תא (י-ם) 45359-05-11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך אזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ

1. התובעת (להלן: "התובעת" או "חיים לוי") שימשה במשך שנים רבות כסוכנות למכירת רכבי רנו וניסן בירושלים וכן כמוסך האזורי ("מרכז שירות") הגדול ביותר של רכבים אלה באזור ירושלים, וזאת מכח הרשאה שניתנה לה על ידי הנתבעת, שהיא יבואנית רכבי רנו וניסאן בישראל (להלן: "הנתבעת" או "קרסו"). בתחילת חודש מרץ 2011 הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול ההרשאה שניתנה לחיים לוי לשמש כסוכן למכירת רכבים מטעם קרסו ועל סיום ההרשאה שניתנה לה לשמש כמרכז שירות מוסמך (מכתבים מיום 2.3.11 ומיום 8.3.11). במכתבים נקבע כי סיום ההרשאה ייכנס לתוקפו ששה חודשים לאחר מכן. בעקבות הודעות ביטול אלה הוגשה התביעה שלפני. בחזקת הקדמת המאוחר יובהר כי בעקבות החלטות שיפוטיות הוארכה תקופת ההודעה המוקדמת לכדי שנה, והיחסים העסקיים שבין השתיים הגיעו לסיומם ביום 2.3.12.

על ההליכים

2. התביעה הוגשה ביום 25.5.11. באותה עת עתרה חיים לוי למתן סעד המורה על אכיפת ההסכמים שבינה לבין קרסו ולמתן סעד המונע מקרסו להפסיק את יחסי הזכיינות שביניהן. כמו כן עתרה לחייב את קרסו בתשלום פיצוי בסך של כ- 16,730,000 ₪ בגין נזקים שגרמה לה קרסו במרוצת השנים 2010-2005, במקביל לאכיפת המשך היחסים החוזיים. עוד ביקשה חיים לוי לפצל סעדיה כך שתינתן לה האפשרות לדרוש פיצוי בגין הפסקת ההתקשרות; תשלום תמורה עבור השוק והמוניטין של חיים לוי שקרסו מתעתדת לעשות בהם שימוש; ופיצוי בגין הפרת החוזה.

בד בבד עם הגשת כתב התביעה הגישה חיים לוי בקשה למתן צו מניעה זמני בגדרו התבקש בית המשפט למנוע מקרסו להפסיק את יחסי הזכיינות. הבקשה נדחתה במסגרת החלטתו של כבוד השופט דרורי מיום 11.9.11, אלא שבמסגרת החלטה זו נקבע כי תקופת ההודעה המוקדמת תעמוד על 12 חודשים. בקשת רשות ערעור שהגישה חיים לוי על החלטה זו – נדחתה (רע"א 7246/11 חיים לוי נ' קרסו מוטורס, [פורסם בנבו] מיום 16.1.12).

3. בעקבות דחיית הבקשות למתן סעד זמני, ולאחר שההיפרדות הפכה לעובדה מוגמרת, תיקנה חיים לוי את כתב התביעה (כתב התביעה המתוקן הוגש לבית המשפט ביום 11.9.12). במסגרת כתב התביעה המתוקן, שהוא העומד להכרעה כיום, עתרה חיים לוי למתן סעד הצהרתי לפיו הודעות הביטול נעשו שלא כדין; לחיוב קרסו בתשלום פיצוי בסך של כ- 16,730,000 ₪ בגין נזקים שגרמה לחיים לוי במרוצת השנים 2010-2005; ולחיוב קרסו בפיצוי בסכום של 52,550,000 ₪, המשקף את הנזקים שנגרמו לחיים לוי בשל ביטול ההתקשרויות שלא כדין. לחלופין עתרה חיים לוי לחייב את קרסו בפיצוי שיחושב על פי הפסד הכנסות למשך 94 חודשים ובסכום כולל של כ- 19,000,000 ₪, ולכל הפחות לחייבה לשלם לחיים לוי בגין הפסד הכנסות לתקופה של 32 חודשים נוספים. לחלופי חלופין תבעה חיים לוי כי קרסו תשלם לה סכום של 51,531,222 ₪ בגין השוק והמוניטין של חיים לוי, בין אם על רקע הטענה כי קרסו עושה בו שימוש, בין אם מכח הוראות החוזה או כהשבה במסגרת ביטולו, ובין אם מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. את טענותיה הכספיות תמכה התובעת בחוות-דעתו של רו"ח יהודה ברלב מיום 21.6.11 (להלן: "חוות-הדעת מטעם התובעת").

