב והוצאות משפט רבות ביותר. בפועל נקבע שעל הנתבעת לשלם לתובעת סכום של פחות ממחצית האחוז מסכום התביעה. בנסיבות אלה ניתן היה גם להגיע למסקנה לפיה יש לחייב את התובעת בהוצאות המשפט של הנתבעת. מאידך, הנתבעת חטאה במתן הודעה מוקדמת לתקופה קצרה מדי (של ששה חודשים בלבד), מצב דברים שתוקן רק במסגרת ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניין, ותביעתה שכנגד נדחתה. בנסיבות אלה לא אעשה צו להוצאות במסגרת התביעה או התביעה שכנגד, וכל צד ישא בהוצאותיו.
- התוצאה לעיל עוגנה בראיות ובדין. על אף זאת סבורני כי טוב יעשו הצדדים אם יבואו בדברים גם עתה, תוך חתירה לפשרה ולו בדרך שהיא לפנים משורת הדין, בנסיון להגיע להבנות שיותירו את העבר מאחוריהם ויימנעו התנהלות לאורך שנים בצל הליכים משפטיים נוספים.
המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ד, 11 יוני 2014, בהעדר הצדדים.
רם וינוגרד
[1] אין מחלוקת שהשימוש בכללים אלה במשפט מקומי נפוץ יותר כאשר מדובר בשימוש בהם ככלי פרשני (Francois Dessemontet "Use of the Unidroit Principles to Interpret and Supplement Domestic Law" Icc Int. Ct. Arb. Bull. ,special suppl. 39 (2002); Gerard McMeel The Construction of Contracts (Oxford, 2007) 75; על השימוש בפועל בכללים במדינות שונות בעולם ראו הסקירה של המחברים השונים בספר The Unidroit Principles 2004: Their Impact on Contractual Parties, Jurisprudence and Codification (E. Cashin Ritaine & E. Lein ed., (2007); והשוו הסקירה שם, בעמ' 66, ה"ש 282-285; וראו לאחרונה Michael J. Dennis "Modernizing and harmonizing international contract law: the CISG and the UNIDROIT Principles continue to provide the best way forward" 19 Unif. L. Rev. 114 (2014)). בתי משפט לאומיים עשו שימוש בכללים גם כשווי ערך לספרות מחקרית בתחום, אולם לעתים נעשה בהם אף שימוש כ"לשון מאזניים", וככאלה המכריעים במחלוקת בין שתי דעות שונות בספרות (ראו למשל Proforce Recruit Ltd v. The Rugby Group Ltd [2006] EWCA Civ 69, 57; The Square Mile Partnership Ltd v. Fitzmaurice McCall Ltd [2006] EWCA Civ 1690).
לטיבם של ה- Unidroit Principles ושל ה- Principles of European Contracts Law ראו ת.א. (י-ם) 11481/02 המל"ל נ' סהר, [פורסם בנבו] מיום 9.9.09, בפסקאות 49-42 לפסק-הדין.
[2] ההנחה לפיה זכאי המפיץ לפיצוי בעת היפרדות החבילה רווחה מעבר לים גם קודם למתן פסק-הדין בעניין טרבונל. כך נקבע בחקיקה בארה"ב כבר בשנת 1956 במסגרת Automobile Dealers Franchise Act, 1956 שבינתיים הוטמע ב- 15 U. S. C. §§ 1221 – 1225 (2006) . להרחבה בהקשר זה ראו גם Ofer Grosskopf "Dividing the Surplus upon Termination: The Case of Relational Contracts" 48 Am. Bus. L.J. 1 (2011).
[3] ה"שיפוי" מחושב, כפי שצויין בגוף הטקסט, בדרך של הענקת סכום העולה כדי סך העמלות שהיה הסוכן צפוי לקבל במשך שנה, ותוך הסתמכות על ההכנסה הממוצעת בחמש (או שלוש) השנים הקודמות להפסקת ההתקשרות. אשר לפיצוי, חלים כללים שונים במדינות החברות. בקצרה ניתן לומר כי במשפט הצרפתי, הרואה בסוכן כמעין שותף למוניטין של היצרן, ניתן פיצוי המבוסס על שנתיים של עמלה (article 12 of the Loi no 91-593 du 25 juin 1991 relative aux rapports entre les agents commerciaux et leurs mandants). במשפט האנגלי, המאפשר קבלת שיפוי או פיצוי, מחושב הפיצוי לפי שווי השוק בו היה הסוכן מצליח למכור את עסקו כסוכן, תוך התחשבות בשאלות דוגמת מצב החברה (רווחי או הפסדי), בחינת השאלה אם ההכנסות היו במגמת עליה או ירידה, הזדהות הלקוחות עם היצרן או עם הסוכן, והשאלה אם הסוכן מעדיף פיצוי לאורך זמן או סכום חד פעמי (Lonsdale v. Howard & Hallem Limited [2007] UKHL 32). בית הלורדים הבהיר בהחלטתו זו כי השוני בין הכלל האנגלי לזה הצרפתי מבוסס לא רק על התפיסה השונה של מעמד הסוכן אלא גם על התנהגות שונה בחיי המסחר.
[4] מחשש כי הדור הצעיר לא יבין את "כוונת המשורר" יובהר כי על פני הדברים הכוונה באמירה זו היא לאיזכור של חוקר המשטרה בנימין זיגל ז"ל, שהגיע עד לדרגת ניצב במשטרת ישראל (ופרש לגמלאות בשנת 1987) ונודע כחוקר לוחמני ביותר העוסק במאבק בשחיתות ציבורית, עד שכונה לעתים בתקשורת "זיגל האיום".