4. קרסו דחתה בכתב הגנתה את טענות חיים לוי. היא טענה כי הביטול נעשה כדין ונבע בעיקרו של דבר מהתנהלות פסולה של חיים לוי במסגרת היחסים שבין השתיים. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה קרסו כתב תביעה שכנגד. בגדרו טענה כי במהלך שנות ההתקשרות שבין השתיים הכניסה חיים לוי לכיסה כספים ששילמו לה לקוחות ושהיו אמורים להגיע לידי קרסו, וכי עשתה שימוש בקו האשראי שהועמד לרשותה שלא למטרות לשמן הועמד לה ובניגוד למוסכם בין השתיים. הסעדים שנתבעו במסגרת התביעה שכנגד הם צו למתן חשבונות; ופיצוי בסך 5,500,000 ₪. בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד דחתה חיים לוי מכל וכל את טענות קרסו.

5. במהלך ניהול ההליכים נעשו נסיונות שונים לפשר בין הצדדים, בין אם במגעים ישירים ביניהם, בין אם באמצעות פנייה לגישור ובין אם אגב ההליכים עצמם. אף שניתן היה לצפות כי צדדים שניהלו מערכת יחסים ארוכת שנים במישור העסקי, ואף החברי, ידעו להשכיל ולהגיע להבנות, כשלו כל הנסיונות להביא את הצדדים לכלל הסכמה כלשהי. משכך הגישו הצדדים את ראיותיהם והדיון בתובענה תועל למיצוי ההליכים עד תום. יובהר כי "אשר לפשרה – לפשרה, ואשר לדין – לדין". מה שניתן היה להציע במסגרת הפשרה אינו ניתן במסגרת הכרעה על פי דין. לפיכך, כאשר בחרו הצדדים במסלול הממצה את ההליכים אין מנוס מלהכריע בתובענה על פי הדין.

6. התובעת הגישה 23 תצהירי עדות ראשית מטעמה (במהלך שמיעת העדויות ויתרה התובעת על ששה עדים מתוך העשרים ושלושה). העדים העיקריים מטעם התובעת היו מנהליה, דני ורונן לוי. כמו-כן העידה התובעת את עו"ד דני עזריאל, שייצג את התובעת בניהול המשא-ומתן עובר לכריתת ההסכמים בשנת 1999; עו"ד אסף ברם שייצג אותה בניהול המשא-ומתן לכריתת הסכם חדש בחודשים שלפני ביטול ההסכם; מספר עובדים של התובעת ובהם מנהל המחסן יניב מרציאנו, המנהל הטכני עובד סידה, החשבת ומנהלת החשבונות אנה וייסמן (התובעת ויתרה על עדותם של ארבעה עובדים נוספים שתצהירים מטעמם הוגשו בתחילה); מספר עדים חיצוניים, וביניהם דוביק טל ששימש כסמנכ"ל אפטר-סייל בקרסו עד לשנת 2006; חיים אברהם שניהל מוסך נוסף בירושלים ברשת קרסו; ומוני כהן שניהל מוסך בעפולה ברשת קרסו (לשני עדים אחרונים אלה סכסוך משפטי עם קרסו). לבד מכל אלה העידה התובעת עד נוסף ללא תצהיר – יצחק אסולין, בעניין המוסך ששכרה קרסו לאחר הפרידה העסקית.

מבין עדי התובעת ויתרה הנתבעת על החקירה הנגדית של העד אמנון הלפר ששימש כמנהל שירות ארצי ללקוחות פרטיים בקרסו עד לשנת 2008, בשל ניגוד אינטרסים הקיים כיום. כן ויתרה על חקירתו של יעקב דגן שניהל את מוסך לב-גן.

לבד מכל אלה העידה התובעת ארבעה לקוחות, כאשר הנתבעת עומדת רק על חקירתו של בועז סופר ומוותרת על חקירת הלקוחות הנוספים. הנתבעת ויתרה גם על חקירתו של גל לוי, בנו של דני, שתצהירו התמקד רק בעניין טכני הנוגע להקלטה של שיחה.

על אף שתצהירי התובעת וראיותיה הוגשו ביום 31.7.13, לא הגישה התובעת חוות-דעת עדכנית מטעמה. טענותיה נסמכו איפוא על חוות-הדעת שנערכה ביום 21.6.11, כתשעה חודשים לפני הפרידה בפועל. מטבע הדברים לא עסקה חוות-דעת זו במצב הדברים לאחר ההיפרדות. לשיטת התובעת אין בכך מאום. לשיטתה גרמה לה התנהלות קרסו לנזקים החל משנת 2005 ולפיכך יש לחשב את נזקיה על בסיס הכנסותיה בשנת 2004 ועל בסיס ההכנסות התיאורטיות שהיתה זוכה להן מאז ואילך על פי תחזיות הגידול בהכנסות שהוצגו בחוות-הדעת.

7. הנתבעת והתובעת שכנגד העידה תשעה עדים מטעמה (על אחד מהם ויתרה במהלך שמיעת הראיות). עדים אלה כללו את מנכ"ל הנתבעת יצחק וייץ; אבי קנת, סמנכ"ל בכיר לשיווק ומכירות; אסף ספקטור, המשמש כסמנכ"ל אפטר-סייל בקרסו משנת 2006; אסף שטרנברג, ששימש כמנהל רשת הסוכנויות בקרסו בשנים 2005 – 2009 ולאחר מכן כמנהל מותג רנו בקרסו עד לפרישתו ב-2011; אילן טל, ששימש כמנהל שיווק ומכירות בקרסו בשנים 2005 – 2010 ולאחר מכן עבר לעבוד בחברה אחרת; ישראל פלדמן, מנהל רשת מרכזי השירות בקרסו; רוני הירש, סמנכ"ל טכנולוגיות; ורועי ארליך, ששימש כמנהל הפיתוח העסקי בקרסו ונטל חלק במשא-ומתן לכריתת הסכם חדש.

8. בכובעה כנתבעת שכנגד העידה חיים לוי ששה עדים. היא הגישה תצהירים נוספים של דני לוי, רונן לוי ואנה וייסמן; תצהירים של שני לקוחות (שקרסו ויתרה על חקירתם) ותצהיר של יחזקאל לוי, ששימש כנהג בחיים לוי ובין היתר מסר שיקים לקרסו (קרסו ויתרה גם על חקירתו).

9. לבד מכל אלה הגיש כל אחד מהצדדים שתי חוות-דעת מומחים מטעמו, של רואה חשבון ושל כלכלן. חיים לוי הסתמכה בתביעתה, כאמור, על חוות-דעתו של רו"ח ברלב. במסגרת התביעה שכנגד הגישה את חוות-דעתו של רואה-החשבון והכלכלן ד"ר רענן קופ. קרסו הגישה במסגרת התביעה את חוות-דעתו של רואה-החשבון רן בן-אור, ובמסגרת התביעה שכנגד את חוות-דעתו של הכלכלן בני אקרמן.

10. בשל ריבוי העדים נקבעו מספר דיוני הוכחות, שהתקיימו בתאריכים 28.4.14, 29.4.14, 4.5.14, 7.5.14 ו- 11.5.14. הצדדים הגישו את עיקרי טענותיהם בכתב והשלימו סיכומיהם בעל-פה ביום 1.6.14.

11. כתבי הטענות והתצהירים התאפיינו באריכות בלתי מצויה, השתרעו על פני מאות רבות של עמודים וכללו פרטים רבים ביותר שאינם נצרכים להכרעה בתובענה. הדיון להלן יעסוק רק באותם עניינים שעשויים להיות רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבין הצדדים.

הרקע העובדתי הכללי

12. אין מחלוקת בין הצדדים כי קרסו עוסקת, בין היתר, ביבוא הפצה ומכירה בישראל של כלי רכב מתוצרת רנו וניסאן ובמתן שירותי החזקה ותיקונים לכלי הרכב. קרסו מפעילה מרכזי שירות ומכירה בפריסה ארצית, שחלקם מנוהלים על ידה ישירות וחלקם באמצעות סוכנים עצמאיים. חיים לוי שימשה כסוכנות של קרסו למכירה ולשיווק של כלי רכב באזור ירושלים במשך שנים רבות, והפעילה מוסך מורשה לתיקון כלי רכב אלה כל אותן שנים. מתצהירי חיים לוי עולה כי הקשר העסקי בין חיים לוי המנוח לבין קרסו החל כבר בשנת 1967, ומאז שררו יחסים עסקיים בין השניים. בשנת 1987 רכש חיים לוי ז"ל קרקע באזור התעשייה תלפיות בירושלים ובנה עליה סוכנות לשיווק רכבים ומוסך (עמ' 6-5 לתצהיר דני לוי).

היחסים בין השניים התנהלו, ככל הנראה, ללא חתימה על הסכמים בכתב עד לשלהי שנת 1999. או-אז נחתמו שני חוזים בין הצדדים: החוזה האחד עניינו בהרשאה לשיווק כלי הרכב, והוא נחתם בחודש דצמבר 1999 בין "פסיפיק יבואני רכב בע"מ" (חברת בת של קרסו) לבין התובעת (למעשה נחתמו שני חוזים זהים, האחד לשיווק מכוניות רנו והשני לשיווק מכוניות ניסאן). חוזה זה יכונה להלן "חוזה הסוכנות". החוזה השני, הסכם ל"מוסך שירות", נחתם בחודש דצמבר 1999 בין "קרסו מפיצי מכוניות בע"מ" (שמה הקודם של הנתבעת) לבין התובעת. חוזה זה יכונה להלן "חוזה המוסך".

13. חוזה הסוכנות העניק לחיים לוי בלעדיות לשווק באזור ירושלים רכבי רנו וניסאן, וזאת לתקופה של עשר שנים החל מיום 1.1.2000 ועד ליום 31.12.2009. חוזה המוסך העניק לחיים לוי את הזכות להפעיל מוסך מורשה של רנו וניסאן, באופן שאינו בלעדי, לתקופה של שלוש שנים מיום 1.1.2000 ועד ליום 31.12.2002 (בפועל פעלו בירושלים בתקופה זו מספר מוסכים מורשים נוספים לרכבי רנו וניסאן). לבד מחוזים אלה הוצג בפני בית המשפט הסכם הרשאה נוסף למוסך שירות, שעל פי כותרתו עמד בתוקף מחודש ינואר 2010 והעניק לחיים לוי את הזכות להפעיל מוסך מורשה לתקופה של שנתיים, עד ליום 31.12.2011 (להלן: "חוזה המוסך משנת 2010"). לא הוצגו בפני בית המשפט חוזי המוסך שנחתמו, אם נחתמו, בתקופת הביניים שבין תחילת 2003 ועד סוף 2009, אף שהוצגו חלק מ"חוזי ההתקשרות" שחתמו הצדדים בהתאם לדרישות מינהל התנועה באגף הרכב, על טפסים שנוצרו על ידי מינהל התנועה (נספח ב/1 לתצהירו של רונן לוי). יצויין שחוזה המוסך משנת 2010 נחתם על אף שבאותו מועד עמד בתוקפו "חוזה התקשרות" שנחתם ביום 1.12.08 והיה אמור להיות בתוקף עד ליום 31.12.10 (עמ' 15 לנספח ג3 לתצהיר רונן לוי). נראה שבחתימת חוזה המוסך משנת 2010 ביקשו הצדדים להבהיר כי מערכת היחסים העסקית ביניהם פועלת בהתאם להוראות חוזה המוסך, ואינה מושתתת אך על ההוראות הכלליות של חוזי ההתקשרות.

לקביעות ההסכמים, כמו גם להתנהלות הצדדים במהלך המשא ומתן לחידוש הסכם הסוכנות, אדרש לאחר סקירת טענות הצדדים.

טענות הצדדים

14. כאמור, בוטלה ההתקשרות שבין קרסו לחיים לוי בתחילת חודש מרץ 2011. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לסיבות שהביאו לביטול ההרשאות, כמו גם בנוגע לשאלה אם קרסו היתה רשאית לבטל את ההסכמים.

טענות חיים לוי

15. לשיטת חיים לוי, נועד הסכם השיווק שבין השתיים לחול לנצח, ולקרסו לא היתה האפשרות או הסמכות להורות על ביטול ההסכם. משכך, יש לראות את הודעת הביטול כבטלה, ולכל הפחות לראות בה כהפרת חוזה. חיים לוי מודעים אומנם לעובדה כי בהסכם הסוכנות נקבע במפורש שהוא חל לתקופה של עשר שנים עד ליום 31.12.2009 וכי הוא אינו כולל מנגנון לחידוש ההסכם. אלא שלשיטתם נקבעה התקופה בהסכם הסוכנות על רקע התפיסה כי מדובר בתקופה המרבית שניתן לכתוב בהסכם, והכוונה היתה ל"רצון הדדי ליחסי בלעדיות הדדיים ללא הגבלת זמן" (סעיפים 15-12 בעמ' 12 לתצהירו של דני לוי).

16. לטענת חיים לוי גרם ביטול החוזה לפגיעה אנושה בחברה. בהסתמך על חוות דעת רואה החשבון מטעמה, נטען כי שווי החברה בהתאמה למדדי ההכנסות משנת 2004 עמד על למעלה מ-52 מיליון ₪ (בפועל היתה החברה הפסדית בעת עריכת חוות-הדעת), וכי כתוצאה מהנזקים שגרמה קרסו לחיים לוי במרוצת השנים ומביטול ההסכמים שלא כדין אויין כליל השווי של החברה. לפיכך תובעת חיים לוי מקרסו את מלוא שווי החברה על פי חוות-הדעת מטעמה.

17. לבד מהטענות הסובבות את השאלה אם בוטלו כדין ההרשאות שניתנו לחיים לוי לשמש כסוכנות וכמוסך, העלתה חיים לוי שורה של טענות בנוגע לנזקים שגרמה לה קרסו במהלך ההתקשרות שביניהן, משנת 2005 ואילך. הטענות בעניין נזקים אלה הלכו והחריפו ככל שהתקדמו ההליכים, וחל בהן שינוי גם במהלך חקירת העדים מטעם התובעת. כך, טענות שהחלו באמירות לפיהן התנהלות קרסו לא היתה סבירה וגרמה לנזק, סופן שהגיעו לכלל אמירות לפיהן מדובר במדיניות מכוונת וזדונית של קרסו ככלל, ושל מנכ"ל קרסו בפרט, שכל כוונתה לנשל את חיים לוי מנכסיה ולפגוע בה פגיעה אנושה.

לטענת חיים לוי נגרמו לה נזקים עצומים במגוון תחומים. אלה באו לידי ביטוי בדרישות של קרסו לפיהן על חיים לוי להשקיע כספים מרובים במחשוב, הכשרות עובדים, העסקת יועצים ארגוניים, תיעוד תביעות אחריות והשקעה כספית בשיפוצים לצורך עמידה ב"אמות מידה" שקבעה קרסו, כל אלה בסכום כולל של 1,618,000 ₪ לערך. כן טענה חיים לוי כי בשל שיטה לא ראויה של קביעת התמורה עבור שעות עבודה בתיקונים במסגרת האחריות נגרם לה נזק כספי ניכר. לנזק זה יש להוסיף את ההפרש בין התעריף ששולם לה עבור שעת עבודה באחריות לבין התעריף שקבע יצרן הרכב, וכן את ההפרש בין העלות שמשלמת קרסו ליצרן עבור חלפים לבין העלות שמשלמת קרסו לחיים לוי. לטענתה היא זכאית למלוא הפרש זה. עוד טענה חיים לוי כי קרסו הפסיקה את קו האשראי שהעניקה לה בניגוד להסכמות ביניהן. בגין פריטים אלה תובעת חיים לוי סכום של למעלה מ-6,700,000 ₪.